רקע
משה אליהו ז'רננסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אשכול, ברלין; תרפ"ט

 

א

אין בין שיחה לאגרת אלא ריחוק מקום וזמן בלבד, וכיון שחלל זה אינו אלא למראית עין, שדרכו להתמלא תוך כדי כתיבה ורחוקים נעשים קרובים בכח הדמיון, טועם אדם טעם שיחה בכתב ויוצא ידי חובתו בקולמוס. מטבע של שיחה שני פנים לה: אחת בדרך הטבע, שיחה כמשמעה, ואחת על ידי כבוש הטבע, בחינת קפיצת הדרך, המצאת שכל האדם להתגבר על מניעות המקום והזמן, – דברים שבעל פה שאתה אומרם בכתב.

אחד שיחה שבעל פה ואחד שיחה שבכתב, ובלבד שידע זה מה שיש בלבו של חברו. מה לי אם זו נאמרת מפה לאוזן והקול יפה לה או זו מתגלגלת באותיות פורחות והעין קולטת אותה ואין חיותה אלא במראה, בין כך ובין כך אין בזו אלא מה שיש בזו: תוך וקליפה, עיקר וטפל. הצד השוה שבהן הוא התוך, והקליפה בטלה ומבוטלת מלכתחלה, שרגיל אדם להקפיד על זה ואינו משגיח בזה.

סברא זו יפה היא, אף על פי כן גופה צריך בדיקה ויש להרהר אחריה אף לערער אותה, ולא משום שסתם שיחה הורתה ולידתה בשנים ואילו אגרת אינה אלא מעשי יחיד, אלא מפני שזו יונקת מן ההוה וזו עיקר יניקתה מן העבר.

השיחה הוראת שעה היא והמקרה שולט בה, כל פה כשר לה וכל אוזן יפה לה, נפסלת היא בלינה ונתונה ביד השכחה. מה שאין כן באגרת, שאינה רודפת אחר הפרסום ומבריחה עצמה מן הקהל, אלא נכתבת בחשאי ונקראת בחשאי ומסויגת במדת השתיקה. הקבע מרובה בה על הארעי, ואין השעה דוחקת אותה מצד זה ומצמצמת אותה מצד זה. הוגנת היא למזומן לה ואינה ראויה למי שלא בא בסודה. אין היא מצות עשה שהזמן גרמה אלא חובת הלב היא, ולאחר שיצאה לאויר העולם שוב אין לשכחה שליטה עליה. ולא עוד אלא שפליטת פה פנימה היא שאין לה תקנה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואילו פליטת הקולמוס תקנתה בגרירה ומחיקה או הדיו מחפה עליה. אגרת שנכתבה אדם נמלך עליה בלבו ומבטלה, קורע טופס זה וחוזר וכותב בנוסח אחר, ואם אין דעתו צלולה הוא מפסיק באמצע ומסיימה למחר, שאגרת יש לה תשלומין לאחר זמן.

אף זו: השיחה גמר מלאכתה היא הקליטה והאגרת גמר מלאכתה היא הפליטה. אדם המספר עם חברו והלה אינו נותן דעתו על דבריו, יתוש עקצו או הרהורי לבו מטרידים אותו, נמצאה שיחתו שיחה לבטלה, ואפילו אם נטרף דבור אחד שוב אין שיחתו שלמה. ואילו אדם שקבל אגרת ואין דעתו מיושבת עליו בשעה זו, הרי הוא נוטל וקורא בה קריאה חטופה ומיד הוא גונזה בארונו וחוזר וקורא במתינות לאחר שנתיישבה דעתו, ואם מוקשה בעיניו דבור אחד הריהו שונה ומשלש עד שהוא מתחוור לו כל צרכו.

תוך וקליפה – שנים שהם אחד בלשון. הזורק את הקליפה הטיל אף תוכה לאשפה והחומד את התוך משתעשע גם בקליפתו. שיחה שיחה וטעמה. התמרה קליפתה רכה ותוכה קשה והאגוז קליפתו קשה ותוכו רך. יש שיחה שטעמה מבחוץ והנאתה מיד ויש שיחה שכחה יפה מבפנים והנאתה לבסוף, אבל אין להפריד בין הדבקים ולהוציא אחד מפני חברו.

