רקע
דוד בן־גוריון
היעוּד החלוצי של פועלי החרושת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל ־ המרכז לתרבות ולחינוך ־ המחלקה להסברה; 1964

בכינוס ארצי של תאי מפא״י בועדי הפועלים במפעלי תעשיה וחרושת

א׳ שבט תש״ג – 7 בינואר 1943


מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחדים, והוּא בדק־הבית. בדק־הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח תנופתה. שנַים הם כלי תנועתנו – ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

אני מוסיף להאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים – אני מקווה שהרבה חברים שותפים לאמונה זו – שלתנועת הפועלים בארץ מספיק ודרוּש רק כלי אחד, הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאַחד את כל הפועלים ואת כל הפעוּלות, אולם עוד לא ניתן לנו דבר זה. ולא מתוך זדון של אֶלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנוּעתנו, הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת־אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי־פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה מכסימום פועלים או מכסימום פעוּלות, מכסימום פועלים קודם. משום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמַלנו וגם הצלחנוּ להקים מפלגת־מעמד מכוונת, שעמדה על משמר אחדותה של תנועת הפועלים ושלמותה, והצליחה, באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחוּתו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא על־ידי המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה – ההסתדרות והמפלגה – נפגמו. אולי חלק מהפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה, אולם כל השלמה עם ליקוּיים ופגמים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הם מחוץ להסתדרות; או שהם לא מאורגנים כלל או מאורגנים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמוּר זה אין להמתיקו בציוּן סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך – וודאי לא במידה מדאיגה כזו – אלמלא נחלש בתוך תנוּעתנוּ, גם בהסתדרות וגם במפלגה, ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה – הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילוּ אנוּ שקוּעים יותר מדַי בחלוקת השלל הקיים, ורָבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקירים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשוּרה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות להסתערות על הפועלים הבלתי־מאורגנים בארץ; פחות מאשר באיזה זמן אחר מותר לנוּ עכשיו להניח אף פועל אחד בארץ מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

ואף זאת: כל זמן שיש ארגוני־פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשווא נושאת ההסתדרות את שם כלל העובדים, ושיש ברצונה וביכלתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא; ותהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציונות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה, אשר תהיינה – יכירהו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העבדים בארץ־ישראל. אין לשכנע את ארגוני המיעוטים על־ידי סיסמה והבטחה בלבד – אלא על־ידי טיפוח יחסי חברוּת אמיתיים עם הארגוּנים האלה ושמירה על כלליוּתה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרוּת גם בעניני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת, נכשיר הצטרפות המיעוטים להסתדרות.

הדבר השלישי: עלינו לחרוד על כך שההסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולוּ גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו לא תמלא את שליחוּתה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואוּ, אם היא דק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנוּעה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

והדבר הרביעי: ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען ציבור הפועלים אלא על־ידי ציבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דמוקרטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה בכל שנה ושנה. דמוקרטיה לא תיתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דמוקרטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד, הדמוקרטיה צריכה להתקיים יום־יום, והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת־גומלין אקטיבית ומתמדת בין הציבור ובין שליחיו, והפעוּלה נעשית לא רק למען הציבור אלא על־ידי הציבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בציבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנוּעת־הפועלים בארץ – מקורם בחילוקי־דעות נגלים ונסתרים בשטח הדמוקרטיה. בשעה שאנו גורסים להלכה ולמעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם – אלא על־ידי המעמד ועל־ידי העם – ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל הבוחרים מעדיפים הם לעבוד – בשם כלליוּת כביכול – על־ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך ״אנשי־שלומנו" הנאמנים.

