רקע
דוד בן־גוריון
פועלי הבנין והתנועה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל ־ המרכז לתרבות ולחינוך ־ המחלקה להסברה; 1964

בכינוס הארצי של פועלי הבנין מטעם מפא״י, ב׳ בתמוז תש״ד – 23 ביוני 1944


מקצוע הבנין שונה הוא ממקצועות אחרים: 1) הוא פרוץ יותר מכל מקצוע אחר. לפי טבעו אין בו קביעות לא בזמן ולא במקום; 2) היקפו תלוי, יותר מאשר מקצוע אחר, בעליה לארץ: כשהעליה מתרחבת – מתרחב אף הוא, וכשהיא מצטמצמת – גם הוא מצטמצם והולך; 3) הוא אינו נפגע מהתחרות חוץ־לארץ. אפשר להביא חמאה מאוסטרליה המתחרה בחמאה שלנו, אפשר להביא אריגים מאנגליה, אבל אי־אפשר להביא בתים או כבישים מחוץ־לארץ. לעומת זאת סובל מקצוע הבנין מהתחרות של עבודה זולה בתוך הארץ. זהו איפוא מקצוע הנתון לתנודות קוניוּנקטוּרליות יותר מכל מקצוע אחר והוא דורש יותר ממקצועות אחרים שמירה ארגונית. פועל בנין אינו יכול לעבוד במקום אחד ובקביעות כמו פועל בחרושת. משנגמרה בנייתו של בית, על הפועל לחכות שיהיה בית אחר ובמקום אחר, ומשוּם כך יש צורך בארגון ובאמצעי־שמירה על פועל הבנין יותר מאשר על פועל במקצוע אחד, שבאופן אובייקטיבי הוא מובטח יותר, ויש לקיים, קודם כל לגבי פועל הבנין, ארגון ארצי.

 

הסתדרויות מקצועיות– לשם מה?


השבוע נתקיימה ישיבה משותפת של חברי מרכז המפלגה וחברי הועדה הארצית של ועדת הבלתי־מפלגתיים העומדת להתכנס, וזה היה בירור ראשון של שאלת ההסתדרוּיות הארציות. נשמעו הרבה טענות, שאין לבטל אותן, נגד הסתדרוּיות ארציות. ואף על פי כן אני מציע יסוּד הסתדרוּיות ארציות.

לפני 25 שנים הקימונוּ את ההסתדרות הכללית, ואחד הרעיונות שהונח ביסודה היה כי אין עדיין אצלנו פועל קבוע במקצוע: היום, עובד הפועל בבנין, מחר – בחרושת, ומחרתיים – בעבודה אחרת. ואם יוצרים הסתדרוּיות ארציות, טענו, הרי יוצרים מחיצות מלאכותיות, שיַקשוּ את המעבר ממקצוע למקצוע. כן נאמר שהסתדרות ארצית עלולה להביא לידי סגירת הדרך למקצוע בפני עולים חדשים. כל הסתדרות ארצית תדאג רק לחבריה היא ולא תרצה לקבל עולים, ובכלל יש חשש להסתדרות צכיסטית. ועוד, אם תהיה הסתדרות ארצית, היא תדאג לענינים המקצועיים בלבד ולא לענין הכללי, ויש סכנה שהיא תפרוק מעליה את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות, ללא התחשבות עם מצב המשק – דבר אשר יזיק לפועלים עצמם, למשק ולהסתדרות. אני שולל את כל הטענות האלה.

כבר קיים בארץ פועל קבוע, אמנם לא כל אחד מ־150,000 הפועלים כבד קבוע במקומו ובמקצועו. אבל הרוב הגדול של הפועלים העובדים בחרושת יישארו לעבוד בחרושת, והפועלים העובדים בחקלאות יוסיפו לעבוד בחקלאות. אמנם אין זה חל כרגע על עבודת הבניה, שפחתה מאד, אבל פועלי המחנות, ואלה שעדיין שמרו על קשריהם עם הבנין, צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני גיאוּת של עבודת־בנין גדולה והמקצוע ימשוך פועלים שעבדו בו 10–5 שנים. זה נכס אנושי גדול ואסור לתנועה לזלזל בו.

