א    🔗

העולם עשוי מדורות רבים וכל מדור מחיצות מחיצות בו, והאדם שהוא בן בית בכולם, עובר מהתם להכא, מכניס ומוציא, מוסיף וגורע, מסלק מחיצות אלו וגודר אחרות כנגדן, וכל אחד מדקדק בשלו ומקפיד שלא יתערב מין בשאינו מינו. ולא זו בלבד: גם דברים שהם נחלת העבר, מכיון שניתנה לאדם דריסת הרגל בהם, מיד עומד הוא ומסדרם לפי טעמו, מקרב רחוקים ומפריד בין שכנים ואינו משגיח בחלוקה ראשונה שיפה היתה לשעתה. וכך הדין נותן: העבר כמו שהוא חלף ואיננו ואך בבואתו נשקפת מתוך אספקלריא של ההוה שהיא מתפרשת מתוכו וכל אחד מגלה בה פנים חדשות, הכל לפי מדת הצירופים שבידו. וכשם שהעבר מאריך ימים בזכות ההוה כך יש בו בהוה הרבה מטעם העבר והוא חי בזכותו. היום הוא מהדורא חדשה לא של האתמול בלבד, אלא יונק הוא מכמה ימים שקדמו לו, יניקה לסירוגין וכסדרה. פעמים משתלשל אחד מחברו בדרך הטבע ואחרון אחרון קודם, ויש שהוא קופץ קפיצה גדולה לאחוריו ומדלג על הזמן שבאמצע. גדולה מזו: מנהג זה שבידינו לראות כל ישן לאורו החוזר נוהג אפילו בגלגול שני, בשעה שאנו מבקשים לראות פנים חדשות שגילה דור בינים בדור קדמון. דור בינים זה שראה את אבותיו הקדמונים בדמות עצמו וצייר את גבוריו בסממנים משלו הרי היו בעיניו בריות מוחשיות לשעבר, ואילו אנו צופים במעשי ידיהם ורואים בהם דמות אגדה ופרי חזון לבם, ומהם אנו באים להקיש לא על אבותינו הקדמונים אלא על דור החוזים הללו. אנו מסיחים דעתנו שהחוזה הוא בן זמנו ובאותה שעה הוא נעלה הרבה על בני זמנו. החזון הוא פרי המציאות בסמוי מן העין ועומד למעלה מן המציאות, שמעורבים בו דמיון וממש כאחד. אף החכמים המומחים המבחינים בין עיקר וטפל ומפשיטים את הלבוש מן הגוף גם הם מודדים באמה המדת שבידם ובודקים את נפשם לאור החוזר.

תאמר: אם כן אתה נועל דלת בפני העבר ומדיר הנאה מממלכת היופי העתיק? לא כי, אדרבא היופי האמתי והנאת האמנות הם הסגולה היחידה המקרבת את הדורות ומקשרת נפש בנפש. כל הנהנה מן החזון נעשה שותף לו, שכבר נהפך לחזון נפשו ונכנס לגדר המציאות, שיש בו משום הויה של הזון.

ב    🔗

חזון ההויה הישראלית קם פעמים, בארץ ובגולה, ונתקיים לדורות במקרא ובתלמוד. החזון הראשון, החפשי, הוליד את השני הכפות לו. העם היושב בגולה יצר את החזון הראשון במהדורא שניה ויחד עם זה שמר על המהדורא הראשונה. הואיל וראה את חזונו כעין פירוש לחזון הראשון או פירושים רבים זה בצד זה חשש לעמוד במחיצה של המקרא ונמנע מלסדר את התולדה הישראלית סדר חדש ולמזוג את הישן בתוך החדש. רק בסופה של תקופה ארוכה זו, כשחדל כמעט חזון אגדי בישראל, נסה אחד מבעלי האגדה האחרונים לחבר את האגדות בסדר ספורי ולשלב בהן את תולדות העם כמתכונתו של המקרא ובלשונו¹. אבל ספר זה אף על פי שיש בו מטעם המזיגה מבצבץ הימנו פעמים רוח החקוי.

משעה שפסקה חיותה של האגדה פקע גם שעבודה אל מחרוזת התולדה הישראלית ונתגלו פניה העממיים והפיוטיים בכל הדרם. חוזי חזיונות בקשו את רוח השירה ולא חששו למוקדם ומאוחר, ודורשי הספרות חזרו אחר הצורות הספרותיות, אבל אלו ואלו ראו כל אגדה ואגדה כחטיבה מיוחדת. האגדה נתחלקה לאלפי אגדות בודדות הקשורות זו לזו בשמן בלבד. עד שבאו בעלי אסופות בימינו ובנו את האגדה בנין חדש².