תנועתנו נבנתה על יסוד אמונה בציבור, על יסוד אמון לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל ובכוח הכלל. תנועתנו לא בטחה בחלוציות ואַוַנגרדיוּת של כת מיוּחסים – אם כי תבעה חלוציות מכסימלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנוּעת הפועלים, וגם ביצעה הגמוניה זו. תנוּעתנוּ שוללת ״חלוציות פרופסיונלית״ המתנשאת על ״המון״ בלתי־חלוצי וחסר־הכרה. אנו רוצים שכל ציבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיוּ חלוציים. מפני זה אנו שוללים את המחיצות הנפרדות והמתפרדות של אַוַנגרדים ומובחרים – ואנו פועלים בתוך הציבור הרחב ועל ידיו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל ומתוך היחלצות הכלל כולו ביצענו את האיחורים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונוּ את ההסתדרות הכללית. מתוך החלשת אמונה זו ושלילתה נתגלו פירורים וקרעים בתוכנוּ, במפלגה ובהסתדרות, ונתמוטטה באופן מסוכן אחדותה של תנועת הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד – עלול כל מפעל העבודה בארץ והישגיו הציוניים והסוציאליים להתערער ולהיחרב.

ועל בדק־הבית אנו מצווים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, היקפה הארגוני וכושר הסתערוּתה – תורם1 גם קרנה של ההסתדרות ויעלה, ערכו של הפועל בישוב ובציונוּת.

בדק־הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכנו עלילות גדולות ונצורות – אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקוּיים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקוּיים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדוּת. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הוויתנו היחידה במינה; אוּלם יש ליקוּיים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנוּ, ואחריותם עלינו. חולשתה של ההסתדרות וחולשתה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות. ולנו לא אחת היא איזו דמות תהיה ל״פועלי־ציון״־שמאל ול״השומר הצעיר״ ול״העובד הציוני״. החברים הנמצאים במסגרות אלה – הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה. איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר־המחר של המפלגה. רק על־ידי נאמנותנו ליעוד הציוני־הסוציאליסטי שלנו ועל־ידי כוחנו ורצוננוּ לקיים יעוד זה, נכשיר את בוא המחר שלא ירחק חוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק־הבית במפלגה.


ומלים אחדות על שום מה כינוס של פועלי החרושת. בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש־פינה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממאֵרת־התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית – הדי זה בשוּרה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני־העיר היו לבני־הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנו בחיינו היתה בהתערותנו החקלאית בארץ־ישראל, והפועל החקלאי היה למיסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה. ואם במלחמה שוּתקה הבניה, ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות־עבודה חדשים – הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר שאת מפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בן־לילה. פליטי־ישראל עשו גדולות ונצורות ויצרו, כמעט ״יש מאַין״, חרושת מסועפת לספק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבים והולכים. זו אינה יצירה קיקיונית – אם כי הקוניוּנקטוּרה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כמו זו שנוסדה לפני המלחמה – עלינו לדאוג לקיוּמה ולהרחבתה גם לאחר גמר המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודים בארץ – וגם כרבע מחברי ההסתדרות. גורל החרושת כגורל פועלי החרושת נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד־התווך של מאמץ־המלחמה היהוּדי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה, עם בוא השלום, ותעודה כפולה זו של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכוּפלת.

אולם לא תיתכן שום דאגה לחרושת היהוּדית – בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי עבודה הוגנים ורמת־חיים מַדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שׂוּמה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר עבודתו וטיבה, בפדיונו ובחוּשיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאוּת המפותחת ביותר בעולם. מדוּע ייבצר מאתנוּ להקים פועל חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בחקלאות?

בשעה זו הרשתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ, אוּלם עם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת חוּץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על־ידי זול העבודה – אלא על־ידי טיב העבודה ופדיונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחוּתו, את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת, כחקלאות, היא מקום ההתישבות הקבוּעה של העובד היהוּדי. חלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין כפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מן הכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע, שנקיף את העיר ישובי־שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל החרושת יהווה את חוט־השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת תקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה, אף לא רובה, ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנוּעתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבה. כשם שאין אנוּ מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני – אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מקלט בעבודה, גם בלי מניע רעיוני. אוּלם שוּמה על תנועתנוּ לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני־משק אלא בוני־תנועה והיחלצות פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות – אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עומדת כמעט רק על רגל אחת – על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת, שלא תיכון לאורך ימים. אותו הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ – על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העובדים, האוצר המוסרי והתנוּעתי, במפלגה ובהסתדרות.




  1. “תרום” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות