רקע
משה אליהו ז'רננסקי
בהמונה של עיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: "ספרים" (ראובן מס); ת"ש

 

פרק ראשון: בשלוותה

א

הקצוות המפליגות זו מזו מן התחומין ולחוץ מאפילות על הקורבה והכנות מן החומה ולפנים. במופלג קודש קדשים מימין וחולי חולין משמאל, ואילו בסמוך — חול שבקודש וקודש שבחול דרים בשלום זה בצד זה וכמעט שאין חציצה ביניהם. פרץ ראה את היהודי משתי קצותיו ונזדעזע: שתי רשויות בנפש אחת היכי תמצי? וכדי ליישב את הסתירה הלך וקבע שני תחומין קיצונים: בית המדרש מכאן והשוק מכאן. שוב אין שתי רשויות בנפש אחת, אלא רשות רשות ונפש שלה, או שני לבושים לגוף אחד. משנגלה ז נחבא זה ומשנחבא זה נגלה זה. עגנון פתח מן האמצע וראה את התחומין הפנימיים היונקים זה מזה. רק פסיעה אחת מן השוק לבית המדרש, והריהו יוצא מכאן ונכנס לכאן ורואה את ההפכים כשהם ממוזגים יחד ונעשו לחטיבה אחת. ועדיין לא נחה דעתו מן הדמויות הרבות שצר. כסבורים היינו שדעתו לייחודן והוא לא נתכוון אלא לאיחודן. השוק אפילו הוא סמוך לבית המדרש דרכו להפריד בין הדבקים, ואילו בית המדרש מקרב רחוקים ומכסה על הכל בטלית אחת. וכדרך הטבע הלך והפליג מן האמצע לא לשני הצדדין אלא לצד זה שלבו מושכו. אבל לאחר שנתייחד ימים רבים בארבע אמות אלו הפליג עיניו והציץ בהמונה של עיר.

מיד יורד הוא מעולם האצילות לעולם העשייה ובא ללמדנו כיצד נשתלשל זה מזה. לשם כך אינו עוקר רגליו מתחומו ונכנס לתחום אחר, אלא הוא במקומו עומד כבתחילה ומסתכל בספר החיים שלפניו, הופך דף זה ומעיין בדף חדש. הדפים דבוקים זהה בזה והמאורעות רצופים ומעורים אחד בחברו, ואף על פי כן נגלה לפניו עולם אחר, שבינתים פנה יום אתמול וצינת הלילה הפיגה את חומו, ואפילתו הצניעה את זיוו, וכיון שהאיר המזרח הציץ וראה יום אחר עולה, יום שכלו חול. ולפי שלא חל ביצירתו שינוי שבמקום אלא חילוף שבזמן, אין החילוף ניכר כל כך, שמטבע המרום להאציל מגווניו גם על המראות החדשים, ואף הזמן אין כוחו יפה לטשטש לגמרי את שיירי הזכרון מיום אתמול, ולפיכך נראה הכל בהוייתו הראשונה: אותה העיר ואותן השכונות, אלא שנשתנה כבודן ונחלפה מעלתן. אתמול היתה שבוש העיר עומדת על שתים: בית מדרש מכאן ושוק, להבדיל, מכאן. ואף על פי שזה קבוע בטבורה של עיר וזה עומד לו מן הצד, מכל מקום שרוי זה בצלו של זה. והואיל והעין נמשכה כדרך הטבע אחר האור ממילא אינה מבחינה הרבה ממה שרוחש וזוחל באפלולית הצל. כאן לומדי תורה וחסידים יראים ושלמים השקועים בעולמות עליונים ואינם מכירים צורת מטבע; וכאן ממלכת הנשים שדעתן נתונה לעניני העולם השפל ואין עסקן אלא להרויח פרוטה במשא ומתן עם הכפריים מעם הארץ. ואילו היום בא המלאך הממונה על הפרנסה והעמידה על אחת: השוק. אמת, גם בית המדרש לא נעקר, חס ושלום, ממקומו ועדיין עומד הוא על תלו כמקדם, אלא שגלתה השכינה ממנו ושוב אין אורו מזריח למרחוק ואין רישומו ניכר בעיר. משמש הוא בעיקר לתפילה, והתפילה שאין לימוד התורה בצדה אינה אלא כמין סילוק חוב ליוצר מראשית, שהתורה מזינה את הנפש, חלק אלוה ממעל, ובאין מזון לנפש גם התפילה פגומה.

עולם זה מקופל בין הפרקים של “סיפור פשוט”, שאינו פשוט כל כך אלא מסוכסך באהבים ובהויות העולם. ומה ראה עגנון שפנה לצדדין והניח את עולמו, משום שנסתכל סביבו ולא מצא שום איש. “באותם הימים ניטל כבוד התורה ובחורי ישראל מניחים את ספריהם ופורשים לדרך ארץ. פיקחים נכנסים לסתי הלימודיות ולומדים חכמה שמפרנסת את בעליה, ובינונים עוסקים במשא ומתן של מסחר”. אלו ואלו חיים בעולם העשייה, והחכמה אף היא אינה אלא סניף לפרנסה וכפופה לה. ומכל שכן המסחר שהוא כולו לשמה. משא ומתן זה של מסחר שטופים בו עכשיו גברים ונשים כאחד. הנשים נושאות ונותנות עם עם הארץ ועוסקות במכירת הסחורה, והגברים למדו את תורת המסחר על רגל אחת וכבר נעשו בקיאים בטיבה של סחורה והרי הם מטפלים בקנייתה. המכירה היא קמעונית והקנייה היא סיטונית. כאן הוא מצפה לקונים וכאן מצפים לו. כאן יש לו עסק עם עם הארץ וכאן הוא קונה מאחיו היהודי וזקוק הוא לחריפות יתירה ולכל אותן הערמומיות הכרוכות במקח וממכר. הגברים שרובם לא טעמו טעם עסק עד שנכנסו לחופה לא באו לכאן בידים ריקות, ולא לבד שקנו חכמה מפי תגרי לו שהסתופפו ימים רבים בצילם, אלא שהעבירו עמהם את ההתלהבות הפנימית מן הקודש אל החול, וכדרך שעסקו לפנים בתורה לשמה כך, להבדיל, עוסקים הם עכשיו בתגרנות לשמה. ואם הפלפול היבש והמופשט נכנסה בו לחלוחית של שירה מיוחדת במינה שהומתקה בנגונים ערבים, הממון שהוא דבר שיש בו ממש ומתגלגל מיד ליד לא כל שכן שנכנסה בו חיות יתירה ונתיחד לו פרק שירה, שירת המטבע. ומה שם ערכו תיקון חצות אף כאן עורכים הם תיקון חצות לפי דרכם, מין עבודת הקודש בתוך החולין שבחולין, עבודה מתוך שתיקה ובצמצום של החושים. הקונים טעונים משמשים ומשהולכים להם הקונים בערב מיד מסתלקים המשמשים, מה שאין כן בעלי העסק שמתחילים טועמים את הטעם האמיתי של הריוח בשעה שהם מצרפים יחד את פרי יבולם ועושים את חשבון יומם.

