ז' באדר תש"ט – 8.3.1949

 

בישיבה השביעית של הכנסת הראשונה    🔗

אנו מתייצבים לפניכם בחרדה ויראה מפני הקשיים המרובים והעצומים הכרוכים במשימות המוטלות בתקופה זו על מדינת־ישראל וממשלתה: בטחון, קיבוץ גלויות, עיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית.

יתכן שאנו עוברים עכשיו מתקופת ה„גדולות“, תקופת עלילות־גבורה־ונצחון בשטח הצבאי והמדיני שהפכו את פני ההיסטוריה היהודית והארצ־ישראלית וחידשו ימינו כקדם – לתקופת ה„קטנות“, תקופת המאמץ האפור והממושך של בניה משקית ואירגון ממלכתי, שאין בו אולי יפעה וברק וגבורה דרמטית, מלבד עמל מפרך, מתמיד ונאמן: מאמץ לשיכון עולים וקליטתם, להשבחת אדמות נטושות ושוממות והפראתן, להקמת בתי־חרושת ומלאכה והרחבתם, להתקנת כלי־תחבורה ביבשה, בים ובאוויר, לקיום שירותי חינוך, בריאות וביטוח עממי ושיכלולם, לגיוס אמצעים כספיים בממדים אשר לא ידענו עד כה, לבטחון, לקליטת עולים ולשירותי המדינה והאומה.

אך כל מי שסבור, ש„הקטנות“ הנתבעות מאתנו עכשיו הן פחות חיוניות וקובעות־גורל מ„הגדולות“ – טועה טעות מרה ומסוכנת. המבחן הכלכלי והארגוני שנעמוד בו עכשיו אינו נופל בחומרתו ובחשיבותו ממבחן־המלחמה, – אלא שהוא ממושך, ומכמה בחינות קשה יותר.

בתוך סערת המלחמה הקימונו את מדינתנו. בהתקפה זידונית ואכזרית התנכלו אויבים וצוררים לגזול מאתנו לא רק את הזכות לעצמאות ולקוממיות ממלכתית, אלא גם עצם קיומנו וחיינו במולדת. ממבחן־דמים זה יצאנו בשלום ובכבוד, אם־כי לא ברור עדיין, אם פרשה זו נסתיימה לחלוטין. אנו דרוכים לקרב, ואם ניתקף מחדש – שוב נדע לעמוד בשער, אם־כי לא נחסוך כל מאמץ ולא נלאה מכל נסיון להביא לידי שלום של כבוד ובטחון עם כל שכנינו. אל־נא נישלה – גם עם בוא השלום לא נבוא אל המנוחה והנחלה. תפקידנו ההיסטורי רק מתחיל אז במלוא היקפו. הקמת מדינת־ישראל הוא רק שלב ראשון בהגשמת חזוננו ההיסטורי.

דורות על דורות סבלו, עוּנו ומסרו נפשם על אמונתם בחזון אחרית־הימים. אמונה זו לא תכזיב, וחזון אחרית־הימים בוא יבוא. קיבוץ־גלויות הוא תנאי מוקדם לקיום חזון זה בכל תכנו האנושי הגדול. ויעודה הראשון והראשי של מדינת־ישראל בימינו הוא קיבוץ־גלויות. בתשעת החדשים הראשונים לקיום מדינתנו – ובעוד מלחמה לחיים ולמוות נטושה בשערינו – הגיעו ארצה למעלה ממאה וחמישים אלף עולים, כמעט פי־ארבעה מעולי־בבל. וזוהי רק ראשית. כל מה שיש ביכולת אנוש יעָשה, כדי שזרם העליה לא יואט אלא יאדר. אולם עליה היא לא רק הסעת יהודים מארצות־הגולה לארץ. חבלי העליה מתחילים רק פה בארץ, ואל נעצום עינינו בפני הקשיים העצומים והנוראים של חבלי קליטת־עליה. נזכור־נא שעליה זו נוהרת לא למדינה מבוצרת ובנויה ושליווה ומסודרת, – אלא למדינה רכה וצעירה, שקמה בתוך תוהו־ובוהו ואנדרלמוסיה ופורענויות של מלחמות והתנקשויות בינלאומיות, וישובה הקטן והדל צריך לקלוט בזמן קצר עליה, הגדולה מן האוכלוסיה אשר במדינה.