השכים אדם בבוקר ויצא לשוק, מיד מגיעים לאזניו כמה קולות בלולים, אלא שאין הוא נותן דעתו עליהם. הדברים נהפכים לקולות והקולות מחרישים אזנים. סתם שיחה של יושבי קרנות תוכה כברה: חלולה היא מבפנים ומגובבת מבחוץ. עד שהוא מהלך פגע בו חברו ובשורה בפיו: פלוני נתפס למלכות. המבשר נסתלק והלך לו ובשורתו קיימת, אבל אין ביד השומע להפקיע את הדבור ולקיים את השמועה, שהדבור ניתן להתפרש בכמה טעמים וכל אחד עלול לשנות את פני השמועה. פלוני נתפס למלכות, – אם פרנס צבור אתה יש במשמעותו: קום ועשה, שנזדמנה לפניך מצות פדיון שבויים, ואם אף אתה חשוד באותו דבר אתה שומע בו: שב ואל תעשה, שחובה עליך להזהר ואם לאו אתה מתחייב בנפשך; אם חברך הוא אתה נד לגורלו וממהר להשתתף בצער בני ביתו, ואם שונאך הוא אתה כובש את יצרך ומקיים מקרא שכתוב: בנפול אויבך אל תשמח. יש חומל על פלוני שאדם כשר הוא ונתפס בעלילת שוא, ויש מקלס גבורתו שהקריב עצמו לטובת הכלל; אחד מתריס כלפי המלכות הרשעה ומבקש לקרב את קצה, וחברו חושד באלמוני שידו באמצע ורוצה לירד לחיי המלשין. ועדיין מהבהבת התקוה בלב השומע שמא אין בשמועה זו ממש והיא קלוטה מן האויר, ומיד הוא נוקט בלבו על המבשר הלהוט להשמיע חדשות ומבקש ענין לענות בו. ולפי שסתם שמועה מקצת אמת יש בה, שוב אין ידוע מה קרוב אל האמת, אם תחלתה, כלומר מעשה היה בפלוני, אבל לא נתפס אלא נחקר, ולא בעל המעשה הוא אלא עד היה בדבר, או סופה עיקר, המלכות יצאה לבקש חטאים בעיר ולא נמצא הרשע, ואפשר קורטוב של אמת יש באמצעיתה: אסיר נמלט מבית הכלא ונתפס ביד. ועכשיו דל משמועה זו קליפתה שוב אין לה אחיזה כל שהיא, שאין בתוכה אלא גרעין נבוב בלבד.


 

ב

הזווג הנפשי של שנים המתיחדים לשם שיחה הריהו זווג ממש, צירוף נפשות בעין, שנגיעתן באה בעיקר על ידי החושים, והשפעתן קולחת דרך צנורות העין והאוזן. הסח והשומע שניהם שותפים בשיחה, שזה סח בפועל וזה סח בכח, מאחר שיש בידו לדבר כל אימת שהוא רוצה ורשאי הוא להשלים את דברי חברו או לסתור אותם. שותפות זו אינה בטלה אפילו אם אין מדבר אלא אחד וחברו שומע מתחלה ועד סוף, שכן אין המדבר יונק מתוך נפשו בלבד אלא דולה הוא גם מנפשו של חברו העומד במחיצתו, שחוץ ממה שהוא זקוק לו לשם הבעה צריך הוא לו לשם יצירת מחשבתו.