“משנפטרים המשרתים לבתיהם משתיירת צירל עם בעלה ועושים כאחד כשאין אחרים עמהם. הדלת סגורה חציה, כנגדה פתוחה הקופה. ברוך מאיר וצירל מצרפים מעותיהם, את של נחושת לחוד ואת של כסף לחור ושטרי המדינה לחוד. את המטבעות עושים גלילים גלילים ואת השטרות אגודות אגודות”. לכאורה מעשה פשוט ורגיל, שכל גזבר עושה עם נעילה. אבל אינו דומה מי שעושה בשל אחרים למי שעושה בשלו, שזה מכוין לשם חשבון הקופה בלבד וזה מצרף בתוכו גם את חשבון נפשו. ומכל שכן בשעה שיושבים כאחד איש ואשה ועושים בשלהם הם מצניעים בתוכו חשבון הקופה וחשבון הנפש וגם כמה חשבונות אחרים שבינו לבינה.

“אין לך נאה מישיבת לילה בחנות בשעה שמעותיך מונחות לפניך. אתה מצרף דינר לדינר וזוקפם בצדי השלחן ורואה ומרגיש שאתה מגיע למקום שביקשת. באותה שעה יוצאים זוגות זוגות ועוברים על פתחי חנותך ומרפישים עצמם זה לפני זה. אם בעל אזנים אתה אתה שומע לבם מפסיעותיהם. אוי כמה לילות הם מתייגעים והולכים וכמה לילות עתידים הם להלוך ולילך ואיני יודע אם טובה מוכנת להם. באותה שעה אתה יושב עם צירל אשתך בחנותך וריח תאנים וצמוקים וקנמון בא אליך. בבואה דבבואה של שמש אחרת נשתיירה בפירות אלו, אפילו הם טמונים בתיבה מרגישין בחמימותה. צירל וברוך מאיר יושבים כאחד ושותקים כשאזניהם נטויות. מה ראו שהטו אזניהם פתאום, שמא קול הברה חזר מקול שירת נוטעים הנוטעות וקרא, או שמא בת קול של נשיקה שנשק רועה את ארוסתו תחת התאנה שמעו והטו אזניהם”. ואין הדמיון זקוק לפירות הבאים מארצות החמות וריחם נודף ומעלה הרהורים. אפילו שאר החנונים שסדורים לפניהם שורות שורות של בגדים, מלבושי גברים ושמלות נשים, יש בהם כדי לעורר את הלב ולהעלות פרקי אהבה הגלומים בשירת המחט שרקדה בין אצבעות התופרת או מוצנעים בתסיסת המגהץ ולחישת הגחלים שבתוכו הנתון בידי הבחור המתקין בגד נאה ושמלה הדורה לזוג שמכין עצמו לצאת במחולות. והוא הדין בחנות של אריגים ומיני משי ושיראין, שהאורג ארגם והצבע צבעם ועתידים לצאת מהם מלבושי תפארה. וכל כיוצא בהם שעשויים בידי אדם ונבראו לצרכו, הרי הנשמה תלויה בהם ומפרפרת, עד שהיא מתלבשת בשירים כתובים בספר או מצאת תיקונה בהרהורי הלב. ולא עוד אלא מי שכוח דמיונו יפה אינו זקוק לכל אלה ובלבד שיש ממון בידו, שעד שהוא מוציאו מידו יכול הוא לקנות בו כל חמודות העולם.

כמה רחוקה תפיסה זו מן הדעה המקובלת, שאיש המעשה אין לו בעולמו אלא צבירת ממון ועשייתו, ואך לזה בלבד משועבדים כל חושיו והגות לבו. ודאי, למראית עין הרי יצר הממון שולט במעשי ידיו, אבל גם שאר היצרים מוצאים בו תיקונם אם כדרכם ואם שלא כדרכם, עתים מדעת ועתים שלא מדעת בעלים.

“יש בני אדם בשבוש שסבורים אדונית שנתנה עיניה בעבדה והלכה אחריו באה בסוד האהבה, הרי היא סופגת מכות ואינה חוזרת אצל בעלה אף על פי ששוגר אחריה. ויש סבורים מי שתקפה עליו אהבתו ויצא מדעתו השלים נפשו על האהבה. כל הסבורים כן יצרם מטעה אותם. צירל וברוך מאיר אין דעתם פנויה לדברים כגון אלו, הוא אינו מחזר עליה והיא אינה מטרפת את דעתה, לבה שלם עמו ולבו שלם עמה, כל הימים מסגלים ממון וכשהם פנויים שעה קלה הם יושבים כאחד ושותקים זה עם זה”. דעתם אינה פנויה לכך, אבל ממונם עושה שליחותם שלא מדעתם, ובשביל כך הוא כובש את כל הלב כולו ואינו מניח מקום להרהור קל. יש להוטים אחר המעשה, ויש שדעתם מתקררת בדברים, יש שההרהור יפה להם ויש שאינו זקוק אף לכך. לא שאין בזה מה שיש בזה, אלא שזה חושיו מגושמים וזה חושיו דקים מן הדקים, זה כל חוש וחוש מחמשת חושיו משמש לו לעצמו, וזה כל חושיו ערבים זה לזה וכל אחד עושה שליחותו של חברו, אם ביחידות או כולם כאחד, בזה אחר זה ובבת אחת.


