עוד ייפתחו הלבבות לשמוע איש את שפת רעהו    🔗

חברים, לא ניתנה כל תשובה בויכוח זה על השאלה שבה סיימתי את דְבָרַי בפתיחת הויכוח: אם נוֹכח הקשׁיים והתעודות הצפויים לנו בימים הבאים ייתכן לאַחד את כל המחנה הציוני-הסוציאליסטי ולכנס ועידה ציונית סוציאליסטית כללית מכל אלה שלהם ערכי-חיים משותפים, וגורל-חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתק אותם?

לא ניתנה כל תשובה לשאלה זו. החברים, שנדמה לי, כי היו צריכים לדבר בשאלה זו, עמדו ושתקו – ואין זה המקרה הראשון ששותקים בשעה שנתבעים לאיחוד – ואני מצטער צער רב על שתיקה זו, אולם אין אני מקבל שתיקה זו כתשובה שלילית, גם אם בשעה זו ובמקום זה פירושה של שתיקה היא אולי תשובה שלילית.

אמנם אחרי כל מה שקרה בתוכנו בשנים האחרונות, זה שש−שמונה שנים, וביחוד לאחר מה שקרה בשנה האחרונה, יכול אדם לבוא לידי יאוש ביחס לכשרונו ורצונו של ציבורנו לקיים את אחדותו ושלמותו. נדמה לי כאילו אטמו האזנים. אחד מדבר בדם התמצית שלו – ועונים לו בחשדות ובשיקוצים ובקטרוגים. אולם איני יכול להאמין שהלבבות והאזנים יישארו לאורך ימים ערלים ואטומים. קול רם יותר, תקיף יותר ומשכנע יותר ידבר אל כולם, אל כולנו, ואי-אפשר שלא תאזינו ולא תקשיבו לקול המציאות החדשה, המחרידה של העם היהודי.

אילו יכול היה הציבור שלנו להתיחד עם הגולה לא לחצי שעה או לשעה, לא בשעת עליית-נשמה רגעית, כשבא אלינו אחד הפליטים עם בשורות-איוב בפיו, אלא היה חי יום יום את דבר הגולה הגדועה; אילו היתה נופלת המחיצה, מחיצת הדמים והאֵלם והיגון והבדידות, העומדת עדיין בין השרידים באירופה ובינינו, ואילו הייתם שומעים במקום המולת הויכוחים הפנימיים, שעברה שעתם, את קול האימה והחרדה המגיע אלינו משם – היו נופלות גם המחיצות המלאכותיות המדומות והטפלות, העומדות בינינו לבין עצמנו כאן בארץ.

ומשום כך עוד לא התיאשתי מתשובה חיובית גם לאחר השתיקה המכאיבה והעגומה. כשתראו כולכם את המציאות החדשה של יהדות גדועה – מאמין אני שייפתחו הלבבות ויתקרבו ויתחדשו, ונשמע איש את שפת רעהו, כי שפה אחת בלבנו, שפת האחרונים – ואולי הראשונים – על החומה.

 

אין לתחום תחום בין שאלות גדולות של הכלל ובין צרכים קטנים של הפרט    🔗

עד עכשיו היה בעצם ויכוח משונה מאד בועידה זאת – ויכוח מעורבב בגדולות וקטנות: שוֹאה שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה האנושית וּויכוח על סדרי איגוד מקצועי. באמנה, עם משונה מאד הוא העם העובד המעט הזה בארץ-המולדת הקטנה. לדעתי, אין זה מקרה, כי הקטנות והגדולות בחיינו – קשה לתחום את תחומיהן. כי ההסתדרות הזאת – אני רואה אותה תמיד כמבצר-עוז וכחומה חיה לגאולת העם היהודי, והיא מבצר-עוז וחומה חיה גם לכל פועל יחיד בארץ, לכל פועלת, לכל נער עובד, לכל אדם עמל ודל ונדכה ולכל יהודי באשר הוא. והתחומים בין שני הדברים יונקים זה מזה: בלי האחד – אין ממש לשני. מבלי שנראה את עצמנו כסוללה ראשונה במלחמתו של העם האומלל הזה, אולי האחרונה לקיומו ולגאולתו – לא תעמוד הסתדרות זו לפועלים יהודים, בארץ משונה זו, במציאות משונה זו. כאן אין מקום לפועל יהודי, כאן אין מקום להסתדרות כזאת, כאן אין מקום למשק כזה שלנו. סביבנו, מרחקי מאות ואלפי מילין, לא תמצאו פועלים כאלה והסתדרות כזאת ומשק כזה, שנוצר כולו רק מתוך המצוקה והחזן והיכולת הגנוזה של עם גולה וצמא-גאולה. מקורה ומַעין-כוחה של ההסתדרות ושל תנועתנו הם בשליחות שאנו ממלאים בגאולת העם מהאסון המתמיד שנקרא גלות – לפני היטלר ולאחר היטלר, בתוך כוחות-אתמול ובתוך כוחות-מחר (גלות היא גלות בתוך כל משטר, ואינה מתבטלת אלא עם קיבוץ גלויות במולדת).

