בועידה הששית של ההסתדרות, ט“ו בשבט תש”ה – 29 בינואר 1945

חברים, אילו היינו זוכים – היינו צריכים ליחֵד כּנס אחד של הועידה הששית, שנבחרה בשנת הארבעים לעליה השניה, להערכת מפעלה של עליה זו, שאיננה קשורה עם שום שם פרטי ועם שום אישיות מרכזית, אלא עם קולקטיב אנונימי לא-גדול, כמעט קומץ אנשים, אשר פתחו פרק חדש לא רק בתולדות הישוב והציונות, אלא בתולדות העם היהודי.

אנשי העליה השניה לא היו מתחילים וראשונים, לא במחשבה ולא במעשה – קדמו להם הוגים עשירי רוח בגולה ומעפילים נועזים רבי-עלילה בארץ, אשר הגו ופעלו עשרות שנים לפני בוא העליה השניה. ואף על פי כן היו אלה אנשי-בראשית, ראשוניים, שחצבו אפיקים חדשים להיסטוריה העברית, ובמפעל חייהם, מחשבתם, חזונם וכוחם המוסרי – התווּ דרך לדורם ולדורות. היו אלה אנשי מרד ויצירה, הנושאים בלבם את הקוֹממיות והמהפכה היהודית כאשר לא נשא איש לפניהם. היו אלה אנשים הממַצים בחייהם ובהוויתם את מלוא תכניה האנוֹשיים של משׂאת התקומה והשחרור של העם היהודי ומעמידים את כל חייהם לרשות הגשמתה המלאה ללא תנאי ושיור. היו אלה שהטביעו את חותם הקוממיות והמהפכה היהודית בבנין הארץ ובחזון תקומת האומה; והם אשר יצקו את דפוסי תנועת-הפועלים הארצישראלית וקבעו את ערכיה היסודיים להלכה ולמעשה ועשו אותה לתנועה העצמאית ביותר, המהפכנית ביותר והקוֹנסטרוּקטיבית ביותר בעם היהודי ובמעמד הפועלים.

אבל לא זכינו, ודבר ההערכה הזאת לא נעשה – לא רק באשר ניטל מאתנו השנה ברל ז"ל, האיש האחד מאנשי העליה השניה, בהיר העין, צרוף המחשבה, רב התבונה ואדיר הביטוי, אשר היה מסוגל לעשות את הדבר הזה; לא זכינו באשר בשנה זו חָשך עולמנו, כאשר לא חשך עלינו אף פעם וכאשר לא חשך זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה על העם היהודי כולו. ואין הלב פנוי עכשיו לשיקולי העבר, כי הוא מלא אימת-הקורות וחרדת הבאות.

 

החרדה לגורל יהדות הגולה    🔗

כי בא הדבר אשר לא יגוֹרנו, אשר לא יגוֹר איש, אשר לא יגרו גם כלואי הגיטו עד הרגע האחרון. יגורנו רבות: יגוֹרנו גירושים, נישולים, עינויים, רדיפות, מחנות-הסגר, שפטים, גם שפטי מות, אבל לא יגוֹר איש את אשר בא.

אך לא על זאת אדבר. ידבר על כך מי שיש בידו או מי שיהיה בידו הכוח להביע את האבל, את היגון, את החרון, את הקללה, את הזעם. דבָרַי אני לַעוּ. אגע רק בחרדה החיה בלבנו – לבּאוֹת. כי עוד נשארו יהודים, לא רבים, אפילו באירופה, לרבות פולין. מעריכים שמששת מיליונים ושלוש מאות אלף היהודים באירופה, מחוץ לרוסיה ואנגליה, נשארו עוד כמיליון ומאתים אלף, ויש חרדה לגורלם. אבל יש יהודים גם בארצות אחרות, ויש חרדה, וצריכה להיות חרדה, גם לגורלם, אם כי לא בא עליהם הדבר אשר בא על יהודי אירופה. ויש גם ישוב יהודי בארץ, וגם לו צריך עוד לחרוד, גם גורלו הוא עוד לא מובטח.

בחרדת הבאות אני מתכוון לשתים: חרדה לשריד באירופה, ולכל היהדות אשר בגולה, וחרדה לישובנו, לארצנו – מה יהיה בימים הבאים, הקרובים? כי רק החרדה לימים הקרובים היא חרדה נאמנה; לא שאין לנו דאגה או חזון גם לאחרית-הימים. היינו העם הראשון בעולם, אשר לימד את האנושות כולה לא להביט לעבָרה, אלא לצפות לאחרית-הימים. אבל, מה בצע באחרית-הימים, אם אין לנו בטחון שנגיע אליה; לא האנושות – היא תגיע למה שתגיע, אבל אנחנו, אנחנו היהודים; ומי האיש אשר יעז להגיד, אחרי אשר בא עלינו, שנגיע אליה בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל אשר יקרה.

הנה היתה לנו אידיאולוגיה ציונית, שאמרה: “נצח ישראל לא ישקר”. מי יאמר זאת עכשיו? למיליונים הוא שיקר.

 

לעלות ארצה מיד – רצון השרידים    🔗

היתה לנו אידיאולוגיה ציונית אשר אמרה, כי עבודתנו היא עבודת דורות, והעליה תבוא טיפין טיפין, בהדרגה, למאות, לאלפים ולרבבות, כי אנו עם עתיק ואנחנו זוכרים את עֲבָרֵנו מזה אלף, אלפיים, שלושת אלפים שנה, ומה הן מאה שנה או חמישים שנה בינינו ובין ההיסטוריה. מה שבא עלינו ומה שמתרחש לבוא מחייב אותנו לפשפש קצת ב“בטחון” היהודי הזה.

היתה לציונים אידיאולוגיה אשר בטחה שיהודים אחרים, ולאו דווקא הם, יעלו ארצה; אידיאולוגיה זו לא חייבה את רבבות ציוני רוסיה, פולין וליטא, לעלות ארצה. והנה אנו עומדים לפני מצב שיש שריד של מיליון יהודים. אין אני יודע אם כולם תפוסים לאידיאולוגיה ציונית, אבל הם רוצים לעלות ארצה, ומיד. כולנו נפגשנו עם פליטים מעטים, אשר בנס הצליחו להגיע הנה מבית-הקברות שבאירופה – ובפי כולם רק דבר אחד: השריד רוצה לעלות ארצה; ולא כ“ציונים”, כלומר לא לעתיד לבוא, ולא מתוך אידיאולוגיה, אלא הם רוצים לעלות ארצה בפשטות, ומיד, כיהודים שאינם יכולים להסתובב שרידים בודדים בתוך בית הקברות האיום שמסביבם.

תארו לעצמכם מצבם הנפשי של אותם 50 אלף יהודים בפולין, שני אחוזים מאותם שלושת המיליונים שנרצחו, וכל אחד מהם אפוף דמויות יקרות שנרצחו, רואה לפניו רחובות ושוָקים שהיו מיוּשבים מכּריו וידידיו ובני משפחתו שאינם. חמישים אלף אלה, שנשארו בחיים, אין מפצירים בהם להישאר במקומם, אם כי הם שריד כל כך קטן. ולא מפי אידיאולוג ציוני, אלא מפי בא-כוח הממשלה הפולנית הלוּבּלינית, נציגם המובהק ונושא-דברם של “כוחות המחר” בפולין, קומוניסט כשר בתכלית הכשרות שמענו, שגוֹיי פולין חושבים שגם 50 אלף יהודים אלה הם מיותרים.

משבעים אלף יהודי יוון נשארו ששת אלפים, אולי עשרת אלפים. אינני יודע אם שרידים אלה היו ציונים, אבל קרה להם משהו, והם אינם יכולים ואינם רוצים לעלות, כאותם אידיאולוגים ציונים, לעתיד לבוא, אלא מיד.

ויהודי בולגריה – הם לא נטבחו ולא נשרפו חיים, לא הוכנסו לתוך כבשני אש; הם רק גורשו לכמה שנים מבתיהם ומעריהם. אבל גם הם משום מה רוצים לעלות לארץ, ומיד, והם שרויים בחרדה גדולה, כי אם הם לא יעלו מיד לארץ אין הם בטוחים שיתנו להם לצאת מבולגריה. הם אולי עדיין אינם יודעים את הקשיים שישנם בכניסה לארץ, ולא מתוך זה הם מפקפקים אם יוכלו עוד לעלות, אלא הם אינם בטוחים בדבר אם יוכלו לצאת. וגם שם יש “כוחות-מחר” יהודים מאושרים ומוּכּרים בגושפנקה של “כוח-המחר” המשתלט באירופה, והם אומרים: לא נִתֵּן לכם לצאת. לפי שעה אומר זאת “כוח-המחר” היהודי, אבל ישנה חרדה בלב כל יהודי בולגריה שמחר אולי יגיד זאת מי שבידו השלטון. והם חיים בחרדה ורוצים למהר ולעלות לארץ. לפני יומיים עמד פה חבר, שליח שנשלח על-ידינו עוד בימי הכיבוש הנאצי, והוצנח מאוירון לרומניה. הוא היה בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש שם והוא מספר לנו שמ-300 אלף היהודים שנשארו ברומניה, לפחות 80% רוצים לעלות – ולא לעלות כ“ציונים” לעתיד לבוא, אלא מיד, בתכלית הפשטות.