*

לא אעמוד כאן בפרוטרוט על צרכי הבטחון, ואזכיר במלים ספורות בלבד את השירותים החיוביים: חינוך, בריאות, ביטוח סוציאלי, שמירה על רמת־חיים הוגנת, תרבותית, תוך כדי מלחמה ביוקר־החיים ודאגה ליישוב השממה, לקיים עזרה הדדית, להקדים תביעה מעצמך בטרם תתבע מאחרים, להעדיף את טובת הכלל, – וכיוצא באלה, ממצוות יום־יום בחיי אדם וציבור. והמאמץ ידָרש מכל איש, מן היחיד ומן הרבים, מן הפרט ומן הכלל, מכל פועל, חייל, עולה, בעל־מלאכה, חבר קואופרטיב, סוחר, מנהל־עבודה, חנווני, בעל בית־חרושת, פרדסן, פקיד, מכל תא ציבורי כלכלי, חברתי, ותרבותי, מכל איגוד מקצועי, קיבוץ, קואופרטיב, מושב, מושבה, הסתדרות־עובדים, התאחדות בעלי־תעשיה, התאחדות־איכרים, לשכת־סוחרים, עיריה, מועצה מקומית, מוסדות פרטיים וציבוריים, מקומיים וארציים. אני מאמין, שציבורנו מסוגל להיענות לתביעות חמורות. הציבור הוא, לדעתי, פי־כמה טוב יותר מכפי שהוא משתקף בראי העתונות והמפלגות שלנו; אך גם אם הציבור בכללו יענה – אין לעמוד במבחן גורלי זה בלי שהמדינה תכוון את כל יכלתה היוזמת והמסדרת לקראת מילוי שלוש המשימות הגדולות המוטלות עליה, בעזרת כוח האדם והמשק והאפשרויות הכספיות העומדות לרשותה.

שלטון המנדט היה שלטון שלילי וסטאטי. תפקידו היה מניעת עבירות על החוק והקפאת המצב המשקי והחברתי בארץ.

שלטונה של מדינה עברית שומה עליו להיות שלטון חיובי ודינמי: שלטון יוזם, מפקח, מעודד, מתכנן, מכוון ומקדם בכל שטחי החיים הכלכליים, התרבותיים והחברתיים, יוזם מפעלי־פיתוח, מעודד ומטפח הגברת התפוקה, מכוון הורדת יוקר־החיים ומעלה את רמת־החיים, משכלל את הציוד המשקי ואת שיטות העבודה בחקלאות, חרושת ובנין וכל שאר ענפי המשק, מפקח על יבוא ומחירים ושוקד על משיכת הון יהודי ובינלאומי להשקעות פרודוקטיביות, שיסייע לפיתוח מהיר ויעיל של אפשרויותיה הכלכליות של הארץ, הרחבת כוח־קיבולה והעלאת רמת־חייה של האוכלוסיה.

כל אלה מחייבים כלכלה מתוכננת מותאמת לצרכי בטחון, קליטת המונים, פיתוח הארץ ועיצוב דמות מתקדמת ועצמאית לאומה.

לא הזכרתי שאלות מדיניות־חוץ – כי בשטח זה תמשיך הממשלה את הקו, שנקטה בו הממשלה הזמנית והיה כבר לברכה רבה למדינתנו הצעירה.

