א    🔗

סתם מחשבה להבעה ניתנה, שכן חיתוך הדיבור הוא גמר מלאכתה והקול יפה לה, קול זה שמטעימה כמה טעמים ונותן לה זיו פנים. לכאורה אין הקול אלא צירופה החיצוני של המחשבה, ולא של המחשבה עצמה שאין לו שום אחיזה בה, אלא הוא בן זוגו של הדיבור שנתלבשה בו המחשבה. ולא עוד אלא שזיווגה של המחשבה עם הדיבור הוא זווג של עצם וצורה, בחינת שנים שהם אחד, ואילו הקול הקל בטבעו אין זווגו עם הדיבור אלא זווג לשעה, שהוא בא לשמשו בחינת שליח להולכה, ולאחר שעשה שליחותו הוא מסתלק והולך לו. אף על פי כן יותר משהקול זקוק למחשבה זקוקה המחשבה לקול, ובשביל שהוא עולה לה מן המנין אין מקפחין שכרו ורישומו ניכר בטביעת אוזן. אמת, הוא ניכר ואינו ניכר, שרוב הבריות אין משגיחין בו, ואפילו בעל הזכרון המוסר שמועה כהויתה מדייק במלים ואינו נותן דעתו לקול, מקפיד על ה“מה” ומזלזל ב“איך”, ולא עוד אלא שאינו חושש לצרף קול עצמו לדיבורו של חברו, ואינו חש שהעבירה מרשות לרשות וכבר קנה אותה בשינוי מעשה. ודאי, קול זה של עצמו – הוא שממתיק עליו דיבורם של אחרים שלא מדעתו, שהוא נותן בו טעם לשבח. הנאה זו שנהנה אדם לספר חידושים ששמע, אפילו הוא אומר דבר בשם אומרו, יש בה גם משום הנאת קנין, שהוא משתבח במקחו לא בשמיעה ראשונה אלא בשמיעה שניה. בשעת שמיעה ראשונה הרי השמועה עדיין כולה של אחרים, שהיא באה מכוח דיבורו של פלוני, והריהי בידו כמין פקדון בלבד, ואילו שמיעה שניה באה מכוח דיבורו של עצמו וממילא היא גם שלו, שקולו מקנה לו זכות בעלים כביכול. כאן הוא נפעל וכאן הוא פועל, וכל עשייה יש בה משום יצירה.