ב

מי העלה את הממון למדרגה זו — הוא או היא? הוי אומר הוא. שבשביל ממונה הלך אחריה ודחה את קרובתו הנאה, ואילו היא שנישאה למשרת המשמש בחנות אביה בשביל הפסול שבמשפחתה, לא בא הנסיון לידה לדחות את האהבה מפני הממון, כשם שאירע לבעלה. ועדיין יש מקום לומר: אילו נתנסתה בנסיון אפשר שהיתה דוחה את הממון מפני האהבה, שנשים דעתן קלה. אמת, עם בנה יחידה נהגה ממש כשם שנהג בעלה לפנים ודחתה את אהבתו אל בתה של אותה קרובה נאה של בעלה וחזרה אחר ממונה של כלה אחרת עשירה. אבל מתוך שהיא עצמה לא נישאה מאהבה לא ידעה את כוחה של אהבה ולא העריכה את ערכה כראוי, שהרי בזה עדיין שלט כח הירושה שעבר מעולם האצילות לעולם העשייה, ומנהגים שהשתמשו בהם בקודש נהגו גם בחול. ואפשר שלא זה לבד הכריע. דחיה שדחתה את אהבת בנה יחידה אל קרובתו של בעלה ששימשה משרתת בביתה לא באה בשל עניותה ומעמדה הדל, אלא מתוך הקנאה שהיתה מקנאה כל ימיה באמה של זו בשל אהבת בעלה אליה בימי בחרותו. קנאה זו שלא נתרופפה גם אחרי נצחונה עליה, לפי שהיה מקום לחשוש שלא היא נצחה אלא מחנה נצח, ולא כבתה בלבה גם אחרי מותה. וקנאה זו לאם הביאה לידי שנאה עזה לבת, והיא שגרמה להתעמר בה כבמשפחה חרופה. וגזירה היא מלפני הטבע שאין אהבה ושנאה יכולות לדור בכפיפה אחת אפילו כשהן מחולקות לשתי רשויות: אהבת הבן ושנאת האם. וכדי לפצות את הבן חזרה אחר כלה עשירה ובת יחידה. ואף מכאן אין ראיה שממונה חביב עליה מגופה, שכן דנה את בנה במידת אביו, וכל סירובו לא היה בעיניה אלא מעשה ילדות ודרך פינוק של בן עשירים. כיון שלא היה משרת בחנות אחרים כאביו בשעתו אלא משמש בחנות אבותיו ועושה בה כאדם העושה בתוך שלו, כבר ראה את עצמו עשיר שאינו זקוק עוד לממון הבא מן החוץ והוא יכול לוותר עליו. ילדות היתה בו ונתעלמה ממנו הלכה מפורשת שכל כוחו של הממון הוא — שנמשך אחר הממון ומושו אליו.

עגנון מצניע כל הענינים האלה בעצם המעשים ואינו מרחיב עליהם את הדיבור. אשת חיל זו, שכל המעשים נחתכים על פיה, היא היא הרוח החיה בכל הסיפור והיא מאפילה אף על הגבורים העיקריים המסתבכים בעלילות ומעשים, אלא שהם נפעלים ולא פועלים. תאמר, שנתכוון המחבר לצייר אנשים בעלי רצון רופף, והם כמעט כל הצעירים (חוץ מן המשרתת האהובה שהיא נראית תקיפה בדעתה, אבל אין תקיפותה מתגלית אלא בבריחה מן המחנה, זו הגבורה שבחולשה), לרמז שאין הדור הצעיר כולו כדאי לו, ועולה עליו דור האבות, שעדיין נשתיירה בו ירושת דור הזקנים, אותו הדור שהוא שופך עליו את אהבתו כל ימיו ורואה בו חזות הכל. ולאחר שהציץ בחיי הבנים ובני הבנים עתיד הוא לחזור ולהפוך את הדף מסופו לראשו ולצייר לפנינו אותם הפרצופים החביבים עליו ועלינו, שהוא ואנו יודעים שאין זה בכלל עולם עובר, אותו העולם הנצרף בכור הדורות. הנכד הרואה את זקנו רואה בו את עצמו בצירוף אביו וזקנו כאחד, ואילו הצייר העומד במרכז עצמו אינו רואה את היקפו, מפני שעיניו נעוצות במרכזו, וכל שאין לו היקף אף מרכז אין לו.


ג

הרבה פרצופים עוברים לפנינו בסיפור, את שיש בהם צורך לגוף הסיפור, ואת שיש בהם צורך לישובה של העיר שבוש, ואת שיש בהם צורך להם לעצמם. אנו דוחים את זה ומקרבים את זה, שאנו בוררים לנו את שיש בהם צורך לנפשנו. התהייה על הבריות שישנם בעולמו של הקדוש ברוך הוא היא תהייה על עצמנו, ומצבנו הרופף בעולם זה טעון חזוק לא על ידי בעד מצד היצורים התקיפים, אלא אנו מבקשים אחיזה בכל הרופף ותשוש כמותנו. אחיזה זו יותר משיש בה מהצלת הנאחז יש בה מהגברת כוחו של האוחז, שבשעה שאני מעלה אחרים, שוב איני זקוק בעצמי לעליה. הנפשות העלובות מושכות את לבנו, לא כדי לפרנס בכך את מידת החמלה, אם במופשט או במוחש, אלא לשם תיקון הנפש עצמה, שמתוך כך אנו ניצולים למראית עין מן העלבון המלפף את נפשנו, ויחסנו השלילי אל התקיפים העולבים מכפר על הקנאה שאנו מקנאים בסתר לבנו בשלוותם של איתנים אלה. שוללים אנו את אבירותם ולא את עשירותם, ואילו היינו כמותם כיפרנו בזו מה שפגמו בזו. וכיון שהגענו לכך אין הדמיון טעון קפיצה גדולה כדי להתלבש באותן הדמויות ולהתגלגל באותן הנפשות. ומיד אנו בונים עולמות ומחריבים עולמות, נוטלים מזה ונותנים לזה, זה נענש כדי למרק עוונותיו וזה בא על שכרו ועלה לגדולה. והחכמים יבינו מדעתם שכל אותה טרחה שטורח הדמיון אינה לשם שעשועים בלבד ולא בכדי הוא טורח. אחת שיש בה משום תיקון הנפש ואחת שיש בה משום תיקון כוח היוצר.