בשידור לאומה לאחר הבחירות בשעתן – דיברתי לא בשם הממשלה הזמנית, אלא בשם 160.000 הבוחרים, שמסרו את אמונם לחברי ולי. הודעתי בשם חברי ש„יחד עם שמירה נאמנה על הערכים החלוציים והחזון הציוני־סוציאליסטי, שטיפחנו מאז היות תנועתנו, שקדנו ונשקוד על ליכודם וגיוסם של כל הכוחות הבונים והיוצרים, כדי לקדם במשותף את מפעלנו“. כשהנשיא הטיל עלי ביום כ“ה בשבט להרכיב ממשלה, פניתי מיד לכל המפלגות, שלדעתי נמנות במידה מסוימת עם הכוחות הבונים, מ„מפלגת־הפועלים המאוחדת“ ועד „הציונים הכלליים“ – לרבות סיעת־הספרדים, – להרכיב ממשלה קואליציונית. כל המפלגות הסכימו להיכנס לקואליציה, אולם לצערי הרב הציגו מפלגת־הפועלים המאוחדת מצד אחד והציונים הכלליים מצד שני תביעות שאינן מתיישבות לדעתי עם הקמת קואליציה ועם רצון הבוחרים כפי שהובע בבחירות. כל ההצעות שהצעתי למפ”ם נדחו על־ידם, והוקמה לע“ע קואליציה מצומצמת, מורכבת מן הסיעה הספרדית, המפלגה הפרוגרסיבית, החזית הדתית ומפלגת פועלי א”י. לספרדים יש בממשלה זו חבר אחד, לפרוגרסיביים – אחד, לחזית הדתית – שלושה, למפלגת פועלי א"י – שבעה. כל המפלגות האלה הסכימו לארבע התביעות אשר עמדתי עליהן בשידור לאחר הבחירות, והממשלה מורכבת משנים־עשר חברים אלה:

דוד בן־גוריון – ראש־הממשלה ושר־הבטחון; דוב יוסף – שר־הקיצוב־והאספקה; הרב יצחק־מאיר לוין – שר־הסעד; הגב' גולדה מאירסון – שר־העבודה־והביטוח; הרב יהודה־ליב הכהן פישמן – שר־הדתות; אליעזר קפלן – שר־האוצר; דוד רמז – שר־התחבורה; פנחס רוזנבליט – שר־המשפטים; בכור שטרית – שר־המשטרה; זלמן שזר – שר־החינוך־והתרבות; משה שפירא – שר־הפנים־והעליה; משה שרת – שר־החוץ.

בהודעת־מילואים בשבועות או בימים הקרובים אמסור גורל תיקי מסחר ותעשיה, בריאות, חקלאות ומיעוטים. לע"ע אחראית לתיקים אלה הממשלה כולה.

ואלה קווי־היסוד של תכנית־הממשלה המוגשת לכנסת לדיון, להחלטה ולאישור. יש בה עשרה פרקים.

פרק ראשון: אחריות משותפת .    🔗

הממשלה מוקמת על יסוד אחריות משותפת של כל חבריה והסיעות המשתתפות בה. האחריות המשותפת חלה על התכנית המוסכמת של הקואליציה ועל החלטות הממשלה. אין אחריות זו מונעת מחברי הכנסת חופש ויכוח על כל הצעה העומדת לדיון וחופש ביקורת על הממשלה אם תסור מהקו שנקבע לה ע"י הכנסת או הקואליציה.

פרק שני: חירות, שוויון ודמוקרטיה .    🔗

בחוק שיבסס את המשטר הדימוקרטי והריפובליקני במדינת־ישראל, יובטח שוויון זכויות וחובות גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ולאום; יובטח חופש דת, מצפּון, לשון, חינוך ותרבות; יקוים שוויון מלא וגמור של האשה – שוויון בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החוקים; תקוים חירות האיגוד וחירות הביטוי בעל־פה ובכתב – מתוך שמירה על בטחון המדינה, חירותה ועצמאותה ומתוך כבוד לזכויות הזולת. בכל מוסדות המדינה, העיריות ושאר הרשויות הנבחרות תתקיים זכות בחירה כללית ושווה ללא הבדל מין, דת, גזע ולאום וללא כל סייג כספי. המדינה תספק את צרכי־הדת הציבוריים של תושביה, אבל תמנע כפיה בעניני דת. שבת ומועדי־ישראל יהיו ימי־מנוחה הקבועים במדינת־ישראל; לשאינם יהודים תישמר הזכות לקיים ימי־מנוחה בשבתם ובחגיהם.

