רקע
דוד בן־גוריון
שלוש חזיתות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל; 1951

ו' בניסן תש"ט – 5.4.1949


 

בכינוס הארצי של עתונאי ישראל

נדרשתי לתת סקירה על שלוש השנים האחרונות – מאז נתכנסתם בפעם האחרונה. אין דבר זה קל מכמה טעמים. הקושי הראשון – האכסניה. מי יעיז לספר דברים לשומעים שהם מקור כל החדשות, הנגלות והנסתרות, ובידם הידיעות הנכונות והמדוייקות וגם ידיעות מסוג אחר? ומי זה יתימר להשמיע דבר חדש באזני אלה – ששום דבר לא נסתר מהם והם בעצמם, אם לא ממציאים, הרי לפחות מגלים כל החדשות?

אך יש קושי שני אולי חמוּר יותר; בסקירה על שלוש השנים האחרונות אי־אפשר לפסוח על העלילות האדירות של השנה שעברה – עלילות־הגבורה של צבא־הגנה לישראל וההישגים המופלאים במערכה המדינית. ולא רק שאיני בטוח כי יעלה בידי למַצות כל המשמעות ההיסטורית של עלילות אלו, אלא שחושש אני למסוך בציבורנו רוח־שכרון על הגדולות והנצורות אשר באונו ולחזק בלבנו האשליה המסוכנת כאילו אנו כל־יכולים, וכאילו התגברנו כבר על כל קשיינו וסכנותינו. משום כך החלטתי בלבי להימנע מכל נסיון לספר באזניכם חדשות או לסַכם כיבושי האומה בזמן האחרון, ובמקום זה אנסה לעמוד על הבעיות אשר עמדו לפנינו בשלוש השנים האחרונות ולברר באיזו מידה פתרנו אותן ויכולנו להן, ובאיזו מידה הן עדיין טעונות פתרון בעתיד. בשנים האחרונות עמדנו בשלוש מערכות: מדינית, צבאית וכלכלית. בכל אחת מהחזיתות האלה ארבה לנו סכנת כליון.

*

אויבינו המדיניים – והם לאו־דווקא האויבים בארץ ובארצות השכנות, חרשו מזימה פוליטית, שאילו נתקיימה היתה שמה קץ לתקוות העם היהודי: הם רצו להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית; לא מתוך אהבה גדולה לעם הערבי או מתוך אמונה בזכותו – אלא למען עצמם: למען המשיך שלטונם בארץ זו בצורה מוסווית. השלטון בתוקף המנדט, שניתן לאנגליה בשנת 1922, נתערער ונפקע. לא היהודים ולא הערבים היו מרוצים מהמשטר. שלטון זה מטעם המנדט גם לא היה נוח: הוא הטיל אחריות בינלאומית ועמד למשפט דעת־הקהל הבינלאומית, גם לאחר שחבר־הלאומים, שהעניק את המנדט לאנגליה, בטל ועבר מן העולם. שלטון מנדטורי לפי מהותו המשפטית הוא שלטון בתוקף שליחות בינלאומית, ובארץ־ישראל נועד לשרת את האינטרסים של העם היהודי ותושבי הארץ הערבים. נתגלגלו הדברים כך שגם העם היהודי וגם תושבי הארץ הערבים התנגדו לשלטון המנדט. והמשכת שלטון זה חייבה מצד אחד החזקת כוח צבאי גדול והוצאות מרובות, שלא לפי כוחה של אנגליה בימינו; שלטון זה גרם נזק מרובה לאנגליה העמוסה לעייפה גם מחוץ לארץ־ישראל, וגם לאי־רצון גובר והולך בדעת־הקהל הבינלאומית בכלל ובאמריקה בפרט. ומשום כך גברה גם ההתנגדות הפנימית באנגליה להמשכת המנדט. עול המנדט נעשה כבד מנשוא. אפילו בשטחים חשובים יותר מארץ־ישראל לאימפריה הבריטית – כגון הודו ובורמה, לא יכלו עוד האנגלים להחזיק מעמד; אנגליה שלאחר מלחמת־העולם השניה לא היתה עוד זו של המאה התשע־עשרה, אפילו לא שלאחר מלחמת־העולם הראשונה. תלותה המדינית והכלכלית של אנגליה באמריקה הולכת וגדלה, ודעת־הקהל באמריקה לא רצתה להשלים עם הרמיה והמעל שבשלטון המנדטורי, שנהפך לרועץ גם לעם היהודי, וגם לערביי ארץ־ישראל. ההוצאות המרובות הכרוכות בהחזקת צבא רב בארץ וההתנגדות הגדלה והולכת בדעת־הקהל האנגלית למשטר הדיכוי בארץ, גזרו דינו של המנדט. אולם מנהלי מדיניות־החוץ של אנגליה עם באֶוין בראשם מצאו דרך יותר נוחה וקלה להמשיך שלטונם בארץ – בלי הוצאות מרובות ובלי עורר דעת־הקהל באמריקה ובאנגליה: על־ידי הענקת „עצמאות“ מדומה למלך או לנשיא ערבי אשר על־ידו ישב „יועץ“ בריטי, כאשר עשתה אנגליה, ועדיין היא עושה, בכמה ארצות אחרות. שלטון מוּסווה זה אינו אחראי בפני חבר־לאומים או ארגון־האומות־המאוחדות, אינו עומד למשפט דעת־הקהל באמריקה ואפילו לא באנגליה, ואין כלכלתו תלויה בהוצאות מרובות ובצבא־כיבוש רב.

