רקע
דוד בן־גוריון
תפקידם של אנשי־הרוח בעיצוב דמות האומה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל; 1951

כ“ו באדר תש”ט – 27.3.1949


(בפגישת סופרים)

 

דברי־פתיחה

בראשית התישבותנו החדשה בארץ היו חלוצי העבודה וההתישבות החקלאית המעצבים את דמות הישוב. כך היה הדבר בימים הראשונים, בימי מייסדי פתח־תקוה ואנשי ביל"ו, כך היה הדבר גם בימי העליה השניה; הסופרים המעטים שעלו אז לארץ הזדהו כמעט לגמרי עם מפעל העבודה. אחרי מלחמת־העולם הראשונה, כשפרחו התקוות הגדולות בימי הצהרת־בלפור ועם ראשית העליה המורחבת, נעשו נסיונות ללכד את הישוב כחטיבה אחת. עד אז היו לנו, בעצם, שני ישובים: הישוב החקלאי במושבות והישוב העירוני ביפו ובחיפה מזה, והישוב הישן בערים הקדושות – ירושלים, חברון, טבריה וצפת מזה. אחרי המלחמה נעשה נסיון ללכד את הישוב והנסיון הצליח במידה ידועה.

עם ריבוי העליה החלה התפצלות פנימית חדשה – מעמדית וגם אידיאולוגית. נוצר מעמד־פועלים עירוני, קם מעמד בינוני, רבו הסופרים בארץ, נוצרו מוסדות־חינוך גבוהים ומכוני־מדע, וארץ־ישראל היתה למרכז הספרות העברית. גדולי הספרות העברית התישבו בארץ. ואף־על־פי־כן לא רכשו הסופרים ואנשי־הרוח את ההגמוניה בחיי הישוב.

עם הקמת המדינה הועמדנו על סף תקופה חדשה, לא רק בתולדות הישוב, אלא – אני מאמין – גם בהיסטוריה היהודית בכללה. אציין שתי תוצאות הכרוכות במאורע זה, שתי תוצאות שאנו רואים לעת־עתה רק את ראשיתן, ובלי־ספק עוד ישגו בעתיד: א) התחלת קיבוץ גלויות; ב) עליית כוח העובדים בארץ, שהשפעתם בארץ היתה גדולה גם קודם, ונעשו עכשיו הגורם המדריך במדינה.

הישגים היסטוריים אלה והשינויים המתהווים בעקבותם, נושאים בכנפיהם גם קשיים גדולים. אנו עומדים בפני עליה השונה לא רק בכמותה אלא גם באיכותה מהעליה הקודמת. העליה ההמונית שתגיע לארץ עכשיו, לאחר השמדת יהדות אירופה, תבוא בעיקר ממרכזים יהודים מדולדלים בחומר וברוח, שהיו קרועים משך מאות שנים ממרכזי העם היהודי וממרכזי התרבות האנושית; שרידי יהדות אירופה שיעלו – עברו עליהם זוועות המלחמה והטבח וניכרים בהם עקבות החיים במחנות־ריכוז. בליל־הלשונות יגדל מעכשיו, והתהליך של היתוך ומיזוג לאומי יואט ויכבד; צביונו של הישוב עלול להיפגע ודמותו החלוצית תדהה.

הכוח המרכזי במדינה עכשיו – הוא ציבור הפועלים, הנישא עדיין ע"י כוחות חלוציים, שמקורם בעליה השניה ובהתישבות העובדת משך ארבעים השנים האחרונות. כוחות חלוציים אלה הטביעו חותמם, במידה רבה, על התנועה הציונית ועל הישוב, ואני מניח שיטביעו את חותמם גם על המדינה. אבל אסור לנו להתעלם מהקשיים הגדולים, לא רק הכלכליים והפוליטיים, אלא גם התרבותיים והרוחניים, שבפניהם אנחנו עומדים, ואי־אפשר שלא יחרד לבנו לגורל דמותה של האומה. מי הם הגורמים שיעצבו דמות אומה עברית, אחידה, עצמאית, מושרשת בעברה הרחוק והגדול ומצוידת בכלים ובכוחות החמריים והרוחניים לקראת העתיד בעולם הנסער?

