רקע
משה אליהו ז'רננסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: "ספרים" (ראובן מס); ת"ש

 

א

דיני שלי ושלך מרובה תפקידים השלילי על החיובי: שלי ולא שלך, שלי ולא של זולתי. וכדרך הטבע אין דינים אלו נוהגים אלא בדרך המיטלטל או נמסר מרשות לרשות, שהיום הוא שלי ולמחר הוא שלך או אתמול היה שלך והיום הוא שלי, אם בפועל ואם בכוח. וכיון שהוא דבר הטפל לגוף ושרוי מחוצה לנו אנו מרחיבים על ידו את גבולנו הפנימי, אם בכוח ההתפשטות מן הפנים אל החוץ או בדרך ההכווצות מן החוץ פנימה. על כל פנים מתעשר האני שלנו עושר שבמידה או עושר שבמשקל. ואף על פי שסתם יציאה מרשות לרשות יש בה ממידת חליפין, ואין אדם קונה דבר אלא אם כן הוא נותן כנגדו דבר השקול, בין כסף ובין שוה כסף, מכל מקום הוא מעדיף את שביד חברו על שלו, ונוח לו להוציא את זה ובלבד שיכניס את זה. זה שהוא שלו, כיון שהשהה אותו בידו ימים הרבה כבר נהנה הימנו כל צרכו ומשום כך לבו גס בו ואינו חשוב בעיניו כל כך. ולא עוד אלא שטעמו משומר עמו גם לאחר מכן, וכשהוא מסלק ידו ממנו ומוסרו לאחר אין כוחו של סלוק זה יפה אלא מכאן ולהבא, אבל אין ביד הקונה ליטול עמו גם את העבר, לא הנאת שמושו ולא הכרת מציאותו. מבחינה זו משתייר משהו בידו שחל עליו מושג בעלים, ובכל שעה שיעלה הרצון לפניו יכול הוא לפרנס נפשו מן הזכרון. ואילו זה שלא היה בידו מעולם מי יבוא ויטעימנו טעמו אם לא יזדרז לקנותו.

ערכו של הדבר השקול אף על פי שיש לו קבע בשער השוק אין לו קבע בשער הלב, וכיון שהוא מעדיף זה על זה הרי ערכו של זה עולה ושל זה יורד. וכדי להאפיל על נמוקי העדפה זו, הן כלפי עצמו שלא ירבה לבזבז יותר מדאי, והן כלפי חברו שלא ינהג בו מעשי אונאה ולא ירבה במחיר סחורתו יתר על המידה, הריהו מתחיל לכרכר עמו כרכורי מקח וממכר כדרך התגרין בשוק. הלוקח שלהוט אחר המקח מתחכם לו לבעל דברו וכובש התפעלותו בלבו, ומתוך שהוא כולאה ואוסר עליה לבקש לה ביטוי כדרכה, הרי היא מוצאת לה תיקונה בדרך ההתחפשות ופותחת לה פתח הבעה שלא כדרכה: דברי שבח אסורים הם מטעם כמוס, אם כן דברי גנאי מותרים וכל המרבה הרי זה משובח.