שלטון בריטי מוּסווה זה לא יתכן במדינה יהודית, ולכן הדרך הנוחה והפשוטה היא להפוך את ארץ־ישראל למדינה ערבית, עצמאית, כביכול, אשר לא תפריע לשליטים הבריטים לסדר כאן את כל עניניהם כמקודם, וחוּדה של העצמאות המדומה יהיה מכוּון בכל כוחו נגד היהודים. – זו היתה הסכנה המדינית שעמדנו בפניה בשנים האחרונות.

והיתה סכנה שניה: מושכי־החוטים במדיניות־החוץ הבריטית לא היו בטוחים לגמרי שאם יהפכו ארץ־ישראל למדינה ערבית כביכול – תהא מדינה זו בת־קיימא. עצמאות לפלשתינה, – זה היה הצעד הראשון במשחק־השחמט של משרד־החוץ. לאנגליה עצמה היה גם דבר זה לא קל – כי היתה בכל־זאת קשורה בהתחייבות שניתנה פעם לעם היהודי, ולכן באה העצה להפנות סידור בעיית ארץ־ישראל לארגון־האומות־המאוחדות. ארגון זה לא היה קשור לשום התחייבות שניתנה לפני שלושים שנה באישור חבר־הלאומים. ארגון זה לא קיבל משטר המנדטים, אלא דגל בעצמאות לאומות הנחשלות, ומשרד־החוץ הבריטי היה בטוח מראש, שאם בעיית ארץ־ישראל תימסר לאו“ם – הרי הפתרון היחיד שאו”ם מסוגל להחליט עליו הוא מתן עצמאות לפלשתינה, ועצמאות זו פירושה הקמת מדינה ערבית, באשר הערבים הם רוב של שני־שלישים בארץ. מדינה ערבית זו – כך הניחו אנשי משרד־החוץ בלונדון – תהיה נתונה למעשה ל„הדרכה“ בריטית. אולם מדינאים אלה לא היו בטוחים שמדינה ערבית זו תהא בת־קיימא – כל זמן שבמדינה זו ימצא ישוב יהודי כה גדול, הבטוח כל־כך בעצמו, המעורה באדמתו, בכפריו, בעריו, במשקו, בתרבותו, ולא פחות מזה – בהגנתו העצמית. קודם־כל נעשו נסיונות נואשים להרוס ולערער את כוח ההגנה, ולא עלה בידם; אך צבא כיבוש בריטי אינו יכול לעשות כל מה שצבאות־כיבוש של עמים אחרים עושים. דעת־הקהל באנגליה ובאמריקה לא היתה סובלת זאת. וליתר בטחון – באה התכנית לערער ולהרוס מעמדו וקיומו הכלכלי של הישוב המסוכן הזה – על־ידי השלטת אנרכיה ותוהו־ובוהו, על־ידי ניתוק הישוב מהעולם, על־ידי חבלת דרכי התחבורה, על־ידי פלישת כנופיות טרוריסטיות מהארצות השכנות, על־ידי בלוקדה ימית, – ולבסוף על־ידי פלישה של צבאות־ערב שיזרקו במשך זמן קצר ישוב זה לתוך הים. ומשום כך הסירוב העקשני של הממשלה האנגלית לעזור לאו“ם לסדר בדרך שלום העברת השלטון מבעל־המנדט למדינה היהודית, כפי החלטת או”ם.