 

מה בפינו לאוּדים המוּצלים?    🔗

האוּדים המוּצלים האלה עומדים וצופים אלינו, מה התשובה שבפינו, ואני יודע שאין בפינו התשובה שהם רוצים בה; אין בידינו המפתח לכוח-המחר, להגיד לו מה יעשה; יתירה מזה: אין בידינו המפתח לכוח-האתמול – אם להשתמש בטרמינולוגיה הזאת – אשר בידו השלטון על הארץ הזאת. אין אנחנו יכולים להגיד ליהודי פולין ובולגריה ויוון: אנחנו נוציא אתכם מיד, ואין אנחנו יכולים להגיד להם: אנחנו נכניס אתכם מיד. אם כי רע ומר לנו על שאיננו יכולים להגיד זאת, אבל אין אנו צריכים להתבייש בדלוּתנו, כי אנו עדיין אומה חסרת מולדת ועצמאות. אבל יש תשובה אחת שאנחנו יכולים וחייבים לתת למיליון ומאתים אלף האלה, אשר רצונם לצאת מבית-הקברות היהודי הזה שנקרא אירופה גם לאחר נצחון “כוחות-המחר”, המתפרצים לבוא לארצם ולמולדתם ולבנות יחד אתנו מולדת עברית ומדינה עברית בשביל השארית אשר עוד לא טעמה את הטעם שהם טעמו – בשביל יהודי אמריקה ויהודי רוסיה ויהודי הדוֹמיניונים הבריטיים, כי ייתכן שגם הם ייזקקו למולדת הזאת. מה נגיד למיליון הזה? האם נגיד להם בלב שלם: “רצונכם רצוננו, וכל מה שבידינו, כל אשר בידי אנוֹש, נעשה למען יקום רצונכם-רצוננו; אנחנו אתכם בלב ונפש ותומכים ברצונכם לקום ולעזוב את עמק הבכא ולעלות לארץ מיד”. האם שותפים אנחנו לרצון הזה, או האידיאולוגיה הציונית שלנו, החכמה הריאליסטית והחינוך החלוצי אומרים לנו: לא! תיעצו ליהודים אלה לחכות. יעלו מקודם המוכשרים והמובחרים, אשר יקבלו הכשרה בקיבוצי הכשרה, על פי כל תורת הגונים והצבעים של התנועה המפוארת המתכנסת היום כאן. ובינתים תנסה שארית ישראל לקבל חזרה את הרכוש שעשו בפולין ובבולגריה וביוון וברומניה, תשאף את אוירו של המשטר החדש באירופה ורק לאחר עשר או חמש-עשרה שנה, כשתבריא ותחלים – תעלה ארצה, כי עלינו למנוע “מנוסה מהגולה של המון רצוץ ושבור”. הזוהי התשובה שנִתֵּן להם? כלום זאת היא השאלה שמיליון היהודים שואל אותנו? ואני שואל: הנדע עכשיו להיחלץ ולחלץ את העם היהודי, למען גייס את כל יכלתו הדלה והמעטה? ודווקא מפני שהיא דלה ומעטה נגייס את כולה, עד טיפת התמצית האחרונה שלה, בארץ ובגולה, למען אַפשר לשריד הזה באירופה לבוא הנה, ולבוא מיד בקרוב בימינו.

וגם לאחר שבא עלינו מה שבא, לאחר שנשמעת התביעה, החרדה הזאת של האוּדים המוצלים: הצילו אותנוּ מיד ובשלמות! – אין אנו מסיחים דעתנו גם מהחזון הגדול אשר החיה אותנו, החזון של קיבוץ גלויות מלא ושלם, גם מארצות שלא היתה בהן יד האסון הגדול ועדיין אין בתוכן חששות לזוועה הזאת אשר עברה על יהודי אירופה. לא מחר ולא מחרתיים יקום קיבוץ הגלויות המלא. אבל כאחד האנשים המאמינים כל ימיהם בקיבוץ הגלויות המלא הזה, אני אומר: זוהי מלה טפלה וכוזבת אם נתנחם וננחם אחרים בחזונות רחוקים על קיבוץ גלויות שלם, אם לא נדע להתאזר עכשיו בכל מלוא יכלתנו ורצוננו הלוהט למען העלות את אלה שהעלאתם היא אולי שאלה של שנים מועטות, ואולי פחות מזה.

המלחמה עומדת להיגמר. אולי עוד 200 אלף או 300 אלף יהודים מפרפרים בצפרני הנאצים. יתכן שהסיוט הזה יגָמר בעוד חדשים או בעוד שבועות אחדים ויוּסר פחד הנאצים. אבל אני שואל: האם זאת היא הזכות היחידה של יהודים לא להישרף בכבשני רוצחים, ולאחר שתוסר מעליהם סכנה זו אין להם, כאנשים וכעם, שום זכות בעולם, גם בעינינו אנו, וגם בעיני העולם הגדול שוחר הדמוקרטיה והסוציאליזם, אשר במשך השנים האלה ראה את מעשי הזוועה ולא רצה או לא יכול להציל?

הנתנחם ונסתפק עכשיו בזה שלא יקרה לשריד באירופה מה שקרה לו בימי הכיבוש הנאצי? אמנם, עם גמר המלחמה אין חשש בלתי-אמצעי להשמדה על-ידי תליינים. אבל האין לפחֵד ממיתת-נשיקה? האם עשינו חשבון כמה אלפים ורבבות כבר מתו מיתת-נשיקה בדורנו אנו בלבד? והמדובר הוא לא ביהודים שברצונם הטוב התנכרו והתכחשו לעם היהודי, לתקוותיו, למולדתו ולעתידו, אלא באלה שנאנסו לכך; ומשום כך כה גדולה החרדה בלב השרידים עצמם. והשאלה היא האם אִתָּם אנחנוּ בחרדה הזאת והאם נעשה את כל המאמצים ההתישבותיים והפוליטיים, הנדרשים מאתנו, כלפי פנים וכלפי חוץ, כדי לקיים רצונם להיחלץ מארץ הזוועה ולעלות ארצה במהירות האפשרית?

ומשוועים לעליה לא רק השרידים מארצות אירופה, יש יהודים גם בארצות השכנות. עליהם לא עבר מה שעבר על יהודי אירופה, אבל הם מרגישים בחוש היהודי שלהם שגמר המלחמה והנצחון על היטלר איננו מביא עדיין לעולם שכולו טוב, שכולו שלום, שכולו יציב, שכולו אחוַת עמים ושכולו אהבת ישראל. להיפך, הם מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם והם יושבים אל עקרבים. עקרבים אולי היא לשון רכה, כי עקרבים אינם כל כך מסוכנים. אפשר להישמר מפניהם. בכמה ארצות לא רחוקות מאתנו מרגישים היהודים שהם יושבים על הר-געש, והם חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים, ובצדק, למה שצפוי להם בכל מתיחות והתרוצצות והתגוששות פוליטית. הם יודעים מי יהיו הקרבנות הראשונים, והם אינם רוצים לחכות. וכשאני אומר – מיליון יהודים מתפרץ לעלות וזקוק לעליה מהירה, איני נוקט מספר סטאטיסטי. ייתכן שיש יותר ממיליון או פחות ממיליון. אני אומר מיליון כדי לציין לא רק כמות אלא איכות, איכות מדינית. המונים גדולים מתפרצים לעלות מיד! ואנחנו נתבעים לעמוד מאחוריהם בכל לבנו ובכל מאודנו, ולראות בזאת יעוד המשעבד כל הוויתנו ומחשבתנו ופעולתנו לימים הבאים.

 

החרדה לגורל הארץ    🔗

אבל יש עוד חרדה – מה יהיה גורל הארץ הזאת? לא באחרית-הימים אלא בימים הקרובים, בעוד חדשים רבים או מעטים, כשתתם המלחמה. אינני יודע אם תפול הכרעה בקרוב, ייתכן שלא תפול שום הכרעה, אבל גם זאת תהיה הכרעה! כי אנחנו עדיין חיים במשטר הספר הלבן. אמנם הספר הלבן נתערער ונפסל מבחינה מוסרית ובמידה רבה גם מבחינה פוליטית, אבל כבר ראינו שדברים פסולים עומדים וקיימים. ואין הכרח שהספר הלבן יישאר בדיוק ככתבו ולשונו. נדמה לי שלא רבים ירצו לקיימו ככתבו וכלשונו – להפסיק לחלוטין את העליה לאחר שנעלה לארץ את עשרת האלפים או ששת אלפים העולים שנשארו לנו על פי הספר הלבן. ההקצבה של 75 אלף איננה, כפי שמקובל בציבור הרחב, הקצבה אַבּסוֹלוּטית שעליה אין להוסיף. שם נאמר שאחרי שבעים וחמשת אלפים תוכל העליה להימשך רק מתוך השלמה או התפשרות עם הערבים. באמתלה של השלמה יתנו לנו להמשיך את העליה בגבולות של אלפים אחדים, ואולי רבבות אחדות יהודים. מגמתו היסודית של הספר הלבן היא לא הפסקה מוחלטת של העליה בתאריך מסוים או לאחר עליית כמות מסוימת של יהודים – אלא הפסקת גידולנו, למען נישאר מיעוט לצמיתות. ייתכן שגם לאחר בוא 75,000 העולים, שניתנו לנו על פי הספר הלבן, עוד יתירו – מתוך השלמת הערבים ואולי גם בהסכמתם – עליה מצומצמת, על חשבון הריבוי הטבעי הערבי הגדול מזה שלנו או מתוך אמתלה אחרת, אבל בתנאי שלא נעלה על שליש האוכלוסין או אחוז אחר הדן אותנו למיעוט. גם זה אינו אלא שלטון הספר הלבן, וגם בזה יש משום סגירת הארץ בפני העם היהודי. ויש גם צד שני למטבע זה: זהו גזר-דין גם על השארית הזאת הנמצאת בארץ.