הבריות הסובבות אותנו בעולם המעשה יצורים חיים הם, ואין לנו חלק בהם אפילו אנו מחקים את עשיהם והולכים בדרכיהם, שאנו נפעלים ולא פועלים. ואין צריך לומר אנשים סתם, עוברים ושבים בשוק, שאנו רואים אותם ואינם רואים, ומלבושיהם יש להם חיות בעינינו הרבה יותר מגופם, ודאי שאין הנפש נבנית מהם. ומה יעשה אדם ויהנה מיצורי יה וישביע את כח היוצר שבו בשעה שאין חלקו בין היוצרים. הוי אומר: ילך ויתדבק ביצירתו של היוצר, יסתכל בה פעם ושתים, יקרא בה ויחזור ויקרא, והרי ראיית עיניו ואמירת שפתיו יהיו נחשבות לו כאילו הוא עצמו עומד ויוצר. אמת, זה יצר יש מאין ואילו זה יצר יש מיש, אבל לכשתקצה אף זו היא בכלל יצירה. ולא עוד אלא שיש מאין זה כוחו גובר ועולה על ידי יש מיש, שהוא אחד ויצירתו אחת, והללו רבים ויצירותיהם רבות. ואם בעל נפש הוא, הריהו שמח לראות בנים ובני בנים מבצבצים ועולים מבין השיטין, יצורים זעירים, קלים ורכים, פורחים ומתלבטים בין הדפים ובשולי הגליון. וזהו הטעם שמשתוקקים המחברים להמון קוראים כדי להפרות את נפשם ולעורר את כוח יצירתם. ואם תאמר, מה הנאה יש לו מזה, ומנין הוא יודע מה שמתרחש בלבם? ויש לומר, הוא דן גזירה שוה מנפשו. הרי חוץ ממה שהוא מחבר הוא גם קורא כל ימיו, קורא להנאתו, ולא לעשותה קרדום לחפור בה, והיא שמטעימתו טעם יצירה בלא עמל יוצרים ויגיעת סופרים. יצוריו הוא כרוכים אחריו ותובעים ממנו תיקונם, ואילו יצורי כפיהם של אחרים אין אחריותם עליו ואין החובה מוטלת עליו לגדלם ולפרנסם ולהכניסם לחופה. אלא הוא משתעשע בהם שעה קלה ומיד הוא משלחם מעל פניו ומסיח דעתו מהם. אבל כשבאה השעה והוא מצטרך להם, שנזמן לו אחד מבני מינם והוא מתקשה קצת בהבנת טיבו ומהותו ההפכפכנית, מיד הוא מוציא מבית גנזיו כנופיה זו ובורר לו מהם את הראוי לו באותה שעה.

פרק חיים לפנינו, ובתוכו מובלעות פרשיות קטנות, בחינת מענין לענין באותו ענין, ואף במקום שאינן צריכות לגוף הסיפור צריכות הן לעצמן ותבעו את תיקונן מידי המחבר, ובשכר זה מצא בהן אף הוא את תיקונו ועל כרחו שילבן במסכת הגדולה, כפי שראה אותן בסמוך, סמוך במקום וסמוך בזמן.


 

פרק שני: בחורבנה

א

החוזר לעירו חוזר לעצמו והמספר על עירו מספר על עצמו, שהויתה היא הויתו, הויה אחת בת פרצופים הרבה. אמת, משעה שעקר את רגליו ממנה שוב אינו עומד בהויתו הראשונה, שמכאן ואילך הוא גדל לעצמו והיא גדלה לעצמה, אף על פי כן אין יניקתו ממנה פוסקת לעולם, שהויתו הראשונה היא אב לכל שאר הויותיו. והוא הדין כשהוא חוזר לעירו אין שאר הויותיו פוסקות ואין הוא שב לקדמותו, אלא שיניקתו מעירו היא עכשיו בסמוך ובמחובר ולא במופלג ובתלוש כדרך שהיתה עד כאן. במה דברים אמורים? בשעה שהיא עומדת בהויתה הראשונה ולא חלו בה שינויים אלא ביד הזמן ובדרך הטבע, אבל אם נחרבה בינתים כולה או רובה, כגון שבאה עליה פורענות של מלחמה, אין החוזר מבקש עוד לקשר את הויתו בהויתה, שאין הוא רואה בה מה שראה לפנים, אלא אדרבא רואה הוא בחוש כי מה שהיה אבד ואיננו. אם הפרוץ מרובה על העומד שוב אינו רואה את האין כיש אלא אף את היש הוא רואה כאין. שמא תאמר, אם כן הרי הוא עד ראיה לתמוטת הויתו הראשונה, שחורבנה הוא חורבנו, ועם שהוא מספר על חורבן עירו — הוא מספר ממילא על חורבן עצמו. ולא היא. דבר שהיה קיים אינו אובד לעולם אפילו אם נפסק קיומו ואינו נמשך עוד. וממילא לא נחרבה כלל לא הויתו הראשונה ולא הויתה הקודמת. וכיון שאף בפועל לא נחרבה כלל לא הויתו הראשונה ולא הויתה הקודמת. וכיון שאף בפועל לא נחרבה כליל אלא נשתייר בה מה שנשתייר, הרי סיפור פגעיה ותלאותיה וקיומה הדל יש בו במקצת משום הקמת הריסותיה מתוכה, מאבני המפולת ומשברי האדם.

אף זו.הטיול בין החרבות מביא בדרך הטבע לידי הרהורים וחשבון הנפש בינו לבין עצמו. יש שהוא רואה את דמות דיוקנו באחד מן השרידים ויש שהוא מצרף כמה מהם לדמות אחת. בין כך הוא רואה את החיים מבצבצים בקרן חשכה, האהבה פורחת בחשאי, ואף לבו מתחיל לדובב בינו לבין עצמו, בצנעא.