העבודה במקצועות קבועים מחייבת גם מסגרות קבוּעות, כמובן בתוך ההסתדרות הכללית ובמרותה. ובבנין דרוש הדבר יותר מאשר במקום אחר, אם כי גם בחרושת אין לוַתר עליו. גם בימים שלא היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי חרושת, היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי הבנין. ואני זוכר שהחבר רמז תבע את הענין הזה לפני הרבה שנים.


 

זכות הקביעות לפועלי הבנין


עוד דבר, שהוא הכרחי, ונדמה לי שגם אותו היה החבר רמז תובע כל השנים – הקניית זכוּיות של קביעות לפועלי הבנין, לפי התור. די לנו בהפקרות האובייקטיבית, שאין קביעות בעבודת הבניה בזמן ובמקום; מן ההכרח, שההסתדרות תַקנה זכוּיות של קביעוּת לפועל העובד שנים אחדות בבנין, לפי ותק ולפי המצב המשפחתי, שזכויותיו תהיינה גדולות משל אותו פועל שעבודתו זו היא רק ארעית.

בתקנה הזאת אין שוּם פגיעה בעליה, כשם שאין פגיעה בעליה כשפועל נשלח לעבוד בבית־חרושת, והוא נשאר לעבוד בו. והרי אנוּ נלחמים על קביעוּתו של הפועל בבית־החרושת. כמובן, אם יהיה חוסר־עבודה, נתבע חלוקת־עבודה, והפועל הקבוע יעבוד 4–3 ימים בשבוּע. אנוּ נתבע זאת גם מפועל חרושת. אבל לא ייתכן שפועל הבנין יהיה מופקר לגמרי למקרה, לאחד שהקדיש את עצמו למקצוע הזה והוא רוצה להישאר בו.


 

פריון העבודה ושכלול העבודה


יש הכרח, אף כי יש חברים המתרעמים כאשר מדברים על כך, בדאגה להרמת פריון העבודה. אנו נתקלים בהתחרוּתה של העבודה הזולה. והואיל ולא נוּכל להתחרות עם פועלים על־ידי הורדת שכר־העבודה, ולהיפך – עלינו להעלותו ולהבטיח לפועל היהוּדי רמת־חיים הוגנת, עלינו להרים את פריון העבודה. הועד הפועל של ההסתדרות והנהלת ״סולל־בונה״ לבדם אינם יכולים להיות נושאי האידיאה של פריון העבודה, אם רעיון זה לא יהיה נישא על־ידי הציבור, ואם בקרב הציבור לא יבינו שבכך כרוך גורלו.

אבל פריון העבודה בלבד איננו מספיק. יש לשכלל את העבודה, וצריך שיהיו לנו כלים ודאגה מתמדת ללמד כל פועל מקצוע, ולהעלותו במקצועו. אנחנו נשענים תמיד על כוח היצירה שישנו בתוכנו. אנחנו רוצים ללמוד וליצוֹר, ולפועל היהוּדי יש נכס – המוח שלו. אפשר לעשות כל עובד יהודי לפועל ממדרגה ראשונה. זאת צריכה להיות השאיפה של תנוּעתנוּ.

בעבודה הקבלנית שלנו יש לארגן גרעינים־למופת בטיב העבודה שלהם, בגובה השכר שלהם וברמתם התרבותית. אילוּ, למשל, במחנה בלוד, בו עובדים 1000–800 פועלים, היה מתארגן גרעין שחבריו מצטיינים בטיב העבודה, בשכר־עבודה גבוה וברמתם התרבותית – היו אלה לברכה לכל עבודתנו ולכל הציבור. ואין חשש שתיוָצר על־ידי כך שנאה בין הפועלים. משקי־המופת שהקימונוּ בעין־חרוד, במשמר־העמק, בדגניה ובנהלל לא גרמו לשנאה כזאת. אני יודע מה עשו הגרעינים־למופת בחקלאות. ויש גרעינים־למופת גם בחרושת. הנה דוגמת המפעל החרשתי באפיקים. את יוזמו – את מיטיה קריצ׳מן – ראיתי ברוסיה כשהיה ילד, והוא הקים מפעל חרשתי למופת. ואת אשר עשו גרעינים חלוציים בדגניה ובאפיקים – שם עובד הפועל בשביל עצמו וברשות עצמו – אפשר לעשות גם בבנין ובכל מקום שיש קבלנות של ההסתדרות. גם אפיקים אינה עדיין לא במדינה יהוּדית ולא במדינה סוציאליסטית. אבל יצרנו שם, בתנאים של שלטון בריטי ומשטר קפּיטליסטי, אי קטן של משק־פועלים עצמאי, שבו הפועל הוא גם בעל־הבית וגם העובד, הוא המקבל את הערך העודף והוא המקבל את שכר־העבודה. הוא הקונה את מכשירי הייצוּר ואת חמרי־הגלם והוא המוכר את התוצרת, ודבר כזה אפשרי גם במשק הקבלני של ההסתדרות.