נחוצה מידה רבה מאד של “בטחון” יהודי, להאמין שבתוך חלק העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ובתוך סביבת העמים שבתוכם אנו יושבים, שאין להם המסורת של קאנט ושל גיתה, אלא מסורת קצת אחרת, שעמים אלה ינהגו בנו בימי סער (ועוד הרבה ימי סער נכונים לחלק הזה של העולם) יותר טוב, מאשר נהגו בנו יורשי קאנט וגיתה – אם נהיה מיעוט ותלויים באחרים.

נחוצה מידה רבה מאד של “בטחון” יהודי, להאמין שאנחנו נוכל לקיים בתוכנו, בהישארנו מיעוט, כל אותם ניצני העצמאות המשקית והתרבותית והמוסרית, אשר נטענו בארץ, ושנוכל לשמור – בלי גידול מתמיד – על המשק הזה ועל רמת הפועל, על מעמדה של האשה ועל בית-הספר, בתוך הסביבה הזאת.

אלו הן שתי החרדות אשר צריכות למלא את כל לבנו לקראת הבאות.

 

האם ערוכה ההסתדרות לקראת הבאות?    🔗

והשאלה היא: האם ציבור זה, המכונס כאן, מוכן ומתכונן לבאות האלו, לשתי האפשרויות הצפוּנות בבאות: א) לעמידה בשער ולמערכה חמורה מאד במקרה שגם אחרי המלחמה הזאת ואחרי כל אשר בא עלינו, יכבלו אותנו בספר החנק והמעל. באיזו מידה יהיה ציבור זה מחושל ומחוסן לעמוד גם בזעזועים ובמשברים כלכליים קשים וגם בזעזועים ומשברים פוליטיים ולעמוד במערכה – אם תוטל עלינו? ב) וגם בשביל האפשרות השניה, הצפוּנה בבאות – שאנחנו נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה יהודית ולפני מפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם וצרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפי השרידים, כשנעמוד לפני “יציאת אירופה” (היא לא תהא כל כך גדולה, רוב יהודי אירופה יישארו במקומם לעולם…) ולפני העלאת יהודי המזרח וכל הסובלים והנאנקים וצמאי מולדת באשר הם.

האם נהיה מוכשרים גם למעשה הגדול והאדיר הזה? לא צ’רצ’יל ורוזבלט וסטאלין יעשו זאת. גם כאשר הם יתנו לנו את כל מבוקשנו: את כל הסמכות הממלכתית – כפי שאנחנו דורשים מהם – לכונן את ארץ-ישראל כמדינה יהודית; וימסרו לנו את כל השלטון על העליה; וגם יגישו כל העזרה הכספית לבנין הארץ. עצם המלאכה של קבלת עולים אלה, קליטתם והכשרתם לחיים החדשים, הכשרת הקרקע, התקנת השקאה, בנין דרכים, כפרים, חרושת, תחנות-כוח, נמלים מספנות וכו' – כל זה יפול על שכמנו אנו.

עוד לא נוּסינו מעולם במשא כזה. אבל ההיסטוריה איננה שואלת אותנו, היא עובדת בדרכיה היא. והשאלה היא: עד כמה הציבור שלנו מוכן ומתכונן להרים את המשא הזה, אשר אולי, בכל זאת, נזכה לו בימים הקרובים?

במרכז חיינו עומדת המערכה המדינית על גורל העליה וההתישבות והמשטר בארץ. תכניתנו המדינית כבר נדונה בכל האינסטאנציות: גם בהסתדרוּת, גם בישוב וגם בתנועה הציונית ובכולן הוכרע ונתקבלה. אני מקבל הכרעה משולשת זו, ולבי שלם אתה, ומשום כך אני פטור עכשיו מבירור מחודש על הקו המדיני שלנו. אצמצם את בירורי רק בשאלה אחת: באיזו מידה מוכשרה ההסתדרות למערכה ההיסטורית העומדת לפנינו? וגם בבירור זה לא אעמוד על השאלה: מה תעשה ההסתדרות, אלא מה תהיה ההסתדרות, למען היותה כשרה וראויה למערכה ולתפקידים הצפוּיים לה ולישוב?

ההסתדרות אינה איגוד מקצועי, היא אינה מפלגה פוליטית, היא אינה חברה קואופרטיבית, היא גם לא התאחדות לשם עזרה הדדית, אם כי היא עוסקת בכל הענינים: גם בפעולה מקצועית, גם בפעולה פוליטית ובקואופרטיבית, גם בעזרה הדדית; אבל היא משהו יותר מזה. ההסתדרות היא ברית של מקימי מולדת, מיסדי מדינה, מחַדשי אומה, בוני משק, יוצרי תרבות, מתקני חברה. והברית הזאת מיוסדת לא על פנקס חבר, לא על תחיקה, אלא על שיתוף גורל ויעוד – שיתוף לחיים ולמות.

אני שואל, אם ההסתדרות בתור כזאת מותאמת עכשיו לבאות, גם במקרה שהבאות יהיו מערכות קשות וחמורות, וגם במקרה שהבאות יהיו מפעלי עליה והתישבות גדולים תוך הקמת מדינה יהודית; ושתי האפשרויות נתונות. אני אומר: ההסתדרות אינה מותאמת בהוויתה לבאות אלה. היא לקויה בשני דברים: בחוסר אחדות ובחוסר חלוציות ופעילות. ולמען התאים את ההסתדרות לתעודתה יש צורך להגביר את האחדות ואת החלוציות במחנה הפועלים.

כשאני אומר: ההסתדרות – אני מתכוון לציבור ולא למוסדות; בעינַי ההסתדרות – אלה הם פועלי ארץ-ישראל, ולא מוסד זה או אחר. ואני צריך אולי להקדים הקדמה קצרה: אולי איני רשאי כל כך לדבר על ההסתדרות, זה שנים אחדות אני עומד, במידה רבה מאד – מן החוץ, וּוַדאי שאינני יודע הרבה מאד דברים, מהם אולי דברים חשובים, ויכול להיות שבתיאורי לא יהיו כל הפרטים מתאימים למציאות. אני רואה את ההסתדרות בעיקר לאור הצרכים ההיסטוריים שלנו, וביקרתי והצעותי הן פרי ההסתכלות הזאת.

יש בהסתדרות שני גושים: הגוש ההתישבותי של הפועלים העובדים במשקם והגוש של פועלים שכירים. כל אחד משני הגושים האלה לקוי – הראשון בחוסר אחדות, והשני בחוסר חלוציות. זה מפוצל וזה פאסיבי.

 

הליקויים בגוש ההתישבותי    🔗

הגוש ההתישבותי – כשלושים אלף איש – לקוי בחוסר אחדות, בפיצול, בהתפלגות, בהסתכסכות פנימית. בו יש מעינות עשירים של חלוציות, כאשר אינם, כפי שידוע לי, בשום מקום בתנועת הפועלים בעולם, אולם כוח חלוצי זה נפגם לא מעט וגם הוּדלח על-ידי התפלגות והסתכסכות פנימית. הנני איש מן החוץ, ואני מדבר בכל הדחילו ורחימו, כי לא זכיתי מעודי להיות חבר בקבוצה או במושב. ובתור שכזה קשה לי להבין כמה דברים. הנה פינת-יקרת זאת של עמק-הירדן – ושם אגב גם המולדת של התנועה הקבוצתית – פריון זה, שפע מים ושפע שמש; ומה שיקר משמש וממים ומאדמה ומכל אוצר – החומר האנושי שבעמק, היכול להיות לתפארת ולגאון לכל אומה ולכל תנועת-פועלים ובכל מקום שהוא: שם הכל חיים בקוֹמוּנה, אין אף מתישב אחד בעל רכוש פרטי ושיש לו צורך ברכוש פרטי; הכל חיים רק בתוך הכלל; הכל חיים חיי קבוצה בתוך הסתדרות אחת, עם יעוד-חיים אחד; והקבוצות הללו, השוכנות זו ליד זו, על אדמה רצופה, הן מפולגות: שוּרה אחת של קבוצות מרכזן נמצא, נגיד בחוּלדה; שורה שניה של קבוצות – מרכזן בעין-חרוד, והשלישית – במשמר-העמק. והדבר תמוה: הרי בכל הקבוצות אותו משטר-חיים, אותם ערכים חלוציים, אותה הגשמה אישית – ואף על פי כן הן נפרדות, מפולגות, מפוררות. במקום שכל סגל הקבוצות הללו יהווה משק קבוצתי אחד גדול, ובתוך שותפות גדולה ינצלו יחד את כל אוצרות המים והאדמה והשמש, גם יהיה להם מוסד אחד לחינוך ילדיהם, גם מוסדות חרשתיים משותפים לפתח ולהגביר יכולת הקליטה – והרי כולם חולי עליה, חולי קליטה, חולי התישבות, חולי חלוציות, “חולי-אהבה” במובן הטוב ביותר של המלה – במקום כל אלה יש גבולות, יש “טאבּוּ”. אינני בטוח אם עוד כיום – מחר וַדאי לא – הילדים, הנולדים על פני השטח הקטן והיקר הזה, יוכלו ללמוד יחד בבית ספר אחד; והם לא בני אומות שונות, חס וחלילה; כולם בני האומה היהודית; ואינם מדברים בלשונות שונות; ואינם חיים בצורות-חיים שונות – ואינני רואה אסון אם ילדים יהודים, החיים בצורות-חיים שונות, נפגשים יחד בבית-ספר אחד – צורת חייהם היא אחת, ובכל זאת לא יוכלו ללמוד בבית-ספר אחד. קראתי הרבה ספרות על ההבדלים בין הקבוצות השונות ועדיין אני עומד בעם-הארצוּת שלי, ואינני מבין פּשר החזיון הזה.