אלו היו שלוש המזימות אשר נארגו נגדנו. לחורשי מזימות אלו היו בני־ברית בארץ ובארצות השכנות. ביד־חרוצים אורגנה ליגה ערבית – לא למען הקים אחדות העמים הערבים או להגביר עצמאותם, לפתח תרבותם ומשקם; הליגה הערבית אף פעם לא טיפלה באלה; הפעולה היחידה של הליגה היתה הטלת חרם כלכלי על הישוב, הכרזת מלחמה על החלטת או"ם בדבר הקמת מדינה יהודית בארץ – וארגון הפלישה לארץ לאחר שהמדינה הוקמה.

ולא רק עמי־ערב גויסו למטרה זו – לשבור ולעקור הישוב היהודי בארץ. נעשו נסיונות לגייס כל עמי האיסלם. בתעודה הראשונה שפרסם מנהל המדיניות הבריטית הנוכחית בנוגע לארץ־ישראל – בהצהרתו הראשונה של באֶוין על מדיניותו בארץ־ישראל בנובמבר 1945 – נזכרו לא רק הערבים, אלא גם המוסלמים בהודו, כמתנגדים לבית־הלאומי היהודי. באֶוין מנה ומצא שיש בהודו תשעים מליון מוסלמים – לא פחות ולא יותר – המתנגדים ליהודים בארץ.

אלו היו שלוש הסכנות שארבו לנו בשנים האחרונות.

*

באיזו מידה התגברנו על סכנות אלו? אהיה ודאי האחרון להמעיט דמות הכיבושים הצבאיים והמדיניים שהעם היהודי כבש בשנה האחרונה. אין לי כל יסוד למעט תפארת הגבורה וגודל הנצחונות של צבא־הגנה לישראל; ולא היו רבים כמותם בתולדותינו הארוכות מימי יהושע בן־נון ועד החשמונאים, ועד בכלל. גם לא אפחית ערך המהפכה המדינית שנתחוללה בימינו ומשמעותו ההיסטורית של חידוש מדינת ישראל. עברנו בשנים אלה כברת־דרך חשובה. ארץ־ישראל לא הפכה מדינה ערבית – אלא הוקמה מדינה יהודית. לא הושמד הישוב בארץ ולא נזרק הימה. התגברנו על האנדרלמוסיה והתוהו־ובוהו והשלטנו סדר. לפני ימים אחדים הודיע מיניסטר־החוץ הבריטי באמריקה שאף פעם לא רצה שהיהודים יזרקו הימה. לא במקרה הרחיק באֶוין עדותו לאמריקה – ולא אמר דבר זה באנגליה. לנו ידוע משהו ההיפך מזה. המצביאים הבריטיים, שהיו אחראים לגורל הארץ בימים האחרונים למנדט, העריכו אפשרות עמידתנו בפני צבאות הפלישה הערבים – במכסימום של שבועיים. המושלים והמפקדים הבריטים היו בטוחים שבמשך שבועיים לאחר תום המנדט יכנס הצבא המצרי לתל־אביב, הצבא העיראקי לחיפה, והלגיון הערבי לירושלים. דבר זה יש בו כדי להסביר בריחת הערבים מחיפה, יפו וטבריה, שיצאה לפועל בעזרת הממשלה הבריטית. הבורחים התכוננו לשוב בקרוב – לא רק לבתיהם הם, אלא לבתי היהודים בירושלים, חיפה ותל־אביב. מבחינה מעשית גרידא הערכת המצביאים באנגליה היתה אולי נכונה. בידי ה„הגנה“ לא היו הכוחות והאמצעים שניתנו בידי הכוחות הערבים. חיל־האוויר הבריטי והצי הבריטי שׂמו מצור על הארץ ודאגו שלא יגיע נשק מחו"ל לכוחות ה„הגנה“. ובידי הערבים היו טאנקים, תותחים כבדים, מטוסי־קרב – ומפקדים בריטיים, גרמניים, פולניים ואחרים עמדו בראש כמה וכמה מחיילותיהם.