רעיון שמהרהר בו אדם בינו לבין עצמו אינו אותו הרעיון ממש שהוא מוסר אחר כך לחברו, משום שלעולם אין המדבר חוזר על מחשבתו הראשונה כמות שהיא, אלא היא משמשת לו מצע ליצור הימנו מחשבה חדשה שהיא דומה לה ואינה דומה. תדע לך שכן, שהרי אדם מהרהר בשעת מחשבה וחוזר ומהרהר בשעת שיחה, ואילו לא היה מחדש בשעת שיחה, הרהור שני למה לו? כל רעיון היוצא מפיו של המדבר הוא מעשה מרכבה של הרהורי עבר והרהורי הוה כאחד, ובהרהורי הוה אלו חלק לו גם לשומע, שמשפיע הוא על חברו בעצם הויתו ומציאותו. המדבר עיניו פקוחות בשעת דבורו והוא תולה אותן בפניו של חברו, ומתוך ארשת פניו של השומע מתעורר המדבר והולך ומטעים את דבריו, חוזר עליהם בשנוי לשון, מרחיב את הדבור ועובר שלא במתכוון מענין לענין, לא שהוא גופו צריך לו אלא שלא ישתעמם בן שיחתו מתוך חזרה יתירה מניה וביה.

שתיקה כהודאה דמי, ועל ידי כך מוסיף הוא לה למחשבה חזוק ושבח: רעיון שיש בו חשש ספק נעשה לודאי, והרהור של יחיד מצטרפת אליו הסכמתו של חברו. מה שאין כן באגרת, שאין בה לא דבור ולא שתיקה, לא הודאה מפורשת ולא הסכמה בחשאי.

אדם הכותב לחברו אינו נוטל משלו ונותן לחברו אלא ממצה את נפשו ולובש פרצוף חדש, שאין הוא מתיחד בעצם אלא עם נפשו בלבד. רעיונותיו נובעים מתוך לבו והוא דולה מחשבותיו מגנזי נשמתו. יושב הוא לו אל שלחנו ואיקונין של חברו מרחף לפניו, ועד שהוא בא להסתכל בו וליהנות מזיוו הוא נהפך לכמה פרצופים, וסוף סוף אין לפניו אלא דמות מופשטת, המצטרפת מכמה וכמה פגישות ושיחות, טענות ומענות, שאלות ותשובות וחילופי אגרות לשעבר. הואיל ודמות זו אינה קיימת לפניו בעין ואינה שרויה בשעה זו במחיצתו, אלא חיה בזכרונו בלבד, על כרחה היא מתמזגת עם נפשו ומובלעת בתוכה, ושוב אינה אלא דמות נפשו שהוא משאיל לה צורת חברו.


 

ג

אמת, מעלה אחת לה לאגרת על השיחה, שרצופים בה געגועים, ועל ידי כך הוא בא לידי השתפכות הנפש. רכרוכית יתירה זו, שאדם נזהר בה בשעת שיחה לפי שיש בה משום סימני חולשה, אין הוא חושש לה בשעת כתיבה, ולא עוד אלא שהוא מחזר אחריה ונהנה הימנה בלבו, שעל ידה הוא ממתיק את בדידותו. מסוה זה שכל אדם לובש שלא מדעתו ביציאתו לרשות הרבים ושיחתו עם הבריות כדי לחצוץ בינו ובין זולתו, שלא יהא היחיד שבו בטל באלף, כיון שהוא נכנס לחדרו ואין איש אתו מיד מתערטלת נשמתו מכל מיני לבושין חיצונים, שיש בהם גם משום חציצה בינו לבין נפשו. אבל כשם שאין אדם יכול לראות את עצמו אלא מתוך אספקלריא כך אין בידו להסתכל בנפשו אלא מתוך אספקלריא של נפש זולתו, יחיד כמותו, שנגלו לפניו תעלומות לבו, והוא מבקש קרבתו לשם יחודו.

אין אדם נזכר בחברו אלא כשהוא חש בהעדרו, ומכיון שהוא חש בהעדרו מיד הוא מרגיש בבדידותו. לבו מתמלא געגועים אליו, ובכח געגועים אלו מתקשר הוא ביותר אל חברו ומתדבק בדמותו החיה בזכרונו, נפשו נכספת אליו ועורגת לחברתו, ועל ידי כך מתבטלת פעמים ישותו במקצת שלא מדעת. וותור זה על שלו אין סכנה כרוכה בו, מאחר שחברו יושב במרחקים. ואילו בשעת שיחה, שחברו שרוי עמו במחיצתו, על כרחו שואף הוא לשמור על עצמיותו ואינו מניח לה להטשטש.