פרק שלישי: מדיניות־חוץ .    🔗

מדיניות־החוץ של ישראל תהא מושתתת על היסודות הבאים:

א. נאמנות לעקרונות המונחים ביסוד מגילת האומות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות־הברית וברית־המועצות.

ב. חתירה לקראת ברית יהודית־ערבית (שיתוף־פעולה כלכלי, חברתי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות) במסגרת האומות המאוחדות, בלי שברית זו תהא מכוּונת נגד מישהו באו"ם.

ג. תמיכה בכל צעד המחזק את השלום, מבטיח זכויות־אדם ושוויון־העמים בעולם ומגביר את סמכותו וכושר־פעולתו של או"ם.

ד. הבטחת זכות יציאה בכל ארץ ליהודים הרוצים להתנחל מחדש במולדתם ההיסטורית.

ה. שמירה יעילה על עצמאותה וריבונותה המלאה של מדינת־ישראל.

פרק רביעי: בטחון .    🔗

חובת־גיוס כללית בגילים ובשיטות שיקָבעו ע"י החוק.

פרק חמישי: עליה .    🔗

א. קיבוץ גלויות.

ב. הפניית העליה לכפר ולהתישבות חקלאית לכל צורותיה, הקמת משקי־לימוד והדרכת העולים בעזרת ותיקי החקלאות בהקמת מפעלים התיישבותיים חדשים.

ג. הקניית חינוך מקצועי לעולים, פיתוח המלאכה והקואופרציה בתוכם.

ד. עזרה לסידור העולים בחיי הכלכלה לכל ענפיה.

ה. שקידה על שיכון העולים.

ו. הנחלת הלשון לעולים ומיזוגם בחיי התרבות, הכלכלה והחברה במדינה.

פרק שישי: תכנית־פיתוח .    🔗

הממשלה תקבע תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוּונת להכפלת הישוב במדינה ע"י עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ, על יסוד של כלכלה מתוכננת, שמגמתה היא:

א. איכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי־האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים.

ב. שקידה על פיתוחה של ירושלים על־ידי ריכוז מוסדות תרבותיים, לאומיים וממשלתיים בתוכה, ייחוד עבודות מסויימות לירושלים, העברת חלק מהתעשיות אליה, הקמת רשת כפרים וישובים סביבה ובשטחים המחברים אותה עם השפלה ועמק החוף. מאמצים מיוחדים לביצורן הכלכלי של צפת וטבריה.

ג. ביצוע מפעלי־השקאה בעמקים ובערבות הנגב, יעוּר ההרים, יבּוש הביצות, השבחת הקרקע ופיתוח חקלאי בכל חלקי הארץ.

ד. הלאמת מקורות המים, אוצרות הטבע, אדמות האזורים השוממים ושירותים שבהם תלוי בטחון המדינה. שום הפקעה או החרמה לא תיעשה בלי פיצוי מתאים.

ה. פיתוח־חובה של קרקעות מוזנחים – אם ע“י העברה לרשות־הפיתוח של המדינה או ע”י הטלת מסים מיוחדים.

ו. עידוד ההון הפרטי ואימוץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר, הקלות מיוחדות להשקעות־הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעיל של גנזי הארץ ואפשרויותיה הכלכליות, הקלות להעברת הון יהודי מהגולה.

ז. שקידה על פיתוח משקי־עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת־חיים בהתישבות.