ואלה תולדות סיפורו של ש"י עגנון: “אורח נטה ללון”.

סיפור של גבורים או סיפורים של גבור? ארג המסכת או מסכת הארג? מצד המסגרת הטכנית בחר המספר לספר על הסדר לפי לוח הימים. המראות והמעשים שלובים יחד, ומיד הם נפסקים מפני הפגישות והשיחות שבאמצע, ולמחר הם חוזרם ונמשכים. יש דברים הבאים באקראי ויש שהמספר חוזר אחריהם במתכוין מתוך נטיה פנימית או לצורך סיפורו. אבל הקורא שאינו משגיח בלוחות ישנים מצרף דברים רחוקים בזמן או במקום וקרובים בענין, ופעמים שיחת המספר לעצמו עדיפה לו משיחם ושיגם של הבריות, אף על פי שהוא יודע כי גם שלהם שלו הוא.

חן העיר על יושביה וחבה יתירה נודעת לשמה, ובפרט מי שנדד למרחקים, וכשהחוזר מגיע לפתחה ושומע את שמה יוצא מפי בן עירו הוא נפעם משחה. “מי שנולד בה וגדל בה וחי בה הוא בלבד יודע להגות את השם הזה בכל אותיותיו”. כלום סברא היא או מצילה, משל לשמה של אהובה כביכול? שמא כך ושמא לא כך. אפשר, לא חיתוך הדיבור עיקר ולא הגיית האותיות אלא היחס הנפשי אל הדבר המובע בשם שמשותף הוא לכל במדה שוה. כשאחד מבני העיר מזכיר את שם עירו הרי מכוין הוא לומר: כאן נולדתי, כאן גדלתי וכאן אני חי. ואילו זר המביע שם עיר שאינה עירו הוא מכריז ומודיע: לא כאן נולדתי, לא כאן גדלתי ולא כאן אני חי, ואין ביני וביניכם ולא כלום. כאן סימן של חיים וכאן סימן גיאוגרפי.

ודאי, חבת העיר לשיעורין ניתנה. יש יודע בה ומעלה על שפתיו, ויש מסיח דעתו הימנה ואינה מזכירה כל עיקר. מה שאין כן הפורשים למרחקים וחוזרים, חזקה עליהם שהם מעלים את זכרה בכל עת ובכל שעה, אם כדי לכפר על פרישתם הארוכה ואם כדי להסיח דעתם מאותם המרחקים, שאף על פי שלא נולדו שם יש להם כמה מעלות אחרות. ולפי שאין הוא החוזר היחידי אתה מוצא לו כמה שותפים באהבת עירו. אשה אחת שישבה במרחקים וחלתה — תלתה את מחלתה בחטא זה של פרישות מעירה. מה עשתה? — הניחה שם כל טוב וחזרה לעירה לחיות חיי דחקות. וכך היא מסבירה את חליה: “רוח אחת יש בעולם ונטפלת לו לאדם שנתרחק ממקום לידתו והיא באה ויושבת על פתחי לבו ואין לו רפואה אלא עישון, כיצד, מביאים עשבים מעירו של אותו אדם, מאותם שגדלים סמוך לבית שנולד בו ומשימים אותם במקטרת, והעישון מעמעם מוחה של רוח”. ואל תאמר שבאמונה תפֵלה זו של ההמון נתכוין המספר להטיל דופי בגוף החבה הזאת, אלא יודע הוא שכל אדם תופסה לפי השגתו. הרי הוא מעיד על עצמו: “התחילו סימניות של שבוש מבצבצות ועולות משני צדי הדרך. נתתי ידי על לבי, ידי ריתתה על לבי כשם שלבי רתת בידי”. מי שיראה אף בזה מעין קישוט מליצי לא יוכל להכחיש שדרעו של אדם לקשט את שחביב עליו. והרי אף אותה אשה אינה שוגה באמונות תפלות בלבד, אלא כנוח עליה הרוח היא מדברת בלשון ומליצה כאחד הפייטנים: “מפני מה חזרת לכאן, מפני שנפשך חשקה לאכול פרי מן האילנות שבעירנו. הנאה זו אין אדם נהנה אלא בעירו שנולד בה. בתוך כך אתה שומע ציוצה של צפור שאף היא נולדה בעירך באותו אילן שאתה אוכל פירותיו, לעומתה של צפור עונות הנערות שבשדה”. תאמר, דברנית זו חשודה במקצת, ודוקא לשון פיוטית זו מוכיחה שהוא מדבר מתוך גרונה. כיון שלא ניחא לו לומר שדחה אהבת ארץ ישראל מפני אהבת עירו, הוא מבליע את דיבורו בתוך דיבורה. אפשר כך הוא, ומפני זה הוא מבקש לו עֵד שני, אף על פי שרגלים לדבר שגם עד זה מפני הוא חי. סח לו אחד מבני עירו שחזר מאמריקה: “כל חבתך לארץ ישראל באה לך משבוש, מפני שאתה אוהב את עירך אתה אוהב את ארץ ישראל. אלמלא לא אהבת את שבוב כלום היית מטפל בה כל ימיך, כלום היית מחטט מצבות לגלות צפונות”. וכיון שהוא שומע ושותק, הרי שתיקתו כהודאה, שהוא מצניע את חבתו לעירו בחבתו למולדתו. מַפתח זה אם נלמד לכוונו כראוי נוכל לפתוח בו כמה פתחים אחרים בחדרי לבו, כגון חבת המסורת, חבת הלשון והרבה כיוצא באלו. צנורות סמויים מן העיר נמשכים מכאן לכאן ושתיהן הן אבות ותולדות כאחת. הואיל והוא מספר לעצמו אינו חושש לכלות במקצת את צפונותיו.