אך מבלי שתהא ההסתדרות חומה חיה ומגן נאמן לכל פועל יחיד, לכל פועלת בודדת, לכל נער עובד, לכל דל וחלכה; מבלי שתעמוד לימינם בכל אוֹנה הארגוני, המוסרי, המשקי, בכל כוחה היוצר והלוחם, לא רק בשאלותיהם ה“גדולות”, אלא בצרכיהם ה“קטנים”, צרכים פשוטים הכתובים בפרוגרמה ושאינם כתובים, צרכי-אנוש יום יום, המהווים חיי אדם עלי אדמות; מבלי שההסתדרוּת לא תדבק ב“קטנות” הללו ותטפל בהם באמונה ובאהבה – הרי כל דברינו על ה“גדולות” ייהפכו לדבר-שפתים ומלים נבובות. ה“גדולות” זקוקות למחנה-צבא מלוכד, לא במשמעת חיצונית וכפויה, אלא באמונת-אוֹמן ובהרגשת חברוּת, ורק כשכל אחד מאתנו ירגיש שהכלל כולו עומד מאחוריו בכל לבטיו וסבלו ודאגותיו ונפתוליו וכשכל אחד מאתנו יראה עצמו כחלק אורגני ומעוֹרה של הכלל, רק אז יצליח ציבורנו ל“גדולות” – להיות מגן ומציל לעם.

 

חיזוק בדק-הבית לקראת ימי הכרעה    🔗

בועדה המתמדת התרעמו עלי על שעירבבתי בפתיחתי את הגולה בשאלות הסתדרותיות פנימיות. מבחינה פורמַלית אולי הצדק עם המתרעמים. אולם נראה לי הצורך להעמיד כנס זה של ועידתנו על חיזוק בדק-הבית, ומשום כך לא דיברתי הפעם על שאלות ציוניות, על מדינה והתישבות ועליה, אלא על מגע עם הציבור ופיקוח חברתי ואיגוד מקצועי ואיחוד פועלי וסמינריונים לפועלי חרושת וכיוצא באלה, שיש בהם תיקון הפגמים בתוכנו. אולם גם על דברים “קטנים” אלה לא יכולתי לדבר אלא מתוך ראִיית השוֹאה והשעה הטרופה, האיומה והגדולה, כי אין לראות את עניני יום יום שלנו אלא מתוך ראיית תעודת הדור, לא בעתיד הרחוק לאחר שלושים, עשרים או עשר שנים, אלא מתוך תעודת הדור בימי-ההכרעה הממשמשים ובאים.