כל קול שאינו משמש תכלית בפני עצמה כגון צלילי הזמרה והנגינה שתוכם כברם, אלא הוא משמש את הדיבור שאין תוכו כברו, הריהו נעשה טפל למלים, והתוך מאפיל על הקליפה. וכיון שהקול מובלע בהמנון של המלים נפגם אצלנו ברבות הימים חוש השמיעה וניטל ממנו טעם הדיבור. פרט לאמני השיחה. הללו שמיעתם חדה ושמועתם מושלמת. יודעים הם להבחין בפרצוף הקול וכוחם יפה להראותו לאחרים, והרי הם מצליחים לדבר כלשון איש ואיש בקולו ממש, עד שהם מפליאים את לב השומעים. ואילו היו שומעים מאחורי הפרגוד ודאי שלא ידעו שיש כאן חילופי גברא. והואיל והקול עיקר כאן והדיבור טפל לו, מיד מכירים השומעים בערכו של חיתוך הדיבור והם “רואים” את הקולות. וגדולה מזו, אפילו לאחר שנתפרדה החבילה לגמרי, והמחשבה יצאה מתחום השמיעה ונכנסה לתחום הראיה, שנתגלגלה באותיות דוממות ונגנזה בספרים, עדיין שואבת היא חיותה מן הקול החבוי בזכרון שלא מדעת. ואף על פי שנטשטש גוון הקול, מכל מקום לא נמחקה צורתו, ועוד יש לו שיור בערכו הצלילי בסולם הקולות. ולא בגוון הצליל הצלול בלבד, אלא אפילו בגוון הצליל המעומעם והכבוש, כגון צליל הלחש, משתמר טעם הקול בצורתו הכללית. דבר סוד שנאמר בלחש מפה לאוזן, אפילו מי שמגלהו לאחרים בחדרי חדרים אין דרכו להשמיעו בקולי קולות, גזירה שמא לא יטעם בו השומע טעם סוד, ואף הוא עצמו לא יהנה מגילויו, שעם שהוא מגלהו מכל מקום רצונו שישתמר בחזקת סוד, שהרי סתם מגלה סוד מבקש מן השומע שלא יספר סודו לאחרים. לא שהוא מתיירא מעצם הגילוי, שאלמלי כך לא היה הוא עצמו מגלהו לו, אלא שאינו רוצה להפקיע הימנו את תכונתו הסודית, היינו דבר הידוע ואינו ידוע, ידוע ליחידים ואינו ידוע לרבים. אף השולח סודו למרחקים בכתב שכולו דממה, הריהו מתחכם להסתירו בתוך ההסתר, ליחדו בקול דממה דקה שבדמיון, והוא מקדים וכותב: “בלחישה אגלה לך”. וכל כך למה? מפנה שכל הכותב מפיו הוא כותב ובחיתוך הדיבור הוא כותב, והוא מנמיך או מגביה קולו, הכל לפי הצורך. תדע לך שכן, שהרי המעתיקים שאומנותם בכך להעתיק מן הכתב אל הכתב נכשלים פעמים לא בשבושי “כתיב” בלבד אלא גם בשבושי “קרי”, לא בטעות העין בלבד אלא דם בטעות האוזן. שבושי “קרי” מסוג זה אצל המעתיקים, בתקופה שלפני המצאת הדפוס, שמשו יסוד להנחה על מלאכת ההעתקה בחבורה, שאחד היה קורא בספר בקול, והמעתיקים היו כותבים מפיו. אף אם נודה בהנחה זו אין בה משום ראיה לסתור, שהרי כל אדם יודע מן הנסיון, שבשעה שהוא מעתיק את דברי עצמו הוא קורא במחשבתו בקול. והטעם הוא שאין הוא מעתיק אותיות או מלים אלא משפטים שלמים, והריהו קורא תחילה את כל המשפט, ואחר כך הוא מעתיקו על פי הזכרון, והצורה המלולית היא לבושה של הצורה החזותית. יש סופרים שאנו שומעים את קולם בכתב, וכנגדם יש מחברים שמתוך דיבורם אתה רואה כתיבתם. הללו אזנם עיקר והללו פיהם עדיף. וכדרך שהם נוהגים בעצמם אנו נוהגים בהם, שהרי מפיהם אנו חיים. הסופרים שהם גם נואמים או מורים יש שמצליחים בזה או בזה, ויש שמצליחים בשניהם. ודוקא אלו המצליחים בשניהם עלולים לערבב את הסגולות זו בזו, ואפשר שערבוב זה הוא סוד הצלחתם.

ב    🔗

תכלית המחשבה היא גילויה, אלא שלא כל אחת זוכה לכך, ולעולם הטמיר מרובה על הגלוי. וכיון ששרשי הנגלה נעוצים בנסתר, פעמים שאף הנגלה בחזקת נסתר הוא, והיש נראה כאין. תאמר, המחשבות הדובבות שלמות הן עד שלא נולדו ושלמותן היא היא סיבת לידתן, ואילו המחשבות השתוקות פגומות הן מתחילת ברייתן ובשביל כך נדונו לגניזה. ולא היא. הרי כמה מחשבות שהן עוברות לסוחר ושגורות בכל פה ואף על פי כן מומן ניכר מתוכן, וכנגד זה יש שנושא אדם בחובו מחשבות צרופות ומטפחן בלבו ימים ושנים ואינו מגלה אותן אפילו לצנועים.

מדת הגילוי הוא בחירה שמרצון ומדת ההעלם הוא עיכוב שמאונס. באמת הכל כשרות לראות אור עולם, ואפילו המחשבות הקלות שבקלות ליהנות ניתנו, אלא כיון שהן מגיעות לסף הדיבור תש כוחה של הלשון לקלטן, לפי שאין מלותיה מספיקות. המחשבה היא דקה מן הדקה והכלים הם גסים במקצת ואין צירופם עולה יפה תמיד.