ב

האורח חזר לעירו בערב יום הכפורים בשעת הסעודה המפסקת. למה בחר ביום זה דוקא? ודאי כדי להתאחד עם בני עירו בתפילה ולהמשיך עליו את השפע העליון כדרך שהיה רגיל בקטנותו. ושכח שאין להכנס במטלטליו ובאבק שעל נעליו לבית הכנסת. מדרך הטבע אין אורח בא לעיר אלא ברכבת, וכשהוא בא לעיר צריך הוא לסור למלון. והרי כאן פרטים ופרטי פרטים, מהם הקדמה לסיפור ומהם חלק מגוף הסיפור. כסמל לחורבן הגוף הוא מעמיד בראש שלשה בעלי מום, הפקיד של הרכבת שניטלה ידו השמאלית במלחמה ועשאוה גומי, אותו פקיד ששִׂמח את לבו בקריאת שם עירו. והיהודי שנלוה לו בדרכו להראות לו את המלון. “אותו אדם גבוה וצנום וראשו קטן ושערו ערמוני וזקנו קצר, ספק כד ספק חד. וכמין צחוק תלוי על שפתיו שמתפשט לתוך לסתותיו הנפולות, ורגלו הימנית של עץ”. ואחד שניטל חוטמו במלחמה, והוא פושט ידו ומבקש נדבה, וכסמל לחורבן הנפש הוא מתאר מה שראו עיניו בליל יום הכפורים אחר התפילה. בית הכנסת והתפילה לא הניחו את דעתו כל כך שזכר ימים עברו ונמצא חסר, וכדי לשכך את רוחו הלך לטייל עד שנמצא עומד על הגשר שעל גבי הנהר. “אותה שעה באה כת של נערים ונערות וציגריות בפיהם. קרוב לודאי שבאו מן המשתה שעשו להם אותו לילה, כדרך שעושים בכל שנה ושנה בלילי יום הכפורים, להודיעך שאין מתייראים פילו מיום הכפורים. עברה ריבה אחת והדליקה לה ציגרטה. עבר עליה בחור אחד ואמר הזהרי שלא תחרכי את שפמך. נתחללה והפילה את הציגרטה מפיה. שחה הבחור והגיב את הציגרטה, עד שנתנה לפניו או לפיה של נערה בא בחור אחד וחטף את הציגרטה מידו ונטל את החורה בזרועה ונעלם עמה”. מראות היום הראשון ודאי יש בהם כדי להדיד שנה מעיני האורח, אלא שטלטולי הדרך עשו את שלהם, והוא נתנמנם מיד, ולא הטריח אפילו את בעל החלומות.

הקורא פרק זה לא ביום הקדוש אלא ביום חול ודעתו צלולה עליו יש לו פנאי להרהר קצת על מה שקרא. מה שקרא ולא מה שקרה. לא שהתיאורים והשתלשלות הדברים אינם בגדר המציאות. אדרבא, הרי הם כשורה בכלל ובפרט. אבל אין דרכו של אמן לספר מה שאירע בחוץ בכל פרטיו אלא אם כן משתקף בהם מה שנתרחש בפנימיותו. כלומר המאורעות החיצונים לבושים הם למאורעות הפנימיים, לבוש ציורי ומוחשי לרחשי הנפש, שפעמים הוא מכון באוצרו ונמצא מתאים להם ופעמים הוא עשוי מלכתחילה בדמותם ובצלמם. תפילת ליל יום הכפורים בבית הכנסת אינה מרוממת את הנפש ביותר, והרי דרגה אחת במקצרת את הדרך המוליכה אל המחזה שעל הגשר. שהרי “בכל שנה” אין במשמעו מששת ימי בראשית, אלא מזמן שהצינה ירדה לעולמנו. אבל אף על פי שהעינים רואות שתי הקצוות בזה אחר זה: תפילת צום מכאן ומעשי הפקרות מכאן, הרי אין הרצה הראשון התחלה אלא אמצע. תפילה קצרה ובלי התלהבות קדמו לה כמה דרגות החיות בלב המספר. עמידתו על הגשר אינו דבר שבמקרה אלא כך “היה אביו עושה בלילי יום הכפורים, שהיה עומד על הגשר שעל הנהר, שריח המים מפשרים את הצמאון ומביאים את האדם לידי תשובה”, וחוץ ממה שאביו לא ראה מחזה כזה שראה בנו, הרי קדמה למעשהו תפילה של התלהבות אמיתית, ואף הבן נטל הימנה מה שנטל, ונוסף לזה הזכירו לו המון המתפללים בלי טליתות, את ה“מעשה שברו מתים בליל יום הכפורים לבית הכנסת והיה שם דוחק גדול”, הכל ככתוב בסיפורו “במצולות”, ושם אנו קוראים: “ורוח תשרי מרחפת על פני המים והדגה אשר בנהר תרעד, וכל אור הירח טרם יאיר, וכל סוף היאור כסה אופל”. הדגה אשר בנהר תרעד, — עדיין לא נטשטשה המליצה באותו זמן, והרי זו דרגה קודמת הרבה לטעם המושכל של אביו: “שהרי המים הללו שנראים לך עכשיו עדיין לא היו קודם לכן ולא יהיו אחר כן, יום זה שניתן לנו לשוב בו מעוונותינו עדיין לא היה בעולם ולא יהיה עוד בעולם, ואם אין אתה שב בו נמצאת מאבדו בלא כלום”. וכדי שלא יחשדו בו שהוא עוסק במושכלות אלו הריהו מגלה את הגיגי לבו הנובעים מספירה אחרת: “נסתכלתי ברקיע, אמרתי לעצמי אביט ואראה אם עלתה אותה פיסת יד, שהתינוקות אומרים, שבלילי כפורים עולה עב קטנה כמין פיסת יד ברקיע, שאותה שעה הקדוש ברוך הוא פושט ידו לקבל שבים”. כללו של דבר, כל הניגודים הללו נתאחדו בנפש המספר, ומתוכם ראה מה שראה וצייר מה שצייר, וחורבן עירו משתקף בנפשו ובסיפורו.


ג

הסיפור כולל גם רומן קצר, ואפשר שאינו קצר כל כך אף על פי שעם גמר הרומן עדיין לא הגיע הסיפור למחציתו. הסיפור שהרבה נפשות עושות בו ואין נפש מרכזית אלא נפשו של המספר, הרי יחד לעצמו את העיקר, אף על פי שהוא עוטפו כמה עיטופים ומצניעו גם מעיני עצמו. ושמא מטעם זה הוא רוקם בסופו כמה רקמות אחרות, כדי להבליע את העיקר באמצע.