ח. שקידה על שכלול קשרי־הטלפון, הטלגרף והראדיו ופיתוח דרכי־התחבורה ביבשה, באוויר ובים בתוך הארץ ועם חלקי העולם.

ט. מלחמה שיטתית נגד יוקר־החיים, מתוך שמירה על תנאי־חיים הוגנים של העובדים והשכבות העממיות – ע"י האמצעים הבאים:

1. פיקוח יעיל על היבוא ועל המחירים של תוצרת־חוץ ועל הוצאות הייצור והמחירים של תוצרת הארץ בתעשיה ובחקלאות ועל מחירי הובלה ושירותים.

2. צימצום שיעורי הרווחים ודמי־התיווך המופרזים.

3. פיקוח קפדני על השימוש במטבע הזר, עידוד היבוא של אמצעי־ייצור המסוגלים להגביר את כוח־הייצור בחקלאות ובחרושת ולהוריד את הוצאות הייצור, מתן דין־קדימה ליבוא של סוגי־מזון חיוניים, חמרי־דלק, חמרי־בנין, ציוד ואמצעי־ייצור להרחבת המשק;

4. הנהגת משטר־צנע לתקופת־המעבר ע"י קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים והטלת ענשים חמורים על ספסרות בכלל וספסרות בדירות בפרט, וכן על הפקעת־שערים ומסחר בשוק שחור;

5. רציונליזציה של הייצור ושיכלול הציוד להגברת התפוקה ולהשבחת התוצרת והוזלתה, אירגון השיווק, אימון מקצועי מושלם לפועלים, הרמת פריון־העבודה מתוך שיפור תנאי העבודה ושיכלולה המקצועי, הוזלת האשראי, הרחבת האספקה העצמית והגברת הייצור לשם יצוא.

י. שיקום ענף־ההדרים והרחבתו, שיפור שיטות־העבודה בענף זה ועזרה לשיווקו בעולם.

יא. שימוש רחב בכל אמצעי המדע והטכניקה המשוכללים לקידום משק המדינה והחינוך הכללי והמקצועי ולהגברת התפוקה בכמות והשבחתה באיכות.

יב. הנחות ושיחרורים במסים ובמכס לעידוד השקעות פרטיות וקואופרטיביות במפעלי־פיתוח בחקלאות, בבנין, בחרושת ובימאות, ביחוד בשטחים שוממים ועזובים.

יג. הטלת מסי־הכנסה פרוגרסיביים, מסי־מותרות, מסי־ירושה, ומסי־השבחה עקב העלאת הרכוש לשם הבטחת חלוקה צודקת בנשיאת עול־הבטחון ושירותי המדינה.

יד. קביעת שיטות־מכס וסידור חוזי־מסחר העשויים לעודד ולקדם את התעשיה והחקלאות במדינה.

טו. שיפור מודרג ומתמיד של רמת־החיים, תנאי החינוך, העבודה והבריאות של כל האוכלוסין ללא הבדל לאום, עדה ומין.

טז. עקירת נגע־הבערות, הצפיפות והתחלואה בשכונות־העוני.

יז. סילוק המחיצות העדתיות בחיי החברה והמדינה.

יח. ביטוח עממי מסועף לכל התושבים נגד תחלואה, זקנה, אלמנות ונכות, בשלבים פרוגרסיביים.

יט. הגברת הבניה לסיפוק צרכי־שיכון של העולים וחיסול משכנות־העוני.

כ. דאגה להעלאת הילודה, הענקות והקלות מיוחדות למשפחות מרובות־ילדים.

כא. עידוד התיירות היהודית והכללית, קידום המלונות, סידור שירותי־מודיעין יעילים להפיץ בעולם ידיעות על הארץ, עתיקותיה, שכיותיה ואפשרויותיה הכלכליות.