עתים מתקשה אדם בדיבורו ואין בידו לסיימו, לא שמחשבתו נפסקה באמצע אלא שנסתתמו מלותיו, שאין בהן כדי להבדיל את הדומה מן הדומה לו למראית עין ולחלק את הדברים הדקים כחוט השערה. מה יעשה? להמשיך אינו יכול ולהפסיק אינו רוצה, מיד הוא מתחכם ומנסה כוחו בהטייה והריהו מוסיף: “במלים אחרות”. כאן נפתח לו פתח לעבור מענין לענין באותו ענין ואף שלא באותו ענין. תחבולה זו היא מין הערמה שהלשון מערימה על עצמה כדי לחפות על מקום התורפה שלה. לכאורה מכוין המדבר כלפי השומע לשם הסבר כפול “במלים אחרות”, אבל באמת זקוק הוא עצמו לכך שלא להכשיל פיו באמירה לחצאין.

ג    🔗

העולם הפנימי, הדחוק וצפוף מהמון מחשבות והרהורים, נכסף למרחב והתפשטות בעולם החיצון. ומי מעכב? האדם. אם יוציא את כל רוחו החוצה, הרי יצא שכרו בהפסדו, שמתוך שהכל מכירים מה שיש בו, ממילא הם יודעים אף מה שאין בו. ואילו עכשיו שהוא אומר מעט וחושב הרבה, מגלה טפח ומכסה טפחיים, שוב אין אחרים יודעים כל מה שיש בו, כל שכן שאינם יודעים מה שאין בו. דבר אחר אם יצא עולם פנים מתוך פנימיותו וישתקע בעולם חוץ, מיד יסתלקו המחיצות ביניהם, ומכאן ואילך לא יהיה לא פנים ולא חוץ אלא הכל עולם אחד גלוי ופתוח לכל, ושוב לא ימצא אדם פינת סתר משלו להתייחד בה עם נפשו. עכשיו שהוא שרוי בשני עולמות כאחד, נוח לו לפרנס את נפשו בנגלה והנסתר מלהפקיר את הנסתר למערומי הנגלה.

על צד האמת לא ההנאה היא עיקר ולא הרצון מכריע, אלא כוחות אחרים, תקיפים ממנו, שולטים בו והוא מצווה ועומד לקיים גזירתם. אדם, אפילו הוא רוצה לזכות את הרבים אין הוא יכול לגלות מה שבלבו בלא שיור. לא שיש לו לחוש שמא יתרוקן כולו מבפנים וממילא לא תהא לו גם אחיזה בחוץ, שהרי כל מה שבחוץ מתגלה לו לאדם מבפנים, כאן המציאות וכאן הכרתה, ואם זו אין – זו מניין? חשש זה אין בו ממש, שיותר ממה שהוא מתמלא מברו הוא מתמלא מתוכו, ושוב אינו מתרוקן עולמית. שכן דרך גילויה של המחשבה הרוחנית אינה דומה לגילוי סתם של עצם מוחשי, לפי שאין בה מן ההעתק ממקום למקום בדמות עקירה והנחה אלא יש בה ממידת ההתרחבות בחלל בדמות האצלה והקרנה. לא גוף המחשבה ניתק לדיבור אלא בבואתה בלבד, ואילו היא עצמה במקומה עומדת כבתחילה. סגולה זו שנתברכה בה המחשבה, שהיא יכולה לדור בשני מקומות בבת אחת, בפנים ובחוץ, במוח ובפה, היא גבורתה והיא רפיונה. גבורתה, שהיא שרויה במבצר חזק וחבויה לפני ולפנים ואין פגעי העולם מגיעים אליה; רפיונה, שאינה ניכרת אלא מתוך בבואתה, ועל ידי כך ניתן לגלות בה פנים שלא כהלכה. הרי כל בבואה דומה למקורה ודומה לבבואות אחרות ממינה ושלא ממינה, ויש שאחת עלולה להתחלף בחברתה. בשל סגולתה זו אין חוק המחזור הטבעי שולט בה, והמוח מכניס ואינו מוציא, קולט ואינו פולט, ואוצר המחשבות הוא כמין מצולה שאין לה סוף, ולא המחשבות הערטילאיות בלבד נדחקות לצאת, אלא אפילו מחשבה שמצאה תיקונה אתמול, הריהי חוזרת ותובעת את שלה גם היום וסופה שהיא דוחקת רגלי אחרות. לא שזכרונה קצר אלא שאין הוא נאמן עליה. הרי הזכרון הוא בבואת הדיבור והדיבור הוא בבואת המחשבה, וכי מניין לה למחשבה שפרצוף זה המציץ כנגדה באספקלרית הזכרון פרצופה הוא? אם בבואה ראשונה עלולה להתחלף באחרת, כל שכן בבואה של בבואה.