ואין זו אשמת המצביאים והשליטים הבריטיים שכל תכניותיהם נתבדו, ובמקום הגנה־במחתרת יש לנו עכשיו צבא־הגנה לישראל, ומדינת ישראל מכילה עכשיו שטח יותר גדול מאשר הכיל כל שטח המנדט. ולא שנעשה נס והאדמה שבידינו נתפשטה כעורו של הצבי; מבחינה מספרית השטח שבידינו קטן משטח המנדט, אבל מבחינה משקית, מבחינת אפשרויות הקליטה – הוא גדול פי־כמה ממה שהיתה ארץ־ישראל כולה לפני שנתיים, כשכל הערבים עוד ישבו בבתיהם ועל אדמתם. עשרים אלף קילומטר שבידינו עכשיו – ערכם הציוני, כלומר ערכם ההתיישבותי הוא גדול פי־כמה מכל עשרים־ושבעת מיליון הקילומטרים של ארץ־ישראל המערבית, שנמצאו עליו מיליון ומאתים אלף ערבים; שטח זה פנוי עכשיו כמעט כולו להתישבות יהודית חדשה.

נכשלה המזימה. אנו קיימים. אנו עצמאים,. אנו עם שווה־זכויות. כחמישים מדינות באירופה, באסיה, באמריקה ובאוסטרליה הכירו במדינת ישראל, בתוכן גם מדינה מוסלמית אחת. החלה עליה רבתי, ראשית קיבוץ־גלויות. ואף־על־פי־כן, אם אשאל: האם עברו מהעולם ובטלו לגמרי אותן שלוש הסכנות? לא אוכל לענות על שאלה זו בחיוב. וצר לי שגם הפעם יבואו ויטענו נגדי, למה אני מערבב שמחת היהודים, למה איני חוגג הנצחונות המופלאים, למה אני זורע דאגה וחרדה.

שלשום נכרת הסכם שביתת־נשק עם עבר־הירדן, ואם נאמין לעתונים, ובמסיבה זו אני חייב להאמין לעתונים, הרי הביעה אתמול הכנסת ברוב גדול הסכמתה להסכם זה וראתה בו צעד חשוב לקראת בצרון המדינה, ואולי גם מעין אתחלתא דשלום. ואני ודאי לא אחלוק על דעת הכנסת הריבונית, ועל דעת הממשלה שכרתה הסכם זה. אולם עם כל הכבוד שאני רוחש לכנסת ולממשלה – הריני חייב לומר ששלוש הסכנות שנשקפו לנו משך השנים האחרונות – לא חלפו ולא עברו לחלוטין.

אין באמירה זו כדי שלילת הכיבושים המדיניים והצבאיים שהיו לנו בשנה שעברה – ולא היו רבים כמותם בכל 3500–4000 השנים של תולדותינו. מבחינת העבר, מבחינת מצבנו לפני שתים־שלוש שנים, – אין ערוך להישגינו. אולם פנינו למחר ולא לאתמול, ואסור לנו לשבוֹע נחת מכיבושינו בלי לעשות גם חשבון עתידנו. איני יודע אף דור אחד בישראל – מימי אבותינו הקדמונים ועד היום הזה, שהיה עמוס אחריות היסטורית כה כבדה בפני עתידה של אומתנו – כדורנו זה. על דורנו זה לראות את המחר. האתמול הוא מקור־אמונים לנחת וסיפוק כאשר אולי לא היה לנו, אבל לא נהיה ראויים לנחת ולסיפוק אם לא נראה מחרנו ולא נתכונן לו. והדאגה רבה בכל שלוש החזיתות.