פרק שביעי: חינוך .    🔗

הקמת משרד מיוחד לחינוך ותרבות לשם טיפוח החינוך הכללי של כל ילדי העם, הבטחת רמה תרבותית הוגנת לכל איש ואשה בישראל, הקניית הלשון העברית לכל העולים, הרקת אוצרות התרבות האנושית ללשון העברית, עידוד הספרות, המדע והאמנות, אימוץ המחקר הצרוף והשימושי בכל מדעי הטבע, מיזוג תרבותי וחברתי של כל הגלויות, משיכתם לארץ של גדולי המדע, התורה, הספרות והאמנות היהודית בעולם, הפצת ידיעת המזרח התיכון ועמי־ערב בקרב היהודים, והבטחת חינוך בלשון הערבית לכל אזרחי־המדינה הערבים אגב לימוד השפה העברית.

לכל הילדים והילדות עד גיל שיקָבע בחוק ינתן חינוך־חינם. הביקור בבתי־הספר יהיה חובה על כל הילדים, יורחב החינוך החקלאי והמקצועי, והנוער יחונך לחיי־עבודה. ינתנו סטיפנדיות לילדים מוכשרים להמשיך לימודיהם בבתי־ספר בינוניים וגבוהים. יקָבע מינימום־חובה שיחול על בתי־הספר מכל הזרמים האוטונומיים המוּכּרים וכן על כל שאר בתי־הספר. מינימום זה יכלול בבתי־ספר ליהודים: לשון עברית, היסטוריה עברית וכללית, גיאוגרפיה ארצישראלית וכללית, תנ"ך וספרות ישראל, מדעים, מקצוע עבודה בחקלאות, בחרושת או במלאכה, אימון גופני, אהבת המולדת, ערכים חלוציים, נאמנות למדינה. בבתי־ספר לערבים יחולו שינויים מתאימים במינימום־חובה.

הממשלה תעודד ותטפח תנועות־הנוער החלוציות למילוי תפקידן בהתישבות חקלאית ובכיבושי־עבודה לכל צורותיהם החלוציות.

פרק שמיני: שיקום חיילים .    🔗

החוק יבטיח זכות החייל המשוחרר לחזור למקום־עבודתו הקודם – אם לפני התגייסותו לצבא עבד במקום קבוע. למשוחרר תהיה זכות־עדיפות בקבלת עבודה או משרה; מי שנכנס לצבא בלי מקצוע – תינתן לו האפשרות ללמוד מקצוע; המשוחרר יקבל הקלות להתישבות חקלאית בכל צורה שיבחר בה; יקבל אשראי לשיכון ולהתבססות כלכלית; תינתן עזרה והקלה בהמשכת הלימודים לכל מי שהפסיק לימודיו בהיכנסו לצבא; תינתן זכות־קדימה לנכי־מלחמה לסידורם בעבודה ובכל שאר ענפי־פרנסה.

המדינה תדאג לקיום המשפחות שמפרנסיהן נפלו במלחמה או איבדו בה כושר־עבודתם.

פרק תשיעי: חוקי־עבודה .    🔗

המדינה תבטיח חופש התאגדות העובדים ותטפח את האיחוד המקצועי הכולל של העובדים במדינה; תקבע מינימום שכר־עבודה במקצועות שונים; תעודד את העיקרון של משא־ומתן קולקטיבי, תבטיח חופש השביתה ותפעיל מנגנון־תיווּך למניעת סיכסוכי־עבודה; תקים בשלבים פרוגרסיביים מערכת מוסדות לביטוח סוציאלי ועזרה הדדית מפני חוסר־עבודה, תאונה, נכות, זקנה, יתמות ואלמנות; תחוקק חוקי־הגנה על שלום הפועלים בבתי־החרושת, תנאים סניטריים והיגייניים בעבודה, ימי חופש ומרגוע; תשווה זכויות הפועל הערבי לזכויות הפועל היהודי תוך פעולה קונסטרוקטיבית להעלאה מודרגת של רמת־חייו, אירגונו, חינוכו ותרבותו לזו של הפועל היהודי.