אף זו. המחשבה עיסוקה במופשט והיא חיה בעולם האצילות, ואילו הביטוי מבקש לו אחיזה במוחשי והוא חי בעולם העשייה. כאן הכל נוזל, תוסס ורותח, זה מעורב בזה וזה מובלע בתוך זה, מין במינו ומין בשאינו מינו, וכאן הכל מגובש ומוצק וכל רעיון הוא חטיבה לעצמו, התחומים מסוימים בין זה לזה והדיבורים מחולקים לרשויות רשויות, ולא עוד אלא שההגיון הלשוני שומר עליהם שלא יפרצו את הגדרים ולא יכנס אחד לתחום חברו. ובשעה שאחת מהן נזכרת במקור מחצבתה ומטפסת ועולה בסולם הזכרון – כבר ניטל ממנה הכוח לחזור לכמות שהיתה, שאינה יכולה לפשוט את לבושה, מאחר שגופה נבלע בלבושה, וכל עצמה אינה אלא לבוש. מכאן ואילך לא היא מכירה את עצמה ולא שכנותיה מכירות בה.

אמור מעתה, שמחשבת פנים יתרה על דיבור חוץ, ואחת מאלף בלבד זוכה לזיו פנים בעולם הנגלה. ומה דינן של כל השאר? מקצתן נגנזות ונשכחות ומקצתן נתלות באחרות, באלו שהשעה משחקת להן להגלות לאור העולם. בפתח הדיבור עומדות הן צפופות ומצפות כביכול לתורן, וכיון שנסתבך המדַבר כל שהוא בסבך המלים והוא זקוק ל“מלים אחרות”, מיד נבנית אחת מחורבנה של חברתה, והרי היא יוצאת החוצה וגוררת אחריה אחרות המסתפקות במועט כמותה. בשעת הדחק הן מוצאות תיקונן בעקיפין ודי להן ברמז קל ובצירוף הלמד מענינו. ויש שאדם שוקד על תקנתן אפילו שלא מתוך סבך הלשון, אלא דוקא בשעה שלשונו נשמעת לו יכול הוא להצניע בתוכה כל מה שלבו רוצה. והואיל והן באות לעולם בהחבא ובגניבה, אין לך דבר החביב עליהן כל כך כמו הקיפולים והמחבואים שבלשון נופל על לשון וההקבלות שבשמות הנרדפים ושאר המלות המשותפות המשתמעות לכמה פנים. זה הכלל: כל מקום שאתה מוצא סתומות במפורשות, נסתרות בנגלות ועקומות בישרות – מהן הן, משיירי המחשבות שדבקו בגופן של אחרות ומשרות עליהן מרזי העולם הטמיר.

ד    🔗

החכמים, שנהירים להם שבילי שני העולמות, חסים על הפנים הנפסד ומבקשים להצילו על ידי הרחבת מלות הדיבור. הצמצום שבלשון אינה גזירה עליונה אלא תוצאה מדלות החיים ודלות המחשבה. מתעשרים החיים מתעשרת המחשבה ומתרחבת הלשון. המחשבה לא בחנם היא באה וכל שישנו במחשבה ישנו בהבעה, אם בפועל ואם בכוח, וכל שישנו בכוח חייבים אנו להוציאו אל הפועל. ומה תקנתו של הצמצום? חידוש מושגים ויצירת מלים, לא יש מאין אלא יש מיש, צירופי אותיות וצירופי מלים, דיבורים חלוקים ומאמרים מורכבים. ולא די שהם מחלקים כל דיבור לחלקים דקים מן הדקים, אלא שהם הולכים בדרך הפוכה. עד שאנו באים לקרב את העולם הפנימי אל העולם החיצוני, מוטב שנקרב את העולם החיצוני אל העולם הפנימי. מה המחשבות אוהבות את ההפשטה אף המלים כך. על ידי זה תמצא כל מחשבה דפוס כנגדה, ומתוך כך אנו ניצולים מכלאים במחשבה ובלשון.