מתוך כך הוא עומד ומפקפק למראית עין כאילו כל עצם המעשה אינו כדאי לו. פיקח זה אינו מרגיש בעמידתו הדלה, שאם אין לו ענין בסחורה זו – הגנאי למה לו, כלום ילך ויגנה כל סחורה שבעולם שאין דעתו לקנותה. וכיון שאינו מרגיש בדבר הרי הוא עוסק בשלו: ממשמש הוא בסחורה זו כלאחר יד, נוגע בה ואינו נוגע, מציץ בה רגע, ומיד הוא מעביר עיניו ממנה ומשיא את בעליה לדבר אחר, שמא יש לו סחורה פלונית הבאה ממקום פלוני, ואגב הוא הולך ומונה מעלותיה. והואיל ולא לה הוא מתכוין אלא לסחורה זו המונחת לפניו ונפשו נכספה בה, הרי הוא נותן בה את כל הסימנים המיוחדים לה, אלא שהוא משנה את שמם. אם לבנים הם הוא מחליפם בשחורים ואם קצרים הם הוא מאריכם. וכל כך למה? כדי להשיג את מבוקשו בדמים מועטים. תאמר, רמאי הוא, או קמצן. ולא היא. אלא ערכו של החפץ היקר עולה בעיניו אם קנהו בחצי חנם. שאם יתן במחירו טבין ותקילין כפי שוויו, מה רבותא בדבר. הרי דבר זה יכול כל בעל ממון לעשות. ושוב: למה הוא נחפז כל כך, כלום יחטפו אחרים את המציאה מידו ויקדימו לקנותה. אמת, השוטים שאינם יודעים ערכה האמיתי של סחורה מתפארים הם במחיר הרב ששלמו המעיד על חין ערכה וסגולתה היקרה. אבל אין חלקו עמהם. הרי בשל דעה נבערה זו הקבועה בלב ההמון נתרבו הרמאים בקרב התגרנים. ואילו המוכר מצדו אף הוא בקי בדרכי הערמה אלו, והריהו מטעה אותו בתכסיסים משלו: אתה מתעטף במסוה של קרירות כדי לכסות על הרתיחה הפנימית, אם כן ארגיז את יצרך בשלו ואעשה בגלוי מה שאתה מכסה, ומובטח לי שתאמין בי, שכן תקיש ממך עלי. ולא עוד אלא כיון שאני רוצה באמת למכור את סחורתי אם כן גדול כוחי מכוחך, שניכרים דברי אמת. מתוך כך הוא מרבה להתלהב ומשדל אותו בכל מיני פתוי. והואיל ושניהם רוצים בעסק שוב אין לו צורך בשדולים ופתויים יתירים, וקמעא קמעא פג חומו והולך והוא ממעט בדברים, עד שזה מתרצה לו והוא מתרצה לזה, וסופם שהם באים למקח השוה.


 

ב

העדפה זו שבכוחה קל לו להפרד משלו ולהתדבק בשל חברו יונקת גם ממקור אחר. חוץ מטעמה של לקיחה בכסף והנאת הכנסה לרשות עצמו יש לו גם קורת רוח מן המכירה של חברו וההוצאה מרשותו. ולא לב שניתנה לו השליטה על מה שאינו שלו אלא שניטלה השליטה מחברו על שלו. ועדיין לא הוכרע אם הצד השלילי אינו גורם חשוב לצד החיובי במעשי מקח וממכר בין אנשים שאין אומנותם בכך אלא הם עוסקים במשא ומתן באקראי. אמת, כשם שהעדיף הוא את סחורתו על הממון שבידו כך מעדיף זה את הממון שביד חברו על סחורתו שלו. אבל מתוך שהממון אין בו הנאת שימוש בו בעצמו אלא הנאת חליפין, שאפר ליקח בו דבר חפץ או ליהנות מפירותיו בשכר החליפין והעסק שיעשו בו אחרים, שוב אין דינו כדין רשות היחיד שאין לאחרים דריסת רגל בה, אלא אדרבה כל עצמו אינו עשוי אלא להתגלגל מיד ליד ולהיות סחורה עוברת לסוחר. הרי כל הגדרים הקבועים בדיני שלי ושלך אינם חלים עליו אלא על דרך העברה, מתוך שהתרגלו הבריות ליחס לו על פי השיגרה ממשות של נכסים שניתנו לשימוש בהם עצמם ולא של חליפין בלבד. בזה הרגע שבעל החפץ מעדיף את הממון עליו, כבר אבד בעיניו ערכו העצמי, השימושי, ונהפך לדבר המבקש תיקונו בערך המטבע, ומיד פקעה הימנו רשות בעליו היחיד והכל עלולים להיות שותפים בו, גם אני וגם אתה, וגם כל אדם שיש לו ממון בכיסו. ואם בא אדם וקונה אותו לא כדי לעשות בו סחורה, אלא להכניסו לרשות היחיד שלו, מיד הוא מפקיע ממנו את ערכו הממוני ומחזירו ליושנו כמות שהיה בטבע ברייתו. ואף על פי שפגם בה קצת בשעת הליקוחין ונהג בה מנהג של תיגרין, של מקח וממכר, של ממון, הרי לא עשה כל זה לשם ריוח או לקמץ ממון על ידי כך, אלא אדרבא כל כוונתו היא למעט את הממון שהטיל עליו זה ובא לזלזל בו על ידי הזול. ואם יהא זה מפסיד קצת אין בכך כלום. אדרבא כך נאה לו, שלא יהא חוטא נשכר.