הממשלה הקימה משרד לחינוך ולתרבות, אשר יקיים לא רק את מוסדות החינוך ואת היקף החינוך, כפי שהיו קיימים, אלא, אני מקווה, גם יעלה אותם. הממשלה הקימה מועצה מדעית לטפח את המחקר המדעי – הצרוף והשימושי – במדעי־הטבע, במטרה לעשות את ישראל למרכז מדעי גדול בעולם ולרכז בתוכו אנשי־רוח־ומדע מכל התפוצות.

אפס, עיצוב דמות האומה – הדמות הרוחנית והמוסרית – לא יעָשה על־ידי הממשלה, אם־כי הממשלה איננה זרה לגמרי לשאלות הרוח. מתוך הכרח המציאות, יהיו דאגותיה העיקריות של הממשלה גם להבא מרוכזות בשטחים הכלכליים והפוליטיים: בקליטת עליה, בשיכון, בהתישבות, בחוקי עבודה, במסים, בשירותים, בבטחון, ביחסים עם השכנים, עם האו"ם, עם מעצמות עולמיות, ואמצעיה של המדינה לצרכי הרוח: לחינוך, תרבות, אמנות, ספרות ומדע – מן ההכרח שיהיו מוגבלים ומצומצמים.

עד עכשיו הוטל על ראש־הממשלה להתרכז בעיקר בבנין הצבא ובתכנון מלחמתנו. מעכשיו, סבורני, יוטל עליו להתרכז בתכנון כלכלי והתישבותי. ואם־כי חברי ואני רואים את הענינים הפוליטיים והכלכליים כדברים הקובעים בתקופה זו את גורלנו, רואים רבים בתוכנו, וגם אני ביניהם, את המבחן ההיסטורי של מדינת־ישראל לא בכלכלה ובמדיניות אלא במבחן הרוח.

מדינת־ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. אנחנו צריכים, אמנם, לעשות עוד מאמץ גדול וממושך, למען נהיה, לכל־הפחות, ככל הגויים. ולהיות „ככל הגויים“, כלומר עם נורמלי, בריא, בן־חורין, עצמאי – זה לא דבר של מה־בכך. עם הקמת המדינה הבטחנו את התנאי העיקרי למילוי שאיפה זו. אולם, אני „שוביניסט“ יהודי במידה מספיקה כדי להאמין שלא די להיות סתם ככל הגויים. שום עם, עד כמה שאנו מכירים את ההיסטוריה, לא סבל כל־כך, לא נאבק כל־כך, ולא שילם מחיר רב כל־כך, משך מאות שנים של יחודו, כעם היהודי. אין ספק, שיש סיבה עמוקה ומקור לא־אכזב לתופעה היסטורית זו.

אנחנו מהעמים המעטים בעולם, אשר הטבענו את חותמנו על חלק גדול של התרבות האנושית: על התרבות של העמים הנוצרים והמוסלמים. משך הרבה דורות היינו העם היחידי שהאמין בחזון אחרית הימים. לא יתכן, איפוא, שהחזון אשר בו האמינו, לו ציפו, קיוו וחיכו משך דורות רבים, יכזיב דווקא עכשיו עם קום הפלא הגדול: מדינת־ישראל. אין ספק שדמות האומה, כדמותה של כל אומה ואומה, לא תהיה פטורה מן הזיקה לגורמים כלכליים וחברתיים שיפעלו במדינה. אולם נדמה לי, שיש גם יעוד גדול לאנשי־הרוח בתוכנו – סופרים, אנשי־מדע – בעיצוב דמות זו.