מכיון שעיקר השותפות המצויה בשעת כתיבה אינו אלא על שום העבר, הילכך נגרר הכותב שלא מדעתו אחר העבר ומרבה לספר לו כל מה שנתרחש כאן משעת פרידה, ויותר ממה שהוא מספר לו על אחרים, מספר הוא על נפשו ומגלה לו רחשי לבו. ולא אל עצם הידיעות בלבד הוא מתכוון, אלא סבור הוא למלא על ידי כך את החלל הריק שביניהם, חלל הזמן הפנוי שעבר משעת פגישה אחרונה ועד עכשיו. הואיל וריחוק מקום תקנתו גם באחד מהם, שיעקור את רגליו ממקומו וילך אצל חברו, ואילו ריחוק זמן אין תקנתו אלא בשנים, שזה יספר מה שאירע לו וחברו יספר מה שאירע לו, נמצא שאין האגרת אלא גשירת גשר מצד אחד, שעדיין טעונה היא תשובתו של חברו. ולא עוד אלא אפילו לאחר שנתקבלה תשובתו, אין תקנתו שלמה, לפי שבינתים הרי שוב מפסיקים ביניהם כמה ימים, ימי הובלת האגרות מהכא להתם ומהתם להכא. ריחוק זה, שאין לו תשלומין אלא בפגישה חדשה ובשיחה חיה, מגביר את געגועי לבו של הכותב ומרכך ביותר את רגשותיו, והוא מבקש תקונו בדברים היוצאים מן הלב, שיש בהם הרבה מהשתפכות הנפש. ולפי שיש בידו של הכותב לגנוז את האגרת או לאבדה מן העולם קודם שתגיע לידי חברו, על כרחך אתה אומר, שהשתפכות נפש זו מכוונת בעיקר כלפי עצמו, ויש בה מעין וודוי של אדם בינו לבין עצמו ורחשי נפש של בודד, שהחיה בזכרונו שעה קלה מימי עברו, שעת זווג נפשו עם נפש חברו, והרכיב בדמיונו רגעי עבר אלו על גבי רגעי ההוה. כללו של דבר: כל אגרת היא גילוי נפשו של הכותב ופרשת חייו, חיי שעה או חיי רגע, הכתובה בידי עצמו לשמו.

מסתבר: אגרות מסחר אינן ענין לכאן. משא ומתן דרכו בקולי קולות, ועסק אפילו הוא נעשה בחשאי ריח השוק נודף הימנו. התגר אין דעתו אלא לכיסו, וכיון שהוא יודע שגם הלוקח ממונו חביב עליו מיד הוא מתחכם לו ומחבל תחבולות להחריש אזניו ולסמא עיניו עד שיבטל דעתו ויעשה רצונו. פעמים הוא מכריז על סחורתו בחוץ ומקלסה בפה ויש שהוא מפרסם מודעות באותיות מאירות עינים ומקשטן בציורים נאים. וכל כך למה, כדי להמתיק לו את פרידתו מן הממון. ולא עוד אלא שהוא נוהג עמו מדה כנגד מדה: אם צלצול הכסף ערב לאזנו הוא מבקש לשדלו בדברים ולנצחו בקולו, ואם הוא מזין עינו בצורת מטבע הוא מערים לו ומפיס דעתו במראה ומתגבר עליו בכח הכתוב.