אני מציע זאת כחומר למחשבה. ייתכן שזה רעיון פסול. אבל, חברים, נתרגל לשמוע גם דברים שאינם מתקבלים בנקל על דעתנו. אם הציבור ידחה זאת – לא אברח מהציבור. ואם יוכיחו לי שזה פסול – אקבל את ההוכחה. אבל טוב שנתרגל לשמוע גם דברים הנראים משונים במבט ראשון.


 

״סולל־בונה״ והסתדרות פועלי הבנין


וכמה מלים על ״סולל־בונה״. ״סולל־בונה״ איננו יכול, לדעתי, להיות מוסד של הסתדרות פועלי הבנין, כי ״סולל־בונה״ איננו עוסק עוד ולא יעסוק רק בבנין ובעבודות ציבוריות. הוא עוסק גם בחרושת. הוא יהיר, מוכרח לעסוק גם בחקלאות. הוא גם עוסק בעבודה מדינית – מקצוע שיש לו כאילו שליחים אחרים. אבל כזה המצב. עבודה מדינית איננה דווקא זו הנעשית במשרדים.

בעבודה המשקית שלנו אנחנו הולכים לקראת אינטגראציה – לקראת שילוב הענפים המשקיים השונים. אינני רואה ש״תנובה״, המשביר המרכזי, סולל־בונה״ והקואופרטיבים לתחבורה יוכלו עוד הרבה שנים להיות נפרדים ולעבוד כל אחד לחוד. לא מקרה הוא ש״סולל־בונה״ נעשה בעל בתי־חרושת ולא יהיה משום מקרה אם ״סולל־בונה״ ישלח פועלים גם לחקלאות. ולכן ״סולל־בונה״ מוכרח להיות מוסד של חברת העובדים, של ההסתדרות כולה. אבל במידה ש״סולל־בונה״ עוסק בעבודות ציבוריות ובבנין, הוא עומד לפיקוחה ולביקרתה העליונה של הסתדרות פועלי הבנין והסתדרות זו תקבע את תנאי העבודה של פועלי הבנין גם אצל ״סולל־בונה״.

ייתכן שמ״סולל־בונה״ נדרוש את התנאים הקיימים אצל הקבלן הטוב ביותר בארץ, אם כי אינני סבור שצריך לדרוש מ״סולל־בונה״ מה שהאגודה המקצועית איננה דורשת בשום מקום אחר. אבל הואיל ואצלנו כל אחד תובע מההסתדרות יותר מאשר הוא תובע מעצמו, והוא שוכח כי כדי שההסתדרות תהיה כל־יכולה הוא עצמו צריך להיות כל־יכול; הרי יש סכנה שאם נדרוש מהמוסד ההסתדרותי מה שאיננו דורשים ממשק אחר, לא יוכל מוסדנו לעמוד בתנאים אלה. ״סולל־בונה״ מוכרח להתחרות בשוק הפרטי. כך הדבר במשטר שבו אנו חיים. ״סולל־בונה״ צריך לתת את התנאים הטובים ביותר שההסתדרות המקצועית דורשת אותם.


