א    🔗

תהיית הלב, הנתלית בסתום ובמופלג ובכל המסובך ושאינו שכיח, יפה היא לנפש, המבקשת לה מפלט מן המצוי הקלוקל ומגלנלת כל ימיה באסימון העובר לסוחר. פעמים מוקצה מחמת מיאוס היא הדלות המתרברבת של הסברה הקלה שבקלות המובנת מאליה, שמתוך פשטותה היתירה שוב אינה נאחזת במוח כדי שהייה של הבחנה, אלא מתגלגלת בחפזון מפה לפה עובר לקליטת האוזן. ואילו כל שיש בו תמיהה שרוי בצל המתינות בשל הפנים החדשות, וכל קלסתר חדש אומר דרשני, אם דרך היקש אל הטופס המקובל הדומה לו בבחינת מה, כגון תערובת קורט שבענין ונצנוץ שבגוון וצליל שבמשקל, או לשם חילוק והבלטת הניגוד. בין כך ובין כך יש כאן משום העדפה וריוח, שבינתיים נתעורר עולמו הפנימי של התוהה והפליאה הבאה מן החוץ גוררת אחריה תסיסה בתוך תוכו. אבן בוחן שנזרקת לתוך הבריכה הדמומה במצולת הנפש הריהי מזעזעתה מן הקצה אל הקצה ומקמטת פניה בעיגולים הרבה, עיגולים קטנים וגדולים וגדולי גדולים.

אמת, הנאת הפליאה כוחה יפה דוקא בשל ריחוקה מן התפיסה הישרה והטיית ההגיון לצדדין בשבילים המתעקמים עיקום אחר עיקום ועיקול לפנים מעיקול. אף על פי כן אין תכליתה בה בעצמה ואין אדם מניחה בבית גנזיו כמות שהיא, שכל פליאה פתיחה היא ולא חתימה, והקילוס: כפתור ופרח — ברכה ראשונה היא בסדר הברכות הנהנין ולא ברכה אחרונה. ודאי, מקצת סיפוקו כבר מצא בעצם הבעת התפעלותו והוא טועם בהבל פיו כמה טעמים, אבל גם השכל תובע את שלו והדעת מעמיקה לחקור מה שבתוכה, לא לשם ביטולה של הנאת חוץ אלא כדי להוסיף עליה הנאת פנים. כיון שטעם מן המופלא הריהו תר אחר הנאת המוכר, שאין ההכרה סותרת את ההפלאה אלא מפרשת את מהותה, וכל מפרש רואה את הסתום מתוך המפורש, שאילו לא היה סתום ממילא לא היה טעון שום פירוש ולא סובלו כל עיקר. ולא בכדי הוא טורח, שהוא נהנה מגופה ומשתעשע בלבושה וטועם טעם מופלא במוכר וטעם מוכר במופלא.

אדם מהלך בבקעה והר תלול מבצבץ כנגדו, אף על פי שהוא מזין עיניו בגבהו של הר אין דעתו מתקררת עליו במה שלפניו ואין הנאתו שלמה לא מן ההר הגבוה ולא מן הבקעה הרחבה, שזה מאפיל על זו בשיאו וזו בטלה בפני זה בשיפולה, והאדם התולה עינו אחת למעלה וכובש עינו אחת למטה מתעלם בין שניהם במיעוטו. אלא שמיד הוא מתעודד ושואף למרום, מתייגע ומטפס על צורי מכשול עד שהוא מגיע לראש צוק. ועכשיו הוא נהנה כפליים, שראה את ההר למעלה מראשו והוא רואה אותו למטה מרגליו ונסתכל בבקעה בסמוך והוא צופה בה במופלג. מזיגת שניהם עולה יפה בצירוף שאר החידושים של מעשה בראשית, כיפת תכלת עמוקה וגלגל חמה באמצעיתה וערפלי טוהר בשיפולי רקיע. פלאי פלאים.