 

ג

מחיצות המבדילות בין שלי ושלך כוחן יפה אפילו הן מדומות בלבד. אמת קרקע זו המיוחדת לי אין לך דריסת הרגל בה אפילו היא פרוצה לכל רוח. כיון שהרשות בידי לגדרה מכל צד הכל רואין אותה גדורה ועומדת אף עד שלא נגדרה. הגדר אינה תקנה כלפי פנים אלא תריס כלפי חוץ, שהרי לא באה להעיד על היתר כניסה שלי במפתח שבידי אלא על איסור כניסה של אחרים שלא ברשות. משל לאבנים טובות ותכשיטים יקרים שאני גונזם בחדרי חדרים לא כדי להזין בהם את עיני בכל שעה שאני רוצה אלא שלא יראום אחרים ויחמדו בלבם ליטול את שאינו שלהם. אף כאן אימת אנסים על בעלי נכסים וכל הגודר בפניהם הוא גודר. ומשעה שנתמעטו בעלי זרוע וגבר כוח בית דין שוב אין תריס זה משמש אלא סימן בלבד. ואם רצוני בסימן דוקא הרי די לי בסימן אחר, סימן כל שהוא, שאינו עולה בדמים ואין טרחתו מרובה, כגון שלט קבוע על גבי כלונס נעוץ בקרקע וכתוב עליו: כאן רשות היחיד. כל זמן שהיא אדמת בור אין אני חושש אלא שלא תהא נראית כהפקר, וכיון שאני קובע בה מדור לעצמי אני מקפיד לא על דריסת רגל זרה בלבד אלא אף על הנאת ראיה של עין מן החוץ. מעכשיו אין אתה טעון עקירה מרשות לרשות וכניסה שלא ברשות אלא אתה עומד בשלך ורואה בשלי. ולפי שאני מבקש לישב בצנעא ולעשות את מעשי באין רואים, הריני מתחכם ומגביה את המחיצה למעלה מקומתך משום היזק ראיה.

היזק ראיה כוחו של המזיק יפה משל הניזק, שזה פטור על נזקו וזה גורם נזק לעצמו. כיון שאינו היזק בידים לא חייבוהו חכמים להפוך את ראשו לצד אחר או לעצום את עיניו שלא יראה מחוץ לדל"ת אמותיו, אלא רשאי הוא לראות עד כמה שעינו מגעת, ואם לא ניחא לך בכך הברירה בידך להחבא חד לפנים חדר. שמא אתה בא בטענה שלא הקרקע בלבד שלך היא אלא גם האויר שעליה “מרום רקיע ועד תחתית ארץ”, מיד מודים לך שהדין עמך ומשיאין לך עצה טובה: גדור מסביבך עד כמה שידך מגעת למעלה מקומתו של שכנך ואף למעלה מגג ביתו, שמא יתרומם על בהונות רגליו ויסתכל מה למעלה או יטפס בסולם ויסתכל מה למטה. ואם שני השכנים חוששים מפני מראית עין, הרי זה גודר בתוך שלו וזה גודר בתוך שלו, או שניהם עושים שותפות בגדר אחת, זה נותן מחצה וזה נותן מחצה.

במה דברים אמורים ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים לא די שאין הבריות חוששין להיזק ראיה אלא אדרבא כל עיקר ההליכה בשוק היא לשם סלוק המחיצות שבין אדם לחברו. ויותר משהוא נהנה מראיית עיניו הוא שוקד על הנאת ראייה של אחרים. הרי לשם כך נתקשט בבגדים נאים וסלסל בשערו כדי שיסתכלו בו הכל להנאתם ולהנאתו. הם יהנו מיופיו והדר מלבושיו והוא ימצא קורת רוח בעצם הנאתם. לא די לו לאדם שהוא נאה בעיני עצמו, שעדותו של עד אחד פסולה, ומכל שכן בעל הדין הנוגע בדבר. ואף לא די לו בשנים או שלשה עדים מבני לויתו הכרוכים אחריו תמיד, שכן הם בטלים באלף שאינם משגיחים בו כלל, אלא הוא מבקש הודאת כל הקהל פה אחד.