מדינת־ישראל, אני מקווה, לא תהיה אף פעם מדינה טוטליטרית, שבה יקבע השלטון את האמת המדעית, את הסגנון הספרותי, את כיוון האמנות, את דרך הרוח. במדינת־ישראל תהיה חירות גמורה לאנשי־הרוח ואיש לא יכבוש ולא ישעבד את הרוח האנושי. ודוקא משום כך תוטל על אנשי־הרוח אחריות גדולה. החובה צמודה לזכות.

הרחבת העליה תדרוש מאתנו מאמצים גדולים למען עיצוב אחדות האומה. האומה הזאת הולכת ונבנית מקרעי שבטים ויש צורך להתיך את אבק האדם היהודי המפוזר בעולם, שישוב ארצה, בכור העצמאות ומסגרת ההוויה הממלכתית. יש צורך לגבש צביון וסגנון עברי שלא היה קיים, שלא היה יכול להיות קיים בגולה, בתור עם נטול מולדת, עצמאות וחירות לאומית.

יש צורך להחיות ולהגביר את הקשר עם המאור המַפרה שבעברנו בלי להשתעבד אל הירושה החנוטה שעבר זמנה. יש צורך לסול דרך לחזון אחרית־הימים, שגדולי־הרוח באומה האמינו בו תמיד. יש צורך להנחיל את התרבות היהודית והאנושית להמוני עולים, ונדמה לי שלא נִרצה להסתפק בהנאה מנכסים שנוצרו עד עכשיו על־ידי הדורות הקודמים בעם היהודי ובעמים אחרים אלא נרצה גם לתרום תרומתנו־אנו לאוצרות הרוח האנושי.

ומתעוררת השאלה בדבר מקומם של אנשי־הרוח בתהליך הזה של גיבוש האומה וליכודה, עיצוב צביונה ודמותה, השרשת העולים במולדת ובעבר האומה, שיתופם באוצרות הרוח האנושי והיהודי וטיפוח יצירתם העצמאית. כיצד ישתבץ הסופר ואיש־הרוח במאמץ הכללי של המדינה ומה תהיה תרומתו המיוחדת, ואיך תעודד המדינה את פעלו?

שאלה זו צריכה לעמוד, לדעתי, גם בפני אנשי־הרוח וגם בפני אנשי־המדינה.

אני מקווה, שפגישה זו תהיה רק התחלה למגע מתמיד בין אנשי הממשלה, שליחי־העם הנבחרים, ובין אזרחי הרפובליקה החפשית של הרוח, הספרות והמדע היהודי.

בבקשה, מי שדבר אלהים בפיו – ישאהו באזנינו.


 

דברי סיום

שמעתי באהבה את דברי־הזעם של שטיינמן. הוא קבל מרה: אנחנו הסופרים כותבים במרי לבנו – והדברים אינם משתנים, כאילו אלה שהיכולת בידם אזניהם אטומות. אין זה תמיד נכון וקולע. יש שהסופר רואה אוון – והוא זועק מרה, אבל יתכן שיש מעשה דחוף וחיוני שמשום־מה נתעלם מעיני הסופר – והדבר הדחוף קודם למַה שראה הסופר. איני בא ללמד זכות על השלטון ואינני רוצה לומר שהשלטון עושה תמיד כל מה שיש לעשות. אבל יתכן מאוד שיש לפעמים ראיה חד־צדדית אצל הסופר, והטענה: „למה לא מקשיבים?“ היא אינה במקומה – מקשיבים גם לדברים שהסופר אינו מתריע עליהם, והם קודמים.

שטיינמן חושש שהמדינה עלולה לערער כמה דברים. נראה לי שהחשש של שטיינמן אינו מבוסס. המדינה לא תערער דברים, להיפך: היא תחזק, תגביר ותאדיר. שטיינמן התכוון למפעל הקיבוצי שכאילו בא עד משבר לאחר הקמת המדינה. לי יש בטחון שהמדינה תגביר את המפעל הקיבוצי, תוסיף לו יעוד שלא היה לו עד עכשיו. המדינה פותחת למפעל ההתיישבותי אפקים חדשים, ומרחיבה את סדן היצירה של הקיבוץ. המדינה גם תיצור תנאים לתנופה חלוצית מוגברת; המדינה זקוקה למנוף חלוצי – היא גם תוסיף לו כוח.