ולא זו בלבד שיש בכך נזק התישבותי, משקי, חברתי וחינוכי עצום. זה מחבל בכל התנועה שלנו. זה מפוצץ את בית הפועל העברי לרסיסים. זהו מקור כל ההתפלגוּיות והמלחמות הפנימיות בקרב פועלי ארץ-ישראל. משם באים, מתוך הלהט החלוצי הגדול, לפלג גם את שאר הפועלים, שאינם יודעים על מה ולמה.

 

הליקויים בגוש הפועלים השכירים    🔗

והגוש השני, גוש הפועלים השכירים – כ-70 אלף איש – אם אשווה אותו לגוש כזה של פועלים שכירים באמריקה ובאנגליה (אני קורא בשתי הארצות האלה משום שאני מכיר קצת את פועליהן), אין הוא נופל מהם בכלום: לא בהכרה ולא בתרבות ולא בארגון ולא בנכונות מלחמתית ולא באינסטינקטים של עזרה הדדית, גם לא בחזון.

אבל אין אנחנו כפועלים האנגלים והאמריקאים, גם לא כרוּסים. אנחנו לא ירשנו מאבותינו מולדת ומשק וארץ ומדינה ושלטון. ירשנו עוני ומצוקה וגלות, אשר לא ידע שום עם בעולם. באנו הנה ליצור משק, תרבות ומולדת, יש מאין, מתוך עבודתנו אנו, מתוך מאמצינו אנו. לגבי התפקיד העומד בפני הפועל היהודי בארץ, לקוּי ציבור זה ביכלתו החלוצית, בהכרתו ובנכסיו התרבותיים, ומסופקני, אם במצבו, כיום יוכל לקחת חלק בעומס הכבד, באותו הנטל ההיסטורי הגדול והקשה הצפוי לנו.

יש לעמוד על התיקונים הנדרשים בשני הגושים. ואתחיל מקודם בגוש הגדול של הפועלים השכירים. נדמה לי שיש לתקן פה ששה תיקונים, וכל התיקונים האלה יש להם מטרה אחת: הפעלת המוני הפועלים ככוח אחראי תרבותי וחלוצי בהסתדרות, בתנועה, בישוב ובציונות.

 

חוסר עצמאות של השכירים    🔗

הדבר הראשון – עצמאות, אחריות והגדרה עצמית בתוך מסגרת הכלל ומתוך זיקה לכלל ומרוּתוֹ. בגוש ההתישבותי יש עצמאות ואחריות והגדרה עצמית – אולם אין במידה הדרושה זיקה לכלל, וכמעט שאין מרות הכלל. איני יודע אם ההסתדרות כולה יש לה דעה כל-שהיא בעניני ההתישבות, משקי העובדים ומוסדותיהם החינוכיים. אינני אומר את הדברים האלה לגנאי או לשבח. אני מציין עוּבדה כפי שרואה אותה אדם העומד קצת מן הצד. הוא עושה מה שהוא עושה, אם טוב ואם רע. הוא עושה הרבה טוב. הוא עושה לפעמים גם רע. אבל הוא עושה זאת לגמרי על דעת עצמו ואיננו זקוק לא לסמכות ולא להוראה מצד הציבור כולו.

ולעומתו גוש הפועלים השכירים, שההסתדרוּת כולה מטפלת אך ורק בו ואין לו שום עצמאות בפעולתו הוא, ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

איני יודע אם טוב הדבר שהגוש ההתישבותי אינו זקוק כלל לדעת הציבור ההסתדרותי, אולם אני מערער על העוּבדה שהגוש השני, גוש הפועלים השכירים, אין לו כמעט שום עצמאות והגדרה עצמית, והוא נתון בכל ותמיד להדרכת הכלל והוראותיו. זאת אחת הסיבות, אולי לא היחידה, גם לא העיקרית, למצב הפגום שבו נמצא הפועל השכיר. אני מדבר בקווים כלליים. ואני יודע שיש בתוך הפועלים השכירים אנשים שבהכרתם ובאחריותם ובחלוציותם אינם נופלים מהטובים ביותר שבדגניה, בעין-חרוד, בנהלל ובמשמר העמק. אך אם אנו רוצים שציבור הפועלים כולו יהווה כוח חלוצי ואחראי – עלינו לשנות כמה דברים בתוך ציבור הפועלים השכירים, וקודם כל יש להטיל עליהם אחריות באותם הענינים הקובעים את תנאי חייהם; וכמו שבחיי הפועל החקלאי במשקו קובע היבול ומחירי היבול, כך בחיי הפועל השכיר קובעים תנאי עבודתו ויחסיו המקצועיים במשק שבו הוא עובד.

יש מוסד גדול ויקר וחשוב בהסתדרות, שמו “תנובה”. על-ידי מוסד זה מוֹכרים הפועלים בגוש ההתיישבותי, לא את עבודתם (שכּן הם עובדים אצל עצמם), אלא את פרי עבודתם, והוא הקובע במידה לא קטנה את תנאי חייהם. אבל מעולם לא שמעתי שהועד הפועל ינהל את “תנובה”, ושבמועצת ההסתדרות תיבחר מחלקה מטעם כלל הפועלים לנהל את המוסד הזה והיא תחליט על מחירים ועל הסדרים שם. וטוב שאין כך. מפני שבדרך כלל יכול הציבור לסמוך על פועלי המשקים החקלאיים, שהם לא ינצלו יותר מדי – גם במקרה שיש להם, לרגל המלחמה, מונופולין – את מצב השוק ולא “יפשטו את העור” מהצרכנים. ואם יקרה, חלילה וחס, מקרה כזה, רשאית ההסתדרות להתערב. אבל אינני זוכר הרבה מקרים שההסתדרות התערבה. יש איפוא צורך שגם הפועל השכיר יקבע בעתיד בעצמו – לא כל אחד לחוד, אלא באופן מאורגן: כל אלה העובדים במקום וחבריהם העובדים באותו מקצוע או באותה תעשיה – את דרכי הפעולה המקצועית, את חוזי-העבודה, את השביתה, את המשא-ומתן, בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

 

מרוּת הכלל אינה מנוגדת לאחריות עצמית    🔗

ולמען לא תטעו באיש המדבר אליכם – אני אחד מאלה שנלחמתי כל חיי, ואילחם גם להבא על מרוּת הכלל. מרות כלל הפועלים, בחיי כל פועל, ומרות כלל האומה בחיי כל יהודי. אבל מרות הכלל איננה עומדת בסתירה לאחריות עצמית של כל אדם ושל כל חבורה. יש מקום ויש חובה להתערבות הכלל בשעה שיחיד או קבוצת יחידים פוגמים באינטרסים של הכלל, או כשהם נתבעים למאמץ כללי, משותף. ואני יודע, שפועלים בבית-חרושת זה או אחר, באגודה זו או אחרת, עלולים לעשות משגה, לטעות בשיקול דעתם: עד היכן רשאים הם ללכת בתביעותיהם המקצועיות ומה הגבול שאסור לעבור אותו; מתי רצוי לשבות ומתי לא רצוי לשבות. ואני אומר: מוטב שהפועלים ישגו ויעשו שביתה שלא לצורך, מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים אף פעם על דעתם ועל אחריותם. ושוב, עלי להציג את עצמי: אינני אדם הלהוט אחרי שביתות ואיני רואה בריבוי שביתות שום סימן של רבוֹלוּציוניוּת מעמדית. ואף על פי כן אני מחייב הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה, ולא תמיד צריכה לבוא התערבות מלמעלה. ולדוּגמה שביתה אחת מפורסמת מאד – השביתה האחרונה של המורים.

אני חושב, שהיא היתה משגה כבד, קודם כל כלפי המורים עצמם; היא היתה משגה כלפי הילדים; והיתה משגה כבד לא פחות כלפי הישוב וכלפי העם היהודי. היא נתנה לכולנו מכה קשה. לא היה בה שום הכרח ולא היה בה שום טעם. היו לי שיחות עם מנהיגי המורים. ניסיתי להסביר להם את הדבר הזה, והצטערתי לראות שלא כולם מבינים את זה. זו היתה שביתה שלא לצורך וללא תועלת והביאה נזק רב, קודם כל למורים.