ולמען נכּוֹן ונכשיר עצמנו לימי ההכרעה נתבע מאתנו חיזוק בדק הבית. ואלה המתפלאים על כך ורואים בזאת כאילו סימן של ירידה, ומעמידים לעומתה את זוהר הנעורים של ההסתדרות ושל תנועתנו בסוף המלחמה הקודמת – נדמה לי כי הם טועים קצת בפרספקטיבה. הייתי בארץ גם בסוף המלחמה הקודמת, וחייתי גם אני את הסער אשר עבר אז על אותו ציבור קטן, שמיעוטו היה בארץ ורובו היה במדבר תל-אל-כביר, במדי צבא; סערנו אז לקראת הבאות, ואז נראו לנו הבאות במשקפיים ורודים הרבה יותר מאשר עכשיו. לא עמדנו בימי שלטון הספר הלבן, אלא מיד לאחר הצהרת בלפור וציפינו לעליות גדולות בבנין הארץ ולצעדי-ענק בשיבת הגולה. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה, קם גרעין ראשון של כוח יהודי במולדת. אז נשבו בעולם כולו רוחות של ימי המשיח וכל העולם נראָה לנו אז ככוח-המחר; את החלוקה הפשטנית והתמימה הזאת של ארצות: זו כולה אתמול וזו כולה מחר, לא ידענו עדיין. כל העולם נראה לנו כאילו הוא עומד על סף מחר גדול וחדש. גם מצבנו בגולה אז היה לאין ערוך עדיף: לא מיליון ומאתיים אלף, אלא תשעה מיליון יהודים היו אז באירופה. ובמרכז היהדות הגדולה הזאת עמדה יהדות רוסיה, למעלה מחמישה מיליון יהודים, עם תנועה ציונית כבירה, עם כוחות חלוציים מתנערים, עם עוז ומרץ לאומי כאשר עוד לא היה. ומה עשינו אז? יצרנו כלים, יצקנו דפוסי ארגון. לא כלים ודפוסים חדשים; לא היינו שרויים לגמרי בלי כלים גם עד אז. היתה הסתדרות חקלאית בגליל, היתה הסתדרות חקלאית בשומרון והיתה הסתדרות חקלאית ביהודה. היו קלוּבּי פועלים ביפו ובחיפה, היתה מפלגת “הפועל הצעיר” והיתה מפלגת “פועלי-ציון”.

כאשר אני אומר מפלגה, אין זה כל כך הולם את המושג “מפלגה” שהרים החבר גוטהלף על נס, מפלגת-העבודה הבריטית אשר לה דימה והשווה את הסתדרותנו. לא רק ההסתדרות, אלא גם המפלגה בארץ אינה דומה למפלגות בארצות אחרות, והתפקיד המרכזי של מפלגת-העבודה הבריטית – תפקיד של ארגון בחירות – לא עמד במרכז של מפלגותינו. “מפלגות” הפועלים בימים ההם עסקו בקבלת עולים ובבעיית ההתישבות וביסוּד קבוצות. מפלגת “הפועל הצעיר” יצרה את את אם-הקבוצות – את דגניה. היא יצרה גם את נהלל. מפלגת “פועלי-ציון” יצרה את קבוצות אַַילת השחר, תל-חי וכפר-גלעדי. אבל חשבנו אז שהאיגודים המקצועיים המפורדים והמפלגות המפורדות אינם הולמים את צרכי השעה ולא יִסכּנו לקראת הבאות. והדבר הראשון אשר עשינו – איחדנו את שלושת הארגונים החקלאיים ביהודה ובשומרון ובגליל להסתדרות ארצית של פועלים חקלאים – “הארגון המקצועי הארצי” הראשון אשר קם בארץ – ערב יסוּד “אחדות-העבודה” בפתח-תקוה באדר א' תרע“ט (1919). אולם אותה הסתדרות ארצית שקמה בפתח-תקוה לא נסתגרה ולא נתבדלה, כפי הפחד שמנסים להטיל עלינו עכשיו, אלא היא אשר יזמה להקים את אחדות כל פועלי ארץ-ישראל בעיר ובכפר, את “אחדות העבודה”, מבלי לבטל את המסגרת הארצית המיוחדת של הפועלים החקלאים, וגם לא את המסגרות המיוחדות של שאר המקצועות, ובחוקת היסוד של “אחדות העבודה” היה כתוב ש”האחדות מורכבת מהסתדרויות מקצועיות אבטונומיות".

ולאחר שלא כל פועלי ארץ-ישראל נתנו אז בפתח-תקוה ידם לאיחוד הכללי והכולל – וסערת האיחוד וההתכוננות לקראת הבאות נמשכה, ולפועלי ארץ-ישראל מהעליה השנייה נוספו העולים הראשונים של העליה השלישית – תחילה הלגיונרים היהודים ויוצאי “החלוץ” מאמריקה (וגם מארגנטינה ואנגליה), ואחר-כך גם יוצאי “החלוץ” מארצות אירופה, ובעיקר מרוסיה – גברה התסיסה והלכה עד שקמה בחיפה בימי חנוכה תרפ"א (דצמבר 1920) ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל.