הוא שרוי כאן יחידי ובדידותו יפה לו, אחת שאין איש מפריע לו מליהנות במלוא עיניו, ואחת שהוא נעלה על שאר הבריות שזכה לראות בהקיץ מה שלא ראו אפילו בחלום. ולא עוד אלא שעתיד הוא לספר לדרי מטה כל החידושים והנפלאות והכל משכימים לפתחו ומצפים לאמרי פיו. ולכשירצה הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, מספר היום קמעא ומחר קמעא ומפרנס את נפשם ימים רבים. הוא הרי יגע וטרח כמה שעות וכתת רגליו בעלייתו ובירידתו והללו ישבו כאן בהרחבת הדעת ויבלעו הכל בשעה אחת, בתמיהה!

ב.    🔗

אחד מיסודות ההפלאה אתה מוצא בדרך ההפלגה הפיוטית בשירה ובאגדה. אף על פי שהפייטן ובעל האגדה לא נתכוונו לשם הפלאה, אלא בקשו דוקא לקרב אל הלב את הרחוק מן העין, ועל כרחם נטו מן המציאות.

כל הטיה בבטוי מעידה על הטיה שכנגדה בתפיסה. פעמים הטיה גוררת הטיה כמותה, ופעמים היא מביאה לידי היפוכה, הכל לפי תכונת המשיג וטיב המושג, יחסו החיובי או השלילי. החלל הריק המפסיק בין הרואה והנראה, אף על פי שאינו חוצץ בפני העין, מכל מקום משנה הוא את פני הדברים למראית עין, שכך דרכו של המרחק, שהוא מצמצם את כוח הראייה מכאן ומקטין, כביכול, את מידת הדברים מכאן. והואיל וכן, נתחכם אדם להציץ במשקפת המגדילה את העצמים הרחוקים ומבליעה את המרחק. והוא הדין בהבעה. צורות רחוקות שאינן נראות לעין כמות שהן בא הדמיון ומפליג בגדלן כדי שיהיו ניכרות בראיה. יתר על כן: דברים הקרובים יותר מדי, שאין לתפסם מחמת גדלם, יש שהרואה מפחית מידתם כדי מחצה או שליש כשיעור ראיה. הרי כבר התקין האדם גם זכוכית מקטנת כדי שהעולם הקטן יוכל להכיל בקרבו את העולם הגדול. וכך היא המידה בשירה ובחזון. עתים נגרר החוזה אחר מראה עיניו שראה היום או שראה אתמול, ועתים הוא מצרף את שתי הראיות כאחת, את הגדולה שבגדולות ואת הקטנה שבקטנות, והריהו מפחית מזו ומוסיף על זו, ותופס את המידה הבינונית.

דמיון האדם המבקש לו אחיזה במרחקי תבל, מקום שאין עינו מגעת, הריהו נמשך ממילא אחר המופלג בנפח ובהיקף, שהגדול אינו צריך ראיה על מציאותו. ואילו בסמוך די לו ביצורים רוחניים זעירים שגדלם כזרת. כיון שהם בתחומה של העין שוב לא ישתמטו הימנה, וקטנותם מעלה היא להם שהם נגלים ונכסים ואינם תופסים מקום. משום כך מלאה האגדה כל מיני גמדים ולצים פעוטים השוכנים בחורשות ובגנים, במעינות ובארות, בצד הענקים הדרים ביערות עבותים ועל פני הרים גבוהים, בימים ובמדבריות ובמימי נהרות. גלגולי האלים הקדומים מכאן והתרפים ואלילי הבית מכאן. יפה כוחה של האגדה הסובבת על ציר ההפלגה, כדי לפייס את האדם על קוצר ידה של המציאות המקיפה אותו.