לנוער העובד תינתן הכשרה מקצועית ויסודרו לו שיעורי־ערב להשתלמות תרבותית.

החוק יאסור העסקת נשים בענפים המזיקים לאמהות, יבטיח חופשת לידה בשכר עם זכות שמירה על מקום העבודה, ימנע עבודת לילה לפועלת־אם, יקיים פיקוח על עבודת נערים מגיל 15 עד 18, ויאסור עבודת־ילדים עד גיל 14 ועד בכלל. יובטח שכר שווה לפועל ולפועלת בעד עבודה שווה.

יפתחו מוסדות טיפול וחינוך לילדי אמהות העובדות מחוץ לביתן.

לשכת־עבודה אחידה תחלק את העבודה למבקשיה ללא כל הפליה עדתית, לאומית, מפלגתית או איזו־שהיא, בהתאם לחוק שיקָבע לשם כך.

פרק עשירי: פקידי המדינה.    🔗

הממשלה רואה צורך בשיטת מינוייהם של פקידי המדינה על יסוד בחינות הנערכות על־ידי ועדה בלתי־תלויה.

*

רבותי! יודעים אנו, שיותר קל לנסח תכנית־פעולה רצויה ויפה מאשר לבצעה, ואין אנו מתעלמים כלל וכלל מקשיי הביצוע. הריאליסט אולי יגיד לנו, שהדברים לא ניתנו לביצוע. הנסיון לקיים בבת־אחת שלושה דברים הסותרים כביכול זה את זה: בטחון, עליה גדולה ורמת־חיים הוגנת – הוא בלי ספק נסיון בלתי־רגיל ונועז למדי. הנוכל לשאת את המעמסה המשולשת הזאת – אנו: הממשלה, הכנסת, העם?

התשובה היא: אין ברירה. צו־הגורל הוא. אנו חייבים לשקוד על בטחוננו גם לאחר בוא השלום הפורמלי, כי בו תלוי עצם קיומנו. אנו חייבים להחיש ולהגביר עד קצה גבול האפשרות את זרם העליה, כי קיבוץ־הגלויות הוא תכלית קיומנו וגם תנאי לקיומנו.

אילו קמה מדינת־ישראל בשנת 1937 וגורל העליה והבטחון היה ניתן בידינו, לא היתה יהדות אירופה נשמדת. ובמפעל־התקומה המופלא והמשיחי המתחולל לעינינו זה שבעים שנה, אנו רואים במרכזו את האדם היוצר, הבונה, העובד, המגן, המעפיל והלוחם. הוא הדין במדינת־ישראל. לא הרובה והתותח ומטוס־הקרב הצילו את ישראל – אלה היו גם לאויבינו, – אלא האדם היהודי, אשר אחז ברובה וירה בתותח והטיס את האווירון. לא המחרשה והמעדר והמכונה הקימו ובנו את הישוב, – אלא האדם היוצר, החלוצי, אשר אחז במחרשה ובמעדר ובמכונה והִפרה בעזרתם אדמת־שממה ובנה בתי־חרושת ובתי־ספר ונסך בלב העם והנוער את החזון והגבורה, האמונה והמסירות, אהבת המולדת והאומה, אהבת הצדק, החירות והשוויון.

כושר האדם, רוחו, חזונו, יכלתו היוצרת והלוחמת – זהו המשען והמנוף של כל פעולתנו. במדינתנו ישלוט האדם במשק, ולא המשק באדם. ועלינו שומה לבנות מדינה, חברה ומשק ותרבות שיהיו ראויים לאדם מישראל, שעשה לנו את כל החיל, ועוד ידו נטויה – כי לא דבר־שפתים הוא לו חזון אחרית־הימים של נביאינו.