אמת, דרך הפוכה זו קצרה היא, שלעולם קלה ההפשטה מן ההלבשה. קלה היא ולא עדיפה. הרי דרך הפוכה עלולה להביא גם לידי תוצאה הפוכה: הכנסת העולם החיצוני לתוך העולם הפנימי. ולא די שלא יצילו את עולמם הפנימי אלא יפסידו גם את העולם החיצוני.

העולם הפנימי אינו עולם שכולו מחשבה בלבד, אלא רובו הוא עולם של רחשים ורגשים, של כסופים ותשוקות, והללו טבועים בחותמם של הגירויים הבאים מן החוץ. ואף אלו אינם דיים לעצמם אלא הם נותנים ענין גם למחשבה. מחשבות והרהורים ממין זה אינם באים מן המוח אלא מן הלב, ואף בת קולם נגלית בפנים אחרות. על הרוב אין מחשבות אלו נזקקות למלים, שעולמן אינו עולם של דיבור אלא עולם של מראות וצלילים. אבל אף אותן המלים שהן מתלבשות בהן בשעת הצורך – כמה רחוקות הן מהפשטה, והאנשים המביעים ותן לא חושבים הם אלא משוררים. עולמם הפנימי של המשוררים עשיר הוא כמה מונים משל עולם החושבים, ואף על פי כן אין הם זקוקים להרחבה מלאכותית בלשון. הלשון נשמעת להם מפני שהם נאמנים לרגשותיהם, ורגשותיהם מתרחשים לפי דופק חייהם, והחיים יוצרים בלב כל אחד מהם את לשונו המיוחדת לו. יתר על כן: גם בעלי המחשבות עצמם אנשים חיים הם, ואף בלבם מתרוצצים רחשים ורגשים, ואף הם נהנים מן המראות והצלילים שבעולם החיצון שהוא גם עולמם הפנימי. אלא שמאהבתם היתירה את המחשבה בת החורין, המופשטת, שאינה כבולה בכבלי המקום והזמן, הרי הם מפשיטים, תוך כדי הרהור, את החיים מן המחשבה וחוזרים ומכניסים את המחשבה בחיים. מתוך כך הם יוצאים מתחומה של הלשון היוצרת לפי רוחה והם יוצרים את הלשון לפי רוחם. לשון זו צייתנית היא, לפי שאין בה רוח חיים, ואפילו אתה חותכה איברים איברים אי אתה נוטל את נפשה. לעולם אין היא מתה משום שמעולם לא היתה חיה. ואף המחשבה התלויה בחכמת לשון זו הרי בחייה קרויה מתה.

ה    🔗

בכל פעם שלשוננו מזדקקת אל לשון תרבותית גדולה ועשירה ממנה הרי היא נתקלת בניגוד זה שבין עולם פְּנים לבין עולם חוץ בצורה כפולה ומכופלת: מלחמה לה מבית ומחוץ, פְּנים כנגד פְּנים וחוץ כנגד חוץ, פנים כנגד חוץ וחוץ כנגד פנים. במלחמה זו ידה של לשוננו על התחתונה, לא מחמת חולשתה אלא מפני התבטלותה, שבאה ללקט פרורים משולחן אחרים. ואם לפנים נצטמצמה מלחמה זו בתחום הספרים והיתה צרת המתרגמים בלבד, שהעתיקו ספרי חכמה ללשוננו, הרי בדורנו, דור תחית הלשון בפה, היא צרת רבים, הכל מדברים והוגים, הכל בקיאים בלשונות האומות האדירות ועשירות התרבות, והכל שותלים ונוטעים בגן לשוננו. עד עכשיו היתה לשוננו קצרה וישירה, ומכאן ואילך היא רחבה ועקומה. קוצר הלשון גרם נזק ללשון בלבד ולא פגע בחוש הלשוני של בעלי הלשון, ואילו רחבות הלשון פוגמת בגוף הלשון וחובלת בבעלי הלשון. צמצום הלשון גורם לצמצום המחשבה, וצמצום המחשבה מביא לידי צמצום הדיבור, צמצום מאונס. כנגד זה מביאה הרחבת הלשון לידי הרחבת הדיבור, הרחבה מרצון. והואיל והרחבה זו אינה אלא מדומה, שאין מרחיבים את הלשון במקום שהיא קצרה, אלא מרחיבים סתם ומרבים להג, נמצא הצמצום במקומו עומד.