ענין זה הוא מעשה רחל, בתו הקטנה של בעל המלון, שדמותה משחקת בלבו. בתו אחרת של בעל המלון, היא הריבה שהדליקה ציגרטה על הגשר בליל יום הכפורים, אין לו עסק עמה. ולא בשביל מעשה זה, שדברים אלו אינם תריס לא בפני העין אלא בפני הלב, אלא מפני שהעין והלב נתונים לאחרת. ואפשר בשביל שהיא טפוס של “חצי זכר” הרי הוא מצייר אותה ואת אחיה בנוסח אחד עד שישותה אינה עודפת על העדרה. לא כן אחותה הצעירה. אמת, מתחילה הוא מוסר מודעה בזה הלשון: “ורחל בתו הקטנה של בעל המלון, הרי היא ספק תינוקות ספק נערה. כמה כל שנותיה של זו, שמונה עשרה. בן עשרים אפשר שירדוף אחריה, אבל לא אדם שנכנס לשנות בינה”. נראה הדבר שאין הדיבור על הבינה אלא כמין לחש כלפי יצרו. הבינה מונעתו מלרדוף אחריה, אבל אין כוחה יפה להבריח הרהור שבלב. לכאורה הוא מתרעם על “ריבה זו שבין אתמול להיום יצאה מכלל תינוקת ולא הגיעה לכלל נערה הופיעה פניה כנגד אדם שנכנס לשנות בינה וזקפה חוטמה בו”. אלא שבינתו, דוקא בינתו, מלמדתו להעביר על מדותיו. “יכול הייתי להשיב על דבריה ולא השבתי לה כלום. אמרתי לעצמי מוטב שתראה את עצמה כאילו היא נצחה אותי. איני מכיר בנשים, אבל יודע אני אם נצחה אותך אשה סופה לחזר אחר דבריך”. וכאן שוב אינה לא תינוקת ולא נערה אלא אשה, והרי הוברר לו שהלחש אינו מועיל, ומן הסתם אף אינו רוצה בו עוד. לימים נתעורר ויכוח בשעת הסעודה, הכל חלקו עליו ואילו רחל הסכימה לדעתו. “אותה שעה אמרתי לעצמי יפה עשית באותו לילה שנתת לרחל לנצח, עכשיו לא די שנגררת אחרי דבריך אלא שמסכימה לך אפילו בדברים שאינה יודעת עליהם כלום”. והרי הוא ואנו יודעים שיותר משהוא שמח על חכמתו שמח הוא על נצחונו, אף כי בטחונו בחכמתו מאמץ את לבו להאמין בנצחונותיו הבאים, שכלל ישן בידו: אין דוחין את הודאי מפני הספק. ומכל שכן בשעה שהודאי הוא בעין והנאתו לאלתר.

בינתים מתארעים הרבה דברים, וכל אדם חדש נגלה ונכסה וחוזר ונגלה, לצורך ושלא לצורך. העיר קטנה היא, ומי שנזדמן לפניך היום אתה מזדמן לפניו מחר. פעם הוא מעכבך ופעם אתה מעכבו, פעם הוא בא למלונך או לבית מדרשך ופעם אתה נכנס לביתו או לחנותו. על אחת כמה רחל בתו של בעל המלון שהיא נתקלת בך ואתה נתקל בה כמעט בכל יום. “עם רחל בתו הקטנה של בעל המלון מסיח אני לפעמים. או אפשר אין אנו מסיחים זה עם זה, אלא כל דיבור שיוצר מפיה של רחל נדמה לי כשיחה שלימה”. מתוך הודאה זו ניכר שלא כלבו אליה לבה אליו, ומתוך כך הוא נוקט בנפשו: “עד שלא באה אותה תינוקת כל גופך היה ברשותך, פלטה דיבור או חצי דיבור מפיה קנתה להם מקום בלבך ונתרוקנה קצת ונכנסה לרשות שלה”. שוב הרי היא תינוקת, אלא שהפעם אינו בפיו אלא לשון של חבה. ובדיעבד דעתו נוחה מזה שיש בו שיתופי רשויות, שאם נצטמצמה רשותו הרי נתרחבה רשותה בתוך שלו. “אותו מקום שהפקידה שם רחל את דבריה רשותה של רחל הוא והיא עושה ברשותה את שהיא רוצה”. ומיד הוא מוסיף בלעג לעצמו: “ברם זכורה רחל לטוב שלא תפסה כל רשותו של אותו אדם”. וכדרך הטבע אין השיחות פוסקות כיניהם, כלומר הוא סח והיא שומעת. הוא מספר לה על יעל חיות ועל רוחמה, לא לשם עצמן אלא כדי לגנוז בסיפוריו קצת מכבשונו של הלב, ואינך יודע אם מתנחם הוא בעבר או הוא רואה בו מעין סימן לעתיד ואפשר שיש כאן גם מזה וגם מזה, שלעולם אין הלב יודע תחומין בין עבר לעתיד.