וכך עמד ציבורנו הקטן בתוך סערת ויכוח ומאמצים על הקמת כלים במשך שנתיים ימים, עד שהוקמו שני הכלים הראשונים של תנועתנו: ההסתדרות והמפלגה. הכלים לא היו המטרה. אבל ידענו שלמען נתכונן לימים הגדולים העומדים לפנינו – ואז התכוֹנַנו לגדולות הרבה יותר מאשר עכשיו, כי יהדוּת אירופה היתה קיימת בשלמותה, והיהדות הרוּסית לא היתה עדין מנותקת – יש צורך בכלים מתוקנים, שלמים, המלכדים את הציבור, המגבירים את יכולת פעולתו, המזקקים את אמיתו המשותפת ומאדירים את הרשות הכללית, שבצלה יסתופפו באמונה ובבטחון גם היחיד וגם הרבים. הכלים החדשים שהוקמו אז לא יצרו כמעט כל ערכים חדשים. ערכי תנועתנו, הרעיוניים והמעשיים, היו קיימים עוד לפני היוָסד ההסתדרות הכללית, כמובן רק בהתחלתם או בעיבּורם. ההסתדרות הכללית רק פיתחה והרחיבה והעצימה בתוך מסגרת הכלל מה שנוצר מקודם על-ידי מַניחי-היסודות הראשונים, אולם לא היינו מגיעים עד הלום בלי הכלי המשותף הזה. ומי ימנה את ההפסדים אשר הפסדנו בגלל איחורינו ופיגורינו בהתקנת כלי האחדות שלנו?

 

ברית אמת בין הקיבוצים ובין פועלי החרושת    🔗

החבר ריפטין, מתוך צורך לנגח אוֹתי או חברַי, התפאר בברית החדשה, שהוא וחבריו הקימו “בין הפועלים הלוחמים בבתי-החרושת ובין אנשי הקוֹמוּנות” של “השומר הצעיר” והליגה הסוציאליסטית. ברית זו אינה חדשה כל כך, ולא נוצרה על-ידי “השומר הצעיר”. כשהקיבוץ הארצי היה עדיין בחיתוליו, והמלה מעמד עדיין צרמה את אזני “השומר הצעיר” – כבר היתה קיימת ברית בין הקוֹמוּנות, אשר קראו לעצמם בשם עברי פשוט – קבוצות, ובין פועלי בתי-החרושת. אמנם, גם מספר הקבוצות וגם מספר בתי-החרושת היו אז מעטים. אם זכרוני לא מטעה אותי היו אז שני בתי-חרושת – היקב בראשון-לציון ובית-החרושת של שטיין ביפו; וכבר אז ידעו “ללחום” – והיו גם שביתות בבתי-החרושת – ואפילו במושבות, בסג’רה ובכנרת. ולא נתחדש שום דבר על-ידי “הברית החדשה”. רבולוציה עושים רק פעם אחת – ונושאי חזון הציונות הסוציאליסטית המתגשמת ומפעלה הם אשר חוללו את המהפכה, ואין זו אשמת החבר ריפטין או חטאו שהיא נעשתה דור קודם, ושלא ניתן לו אלא להשתתף בה ולהמשיך אותה יחד עם משתתפים וממשיכים אחרים, שבאו לפניו ובשעתו ואחריו. לא מחדשים מהפכה יום יום – הפיכת רבולוציה אינה אלא קונטר-רבולוּציה – אלא מבַצרים, מרחיבים, משכללים ומגבּירים אותה עד שהיא מגיעה למחוז חפצה. והמהפכה, שיסודותיה הונחו בימי העליה השנייה, רחוקה עדיין מרחק רב ועצום ממחוז חפצה. היא עודה בראשיתה, אבל כל ערכיה ויסודותיה קבועים ועומדים, ובתוכם הערך של אחדות הפועלים, אחדות פועלים שכירים ואנשי משק, פועלי כפר ועיר, קבוצות ומושבים, פועלי חרושת ובנין, יגעי-כפים ועובדי-רוח, מכל הגלים והעדות והמוֹצאים, וגם אחדות החזון והמעשה, השאיפה וההגשמה, היצירה והמלחמה. חוששני ש“הברית החדשה”, שדיבר עליה ריפטין, אינה אלא ברית נפרדת, מפרידה, גם בין אנשי הקבוצות וגם בין פועלי החרושת, ואין היא מחזקת אלא מרופפת את המהפכה. כי לא ברית נפרדת של קבוצות אחדות ובתי-חרושת אחדים נתבעת על-ידי המהפכה שלנו – אלא ברית-אמת ואחדות שלמה בין כל הקבוצות והקיבוצים, ישנים וחדשים, ובין כל בתי-החרושת, בעיר ובמושבה; דרושה אחדות התנועה הקיבוצית כולה ואחדוּת כל פועלי החרושת, אשר יחד עם כל שאר פועלי ארץ-ישראל יהיו בהסתדרות אחת, ואיחוּד מלא של הציונות הסוציאליסטית במפלגה אחת – אלה הם שני הכלים של תנועתנו.