בחזית המדינית עדיין לא השלימו אויבינו אתנו. איני מתכוון לאויבים שצבאותיהם חונים על גבולות המדינה. הם אולי פחות מסוכנים ברגע זה ממישהו אחר. יש לאומה היהודית מאז ומעולם אויבים רבים ואדירים, מהם שליטים בחומר ומהם שליטים ברוח. ושני הסוגים אינם רואים בעין יפה עם זה היוצא־דופן ואינו מסתגל למסגרות הקיימות ואינו עונה „אמן“, אלא ממשיך בקשיות־עורף בדרכו המיוחדת. עם כזה אינו אהוב על תקיפי־עולם. אמנם, מאז הוקמה המדינה ענו רבים „אמן“, יש שאמרו זאת בלב שלם ויש בלב ולב. אבל עוד רבים וכן שלמים לא השלימו אתנו ולא הכירו בנו, והם מחכים לשעת־כושר או למדחה מצדנו.

עד עכשיו הכירו בנו חמישים אומות. אבל הערעורים טרם פסקו. מערערים על גבולות, מערערים על עליה, מערערים על ירושלים, ויש שמערערים על עצמאותנו. ואל נשכח אף רגע, שאם־כי ארצנו קטנה – הריהי במובן ידוע טבור העולם ותלפיות שכל העינים פונות אליה. ויש שאיפות ומסורות ומאוויים עוינים – ואל נזלזל בהתנגדות זו. ראיתי בעתון של או"ם תמונה כיצד גלית הבריטי הוכרע על־ידי דוד היהודי – אל נשתעשע באסוציאציות מוכּרות אלה מעבָרנו. באוצר עברנו שמורים זכרונות רבים שצריכים להדאיגנו ולהחרידנו; לא יצאנו עדיין מכלל סכנה – לא מדינית ולא צבאית.

*

רק חדשים מעטים מפרידים בינינו ובין הקרב האחרון בנגב. גם מקרב זה, כמו מכל הקרבות שקדמו, יצאנו וידנו על העליונה. עשינו מאמצים לשלום – במקצת הצלחנו. כרתנו כבר הסכמי שביתת־נשק עם שלושה משכנינו: מצרים, לבנון ועבר־הירדן. אולי נצליח לבוא לידי הסכם גם עם סוריה – רבּת המהפכות. ואולי נגיע פעם גם לידי ברית־שלום. אבל – הסכנה הצבאית לא עברה, ולא תעבור גם אם יהיו לנו אמנות־שלום כתובות וחתומות. אני מניח שגם שכנינו רוצים בשלום, ואם יחתמו על ברית־שלום – יחתמו בתום־לב ובכנות, אבל יש עובדות גיאופוליטיות שאי־אפשר להתעלם מהן. אציין רק אחת – העיקרית. ארצנו קטנה, ואין הבדל אם היא משתרעת משני עברי הירדן או רק ממערב לירדן. גם אילו היו לנו הגבולות האידיאליים – היתה זו נשארת ארץ קטנה לעומת המרחבים העצומים מהר טברוס ועד המפרץ הפרסי מצד אחד, ומהים האטלנטי מצד שני, התפוסים על־ידי עמי ערב. זוהי עובדת־ברזל היסטורית. ועובדת־ברזל היסטורית שניה היא שאין קפאון בהיסטוריה. מה שקיים היום – אין הכרח שיתקיים מחר. משטר רופף ורעוע עלול להתחלף במשטר איתן וחזק. ראינו בימינו תמורות וחליפות מסוג זה. איני מתכוון לתמורות הגדולות ברוסיה – ראינו תמורה מסוג זה בתורכיה. הייתי סטודנט בתורכיה לפני מלחמת־העולם הראשונה, והכרתי היטב המשטר התורכי הנפסד, לא רק מתוך שלטונם בארץ. כאן בארץ כמעט לא ראיתי אף פעם פני תורכי. ראיתי אותם במרכזי ממלכתם – בקושטא. יחד עם העולם חשבתי שזוהי מדינה רקובה ונטולת־תקוה, והמלחמה הוכיחה זאת. תורכיה נפלה. וכשנגמרה מלחמת־העולם הראשונה, בנצחונן של אנגליה, צרפת ואיטליה, הוכרעה תורכיה, והיתה כלא היתה. והנה לפתע, לאחר שהקיץ הקץ על הקיסרות העותמנית, קמה בעם רוח חדשה; הופיע איש שלא ידעו שמו, איזה קצין מסלוניקי, והפיח נשמה חדשה בעם התורכי, התקומם על השעבוד שהטילו עליו המנצחים, הכריע את היוונים שנעזרו על־ידי האנגלים, גירש את כל האוכלוסיה היוונית מאסיה־הקטנה, שישבה בה אלפי שנים, עוד לפני דרוך רגל התורכים שם, ויצרה שם תרבות מפוארת שהאירה מאז לכל העולם – והיום לא נשאר שריד לתרבות יוון וישובה באסיה־הקטנה, והתורכים אשר הושפלו עד דכא וכאילו נכרת זכרם – התעודדו ונעשו אומה בלתי־תלויה, גאה ומכובדת.