זה הכלל: כל מקום שאתה מוצא צמצום שבצמצום בבטוי בדוק אחריו שמא מכוון הוא כנגד הפלגה שבהפלגה, שההפכים מתאחדים בשרשם ושניהם עשויים לחזק את הצד הממוצע הקרוב אל המציאות, וממנה ניזון גם הדמיון. עין האדם המשתעשעת בכיפת הרקיע הזרועה כוכבים מנצנצים, ורואה בהם מזלות של בני אדם ועמים, אינה מדירה הנאה גם מחשבונותיהם של חכמי התכונה על גדלם של הגלגלים המטיילים ברקיע. והרי כאן עולם התחתון כנגד עולם העליון. וכיון שכל הקבלה עולה משני הצדדים, ממטה למעלה וממעלה למטה, הרי חוזר האדם ומתעלה עם שהוא נושא עין למרום, שמתוך כך יורד עליו השפע העליון בכוח הראיה. ואף על פי שאמרו: ראיה בעולם אינה קונה, לא אמרו אלא בעולם התחתון ולא בעולמות העליונים, שאינם יפים למקח וממכר ואין בהם לא משיכה ולא הגבהה אלא הכל שותפין בהם ונהנים כאחד בראיה.

ג    🔗

הבדיחה הרי ידועה על דבר המלמד התמים בעיירה הנידחת, החקרן מטבעו ותר אחרי פלאי עולם, שהיה מבקש כל ימיו לידע סודו של הטלגרף ולא נמצא לו מי שיפקח את עיניו. הרהורים סתומים היו ממלאים את לבו בשעה שהוא בטל מלמודיו וכמה השערות מבצבצות ועולות במוחו, וכמעט שנפתח לו פתח כל שהוא, אלא שעדיין חסר הוא ידיעת המושכלות הראשונים כדי לקשור נימה בנימה ולרתק חוליה בחוליה. לימים נתגלגל אחד מתלמידיו לכרך ללמוד שם חכמה באיסכולי שלהם, וכשחזר משם לביתו לימי החג נזדרז המלמד לחקור מפיו את הסוד. התלמיד שעדיין לא הגיע לשערי בינה נתקשה להסביר לו את טיב הענין והתחיל מגמגם ועונה: יש שם מין מכונה. מיד נרתע המלמד לאחוריו, מטפח ידיו וקורא: מכונה, את אומר, אם כן הדבר פשוט בתכלית הפשטות, ואני סבור הייתי שיש כאן סוד נשגב.

מפח נפשו של תמים זה גדל לא מפני שנפתרה החידה ונתיישבה הפליאה, שהרי ימים הרבה נתחבט לדעת פתרונה, אלא צער תקפו בשביל שנתגלה לו שיד המכונה באמצע, כלומר מלאכת כפים פשוטה, גלגלי נחושת וחוטי ברזל ורצועות עור וכדומה, ולא חכמה עמוקה פרי השכל הצרוף, וממילא אין כאן שום פליאה מלכתחילה ואין מה לידע ולהבין. כלום לא ראה מכונה מימיו. נמצא שהוא מיצר על שום שאין לו לא הנאת הסוד ולא שמחת הפתרון, וכל עצמה של ההמצאה המחוכמת נתקפח טעמה על ידי המכונה, ושוב אינה מחוכמת כל עיקר. ולא עוד אלא שכל השערותיו הדקות והרהוריו התוססים היו לבטלה. הגע בעצמך, אדם מייגע את מוחו לפרק קושיא חמורה, וסוף סוף זכה לתרץ אותה והעלה בחקירתו פלפול עצום המלא סברות חריפות וחילוקים בתוך חילוקים עד שהקושיא מתיישבת מאליה. ואילו כשהוא בא להרצות חידושו לפני גדול הדור, לא די שאין החכם מתפעל מחידושיו אלא שהוא מראה לו שיש כאן טעות סופר וגירסה משובשת נזדמנה לו, וכיון שהקושיא אינה קושיה כלל ממילא מתפורר כל בנינו ונופל מאליו.