 

ההכרח בגרעין חלוצי בציבור פועלי הבנין


פועלי הבנין כגורם תנועתי. הענינים בהסתדרות פועלי הבנין לא יהיו בסדר אם לא יהיה בתוכה גרעין של חברים, גרעין רב־כמות ורב־איכות אשר יראה את הבנין ואת פועלי הבנין לא דק כענין מקצועי בלבד, אלא ראִיה כללית יותר, וישקוד על העלאתם המתמדת של פועלי הבנין, כי שוב לא יהיו לנו פועלי בנין כאשר היו בעליה השלישית. בעוד שנה־שנתיים כאשר יבוא השלום ותהיה עבודת־בניה גדולה, יזרמו למקצוע הבנין המוני פועלים מחוסרי כל הכרה, ואולי גם מחוסרי ארגון. זוכר אני את פועלי הבנין מיד לאחד המלחמה הקודמת. היתה זו תפארת הנוער היהודי, שיסדו את ״גדוד־העבודה״, את קיבוצי ״השומר הצעיר״. בעתיד לא יהיה כך. אבל עוד יש כוחות חלוציים בקרב פועלי הבנין. ולמען שמור על המקצוע הזה, העתיד למלא תפקיד גדול גם בבנין הארץ וגם בבנין הציבור שלנו, יש הכרח לשמור על קאדר חלוצי בעל הכרה במקצוע זה, שהוא יראה את הבניה לא רק כאחד המקצועות, אלא מתוך הבחינה הכללית של ציבור פועלים ושל תנוּעתנו בכללה, והוּא שיכוון את הפועל בתוך הארגון של פועלי הבנין ובתוך העבודה של הבנין, ולא שהכיווּן יבוא על־ידי מוסד. אינני גורס מוסד בניגוד לציבור. אבל המוסד יהיה לברכה, בין אם ייקרא ועד־פועל או שם אחר, רק אם הוא יהיה נישא על כתפי ציבור בעל־הכרה. השאלה של קאדר חלוצי בעל הכרה, המהווה כוח מקצועי ותרבותי בבנין – שאלת חיים היא. כי מקצוע הבניה יתרחב לפתע, ויזרמו לתוכו גם אנשים שלא היו בעבודה כלל. ולמען השתלט על הסטיכיה הזאת ולכוון אותה גם במסלול של העלאת העבודה וגם במסלול של העלאת הציבור – מן ההכרח לגבש גרעין חלוצי בקרב ציבור פועלי הבנין.


 

אל פחד מפני הסתדרויות מקצועיות ארציות


יש להקים הסתדרוּיות ארציות. פועלי החרושת יכולים לנהל בעצמם את עניניהם, בדיוק כמו שידע הועד הפועל של ההסתדרות לנהל לפני 25 שנים את כל עניני ההסתדרות. הועד הפועל אז לא היה אלא ועד אגודה, שהיה לו סניף אחד: כל פועלי ארץ־ישראל. והוא ידע לנהל את הענינים. 40 אלף פועלי חרושת – יש בהם כוחות מוסריים ואינטלקטואליים וחלוציים לנהל את עניניהם בתוך מסגרת הכלל ובמרוּת הכלל. ההסתדרות הכללית – בועידותיה, במועצותיה, ובועד הפועל – תדון על הפוליטיקה המקצועית של ההסתדרות ותקבע כללים, ובגדר התנאים האלה, שהתנועה כולה תקבע – כשם שתקבע כללים גם לגבי הפעולה המשקית וההתישבות – ינהלו ההסתדרויות הארציות את הפעולה היום־יומית.

ההסתדרות הארצית של פועלי הבנין תהיה אמנם עמוסה פרובלימטיקה יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, והיא תיזקק לעזרתה של ההסתדרות הכללית יותר מאשר כל הסתדרות אחרת, כי היא תהיה הקולטת העיקרית של העליה. לא כל אדם מסוגל להיות מורה או להתקבל לאיזה בית־חרושת, אבל לעבודה פשוטה בבנין – מסוגל כל אחד. אני מקוה שתהיה עליה גדולה וההסתדרות הזאת תיזקק, יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, לעזרת ההסתדרות הכללית. ואף על פי כן, אַל פחד! אַל פחד מהמוני פועלים! יש להעמיד את הפועל לפני תפקידים גדולים, אבל לא ביחידוּת. יחיד – לא תמיד נשאר בנאמנותו, כי בכל אדם יש יצר רע, ולא צריך לסמוך רק על היצר הטוב של היחיד – אף על פי שלא חסרים צדיקים בודדים. אבל פועל במסגרת מאורגנת – אין לפחד מפניו! אם הפועל נמצא במסגרת ארצית של 20 אלף פועלי בנין, והם נמצאים בתוך מסגרת של הסתדרות כללית של 150 אלף פועלים – אין פחד. יעשו משגה? – יעשו וילמדו מהמשגה.



המלצות קוראים
תגיות