באחד הימים מתגלה לו רומן אחר בין רחל ובחור אחד ממכיריו, ולבסוף כשהיא נכנסה לחופה עם בחיר לבה נגמר כביכול הרומן שלו ולא נגמר הסיפור. ולמה הקדים סופו של זה לסופו של זה? — שלא יאמרו שזה עיקר וזה טפל. ומי יודע שמא לא נגמר, אלא נגוז הוא בחדרי חדרים של הלב. ולא לחנם הוא נותן לזוג הצעיר את תיבת תפוחי הזהב היחידה בעיר שהזמין מארץ ישראל. אף הוא נכנס לפרקים למעונם להשתעשע בשיחה עם בעלה של רחל, ולעתים מזומנות תלוי שמה של רחל על פתחי פיו במרוצת הסיפור. אפשר מקרה הוא ואפשר אינו מקרה. על כל פנים בגמר הרומן השביע את יצרו שבועה חמורה שיסתלק ממנו לחלוטין. וכך נגמר הרומן: “בירכתי את רחל בברכת מזל טוב והטיתי את עיני לצדדין ואמרתי לו לשכני (זה השוכן עמי) כבר התניתי עמך שלא תתגרה בי בנשואות. אם אתה מקיים את התנאי מוטב, ואם לאו לא אתבונן אפילו על בתולה. נתיירא אותו כסיל שמא אקיים את דבריה והעביר פניה של רחל ממני”. ודאי, אילו ידעו כל אלה הסובלים יסורים של אהבה לפטפט ביצרם כמותו, כבר תש כוחו של היצר ולא היה מתגרה אפילו בפנויות, ואפסו מן הסתם רומנים מן העולם. לכאורה, הלצה זו יפה היא, אלא שאין מקומה כאן, ולא עוד אלא שניתן פתחון פה לליצנים לומר, שכל עיקרו של הרומן לא בא אלא לשם סיומו הנאה, — טענה של הבל כמובן, שהרי יש גם אהבות אחרות בסיפורו, המסתיימות בנשואין עם אחר, ולא היה לו כל צורך לטרוח טרחה גדולה זו.

הדעת נותנת שכל שהוא מספר בגוף ראשון הוא לאו דוקא, ויפה לו גם גוף שלישי, גשם שכמה מן המעשים שעשה, אפשר שהוא אך עד ראיה להם, ולא היה נפחת כלום מערכם אף אם ידענו בהם שאינם אלא פרי חזון לבו, שבמסיבות הסיפור יש להם תוקף של מציאות, אבל יש ם דברים שהגוף הראשון הוא עיקר בהם ודוקא כשהם נעוצים בעולם השירה. ודאי שענין המפתח של בית המדרש, שיש לו צפקיד סמלי, וכל המסתעף מזה יכול להיות גם משל, כדי לקיים בו חלום מימי הילדות, או אפילו לצורך חיצוני וטכני, מאחר שהוא בא לידו בדרך של התלוצצות. כנגד זה ישיבתו יחידי בבית המדרש ועיונו בספרים וטיולו יחידי ביער, שני דברים רחוקים זה מזה העולים אצלו בקנה אחד, נובעים שניהם ממקור אחד, מעולם השירה, שירת הבינה ובינת השירה. “אני נוטל ספר ומביט בו. והואיל ודבריו מושכים את הלב יושב אני וקורא בו, ואינו מניחו עד שאני גומרו. שנים הרבה הייתי נוהג ליטול ספר ולהניחו. להיטול ספר ולהניחו, כאילו אין חכמתו של ספר אחד מספיקה לי, פתאום ראיתי שישי בספר אחד כדי לפרנס עשרה חכמים ועדיין לא נסתיימה כל חכמתו. ספרים שידעתי בעל פה נראו לי כחדשים. עי”ן פנים לתורה, בכמה פנים שאתה פונה לה היא פונה לך. דמום ישבתי לפני הספר והספר התיר פיו וגילה לפני דברים שלא שמעתי מעולם". הוא מחלק את יומו לשנים, עד הצהרים הוא יושב בבית־המדרש ולומד, ואחר הצהרים הוא יוצר ליער. “אותו פרק עדיין לא השליכו האילנות כל עליהם והיו משמחים את העין בראיה. מהם מנומרים, מהם מבהיקים כנחשת קלל, חוץ ממיני גוונים שאין להם שם. עומד אני בין האילנות ומשמח את עיני בראיה ואומר נאה נאה, והשמים מאירים לי פנים, וקרוב בעיני שאומרים אדם זה יודע את שנאה, וכדאי הוא שיראה מעולם. איני יודע אם ניתוספו שם דברים או אם נתכפלה ראייתו של אותו אדם”. העין והאוזן משלימות זו את זו. לפני הצהרים מגלים לפניו דברים שלא שמע מעולם ואחרי הצהרים מגלים לפניו דברים שלא ראה מעולם. ואף על פי שאינו מספר לנו מה שמע ומה ראה, אנו קולטים מקצת מזה ומזה בתוך סיפורו. הוא מרצה את המעשים ומסביר לנו את טעמם, הללו בכוח אותה ראיה והללו בכוח אותה שמיעה. יכול שתאמר, דברים אלו אינם במחובר למקום זה דוקא, אלא כל העולם מקומם וכל יער יפה להם. עלי הספרים אינם קרובים כלל אל עלי העצים, וסמיכות הפרשיות היא מתחבולותיו של הקולמוס. אלא שבכח טענה ממין זה יש בידך לערער על כל הסיפור כולו. הרי פגעי־המלחמה עשו שמות בהרבה ערים ועיירות, ואין הכרח בדבר שכל המאורעות המסופרים כאן נזדמנו במקום אחד דוקא. ולכשתרצה יכול אתה להסתייע בקצת פרטים תמוהים, כגון עדה שלמה ממתפללי בית־המדרש ריקן, עד שנתרחש נס והאורח אחר את זמן התפלה בבית־הכנסת והלך משם לבית־המדרש, וקם הגבאי ומסר לידו את המפתח ויחד עמו נתן לו במתנה את בית המדרש כולו. ואם לתמיהה — מי יפתור את תמיהת החלומות, אותה פרשה גדולה ביצירת עגנון הזרועה בכמה מסיפוריו, וחוט אחד עובר בכולה המבקש לקרב שני עולמות, עולם הדמיון ועולם המציאות, ולחרזם יחד במחרוזת השירה. אין ליישב את כל הקושיות בתירוץ אחד, ואף אין צורך בכך. הגבור האמתי של הסיפור הוא הוא מידת כל הדברים, הוא הרואה והוא הנראה, רואה בכמה צורות ונראה בכמה דמויות, והוא ניכר בשיחו ושיגו ובלשונו.

סוף דבר: הסיפור הוא מחרוזת של סיפורים, שקרבתם היא ברובה קרבת שכנים הדרים בעיר אחת מדורי דורות, ומאורעות חייהם יניקה להם מן הסמוך ומן המופלג, מימי השלווה וימי החורבן.

המלצות קוראים
תגיות