בדיחה זו המבקשת לגלות מקום התורפה של חקרן בטלן מלמדת אותנו דרך אגב ושלא במתכוון פרק בהלכות הפלאה. פליאה גדולה טעונה פתרון עמוק, וכל חידה שנפתרת בקלות ובפשטות יתירה שוב אינה ראויה לשם חידה. פליאה אינה פוסקת להיות פליאה אף לאחר שנתגלה סודה, שכל גילוי סוד אף הוא מעשה סוד, ואחד מחזק את חברו. ואם אתה מתיש את כוח הפתרון אתה מרופף את כוח ההפלאה.

מבקר פלוני מרבה בשבחה של יצירה אלמונית ומפליג בערכה עד להפליא, הריהו מגרה את יסוד התהייה בלב הקורא מלכתחילה. יסוד זה תוסס בו כל שעת קריאתו, ואפילו אם קרא ולא מצא בה את שביקש, אין הוא עושה, חלילה, את דברי המבקר פלסתר, אלא הוא תולה את הדבר בקוצר המשיג ועומק המושג ומרבה את פליאתה. כסבור אתה שקורא זה מך ערכו בעיני עצמו, ולא היא, אלא נוח לו לשים עצמו מקטני הבנה, ובלבד שיהנה מסוד הפליאה, שאם קרא היום ולא ירד לסוף דעתה, הריהו מתעמק בה מחר ומבינה על בוריה. ואילו הפיקח המקפח את הנאתו הראשונה עם שהוא מבטל את המבקר והיוצר כאחד, אף הוא לא יצא בידים ריקות וסיפוקו ניתן לו ממקום אחר, שכן מחליף הוא את הפליאה לשבח בפליאה לגנאי. ובסתר לבו יש שהוא דן קל וחומר בעצמו: הללו גדולים הם ושנים המה ואני יחיד וחולק עליהם, שמע מינה שאף אני איני קוטל קנים. היום אני נחבא אל הכלים ולא נתגלה טיבי, ולמחר אני משמיע את דברי והוא עושה רושם. שכר פליאה — פליאה, אם כדרכה ואם שלא כדרכה, בין לחיוב בין לשלילה, שהשלילה לזולתו חיוב הוא לעצמו.

ד    🔗

הפליאה כיון שהיא צורך הנפש יש שאדם מוצא סיפוקו בה בעצמה ואינו טורח בפתרונה, במקום שאין הפתרון הולם אותה במוחש. מתוך כך הוא דוחה את מציאותה בזמן ומעתיק אותה מן ההווה אל העבר או העתיד. האמונה בנסים, למשל, שאדם מפרנס בה את נפשו כל אימת שהוא משתוקק לנפלאות שהם בגדר שדוד מערכות הטבע, הריהי נתלית בימים קדומים או ננעצת באחרית הימים. הואיל והדבר מופלג בזמן שוב אין הוא חייב לאמת את אמונתו ולהביא אות ומופת על מציאותה. ולא עוד אלא שמאותו טעם אין אף זה שכנגדו יכול להכחישה. ואף על פי שאין למדים מן ההווה על העבר או העתיד, מכל מקום למדים מן העבר או העתיד על ההווה, שזה הוא היקש בשלילה ולא ראינו אינה ראיה, ואילו זה הוא היקש בחיוב ומה שנתרחש לפנים או יארע לעתיד לבוא אפשר לו שיארע גם היום.