פרופ' ברגמן סבור שהמדינה אמנם מילאה חלל ריק, אבל לאחר שהחלל נתמלא הוא עומד ותוהה: מה הלאה? אני חולק על דעת הפרופ' ברגמן: החלל טרם נתמלא – הקמת המדינה היא ראשית ולא אחרית, והחלל שהגלות יצרה – עודו קיים. הונח היסוד למדינה, אבל בנינה רק מתחיל, ויעוד דורנו הוא בנין המדינה ובטחונה. בנין המדינה הוא גם חמרי (משקי) וגם רוחני (מוסרי־חברתי). איני סבור ששאלתנו הבוערת היא מה ניתן ליהדות סקנדינביה. יבואו הנה וייצרו אתנו יחד את התוכן החדש של חיינו. זה התוכן „ההומניסטי“ הנדרש מאיתנו. אם אנו עושים פה את חיי היהודים לחיים מלאים, פורים, בטוחים ועצמאיים – הרי יש בכך תוכן אנושי רב אם רק היהודים הם בכלל האנושות… השאלות המעסיקות לפי דברי הפרופ' ברגמן את יהודי סקנדינביה ספק אם הן מעסיקות גם את עמי סקנדינביה. לעמים אלה יש תוכן בחייהם: הם בונים חיי־תרבות, חיי איכרים ופועלים למופת ולדוגמה; הם מטפחים דימוקרטיה וחירות וקידמה רוחנית וסוציאלית. הם עושים כל זאת לעצמם – ועל־ידי כך לעולם כולו. אנו נבנה את המדינה בדרכנו־אנו – קודם־כל למען כל היהודים שיבואו הנה, ואם יש לנו סגולות נפשיות ושאר־רוח – ואני מאמין שיש – ניצור אולי גם משהו שישמש דוגמה לעולם אם־כי ניצור אותו למען עצמנו.

יעודה של מדינת־ישראל עדיין לא קם. ואם יש חלל ריק – הרי זהו החלל שקיים בגלל מיעוט היהודים כאן. קודם־כל נמלא חלל זה עד אפס מקום – ותוך קיבוץ הגלויות נעצב הדמות החדשה של האומה. מטרת פגישה זו – אף היא לא הושלמה עדיין. יש צורך בהקשבה הדדית, אמנם, אנחנו אנשי השלטון הננו „בורסקים“, ואתם הסופרים ה„בַּשמים“, כי מלאכת הסופר והמשורר – אני מדבר על הסופר והמשורר האמיתי – היא מלאכת עדנה וניחוח, אבל יש צורך גם ב„בורסקי“ העושה במדינה את המלאכה הגסה והקשה – מלאכת השלטון. ואנו זקוקים לכם – כי יש לראות הדברים גם דרך ראייתכם־אתם ולשמוע את טענותיכם – גם הטענות שלא מקבלים. איש־המעשה חייב להקשיב לדברי איש־הרוח שעינו אולי חדה ואזנו דקה יותר ולבו פתוח לרווחה. ואולי יש ברכה לסופר בפגישה עם אנשי־המעשה – הנתקלים בקשיים ובבעיות הנעלמים אולי מאיש־הרוח הפטור מעול הביצוע.

תבוא ברכה על הסופר הרואה עוול – ומרים קול זעקה. יש ברכה בזעקה זו – אם היא זעקת אמת, גם אם אינה נשמעת כאילו מיד. אף דבר־אמת אחד אינו נישא לשווא. אולם הסופר עלול לטעות לפעמים מפני שאינו כפות לחומר העכור, כאשר כפותים לו אנשי־המעשה. איש־השלטון אינו בן־חורין כאיש־הרוח, ובכך יש מגרעת וגם יתרון, לפיכך יש בפגישה עם אנשי־הרוח הזדמנות להשראה הדדית.