 

לא רצוי להתערב יותר מדי מלמעלה    🔗

אני שואל את עצמי: אילו היו המורים בהסתדרות העובדים, ואני יושב בועד הפועל של ההסתדרות וביָדַי השלטון ויכול להטיל ואֶטוֹ, מה הייתי עושה? – לא הייתי מטיל ואֶטוֹ. הייתי אומר למורים מה שאמרתי להם, אבל לא הייתי מונע על כרחם את השביתה, כי בזה הייתי גורם נזק גדול יותר. זה היה מגדיל את המרירות של המורים, באשר לא הייתי יכול לתת להם כל מה שהם דורשים, קודם כל מפני שלא הייתי מסוגל למלא את דרישותיהם. ואפילוּ דרישותיהם צודקות, לא תמיד הן בנות ביצוּע, מכיון שהם מורים של עם עני. היתה נשארת המרירות ולה היתה נוספת ההנחה המוטעית, שאילו נתנו להם לשבות היה הכל בסדר. ומוטב שהם ילמדו מהשגיאות שלהם מאשר לא ישבתו על פי צו מגבוה. פעם אחת, לפני הרבה שנים, נשלחתי מטעם הועד הפועל למנוע שביתה מזקת במקום אחד חשוב, ב“נשר”. כל הועד הפועל חשב שהכרזת שביתה במקרה הנידון יש בה משגה, וגם אני חשבתי כך. נסעתי ל“נשר” והסברתי לפועלים במקום את נימוקי הועד הפועל נגד השביתה. לאחר שהסברתי את הדברים, והם לא קיבלו אותם, אמרתי להם: עכשיו תחליטו אתם אם לשבות או לא. ואז אמרו לי: לא, אתה תכריע. לפי חוקת הועד הפועל אתה צריך להכריע. אמרתי: לפי חוקת הועד הפועל אני יכול להכריע, אבל אינני חייב להכריע; תכריעו בעצמכם. והם החליטו לא לשבות. אינני דוֹגמַתי, ודאי יהיה מקרה, אשר אם יהיה ביָדַי השלטון מטעם הציבור, אתערב ואמנע שביתה מזקת – כשיהיה צורך בכך, אבל בדרך כלל אין להתערב יותר מדי מלמעלה, ויהיו האחריות וההכרעה מוטלות על הציבור גופו שעומד לשבות. לפעמים ישגה בהכרעתו, אבל מוטב שיכריע על דעת עצמו וילמד משגיאותיו.

אך לא תמיד הוא שוגה, אם כי אני רחוק מאלה שיש להם מושג אידילי על הפועלים. אני מכיר קצת את הציבור הזה. יש בתוכו גם קלי-דעת ומחוסרי-אחריות, שאינם שוקלים מה יהיה מחר, ואינם מתחשבים באינטרס הכללי. יש גם כאלה שלא ילמדו משגיאות. אבל אנחנו צריכים לסמוך על הכלל. ואני אומר: אַל פחד, יכולים אנחנו לסמוך על הציבור. זה יגביר את אחריותו בניסוח דרישות ובקבלת החלטות; זה ימנע דימַגוגיה, יען כי כרגע קל מאד, גם באמצעים לא כשרים, להסית פועלים, מכיון שיודעים: יש גבוה מעל גבוה, שהוא ימנע את המשגה.

 

הכרעה עצמית בפעולה המקצועית    🔗

ולכן, הדבר הראשון – הכרעה עצמית בפעולה המקצועית, שהיא קובעת את חיי הפועל השכיר. דבר שני – הפועלים השכירים עוד פחות מאשר הפועלים במשק העצמי יכולים לפעול ביחידות ולא באופן מאורגן, ואין שום ארגון בלי נציגות נבחרת. אמנם היו דמוקרטיות פרימיטיביות שפעלו בלי נציגים ובלי בחירות, ועוד עכשיו, נדמה לי, יש קנטון אחד או שנים בשוייץ שכל חוק מתקבל על-ידי כל אנשי הקנטון. דבר זה איננו אפשרי אצלנו. כאן אפשר לפעול רק בעזרת שליחי הציבור. ושליחי הציבור הם נבחרים, אבל אצלנו אין זיקת הנבחר לבוחר. אצלנו לא בוחרים באדם – אלא ברשימה, וכל אחד בוחר ברשימה גדולה, בלי דעת מי הוא נבחרוֹ; ואין הנבחר חייב לתת דין-וחשבון לבוחרו. אין נציגות. בשיטה זו לא תיעשה פעולה מקצועית שיש בה אחריות הפועל והגדרתו העצמית. יש צורך שפועלי בית-החרושת ליבּר, “לוֹדזיה”, “עסיס”, “נשר”, כל פועל ופועל בתוכם, ידעו מי הוא האיש המדבר בשמם ופועל בשמם, איך הוא מדבר ואיך הוא פועל, כדי שיוכלו לדרוש ממנו דין-וחשבון על כל פעוּלה ועל כל מעשה, שיוכלו לבדוק אם זה מתאים לרצונם או לא.

 

זיקה אישית של הנבחר לבוחריו    🔗

וכאן אני מגיע למסקנה השניה – זיקה אישית של הנבחר לבוחריו. כל חמישים פועלים יבחרו את הנציג שלהם, ולא בחירה אנוֹנימית. לא רשימה שהבוחר לא ידע לעולם מי יהיה הנבחר שלו ולא יכול לבוא אליו אחר כך בטענה, אלא מספר מסוים של פועלים במקום יבחרו אדם מסוים וידעו שהוא שליחם; הוא אחראי בפניהם; הוא צריך לשאול את דעתם ולפעול לפי רצונם; עליו למסור להם דין-וחשבון על מעשיו. ואין דבר זה פירושו דווקא בחירות מיוֹריטריות. אפשר להבטיח שכל מיעוט יבחר את נציגיו – אבל כל נציג ייבּחר ויהיה אחראי באופן בלתי-אמצעי כלפי בוחריו.

 

איגודים ארציים על יסוד תעשייתי    🔗

הדבר השלישי – זהו דבר ההסתדרויות הארציות של פועלים, על פי התעשיות. כאשר הצעתי זאת חדשים מספר לפני הבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות שמעתי אומרים: סוף סוף קיבלו את תביעות ה“שמאל”. איני יודע מה זה “שמאל” בתנועתנו, ומדוע אין לקבל ממנו דבר נכון – אם הוא אומר דבר נכון. אולם האמת היא שלא באתי לחַדש, אלא להעמיד את מבנה ההסתדרות על היסוד שהוחלט עליו בועידתה השניה. את ההצעה על ארגונים ארציים השמעתי עוד לפני עשרים ושתים שנה, וכשתפתחו “פנקס ההסתדרות” מספר ז', שהופיע בטבת תרפ“ג בירושלים, תמצאו הצעה שלי על “מבנה ההסתדרות” הפותחת בפיסקה זו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות ארציות לפי התעשיה, שבה הם עסוקים”. ויותר מזה. ההצעה הזאת נתקבלה על-ידי הועידה והיא נכנסה לחוקת ההסתדרות, שפרקה השלישי – על האיגוד המקצועי – פותח במלים אלו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות מקצועיות ארציות לפי התעשיה שבה הם עסוקים – בלי הבדל אומנות ומשלח-יד”. אולם החלטה זו לא נתקיימה במלוֹאה, והיו סיבות היסטוריות לכך. אמנם, נתקיימו הסתדרויות ארציות אחרות – של פועלי החקלאות, פועלי הרכבת, הפקידים. אבל היו גם פועלים אשר עבודתם לא היתה מסוימת ולא היתה קבועה. על פי רוב היו אלה פועלים שעבדו בדרכים, בסלילה, אחר כך עבדו גם בבנין. הוחלט להקים הסתדרות ארצית של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. וה”שמאל" אז – “השומר הצעיר” עדיין לא הכתיר עצמו אז בתואר זה, והיחידים שזכו לך היו מ.פ.ס. ו“פועלי-ציון” שמאל – התנגד להסתדרויות ארציות של פועלי בנין. על הסתדרות פועלי חרושת עדיין לא היה יסוֹד לדבר, כי התעשיה היתה עדיין בחיתוליה: היה בית-חרושת לסבון פה, בית-חרושת לגרבים שם, וכמעט שלא היה ענף תעשיה אחד בהיקף ארצי, ולא קמו הסתדרויות ארציות, אבל בינתיים נשתנו הדברים.

כיום יש כשבעים אלף פועלים שכירים; מיעוטם בנמל, בבנין ובתחבורה, ורובם בבתי-החרושת. וחוסר הארגון וערבוב הארגון ועודף הארגון הקיים בין פועלי בתי-החרושת הוא אחד הגורמים לחוסר אחריות ולחוסר עצמאות בתוך ציבור הפועלים של ארץ-ישראל, כי ציבור פועלי החרושת הוא אחד הציבורים הגדולים ביותר, 35–30 אלף איש בערך. הגיעה, איפוא, השעה לישר את הקו, להקים הסתדרויות ארציות של פועלים על יסוד תעשייתי, באופן שכל פועלי המזון וכל פועלי המתכת והטכּסטיל יימצאו במסגרת ארצית אחת והם יוכלו לנהל בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות הכללית את עניניהם ברשות עצמם, בהתאם להוראות של ההסתדרות הכללית, כשם שהפועלים החקלאים מקבלים את הוראות הכלל ואת מרוּתוֹ. ההסתדרות הכללית היא הסתדרות שקשה למצוא דוגמתה בעולם לא רק לפי יעודה, אלא גם לפי ארגונה ותפקידיה. זוהי הסתדרות כוללת, ויש לה שפע תפקידים, אבל אין היא ממלאת את כל התפקידים על-ידי אוֹרגן אחד; יש לה כלים שונים לתפקידים שונים.