ובימים ההם, בסוף מלחמת-העולם הקודמת, תיקַנו ושיכללנו שני הכלים האלה לקראת הבאות.

 

לא ריב נוסחאות אלא מנוף להרים משא כבד    🔗

אולם שום רבולוציה אינה מתגברת בבת-אחת ובשלמות על המשטר הישן, והמהפכה שנעשתה על-ידי העליה העובדת זה ארבעים שנה לא חיסלה אף היא חיסול גמור ומלא את המשטר הישן. אני מתכוון ל“משטר” הישן של הגלות ושל תנועת הפועלים והציונות בגולה; כי המהפכה שנעשתה בימי העליה השניה לא היתה נגד המשטר הקיים בארץ; זו היתה מהפכה נגד גורל, גורל של תלוּת, פיזור, נכר ועבדות, שבו היה נתון העם היהודי; מהפכה נגד תרופות-אליל של ציונות מילולית וסוציאליזם מתנכר; נגד מסורת נפסדת של הוויה רצוצה, מפוררת, חדלת-אונים של עם גולה מנותק מעבודה, מאדמה, ממולדת ומעצמאות. זו היתה המהפכה הראשונה שהיתה כולה חיובית, מכוּונת כולה לקראת יצירה משקית וחברתית ואגירת כוח מדיני וחברתי להקמת ערכים ונכסים יהודיים ופועליים – ולשם כל אלה אחדוּת, אחדות המעשה והחזון ואחדות עושי-המעשים ואסירי-החזון, בהסתדרות פועלים אחת ובמפלגה אחת ובמפלגה ציונית סוציאליסטית אחת.

אולם לא עלה בידינו לחסל את יצרי הפילוג והפירוד והרגלי העבר הבלתי-פועלי והבלתי-ארצישראלי. ולאחר שהוקמה הסתדרות כללית של עובדים, הוקמה על-ידיה עוד הסתדרות קטנה אחת של פועלים, ולאחר שהוקמה מפלגה ציונית-סוציאליסטית מאוחדת, הוקמה על ידיה עוד מפלגוֹנת אחת. והדבר הולך וחוזר, ולא קל לעקור מן היסוד “משטרים” ישנים ונפסדים.

ושוב אנו עומדים על פרשת-דרכים, ושוב אנו נתבעים להתאזר לקראת המחר, וחלוצי העם המעטים במולדת שוב אינם שלמים בתוכם: נתערערה האמונה בכלל והזיקה לכלל. ורק הפּלגות נאמנות על אנשי-שלומן, ועם כי המעשה אשר אנחנו עושים הוא אחד ומשותף לכולנו – נפלגה שפתנו ואנו רָבים את ריב הנוסחאות השאולות ממציאות אחרת ומתורגמות מחיים לא לנו, ואין אנו מבחינים בין העיקר ובין הטפל, בין המוקדם ובין המאוחר, בין מה שתלוי בנו ומוטל עלינו, ורק עלינו, ובין מה שעומד לגמרי מחוץ לשליטתנו והשפעתנו. כי עוד לא נגמלנו כולנו ובמידה מספיקה מהרגלי העבר הגלותי, כשלא היו בחיינו אלא נוסחאות; ובהיותנו תלויים על בלימה לא ידענו מה זה עיקר ומה זה טפל; ובעמדנו מחוץ לזמן – כי עם שאינו עושה בעצמו את ההיסטוריה שלו, עומד מחוץ לזמן – לא ידענו מה זה מוקדם ומה זה מאוחר; ובהיותנו תמיד תלויים באחרים לא ידענו מה תלוי בנו ומה לא תלוי בנו, והרינו מתבטלים מכל תקיף ומוקסמים מכל כוח זר – בין שחור ובין לבן ובין אדום; ולא האמַנו בכוחנו, ביעודנו, במפעלנו, ולא קיימנו אפילו את העצמאות המוסרית והמחשבתית, שניתנה לנו והיתה תלויה רק בנו.