אף הסוחר הפורש רשתו במרחקים רואה בדמיונו את לקוחותיו עוברים לפניו והוא עומד ומעכב עליהם את הדרך, מחזיק בכנף בגדם ומנצח עליהם בקולו, ולאחר שעה קלה הם מתירים צרור כספם ומרצים מעות מידם לידו. מיד הוא משפשף ידיו בנחת ונהנה בלבו, ואין דעתו מתקררת עד שהוא קורא אליו את מזכירו ומדבר באזניו כל מה שהפה יכול לדבר, ומכאן ואילך מלאכתו נעשית על ידי אחרים. הלה מקשיב לדבריו בהכנעה ומודה לו מתוך שתיקה, מעלה את דבריו בחפזון על הגליון בכתב החרטומים, והוא מוסר את הגליון לריבה הממונה על מכונת הכתיבה על מנת להוציאו בכמה טופסים. אצבעותיה של הריבה מרקדות על גבי המכונה מימין ומשמאל, מלמטה ומלמעלה, ישר והפוך, באלכסון ובסירוגין. עיניה רואות תיבות בודדות ואזניה קולטות קולות קצובים, לא צליל להם ולא הברה. האגרת נתגלגלה בדבר שאין בו רוח חיים והיא מדברת מתוך גרונו. ולפי שיש לה לאגרת זו כמה שותפין הבאים בזה אחר זה, וכחה פוחת והולך משותף לשותף, הרי בשעה שהיא מגיעה בסופה לשותף האחרון, לידי מקבל האגרת, כבר פג טעמה הראשון והוא רואה אותה כמודעה סתם. פעמים הוא קורא בה ומסיח דעתו הימנה מיד, ויש שאינו טורח לעיין בה כל עיקר אלא זורקה לתוך הסל. והוא הדין באגרת ממש שנכתבה לשמו מלכתחלה, כיון שנגעה בה יד המכונה שוב אין בה אלא הודעת דברים בלבד ואין בעליה נראה מתוכה אלא בחתימתו המסולסלת, שאין אדם משגיח בה. קצורו של דבר: כל אגרת שהיא כשרה לכתבה על ידי שליח, ומכל שכן שהמכונה יפה לה, שוב אינה בטויה של נפש כותבה אלא היא עשויה לצרכי גופו בלבד.


 

ד

יש והאגרת היא הצורה היחידה לבטוי שבכתב, והאדם רואה בה מעין מוצא לשאר רוחו, צורר בה שלא מדעת את נשמתו ומפקידה למשמרת בידי חברו. הדבור משותף לכל אדם ועושה פירות בכל יום, ואילו הכתב אינו אלא נחלת היודעים, ולא כל היודע מזדקק לו תדיר. דבור פה אין קנין בעלים חל בו, לפי שאינו ניתן לחתימה בגושפנקא ואין שם אומרו כרוך בתוכו. כל אדם זוכה מן ההפקר בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד, קונה אותו בשמיעה ועושה בו כאדם בתוך שלו, מוסיף עליו וגורע ונזהר שלא לומר דבר בשם אומרו. לבו גס בו והוא נוהג בו זלזול, וכשם שהוא מסיח דעתו מבעליו כך הוא מסיח דעתו מגוף הדבר ומפקירו לכל רוח, שכבר מצא מקום להתגדר בענין אחר. מה שאין כן בכתב, שקיומו הוא בעין, שחור על גבי לבן, ושם בעלים נקרא עליו, שוב אין אדם חשוד לגזול את חברו ואינו רוצה להתקשט בתכשיטין משל אחרים, שסימן דלות הוא לו, אלא הוא כותב מלבו. אותה שעה הוא בודק ברכושו הלשוני וזוכה לעמוד על סוד יחודה. ולא עוד אלא שמתגלה לפניו שיש לו שתי לשונות, אחת בפה ואחת בכתב, ואין אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא. לשון הדבור קנויה לו בשמיעת אוזן, מפי הבריות, ולשון הכתב קנויה לו בראיית עין, מתוך הספר.