אין לומר שההסתדרות שלנו סובלת מחוסר ארגון. כאמור, ציבור פועלי ארץ-ישראל אולי סובל מעודף ארגון ומערבוב ארגון. אבל אין עוד עכשיו ארגון מתאים לפעולה המקצועית, שזהו הדבר המרכזי בשביל הפועל השכיר, כמו ש“תנובה” ו“המשביר” הם הדבר המרכזי בשביל הפועל החקלאי. מחלקות בועד הפועל ובמועצות-הפועלים אינן כלי ההולם את צרכי הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא ארגון הפועלים עצמם. לא ארגון מעורב של כל מיני אגודות מקצועיות מקומיות הנכנסות אחת בתחום חברתה מצד אחד ואינן קשורות אחת בחברתה במקום שיש צורך, אלא הסתדרויות ארציות, שבהן יהיה הפועל מאורגן לפי התעשיה בשטח ארצי.

 

ההכרח בפעולה תרבותית-חינוכית רבתי    🔗

והדבר הרביעי: שום תיקונים אוֹרגניזציוניים, גם המשוכללים ביותר, לא ישנו ביסודו את המצב בתוך גוש הפועלים הגדול, שבו תלוי, בכל אופן – בזמן הקרוב, עתידה של ההסתדרות. ובעתיד ההסתדרות תלויים הרבה מאד דברים, גדולים הרבה יותר ממה שיש כבר עכשיו בתוך ההסתדרות. הסתדרות זו, יותר מאשר היא של חבריה ולחבריה, היא לאותם הרבבות ומאות האלפים שאינם עוד ושצריכים לבוא. ועל ציבור הפועלים הנמצא כבר בארץ רובצת אחריות גדולה, לא רק לעצמם, אלא לבאים. ואחריות זו מוּתנה בהכרה, ביכולת תרבותית, בכושר חלוצי. רק אחוז קטן מהפועלים השכירים יש להם עבר חלוצי, עבר חינוכי ותרבותי כמו זה שיש לחלק גדול מפועלי הגוש ההתישבותי, אשר בו השקיעו התנועה, תנועת הפועלים והתנועה הציונית, והעם היהודי בדורות האחרונים, את מיטב מאמציהם. מאמצים כאלה לא הושקעו בתוך הפועלים שהם הולכים ומהווים יותר ויותר את גוש הפועלים השכירים. וציבור הפועלים השכירים ילך ויגדל – אם תתחדש העליה ותתרחב – ואני מקווה שתבוא עליה רחבה. אולם באותן הארצות שמהן תבוא בעתיד הקרוב העליה הרחבה כמעט שכָּלו הבתים היהודיים האמידים, הבעלי-בתים היהודים. אני אומר את המלים “בעלי-בתים יהודים” לא מתוך גנאי, אלא בכבוד ובדרך-ארץ, כי אלה היו אבותינו, זה אבי שלי ואבותיהם של הרבה מאד חברים, שבנו את התנועה, אשר הם נתנו לבניהם גם חינוך יהודי וגם חינוך אנושי, אשר השרישו אותם בתרבות העברית ובתרבות האירופית והחילו להם חלק גדול מאותם הערכים שהבאנו לארץ. ואלה שיבואו אלינו עכשיו, לא יביאו אתם את הברכה הזאת אשר הביאו בני הבעלי-בתים האלה.

חבר ההסתדרות איננו נפסל בעינַי אם הוא איננו ממוצא פרוליטרי טהור, אבל עכשיו יהיו רבים מאד ממוצא פרוליטרי טהור – במובן האמיתי של המלה הזרה והמוזרה הזאת. העליה עכשיו תהיה ביסוֹדה מדלת-העם, בני עוני במובן חמרי ובמובן רוחני. והמצב התרבותי בציבורנו ילך וירע. אילו היינו ארגון פועלים כמו באמריקה ובאנגליה, גם אז אולי לא היה המצב מניח את הדעת, כי גם דואגים לתרבותו של הפועל; אבל אצלנו זה מהווה סכנה גדולה לעצם היעוד של תנועתנו, כי ציבור שאין לו רכוש תרבותי ואין לו הכרה יהודית ופועלית, ציונית וסוציאליסטית וארצ-ישראלית, ואינו יודע לפני מה הוא עומד ולפני מה עומד הדור ועומד העם ועומד העולם – אינו יכול לקדם את הבאות, אינו מסוגל לשמש מנוף לקליטת העליה ואין ביכלתו לעמוד במבחנים הקשים הצפויים לנו ולמלא את התפקידים הגדולים שיום המחר עשוי להטיל עלינו.

שׂוּמה עלינו לגשת לפעולה תרבותית וחינוכית רבת-תנופה ורבת-אמצעים בקרב פועלי העיר והמושבה ובקרב הנוער העובד – למען העלאת הפועל השכיר והפעלתו כגורם חלוצי בהסתדרות ובתנועה, בישוב ובציונות. לא ייתכן שבתוכנו יהיו פועלים שאינם יודעים קרוא וכתוב; לא ייתכן שבתוכנו לא יבינו חוגים רחבים מה העבודה שאנו עושים, מהי החברה שאנו מקימים; לא ייתכן שהתנועה תהא נישאת רק בכוחות מעטים, נבחרים, המרוכזים ברובם בחקלאות ובכפר, והחרושת והעיר ייפרעו בלא חזון ובלא ציבור נושא חזון ויעוד. בלי תנופה חינוכית ותרבותית רבה בקרב פועלי העיר והמושבה לא יתוקן המצב.

עד כמה שידוע לי נעשתה התחלה קטנה וחשובה על-ידי הועד הפועל, ואני יודע איזה הד מצא זה בתוך ציבור הפועלים. הציבור שלנו אינו כל כך אסיר-תודה, ואינו רגיל לציין לשבח גם דברים שהם ראוּיים לשבח, אבל יש רק דברים מעטים שבפגישות עם פועלים שמעתי מציינים אותם לשבח, וזוהי הפעולה של מחלקת ההסברה. וצריך לא רק להמשיך את הפעולה אלא להרחיבה, לעשות אותה בכוח גדול. יש לראות בזה אחד הענינים המרכזיים העומדים לפנינו, כי עלינו להכשיר את ציבור הפועלים לתפקידים גדולים וקשים. לא זו בלבד שחייבים אנו לבער את האנאלפביתיזם, ההולך ומתרחב בציבורנו – כי ציבור אנאלפביתי נכנס לשורותינו – אלא עלינו לתת לציבור הפועלים השכירים אותו חינוך שקיבל הפועל החקלאי שלנו, אשר הכשיר אותו ליצירה הגדולה והמפוארת שלו, שאין דוגמתה בעולם. כי על כן יודע הוא מה כוחו ומה יכלתו של אדם יוצר, של אדם עובד, המעז להשתמש בכל יכולת עבודתו ויצירתו – שלו ושל חבריו יחד. עלינו לעשות פעולה תרבותית מכוּונת, להעלות את האדם העובד מן המוני הפועלים השכירים, להקנות לו לא נוסחאות ולא שיגרות, אלא לטעת בלבו הכרת היכולת הגנוזה בתוך כל אדם עובד, שיש לו יעוד גדול, והוא נאבק עליו יחד עם חבריו, עם ציבור העובדים. כן יש לנטוע בו את ההכרה, כי מאחוריו עומד העם היהודי התובע ומבקש את הצלתו. והוא, האדם העובד, שליח העם הזה והוא מאמין ביכלתו להציל ולגאול. הכרה זו, שישנה בחלק קטן של פועלינו, עלינו לנטוע בלב כל פועל שכיר, על-ידי שנַראה לו את המפעל שאנו עושים בארץ, ומה יכול הפועל ליצור גם בתנאים של עכשיו, גם לפני בוא המשיח הסוציאליסטי. נַראה לו את הארץ הזאת, מצד אחד את דלותה ואת שוממותה, ומהצד השני מה עושה היהודי והפועל היהודי ומה עושה העם היהודי. נגביר את הקשר בין הכפר ובין העיר, לא קשר פורמַלי המתבטא בפנקס חבר, אלא על-ידי יניקה הדדית; שפועל העיר לא רק ישמע פעם הרצאה, אלא יראה מה אנחנו עושים בשדה; לא רק מה שאנחנו עושים בשדה, אלא מה שיש לעשות; יראה את העמק והנגב, יראה את הרי הטרשים וחולות-החוף, ויראה גם מה שנעשה על-ידי העבודה העברית בפינות בודדות ומעטות ומה שאפשר לעשות – ולמראה-העינים נוסיף הסברה שיטתית ומקפת כיצד נעשו הדברים, מה הניע את העולים, מאין שאבו החלוצים הראשונים את כוחם, ונשלב הסברה זו בהכרת העולם וההיסטוריה ונחנך גם בעיר פועלים שיכירו ביעודם החלוצי הגדול.

לשם כך יהיה צורך בשוּרה של סמינריונים בשביל הפועל הבוגר והנוער העובד בעיר ובמושבה ובמכשירי-חינוך אחרים להעלאת הציבור והחלצתו. זהו “תפקיד-מחץ” ואני מאמין שאפשר להפוך את הפועל ואת הפועלת העובדים בבית-החרושת לגורם בעל הכרה, בעל יכולת יצירה, בדיוק כמו אנשים העובדים בדגניה, בנהלל, או בכל מקום אחר בעמק. הם קורצו מאותו החומר; אותו נער ונערה, אשר התישבו בעמק, אינם עילוּיים, אלא זכו להתחנך בבית בעל-ביתי, אשר נתן להם חינוך ראוי, ואילו רבים מפועלי החרושת לא זכו לכך. נהיה אנחנו ה“בעלי-בתים”, אשר נִתֵּן את החינוך הזה לאלה אשר הוריהם, מתוך עניותם, לא יכלו לתת להם.