דרושים מאמץ מתמיד ועקשני, אורך-רוח וסבלנות כלפי גילויי-העבר החוזרים וננעצים בתוכנו, אבל גם התמדה עקשנית ומלחמה קנאית להשרשת הערכים החדשים שכבשנו בארץ. דרכנו היא דרך ההתנגדות הקשה ביותר – גם בהתישבות, גם בלשון ותרבות, גם בארגון וגם בפעולה המדינית. לא פורקן קל של מרירות פוליטית על ידי מעשי טירור מטורפים ומיואשים; גם לא השלמה ולימוד זכות על כל מעשי התקיפים והשליטים, באשר אנו כביכול חלשים וחסרי אונים; לא התנכרות וזלזול כלפי מורשת הגולה, הרגליה ולשונותיה – אבל גם לא שום רתיעה מפני הקשיים של הנחלת הלשון העברית והסברת דרכנו במשפחת העמים העובדים בני-החורין.

זוהי דרך לא קלה; יש שאנו מצליחים בדרך זו ויש שאנו נכשלים; ורע ומר לנו, באשר השעה השחורה ביותר בתולדות העם העברי מצאה אותנו בכשלוננו הפנימי הגדול ביותר; יש אי-התאמה טרגית בין מה שמוטל עלינו ובין כשרוננו לשאת. אנחנו מנוֹף, ועלינו להרים נטל כבד, אבל המנוף אינו שלם בתוכו.

משום כך – קודם כל התגברות על חולשתנו וכשלוננו. זה תנאי מוקדם למילוי תעודתנו. ולכן – בדק הבית, ולכן איחוד מחודש. אם לא נעצור כוח לעשות זאת היום, נהיה מוכרחים לשוב לכך מחר; ואם לא נצליח מחר נוכרח לעשות זאת מחרתיים. אבל אנו עלולים להפסיד את הזמן. ההיסטוריה לא תחכה לנו, והיא עושה עכשיו דרכה בסוּפה ובסערה – ולא עוד כמי השילוֹח ההולכים לאט.

 

אין שיתוף בביצוע ללא אחריות להחלטה    🔗

איני מקבל תורת החבר ג. לנדואֶר שהרוב צריך להחליט ולבצע – ולמיעוט יש רק להבטיח חופש. אין דין ההחלטה כדין הביצוע. גם בהחלטה יש להתאמץ ולהגיע לידי עמדה משותפת וכללית, במידת האפשרות. ורק כשהדבר לא ניתן – מכריע הרוב. אולם אין כל נימוק שבביצוע לא ישתתף גם המיעוט. ההסתדרות אינה ברית מפלגות או צירוף של סיעות. זוהי מסגרת כללית של מעמד הפועלים, וכל פועל הוא חבר בלתי-אמצעי, בלא עקיפין ובלא מחיצה מפלגתית או מקצועית. אם דעת חברי ההסתדרות נחלקת והרוב מכריע – אין הכרעה זו חלה רק על הרוב ומחייבת רק אותו. ההכרעה חלה על הכלל ועל כל פרט ופרט שבכלל. המיעוט רשאי לדגול כמקודם בדעתו הנפרדת – אבל רק להלכה, ולא למעשה. כחבר ההסתדרות אין לו דרך אחרת בפועל מהדרך שנקבעה והוכרעה על-ידי הרוב, ואם הוא חייב ללכת בדרך זו הוא זכאי להשתתף בזכות שווה בביצוע. אולם ההשתתפות בביצוע מחייבת השתתפות באחריות ונאמנות להחלטה ולהכרעה. מיעוט הבוחר

להפגין בלי-הרף את התנגדותו – מותר לו לעשות זאת, אבל אין הוא יכול לאחוז בשני הקצוות – גם להיות בין המבצעים וגם בין המתנגדים לביצוע. מי שאינו רוצה לשאת באחריות ומי שאינו יכול להיות נאמן להחלטות ההסתדרות אינו יכול לתבוע לעצמו הזכות להיות משותף בביצוע. כל זכות בהסתדרות כרוכה בחובה, והוא הדין להיפך, וזכותו של חבר בהסתדרות להשתתף לא רק בקביעת דרכה של ההסתדרות, אלא גם בביצוע הקביעה. אבל זכות זו כרוכה בחובה של אחריות ונאמנות – להכרעה ולקביעה.