ואם תשאלו: היש לנו אמצעי בדוק ומנוסה, וביחוד האמצעים המזומנים להתגבר בנקל על הקשיים העצומים הכרוכים בשלוש המשימות המוטלות על מדינת־ישראל בתקופה זו? – אודה על האמת: אין בידינו אמצעי זה. והמלאכה לא תיקל – לא עלינו, לא עליכם, חברי הכנסת, ולא על שולחינו ובוחרינו. יתכן שניכשל לא אחת ולא שתים – ואף־על־פי־כן לא נרתענו ולא נירתע מהשליחות שהוטלה עלינו, כי יש לנו על מה לסמוך. אנו סומכים קודם־כל על מעין היצירה והאהבה הגנוז בעם היהודי באשר הוא. ואם המעין הזה היה זמן רב בחלקו הגדול סתום ונעול, הרי הקמת מדינת־ישראל, מלחמתה הנועזת והמעשה המעפיל והכביר שהיא מבצעת כיום – גוללו את האבן מפי המעין. ובלב העם היהודי כולו, בכל חלקי היהדות, ללא הבדל בין ציוני ולא־ציוני – מחוץ אולי לקבוצות קטנות של מרשיעי־ברית – פועמת עכשיו אהבה גדולה ונאמנה למדינת־ישראל, ויש רצון שלם לעזור לבנינה ולהגנתה. ואם נדע להפעיל את הכוחות העשירים הגנוזים בתפוצות ונצמיד אותם למפעלי העליה והבנין הגדולים שעלינו לבצע – לא נתאכזב.

ואנו סומכים על כוח החלוציות היוצרת הפועם בלב הנוער שלנו בארץ ובגולה, וכוח כזה יש בו כדי להעתיק הרים ולהפריח שממה.

עם הקמת מדינת־ישראל לא חלפה תקופת החלוציות; להיפך, מעכשיו היא תכה גלים ותאדר ותגבר – כאשר לא עשתה אף פעם. כי נמצא סדן לפטיש החלוצי – הרי־הגליל הנטושים וערבות־הנגב השוממות, מבואות־ירושלים ההרוסים וחופי־הים הקוראים לכל עז־נפש וצמא־עלילה: בואו ורדו בנו.

והדבר השלישי שיחולל הפלא – זהו כוח המדע והטכניקה שנצמיד לעבודתנו. בדורנו־אנו מתחוללת אולי המהפכה הגדולה ביותר בחיי אנוש עלי אדמה – מהפכת שלטון האדם בכוחות האיתנים והטמירים שבטבע, בכוח האטום ובכיבוש האוויר והמרחב וצפונות היקום. אין אנו יכולים להשתוות להרבה עמים בכוח, בעושר, במספר ובחומר, אך אין אנו נופלים מאיזה עם שהוא בעולם ביכלתנו האינטלקטואלית והמוסרית, זו הירושה היחידה והגדולה שהנחילה לנו ההיסטוריה היהודית רווּית הסבל, הצער וגבורת־הרוח.

כטובי העמים שבעולם עלינו להביא את המחקר המדעי, הצרוף והשימושי, לשיא יכלתו, אבל לא כנחלת גאונים יחידים ובודדים, אלא כנחלת הכלל, נחלת היוצרים והבונים כולם, נחלת המשק והתרבות שנקים בארץ, נחלת החקלאות והחרושת, הבנין והימאות, החינוך והבריאות. כל המעשה אשר נעשה בחומר וברוח לחיזוק בטחוננו ולהרחבת משקנו, לחינוך בנינו ולקליטת העולים, יבוסס על המסקנות האחרונות והעליונות של המדע הצרוף והשימושי ועל הטכניקה המשוכללת ביותר, כדי שלא ניפול בטיב תוצרתנו ועבודתנו, פריונה, איכותה וסגולותיה – מהאומות המפותחות והחרוצות בעולם. כך אנו רואים את שליחותנו, וננסה למלא אותה באמונה ובמיטב יכלתנו.