כיוצא בזה פליאות אחרות שתמהונן בא מחמת שאינן שכיחות והן יקרות המציאות, מיד באה הנפש ומעבירה אותן מעולם המוחש לעולם הדמיון. מי שמתפלא על כשרון שאינו מצוי בחכמה ובדעת ובמלאכת מחשבת, כיון שאין תמיהת המושג עשויה אלא לפי אמת המידה של המשיג, שהוא דן את כוחו של זה כנגד כוח עצמו, אי אתה יודע על מה הוא מתפלא, אם על איש זה שיש בידו לעשות מה שאין הוא יכול לעשות, או הוא תמה על עצמו שאין בידו לעשות מה שזה יכול לעשות. וכאן בא הדמיון לעזרתו: היום אין בידך, אבל יש בידך מחר, שאין אתה נופל ממנו, ואם הוא השיג מפני מה לא תשיג אתה. וכיון שמובטח לך שיכול אתה לעשותו למחר מי מעכב על ידך ליהנות הימנו היום.

דבר אחר: אם בדמיון אנו עסוקים הרי פתוחה לפניו דרך קצרה מזו וכהרף עין יכול הוא להתלבש בדמותו של עושה פלא זה, ומכאן ואילך הוא הוא בעל הנפלאות בכבודו ובעצמו. ושוב אינו זקוק ליגיעה וטרחה יתירה בלימוד המושכלות ובחדוד מוחו, ואינו צריך לדחות כבודו למחר, או ליטול בהקפה וליהנות היום על חשבון מחר. ולא עוד אלא חוץ ממה שהיא דרך קצרה ונוחה ביותר יש בה עוד מעלה אחרת אם הוא מתלבש בדמותו של זה על כרחך אתה אומר שזה מתלבש בדמותו הוא, שהרי אי אפשר לנפש אחת לדור בשני גופים, אלא יש כאן מעשה חליפין. וכיון שכך לא די לו שהוא מפליא לעשות, אלא שבן זוגו ניטל כוחו הימנו והריהו ככל שאר בתי תמותה שערכם הוא כאין וכאפס.

תאמר, אם כן ההפלאה היא מוקצה מחמת ניוול, שהקנאה שולטת בה ומתוך קנאה הוא בא לידי נקמה, ולא לבד שאינו מרוממו כערכו אלא הוא משפילו. ודאי שכך הוא, אבל כוח ניתן לאדם לשמש שני הפכים בנושא אחד, ועם שהוא משתעשע בעולם הדמיון אין הוא מסתלק מעולם המציאות. אתה מגלגל עליו חטאים כבדים והוא מחייך ומסביר לך שאין אלו אלא תעתועי הדמיון, והריהו רואה את הנאתו כשרה בתכלית, בחינת “זה נהנה וזה לא חסר”.

וזה הבדל שאנו מבדילים בין הפליאה על מחזות הטבע ובין המגע עם האדם. ההפלאה שבטבע מזככת את הנפש ומרוממתה, שהיא נותנת הרבה ואינה נוטלת כלום, ואילו האדם יותר ממה שהוא נותן הוא נוטל. הטבע אינו נוחל כבוד, ושירי התהלה לכבוד הבריאה מנחילים כבוד למשורר הזוכה לראות את הדר הטבע ויודע לצייר את מראה עיניו. אבל מי שאינו זוכה לראות הדר הטבע כמות ואינו יודע לציירו, מה הוא עושה? הוא חוזר בדחילו ורחימו על שירי התהלה וההִמנון לטבע של המשורר הנערץ. לכאורה, ההכרה מכלי שני אף היא בכלל הכרה, אלא שזה ראה וזה שמע, ונמצא שזה יצא בהם ידי חובת פולחן הטבע וזה יוצא בהם ידי חובת פולחן המשורר. זה יש לו עולם גדול וזה יש לו עולם קטן. העולם הגדול אפילו אם יחקה אותו כל ימיו — שבח הוא לו, והעולם הקטן אפילו אם יחקה אותו שעה אחת בלבד — גנאי הוא לו.

ועכשיו צא ולמד מה בין מעשה ידי שמים למעשה ידי אדם. כמה גדול האדם הרואה את העולם בלא חציצה כל שהיא, וכמה קטן הוא בשעה שנכסף לתהלה מפיו של זה שהוא רואה את הנפלאות באספקלריה שאינה שלוֹ.