 

ד

אדם עובר ברחוב הרי הוא מקדים בשלום הבריות לא כדי לברכם בלבד אלא בשביל שירגישו בו. ואם נזדמן לפניו פלוני ולא נענה לו בראשו או נענע נענוע כל שהוא שיש בו גם משום ברכה וגם משום זלזול קל, הרי יותר משהוא מתרעם עליו בלבו על הזלזול הוא מצטער שלא נסתכל בו כראוי ונמצאת הליכתו בטלה. תדע לך שכן, שהרי דרכם של טיילים לרוח היום להדחק דוקא בתוך הקהל הצפוף לא כדי להיבלע בתוכו ולבטל ישותו אלא להבליע אותו ולעשותו צוות לעדותו.

לאחר שהציג את עצמו לראוה בשוק הוא חוזר ומתכנס בתוך המחיצות שלו ברשות היחיד ומחפה על עצמו מעין זרים. ועם שהוא חבוי לפני ולפנים הוא מעכל בנחת את המאורעות שאירעו לו בחוץ, והוא חוזר ומעביר לפני עיני רוחו כל הפרצופים שחלפו לפניו בחפזון, ושבשעת מרוצתם נסתכל הוא בהם והם נסתכלו בו, ועדיין הוא רואה את בבואתו הנשקפת מתוך עיניהם. בתוך כך הוא מכניס את רשות הרבים לתוך רשות היחיד ועל ידי כך הוא מרחיב את גבולו, ונהנה עכשיו יותר ממה שנהנה קודם לכן, לפי שבבחינת מה הוא רואה ואינו נראה: רואה את אלה שהסבירו לו פנים ואינו נראה לאלה שנהגו בו קצת זלזול. וזו היא נקמתו, שהוא מודד להם מידה כנגד מידה: מה הם עשוהו לגל של עצמו מתוך שלא נתנו עיניהם בו אף הוא כך, שמסיח הוא מלבו לא העלמה זו שלהם בלבד אלא כל עצם ישותם כולה. ואילו בשעה שהוא מהלך ברשות הרבים ומהרהר ברשות היחיד שלו שוב אינו מרחיב את גבולו אלא מצמצמו, שאינו מוסיף את רשות היחיד על רשות הרבים אלא תוחם את תחומו באמצע השוק וגודר את עצמו מהנאת הצבור. ולא עוד אלא אם משתקע הוא שם במחשבות ומתכנס בפנימיותו הרי הוא בבחינת נראה ואינו רואה, כלומר מפקיר את רשות היחיד שלו לרבים ומסלק את המחיצות שבינו לביניהם.

והואיל והאדם יראה לעינים ולא ללבב הרי נפתח לו פתח להחליף את התחומין בכל שעה שהוא רוצה. גוף זה הסוכך על נפשו משמש לו מחיצת תמיד בכל מקום בין ברשות הרבים ובין ברשות היחיד. ובשעה שהוא מציג לראוה את הגוף הרי הוא מסתיר מהם את נשמתו. ופעמים הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, גילוי שבכיסוי וכיסוי שבגילוי.

העבר – הקרוב והרחוק במשמע – משתלב בתוך ההוה ומערבב את התחומין, מיד הוא מבקש לו הצלה בגופו ומחפה על נפשו, ויש שהוא סוכך בנפשו על גופו. כנגד הזכרון המטרידו תקנו לו את השכחה, ושכחה מדעת בכלל. שכחת עבר בהוה והסחת דעת מן ההוה בהרהורי העבר, ושניהם מתלבשים בדמות משאלת לב לעתיד לבוא. והחכם יבין מדעתו שלבושים אלו אף הם בכלל מחיצות, ודוקא מחיצות בינו לבין עצמו הסוככות על נפשו מפני גופו ומחפות על גופו מפני נפשו.

המלצות קוראים
תגיות