 

הפעלת חברים בעלי סגולות מוסריות לפיקוח מתמיד על המתרחש בתוך ציבורנו    🔗

והדבר החמישי: יש אצלנו הרבה מאד ארגון. יש אומרים – ואולי לא בלי צדק – שיש אצלנו עודף של ארגון. יש אצלנו מוסדות מבקרים ומפקחים. יש אצלנו ועדת ביקורת מרכזית, מהמוסדות המעטים שזכו להכרת הכלל וּלאַבטוֹריטה מוסרית בקרב בציבור שלנו. ואף על פי כן אני אומר שיש ליקוי יסודי בעבודת ההסתדרות, אשר בלי מוסד חדש, המכוּון לכך, אינני רואה דרך לתיקונו. אני יודע, ששליחי ההסתדרות באים אל הציבור בהרבה מאד הזדמנויות, והציבור בא אל שליחיו עם צרותיו, עם טענותיו ועם קוּבלנוֹתיו. השליחים באים בתביעות אל הכלל, ולעתים בתביעות צודקות לעריכת מגבית, מפדה וגיוס, בלי להזכיר בחירות, אבל אינני יודע אם יש אצלנו פגישות שלא בשעת תביעה, בין אם היא באה מצד החבר ובין אם היא באה מצד המוסד. אין אצלנו מגע אישי מספיק בין שליחי הציבור והציבור. זה בא לא מתוך התנכרות ורוע לב. הענינים אצלנו הסתבכו והסתעפו, כל אחד עמוס ואינו מספיק לעשות את כל העבודה הישירה המוטלת עליו. אף על פי כן אני יודע, שכל אחד נפגע שבאים אליו רק בשעה שיש איזו תביעה, או בשעה שיש איזה סכסוך. הציבור שלנו הוא ציבור חדש, הוא בא לארץ חדשה, אינו מושרש, אין לו חברה, אין לו ידידים, לרבים אין משפחה, יש בדידות, והחיים אינם קלים ביותר ואין מי שיבוא לציבור בימים כתיקונם, לדעת מה נעשה בתוכו, לדעת מה כואב לו, מה הם רחשי לבו.

אני יודע, יש אצלנו מוסד ביקורת, מוסדות פיקוח על המוסדות שלנו, ובמידה שאני מכיר את הענינים, אני יכול להעיד, שמוסדותינו אינם נופלים בישרם, בפעילותם ויעילותם משום מוסד פועלי בעולם. אלה ממנהיגי הפועלים שאני פגשתי אותם, ושהיה להם איזה מגע עם הארץ, מקנאים בנו בגלל מוסדות אלה. אך אין די בזה. לא די בזה שיש ועד מפקח לקופת-חולים, שהוא רואה אם הכל נעשה כשוּרה בקופת-חולים, אם הכל נעשה לפי החוק ולפי התקנה. יש לפעמים צורך לראות אם החוק והתקנה עצמם נכונים לגבי המצב. יש גם צורך לראות – לא רק בשעה שמישהו בא בטענה אישית – אם הסדרים בהסתדרות והמשטרים והמוסדות מניחים את דעת הציבור. יש גם לבדוק את הציבור עצמו אם הוא מניח את הדעת, כי בתוך הציבור עצמו יש צרות וליקויים: יש פועלים צעירים ויש פועלים ותיקים – האם כשורה הם היחסים בבית-חרושת בין הפועלים הותיקים, שכבר עובדים שם שנים, ובין הצעיר שנעקר מסביבת חבריו, שנזרק לתוך בית-החרושת; האם פוגשים אותו חברים ותיקים כמו חבר, תוך יחס חברי, או פוגש יחס ציני; ומה הם היחסים בין פועלים ופועלות – האם משום שהפועלת חלשה יותר יש יחס חברי של הפועל אליה כמו לחבר שווה או לא; ומה היחס של פועלים ותיקים לעולה חדש שבא לארץ – איך הוא נפגש ואיך הוא נקלט.

יש עשרות ומאות דברים, שצריך לראות ראִיה חדשה ולהאזין האזנה חדשה. הציבור שלנו צריך לבוא לידי ביטוי; אי אפשר להתאונן שאצלנו אין כינוסים ומועצות – נדמה לי שיש קצת עודף. יש אצלנו המון בירורים, אולי עודף של בירורים. ואף על פי כן אין ביטוי לציבור כולו, מפני שבכל הבירורים האלה יש אולי אלף או 1500 אנשים קבועים. אילו היה לי זמן הייתי עושה סטאטיסטיקה מי הם האנשים הבאים לידי ביטוי בכל הכינוסים של כל המפלגות והגושים, בין שזו אסיפה של אגודה ובין שזו אסיפה של מפלגה ובין שזה כינוס של ההסתדרות; אפשר גם לא לבוא לידי ביטוי – הזמן מוגבל, ולא כל אדם מעז להופיע בציבור ולדבר, ולא כל אחד יש לו כשרון לכך, אבל גם מי שאין לו כשרון אין פירושו שהוא לא אדם חי ואין לו מה להגיד. יש פרובלימה איך לדובב את החברים. זאת אפשר לעשות לא בכינוסים הרשמיים והמאורגנים, אלא על-ידי פגישה אנושית עם בית-חרוֹשת זה, עם חֶבר פועלות אלו, עם נוער צעיר זה, עם מספר עולים – לא באסיפה אלא בשיחה, כשאין נאומים, כדבּר איש אל אחיו וכל אחד יכול לדבר, וכשנפגשים חברים נפתחים הלבבות וכל אחד אומר את שלו. אני יודע: גם אז לא יוכלו להיפגש עם כל 150 אלף החברים, אין צורך בכך אם אנשים החיים את ההסתדרות, מבינים אותה, נאמנים לציבור, ייפּגשו מזמן לזמן עם מספר פועלים במקצוע זה, עם פועלים צעירים במקצוע אחר, עם פועלים מקצועיים בענף זה או בענף אחר, בעיר, במושבה, בירושלים, בחיפה, בני עדה זו או אחרת. אם הדבר הזה יתמיד – נדע תמיד מה הם רחשי הציבור, והציבור ידע שהוא יכול להגות אם יש לו משהו בלבו. לא רק לבעל כשרון היודע להרצות ולנאום; לכל אחד ואחד מאתנו יש משהו בלבו, בנפשו, ואין אנחנו יודעים מה חשוב יותר. יש צורך במין ועדת פיקוח ומגע: אנשים אשר אינם עובדים בשום מוסד של ההסתדרות, והם בעלי משקל מוסרי ורמה תרבותית, המבינים את חיי ההסתדרות ואת חיי הציבור, שתפקידם יהיה לעבור בלי הרף ממקום למקום וממקצוע למקצוע ומענף פועלים לענף פועלים, לכל סוגיהם ומיניהם ועדוֹתיהם וארצות מוצאם, ותיקים וחדשים, בשביל לשמוע אם מעיק עליהם משהו, אם משהו לא נכון, אם משהו לא בסדר – גם כשהדבר בסדר. נחוצה גם ביקורת על הציבור, אבל זו תיתכן רק בפגישה אישית בלתי-אמצעית כזאת, לראות אם הציבור נוהג כשורה ביחס שבין אדם לחברו, של החזק לגבי החלש, הותיק לגבי החדש, הפועל לגבי הפועלת, האשכנזי לגבי התימני והמזרחי, הקשיש לגבי הצעיר, ולהיפך. אין הדבר הזה יכול להיעשות על-ידי המוסדות הקיימים, ונחוצים אנשים מיוחדים לכך על פי סגולותיהם המוסריות והאינטלקטוּאליות, אשר זה יהיה תפקידם – לעמוד במגע מתמיד ולפקח על דברים שאינם בגדר של ביקורת חוק וביקורת כספים וביקורת מנגנון, שזה תפקידה של ועד הביקורת.

 

חינוך הפועל להקפדה על טיב עבודתו    🔗

והדבר הששי: אנו צריכים לחנך את הפועל השכיר לטיב-עבודה גבוה ולשכלול יכלתו וכושר פעולתו המקצועית. עתידו של הפועל העברי ושל המשק היהודי ושל העליה היהודית ושל החרושת היהודית תלוי לא רק בארגונו של הפועל ובפעולתו המקצועית. בזה בלבד לא נקיים את המשק שלנו ההולך ומוּקם בתנאים קשים, כמעט בלתי-אפשריים. מומחים אמרו לנו, שבכלל לא יקום משק יהודי בארץ-ישראל, משק אירופאי של אנשים אירופאיים, מפני שאנחנו מוקפים עבודה זולה ומשק פרימיטיבי. אנחנו חיים עכשיו בתנאים מלאכותיים, בתנאים של מונופולין, בתנאים של ארץ סגורה ומסוגרת, ללא התחרות. זה לא יאריך ימים, ולא טוב שיאריך ימים. נצטרךְ לעמוֹד בהתחרות לא בתקופה שלֵוָה ופורחת בעולם, אלא בתקופה קשה מאד של אחר המלחמה הזאת. ולא נוכל לעמוד בהתחרות על-ידי הורדת רמת חיינו, על-ידי הורדת השכר ועל-ידי תנאי עבודה גרועים. קודם כל לא נעמוד בהתחרות זו. כמה שלא נוריד את רמת מחיתנו, יש בינינו כאלה שהם מורידים אותה יותר ויותר, והפועל היהודי לא יתקיים בתנאים אלה. הוא יעמוד רק בדבר אחד: בטיב העבודה שלו ובפריון העבודה שלו, בשכלולו המקצועי, במומחיותו.