צמצום זה מאונס מה טיבו?

אין בין ויתור מרצון לבין ויתור מאונס אלא הבדל של גורמים בלבד. הכפיה היא גורם חיצוני והרצון הוא גורם פנימי. הצד השוה שבהם, ששניהם טעונים הסכמה, כאן הסכמה שבלב וכאן הסכמה שבפה. הסכמה שבלב אין אדם מהרהר אחריה ומכל שכן שאין הוא מערער עליה, ואילו הסכמה שבפה יש כאן אמירה ואין כאן רציה, וסופו של הרהור לב שהוא מביא לידי ערעור פה. במה דברים אמורים? – בויתור שאדם מוותר לאחרים, אבל ויתור כלפי עצמו, בין הוא ויתור של נתינה ובין הוא ויתור של נטילה, לעולם הוא ויתור מאונס, ומכל שכן במקום שיש בו משום ויתור של נטילה ונתינה כאחד.

אדם המדבר בשתי לשונות, מרחיב באחת ומצמצם באחת, כלום יש בצמצום זה משום אונס עצמו, כלומר ויתור כלפי עצמו? הרי ויתור כגון זה אינו גורם כלל לא לצמצום הנפש ולא לצמצום הלשון, כל שכן לא לצמצום המחשבה, ששלשתן מוצאות תיקונן בלשון הרחבה והטבעית. וזו הלשון הקצרה שאינה מספיקה, מה איכפת לו אם יהא אונסה חוץ לטבעה, ירחיבה כביכול דרך גמגום ועקימת פה, הרי בין כך ובין כך אינה לו אלא לשון מוכנית, לשון של תרגום מוכני, העתק מלשון טבעית ללשון מלאכותית.

אבל אדם המדבר בלשון אחת ובה הוא הוגה, אינו אונס את לשונות חוץ לטבעה, כדי שלא לאנוס את נפשו, שאין חציצה בין זו לזו אפילו כמלוא נימה. אמת, הוא חש בצמצום לשונות ומיצר על צמצום נפשו, אף על פי כן לא יעלה על דעתו לעשות כמעשה חברו בעל שתי הלשונות ולהעשירה מבחוץ. יודע הוא שאין דרך זו של הכנסת לשון אחת בחברתה, לשון רחבה בתוך לשון קצרה, אלא דרך הפוכה. אין מְעָרִים את המעיָן לתוך הכד אלא שואבים בכד מן המעין. אין להריק מחשבות כמות שהן מלשון אל לשון, אלא יש לסנן אותן תחילה במסננת הלשון העשויה לכך מששת ימי בראשית, ולהתיכן בבית היוצר מבפנים. ודאי, דרך ארוכה זו יש בה משום צמצום, אלא שהוא צמצום הצריך לגופו, תפיסה מועטת לפי כוח הקליטה וכוח העיכול. יש לכוין את המחשבה שלהם לפי הדיבור שלנו ולא את הדיבור שלנו לפי המחשבה שלהם. מידת הצמצום מבחוץ מביאה לידי הרחבה מבפנים, ומידת ההרחבה מבחוץ מביאה לידי צמצום מבפנים. והרי צמצום צורך הרחבה אין שמו צמצום. קליטה טבעית נבלעת באברים, ואילו בליעה גסה סופה הקאה.