יש מי שבקש את רוח התולדה ונתן לבו אל התפתחותן של האגדות בתכנן הפנימי וברוח האמונה והתמימות והטעם העממי של מחברי האגדות, ואילו על צורתן לא הקפיד, אלא נתכוון לקרבן אל הצורה המקראית, ועל פי רוב בחר לו לספר בלשונו. “הלא רוח הוא באדם, ואין תפקיד קבוע לו. פעם ישועבד למקור, אשר ממנו ישאב, ויספר את הדבר המסור כהויתו וכצורתו, ופעם המסורה היא בידו רק כחומר ביד היוצר, ויטה אותה לפי חפצו ולפי הרגשתו הוא” (“צפונות ואגדות”, ח“א, עמ' י”ד–ט"ו). ולא המסורה בלבד אלא גם חזון רוחו נצטרף לפרקים אל אגדת ראשונים. המחבר יושב ודורש במעשי בראשית ובמעשי מרכבה כאחד קדמון לפני מתן תורה, ומשמיע דברים שאין האוזן רגילה לשמוע. השיורים המועטים במקרא ובאגדה שיש בהם זכר להגשמת הבורא כבר ניטשטשו בקדמות הימים ונמחקה משמעותם הראשונה, הואיל ונבלעו בתוך הכלל הגדול: “דברה תורה כלשון בני אדם”. באחרית הימים שוב נתגבשו שיורים אלו והעלו בשר ונתרקמה אגדה חדשה לפי רוח המיתוס הקדמון, בשעה שהתהלך אלהים עם בני האדם והיה כאחד מהם.

“כשתי עריבות מונחות זו על גבי זו נדבקו האפס וההויה יחד, ומהחלל אשר בין שניהם פלס לו מחויב המציאות נתיב. נפח באפיו, ובכל מרחבי התוהו ובוהו עלו גלים. ממזרח וממערב, מצפון ומדרום יצאו רוחות סוערות ותתנגשנה ותגברנה חילים. בוקע האור מתוך החושך, נקוו המים, איי אדמה וגושי עפר התגלגלו ממעמקי עמקים וצפו על פני השטח. ועלו שני תנינים גדולים ונוראים, פתחו את לועם והמליטו המון ביצים, ויצא מהם כל חי למינהו ממעל ומתחת. יחיד הבורא בעולמו, ותמלא נפשו העיפה בדידות אין קץ. עבר מועד ומועדים. ויהי במועד הששי נסגרו שמורות עיני היוצר. והוא יושב על שן סלע רחב. והנה צלע אחת נעקרה ממנו. ויבן אותה ויקיפה בשר, ועל הבשר שם עור ויאמר: אעשה בריה בעלת רוח כמוני ולא אלך ערירי. קשטה ככלה, כחלה, ויעדה בהוד נורא. וירד מעל האבנים – והנה שגל נצבת לימינו. ויחמוד האמן את מעשי ידיו. הלך וישב לו עם יצירת כפיו תחת עץ עושה פרי וימינו תחבקנה. העלו התנינים ראשיהם ויתנגחו יחד מרוב תשוקה וחמדה. התגעש העולם. בקש אלהים לעקור עץ ולהכות בו על פני המים הגאים, וכחו אין אתו. אפסה ממשלת אין סוף ויהי לבן האדם” (שם, עמ' כ“ג–כ”ד).

פרשה זו של מעשי בראשית מיסודו של המחבר אינה בודדת בספר זה. אתה מוצא דוגמתה במעשה המבול. המבול הוא התוהו ובוהו שקדם לבריאה. נח הוא ראשון למשפחת האלים ורוחו מרחפת על פני המים. תבת נח היא תחלת הבריאה וממנה הושתת העולם. הוא החל להיות גבור בארץ וראשית ממלכתו היתה נחלת בני האדם (שם, עמ' קי"ג).

מטרה אחרת היתה לבעלי “ספר האגדה”, מגמה ספרותית בעיקרה, להחיות את האגדה ולקרב את בני הדור אליה על ידי סדור חדש לפי הענינים והשמטת האגדות הטפלות שבצדן. לבן זמננו “אין בעולם האגדה אלא ענינים ספרותיים שונים בצורות שונות, שעולות כולן לצורה אחת כללית ומסוימת ששמה אגדה” (“ספר האגדה”, הקדמה לס"א,XI ). ומטעם זה הקפידו המסדרים על לשון האגדה. “האגדה המעולה, ככל יצירה עממית קלסית, שהגיעה במבחר דוגמותיה לידי שלמותה האפשרית אינה זקוקה לשום מיני פרכוס מ”שלנו“. פרכוס כזה לעולם שבחו ספק ופגמו ודאי. נאה האגדה ויעלת חן כמו שהיא דוקא. וטבעיותה ומקוריותה – זה כל שבחה וכחה” (שם, X).