ואַל שאננות גם בתוכנו. היו לנו נצחונות מופלאים – אבל אל נתברך בלבנו שבטחוננו שריר וקיים. עוד נצטרך הרבה שנים – מי יודע כמה! – לעמוד על המשמר, ובטחוננו ידרוש מאתנו כוחות ואמצעים למכביר, כי בו תלוי כל קיומנו.

*

ופחות מכול פתרנו את הבעיה השלישית – הכלכלית. אויבינו לא הצליחו להרוס משקנו ולהשליט בחיינו תוהו־ובוהו כאשר רצו. עשינו מלחמה, הקימונו מדינה, ניצחנו, קלטנו רבבות עולים – ומשקנו קיים. והוא אולי חזק היום מאשר היה לפני שנה. אולם נתחייב בנפשנו אם לא נראה ראִיה בהירה ואכזרית כל הקשיים והסכנות הצפויים לנו בחזית זו. אנו כולנו גאים – ובצדק – שמיום הקמת המדינה עלו ארצה יהודים יותר מאשר באיזה דור שהוא בתקופת־זמן כה קצרה. אולם אל נשלה את עצמנו: רבבות אלה שהגיעו ארצה – טרם התערו והשתרשו במשק. וזוהי רק ראשית העליה. יבואו מאות אלפים. עלינו להקים עשרות אלפי בתים ליהודים שהם כבר בארץ – וכמה נצטרך לבנות לבאים? העתונים מודיעים שממשלת־ישראל מעיזה לשאוף להכפלת הישוב במשך ארבע השנים הקרובות. ואני מאחל כמובן לממשלה הצלחה מלאה בשאיפתה זו. ואני בטוח שזהו לא רק רצון הממשלה, אלא רצון האומה כולה. ואיני מתפעל ביותר כשאני קורא בעתונים על אופוזיציות ועל פולמוס מפלגתי ועל מריבות של סיעות בכנסת. אין כל זה אלא קצף שעל־פני גלי חיינו. האמת העמוקה של העם היושב בציון הוא הלהט הנפשי לראות בקיבוץ־גלויות.

אולם להט בלבד אינו מספיק. דרושים כלים כלכליים ואמצעים כספיים, ואנו עומדים כמעט בחוסר־כל. מניין נקבל האמצעים הענקיים הדרושים לקליטת עליה רבתי זו? איך נבנה מאות אלפי הבתים לשיכון העולים? איך נפַתח השממה הרבה אשר גאלנו וכבשנו השנה? איך נבנה התעשיה אשר תקלוט המונים?

בחזית הפוליטית והצבאית עברנו כברת־ארץ לא־קטנה – בהצלחה לא־מועטת. בחזית הכלכלית אנו עומדים בראשית דרכנו – וכל הקשיים, המאמצים, הכשלונות והכיבושים הם רק לפנינו. אין אני מצפּה מכם לתשובה על השאלות הבוערות הללו, – אבל אתם היושבים כאן, המדברים אל העם יום־יום, עליכם לראות כל חומר הבעיה והיקפה – ללא אשליה, ללא טשטוש, ללא העלמה, מתוך אכזריות ואומץ של אמת. תראו אותו בכל אכזריות האמת ובכל אומץ האמונה.