איני מקבל את דעתו של יבנאלי, שדרושה עריכה לדברי סופרים. בשטח זה יש לנקוט, לדעתי, חירות גמורה, ללא כל „עריכה“ – אפילו לא „עריכה“ קולקטיבית של סופרים. יאמר הסופר את אשר ישים אלהים בלבבו. ואם לפעמים יפלוט משהו שלא כדין – אין רע. רק מתוך חירות שלמה יהי הסופר לברכה ויתן את הטוב שבנפשו. לא כן השליט. הוא כבול – ומן הדין שיהא כבול – במסגרת חוקים ובמסגרת מציאות. מי שפורץ שתי מסגרות אלו – לא יצלח למלאכתו. אולם באמרי מציאות – איני מתכוון למציאות כפי שהיא קיימת בשעה מסוימת – אלא כפי שהיא רצויה ואפשרית.

דובר כאן על סנהדרין של סופרים. אם הכוונה לכנסת מחייבת של סופרים, מסופקני אם רצוי הדבר. הסופר אף הוא ודאי זקוק לקרקע של גידול ומקורות של יניקה – אבל יכלתו היוצרת היא בתוכו, בייחודו. אם הכונה לפגישת סופרים – ודאי שיש צורך בה. וגם „הצעירים“, נדמה לי, טוב שיפגשו עם „הזקנים“ – כי „הזקנים“ סוף־סוף היו אף הם צעירים ויודעים מלאכת הצעירים, ורק הצעירים עוד לא טעמו טעם זקנים, ואולי יש להם מה ללמוד מהם.

ויסלבסקי הזכיר את מרקוס אורליוס כדוגמה של פילוסוף שליט: נדמה לי שהיתה בראשית ההיסטוריה שלנו דוגמה קלאסית של פילוסוף־שליט: משה רבנו היה הטיפוס האידיאלי שחלם עליו החכם מאתונא. דוגמה זוֹ קשה לחקותה, אבל יש צורך שאנשי־הרוח בימינו ובתוכנו יהיו מעורבים בחיי המציאות והממשות – וישתתפו בעיצוב דמותם הלכה למעשה.

עלינו למצוא דרך לשיתוף הכוחות הגשמיים והכוחות הרוחניים במדינה בעיצוב דמות האומה: גם למען נהיה ככל הגויים כלומר עם בריא, שלם, חפשי, עצמאי, בטוח בקיומו – אנחנו עדיין רחוקים מכל זה מרחק רב – וגם למען נהיה גוי אחד בארץ, הטבוע בחותמו המיוחד והנאמן ליעודו ההיסטורי, לגניוס היוצר החי בתוכו, שעדיין לא בא לידי גילויו המלא.

עולים לארץ עכשיו יהודים שנתנסו בנסיונות קשים – שחיו חיי־זוועה. עולים לארץ יהודים מארצות עוני ועבדות ודיכוי. אל ניבהל.

אין הגרועים שבעמנו גרועים כל־כך. זהו חומר אנושי שיש ביכלתו ליצור חברה ואומה, שתהיה תפארת לעולם. יש בידינו לעשות זאת. הדבר אינו קל. התנאים המלווים שיבת ישראל לארצו ולמולדתו לא היו כמותם לקושי. עוד לא עמד שום עם שבעולם בתנאים שבהם עמד עמנו – ולא שׂרה כמוהו עם הגורל ויכול לו.

הקואופרציה משני הצדדים תהיה לברכה בעיצוב דמות העם. אני מאמין, שכוח העיכול שלנו הוא עצום. אין לפחד משום יהודי ובלבד שיבוא הנה. – אנחנו נשריש אותו. אבל דבר זה ידרוש עבודה רבה, ויש לצרף כוח השלטון וכוח הרוח לא כשני יריבים, אלא כשני שותפים בשליחות היסטורית אחת.


המלצות קוראים
תגיות