ג    🔗

אכן נסיונו העברי של בן גריון שעדיין לא הניח את דעתו והמחבר עצמו הטעים בענותנותו את תכונתו הארעית, לא ריפה את ידיו לנסות בלשון אחרת, והפעם עלה נסיונו יפה והצליח ביותר. בלשון התרגום נפטר מצרת הסגנונים השונים, אף על פי שהתרגום מדויק ביותר ונאמן לכל מקור ומקור. ולא עוד אלא שעלה בידו יותר ממה שבקש וזכה להוציא שני קובצים, האחד מסודר בסדר המקרא וכולל אגדות של בני אלים ובני אדם, מחולק לחמשה כרכים בשם “אגדות היהודים”³, והשני מסודר לפי הענינים וכולל ספורי אגדות ומעשיות בששה כרכים בשם “באר יהודה”⁴. כל אגדה ואגדה היא חטיבה מיוחדת בפני עצמה, וכולן יחד חרוזות במחרוזת אחת לפי סדר המקרא או לפי הענין הכללי. דברי המקרא ודברי האגדה משולבים יחד ואחד משלים את חברו, כאילו יצא באמת החזון במהדורא חדשה, ובת קולו של התרגום מיישרת את ההדורים ומאחדת את הלשון והסגנון של המקרא והאגדה.

התרגום מיישר את ההדורים אבל כנגד זה אינו שלנו. התרגום מדויק הוא אבל מתוך דיוקו עולה פעמים פגמו. בכנוי הקב“ה, למשל, שמרוב שגירותו שוב אין אנו משמיעים לאזנינו מה שהפה מדבר ואין אנו מבחינים כאן שלש תיבות ומשמעות כל תיבה לחוד, אלא אנו שומעים בו כנוי לאלהים סתם, מעין “המקום”, “העליון” וכדומה, שנאמר בנשימה אחת. ואולם התרגום מדייק להגות כנוי זה בכל אותיותיו, ובמקום תיבה מקוצרת בר”ת יש לפנינו חמש תיבות ופסיק באמצע ליתן ריוח בין הדבקים. בבטויים אלו וכיוצא בהם ודאי שהנכרי טועם בהם טעם מקור אף כי אזנו של היהודי נפגמת קצת. התרגום שנעשה מתוך חרדה ויראת הכבוד חס על כל תג וקוץ שלא יצאו חלילה לבטלה. אכן המתרגמים הסיחו דעתם מדברי המחבר עצמו בענין זה במקום אחר: “להוסיף ולגרוע ולשנות בדברים המובאים אלינו מחוץ לגבולנו, ככל הצורך באותה שפה, שאנו מעתיקים אליה – לא עבירה היא, כי אם נחיצות היא, נחיצות גמורה, המונחת במהות הדבר שאנו עושים ובתעודתו. ולהטוענים ואומרים, כי בזה אנו חוטאים לספר המקורי, יש להשיב: מוטב שנחטא לספר, משנחטא לשפה ולרוח השפה” (בשדה ספר, ח“א, עמ' צ”ח). ואולם גדול כחם של המתרגמים שאינם חוטאים לספר המתורגם ואינם פוגמים גם בשפה וברוח השפה, וכל הנראה זר לכתחלה אינו זר בדיעבד. הלשון האשכנזית שקלטה הרבה בטויים על ידי תרגום המקרא למה לא תקלוט בטויים חדשים גם על ידי תרגום האגדה.

אמת, תרגום המקרא היה צורך דתי לאומה זו, ותרגום האגדה הישראלית אינו אלא ענין ספרותי וצורך אסתיטי ליחידי סגולה, אבל היא הנותנת, כל זמן שאין הקהל נזקק לתרגום זה ממילא לא יחוש בזרותם של כמה בטויים, ובינתים יהא קולטם קמעא קמעא דרך כמה צנורות ספרותיים אחרים.

אבל עד שאנו באים לדאוג דאגת אחרים מוטב שנדאג דאגתנו אנו. נחלה זו שלנו נהפכה לזרים ואנו מחרישים. אחד מגדולינו טרח ויגע ובנה היכל גדול ולא מצא לו גואלים ימים רבים, הלך ומסר את המפתח לאחר – ואנו עדיין מבחוץ. האור החוזר ממרחקים אלינו לא יגיע, וחזון חדש בעם וברוחו נסתם.