ולאחר שעמדתי על שלוש החזיתות וקבעתי שאף אחת מהסכנות שהיו צפויות לנו לא עברו – ודאי תשאלו אותי: האם יעברו בזמן מן הזמנים? אם עוד צפויות לנו סכנות – היש יסוד להניח שנתגבר עליהן? אודה שהתשובה אינה קלה, ואי־אפשר, לדעתי, להשיב עליה במלה אחת: כן או לא. כי התשובה אינה נתונה מראש, אינה גזורה, אלא תלויה במידת המאמצים, בקצב המאמצים ובתוקף המאמצים אשר נעשה. אחרי שנת־הפלאים שזה עכשיו עברה עלינו, יש רבים שהתחילו להאמין בנסים. לא אכנס עכשיו בבירור פילוסופי־תיאולוגי אם יש נסים אם לא. אם תרצו הרי זריחת החמה בכל בוקר היא מגדולי הנסים; ויכלתי לראות אתכם יושבים לפני היא נסי־נסים. אבל לא לכך מתכוונים אלה שמתנבאים בזמן זה לנסים. ועלי להזהיר אזהרה קשה: אל נסמוך על נסים. אילו סמכנו על נסים לפני שנתים־שלוש; – אלמלא ראינו המתרחש לבוא עלינו ולא היינו מתכוננים במלוא יכלתנו – היינו אבודים. עמידתנו בפני הכנופיות מבני־הארץ ומהארצות השכנות, הקמת המדינה, התגוננותנו בפני הפולשים, צמיחת צבא־הגנה לישראל, ציודו, אימונו ומלחמתו – לא נתרחשו בדרך נס. גם בעתיד לא יתרחשו נסים – אם לא נתכונן ולא נתגייס ולא נגלה היכולת הגנוזה בעם אשר בציון ובעם אשר בתפוצות, ולא נדע להערות כוחות ולהפעילם. ומשום כך איני יכול לענות בפשטות על השאלה, אם נתגבר גם בעתיד על הקשיים והסכנות. נתגבר – אם נעשה מאמץ עליון, אם נדע שטרם ניצחנו בקרב האחרון – לא בחזית הצבאית, לא בחזית הפוליטית וּודאי לא בחזית הכלכלית. החזיתות הן משולבות. פעם מונח מרכז הכובד במערכה המדינית, פעם במערכה הצבאית, פעם במערכה הכלכלית. מעכשיו נעמוד לתקופה ארוכה בחזית הכלכלית – אם־כי אין לי כל בטחון שבשאר החזיתות הכל יהיה כשורה. המלחמה ביוקר החיים, הגדלת כושר־העבודה שלנו, משיכת הון, הבטחת אספקה וציוד, בניה ופיתוח, – אלה הן שאלותינו העיקריות בחזית הכלכלית. נצטרך לבנות הרבה־הרבה בתים. ראיתי שבאמריקה מקימים בית משך יום אחד, ראיתי גם שמקימים בית משך שעתיים. איני יודע מדוע יבּצר דבר זה מאתנו? בניה מהירה דרושה לנו הרבה יותר מאשר באמריקה. הישוב באמריקה אינו גדל בקצב כזה כאשר הוא גדל אצלנו. מדוע לא נוכל לעבוד כאשר עובדים באמריקה? הנגרע שכלנו, מרצנו? – יש להם ציוד משוכלל והנהלת משק יעילה. גם עלינו להצטייד באותם הכלים והמכשירים, וגם עלינו לשכלל הנהלת משקנו – ותפוקת העבודה בתוכנו תעלה.

הקשיים הצפויים לנו עוד הרבה שנים – בכל החזיתות – נוכל להתגבר עליהם רק בדרך אחת: בהתמדת המאמץ.



המלצות קוראים
תגיות