שיחת הבריות בשוק היא מעור אחד, אין בה דמויות הרבה בסגנון, אבל כנגד זה היא מגוונת בקול ובתנועה ונלוה אליה גם פרצוף פניו של המדבר, ואילו הספרים נבדלים זה מזה בסגנונם אבל אין להם קול ולא דמות הגוף. כשחוזר אדם על דברי הבריות בשוק אינו משתדל לחקות את קולם אלא חוזר עליהם בקולו, ומשמגיע קולו לאזניו שוב אינו מכיר את מקורו ורואה בהם בריה חדשה שהיא כולה שלו. יצא אדם שקורא בספר הוא שומע את קול עצמו, ואפילו הוא קורא בלחש נוהג הוא לצרף אליהם במחשבתו את גוון קולו ומשאיל מקולו למחבר, וכשהוא חוזר ומעלה על לבו את דברי הספר שוב הוא מכיר בהם את המחבר ואינו מסרסם לעולם.

אמת, גם השתקן שבשתקנים אינו יוצא ידי חובת דבור בשיחת הבריות, וסוד שתיקתו אינו מפני שהוא רואה את דבורם כדבורו, אלא על שום שהוא מצרף מחשבה לדבור. כל ששותק יותר מחברו סימן הוא לו שמחשבתו מוחשית יותר ממחשבת חברו וכחה יפה הימנה. פרט לאדם הקורא דברי אחרים הוא יוצא בהם על פי רוב גם ידי חובת כתיבה. כשאדם נער הוא רואה את גבור הספור ואינו רואה את בעל הספור. הגדיל ולמד להבחין בין מציאות ודמיון, בין חיי אדם עלי אדמות ויצירה של חזון ושיר, מיד הוא מכיר בגבור האמתי שיצר כל הנפלאות הללו ומבקש להתדבק בו. הסופר הוא מורו ומדריכו ההולך לפניו ומלמדהו בינה ודעת החיים והוא אף שלוחו החולם את חלומותיו ומעלה על הכתב את הגיונותיו.

זה הכלל: הקורא יותר משהוא מכניס ברוח הוא מכניס בחומר, ועד שהוא כובש לו דרך בהררי המחשבה הוא מקדים ועודר בתחומה של הלשון. עם שהוא קורא והולך הוא מסגל לו קמעא קמעא לשון הכתב, שחוץ ממה שהוא זקוק לה לשם הבעה היא תנאי מוקדם לעצם ההשגה בדברים שכבר הביעו אחרים. הסופרים הרבים באים כל אחד בסגנונו והקורא נוטל מזה ומזה עד כמה שידו מגעת וכורכם יחד, עד שהוא קונה לו שלא מדעת סגנון אחד כללי הקרוב לנפשו. מעכשיו הרי הוא בריה חדשה שזכה לפרצוף פנים משלו, ומכאן ואילך הוא מפריד ומרכיב מתיך ומזקק ומצרף צירופים חדשים, ולא עוד אלא שהוא משאיל סגנון זה שלו לסופרים עצמם שהוא קורא בספריהם, שאלמלא כך שוב לא מצא בהם קורת רוח ועל אחת כמה וכמה שלא בקש לצאת בהם ידי חובתו, חובת בטוי שבכתב. משעה שסגל אדם לשון שבכתב שוב אין הלשון שבדבור מספיקה לו והוא להוט אחר הקריאה בספרים, שתוך כדי קריאה הוא מהפכם ללשון נפשו. מתחלה אינו רואה הפרש גדול בלשון בין סופר לסופר, אבל לאחר שקנה שלמות יתירה בלשונו, הרי הוא יודע להבחין מה בין זה לזה והוא רואה הרבה רשויות לפניו. חכמתו עמדה לו וכבר למד אל דרך ההשגה אבל עדיין חסר הוא דרך ההבעה, ושוב אין בטוי אחרים מספיק לו והוא מבקש תקונו בכתב. פעמים הוא שופך נפשו באגרת ונחה דעתו, ויש שהוא פורץ את גבולו ומנסה ללכת בדרך רבותיו. הנסיונות ספק מצליחים ספק אין מצליחים, ואילו אגרת לעולם מצליחה. הללו יוצאים לרשות הרבים וטעונים הסכמת הרבים, וזו אין שעבודה אלא לו ואין לו גאולה אלא בה.


המלצות קוראים
תגיות