יצרנו פועל חקלאי, אשר לא היה במציאות בעם היהודי זה מאות בשנים ואשר איננו נופל בטיבו, בשכלולו, במומחיותו מהפועלים החקלאים המעוּלים שבעולם – בקליפורניה ובדניה ובאוסטרליה. אני יודע שהיו תנאים מסייעים לכך: היתה עזרת העם והמשק העצמי של הפועלים, כאן – תנאי מסייע, ההסתדרות. אם הפועל החרשתי שלנו ופועל הבנין שלנו ופועל הים שלנו לא יעלו על דרגה עליונה (והם יכולים לעלות על דרגה עליונה כמו חברינו בחקלאות) בשכלולם המקצועי, בשלטונם בעבודה, בפריון עבודתם – ופריון עבודה איננו הזעה – לא נעמוד: לא יעמוד המשק, לא יעמוד הפועל היהודי ולא נעמוד בבאות גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית.

אלה הם, לדעתי, ששת הדברים שעלינו לעשות למען תיקון המצב בתוך גוש הפועלים השכירים. על-ידי כך נעלה את אחריותם, על-ידי כך נעלה את הכרתם, נפעיל אותם ונהפוך אותם מתוך אובייקט פאסיבי ונפעל לנושא אקטיבי וחלוצי בעל זכויות שווֹת עם הנושא השני שיש לנו בהסתדרות – הפועל החקלאי שלנו.

 

ההסתדרות ארגון כללי ואינה בודקת דעות חבריה    🔗

מלים אחדות לקומפלקס השני – בדבר האחדות.

הסתדרותנו קמה מתוך שאיפה של אחדות כל פועלי ארץ-ישראל. שאיפה זו לא נתקיימה עד עכשיו במלוֹאה. אני יודע שבארצות אחרות אחוז גדול יותר ומספר גדול יותר הוא לא מאורגן, אבל אין זה מנחם אותי. אין אנחנו יכולים להשתוות לפועלים אחרים. הנטל שהוטל עלינו מצד ההיסטוריה, איננו דומה לנטל שהוטל על פועלים אחרים. פועלי אנגליה ואמריקה יכולים להרשות לעצמם שרק 40–30 אחוז מהם יהיו מאורגנים; אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו אפילו 25 אחוז של פועלים לא-מאורגנים.

מסרו לי – ואין אפשרות לבדוק את המספרים – כי על מאַת אלף הפועלים (מלבד נשי החברים) המאורגנים בהסתדרות, יש כ-45 אלף פועלים מחוץ להסתדרות, מהם כ-33 אלף שאינם מאורגנים בכלל וכ-15–10 אלף מאורגנים בארגונים אחרים. ואני אומר: דבר זה איננו הכרחי. דבר זה לא ייתכן. הסתדרותנו צריכה להקיף את כל פועלי ארץ-ישראל. עד כאן וַדאי יסכימו הכל. מכאן ולהבא לא הכל: היא צריכה להקיף גם פועלים שאינם ציונים וגם פועלים שאינם סוציאליסטים. ההסתדרות איננה יכולה, ולדעתי איננה רשאית, לבדוק את הדעות של חבריה. היא מארגנת פועלים רק לפי שני סימנים: אם האדם חי מיגיע כפיו ואם הוא מקבל משמעת הפעולה של ההסתדרות. כל זמן שהוא ממלא שני תנאים אלה, הוא יכול להיות קוֹמוּניסט, הוא יכול להיות רביזיוניסט, הוא יכול להיות מי שיהיה; אין זה עסקנו לבדוק בדעות. זה לא רק פוגע במידת הארגון, אלא גם במהות ההסתדרות. אנחנו ארגון כללי של פועלים ולא ייתכן שיהיה מצב כזה שאיזה פועל שהוא לא יוכל להיות בהסתדרותנו. ייתכן שהוא לא ירצה, אבל לא ייתכן שהוא לא יוכל. יפגע במשמעת – יוּצא, אבל לא תיסגר בפניו הדרך בגלל דעותיו. ההסתדרות איננה הסתדרות של ציונים וגם לא הסתדרות של סוציאליסטים. היא הסתדרות של פועלים – הסתדרות כללית של פועלים, זאת אומרת פתוחה לכל פועל ובנויה באופן כזה שכל פועל יוכל להיות בתוכה. אמנם ידעתי, שאם כי אין הסתדרות זו ציונית – אין ארגון בארץ שהוא יותר ציוני; ואם כי אין הסתדרות זו סוציאליסטית, אין ארגון בארץ שהוא יותר סוציאליסטי. ההסתדרות היא ציונית-סוציאליסטית לא על פי החוקה ולא באופן פורמלי, אלא לפי טבע מהותה, בהכרח ההגיון של הוויתה, הוויית המוני פועלים עברים בארץ-ישראל.

מַקשים עלי: אם תיפתח ההסתדרות לפועלים רביזיוניסטים או קומוניסטים – מה תעשה כשהרוב בהסתדרות יהיה רביזיוניסטי או קומוניסטי? ואני עונה: אין עלי הפחד הזה. איני מפחד מהפועל היהודי בארץ. אני מחזיר את השאלה למַקשן: אם ייתכן שרוב הפועלים יהיו רביזיוניסטים או קומוניסטים – מה יתן לנו אם הם יהיו מחוץ להסתדרות? מה יהיה אז ערכה של ההסתדרות – אם רוב פועלי ארץ-ישראל הם נגדה וכופרים בעיקרי חזוננו ויעודנו?

אולם הפּחדים האלה מדוּמים ובדויים. יש הגיון פנימי בדברים, מדוע ההסתדרות הזאת היא ציונית וסוציאליסטית בתכנה, הגם שלא בחוקתה. היא ציונית, מפני שהיא אחדות של פועלים יהודים בארץ-ישראל; והיא סוציאליסטית מפני שהיא הסתדרות של יהודים החיים על עבודתם. לא כל אדם החי על עבודתו מוכרח להיות סוציאליסט ולא כל יהודי העובד בארץ-ישראל מוכרח להיות ציוני, אבל הכלל השלם מוכרח להיות ציוני ומוכרח להיות סוציאליסטי; ולא החוקה עושה אותה כזאת, אלא ההוויה. אל יפחידו אותנו.

 

יזמה להכנסת הפועלים הבלתי-מאורגנים להסתדרות    🔗

יש המוני פועלים שאינם בהסתדרות, ולא מפּני שהם קומוניסטים או רביזיוניסטים. ודאי, הם אשמים, אך האשמה גם בנו. אנחנו הכוח היוזם ולא הם. אני מציע לועד הפועל החדש לכנס כינוס של פועלים בלתי-מאורגנים, על מנת להכניסם להסתדרות. אני מאמין בהצלחת הדבר הזה. נפגשתי עם פועלים כאלה, שאלתי אותם. הגעתי לפועלים כאלה על-ידי בניהם. דיברתי עם נער צעיר אשר עזב את ביתו והלך להתגייס. שאלתי אותו: מי אביך? והוא אמר לי את שמו. התברר שאני מכיר אותו מלפני עשרים שנה מסכסוכים פנימיים בהסתדרוּת בתל-אביב. אז הוּא הוּצא מההסתדרוּת, אבל עד היום הוא פועל וחי על עבודתו. ביקשתי את הנער לשלוח אלי את אביו. הוא בא ושוחח אתי והוא סיפר לי על רבים כמותו. ראיתי שאיננו בוגד במעמד הפועלים ואיננו זר גם לענינים שלנו. שאלתי אותו: אתה מחוץ להסתדרות כבר הרבה שנים, אולם מה היית אומר אילו היה מתרחש איזה אסון וההסתדרות היתה נהרסת, מתמוטטת? אמר: מה? זה יהיה אסון גדול! – גם בשבילך? – גם בשבילי. – ואיך אתה מחוּצה לה? ההסתדרות ישנה והיא ממילא מגינה עליו ולא דורשים ממנו שום דבר. יש רבים כמוהו. יש גם רבים שלא היו מעולם בהסתדרות, לא שמעו את שמעה, אך מפחדים ממנה, כי היא דורשת מסים מחבריה ומטילה עליהם חובות.

נחוצה איניציאטיבה להכניס להסתדרות את הבלתי-מאורגנים. אסור להשלים עם עמידת רבבות פועלים מחוץ להסתדרות. עלולה להיות קטסטרוֹפה – בין שנצטרך לעמוד במערכות פוליטיות חמוּרות, בין שיתחוללו מַשברים כלכליים קשים, וגם כשיבואו הגדולות ותנהר עליה רבתי – אם חלק גדול של פועלי ארץ-ישראל לא יהיה במסגרת ההסתדרות. נבוא אליהם ונתבע את כניסתם להסתדרות. נדבר אליהם בשם האינטרס הפרטי שלהם, בשם האינטרס של המוני חבריהם, בשם האינטרס של העם היהודי. אני בטוח שהם ישמעו את השפה הזאת. אינני מניח שיש הרבה פועלים בארץ, שלא מעניין אותם מה יהיה גורל הארץ ומה יהיה גורל העם היהודי ומה תפקידו של פועל. לא צריך להתעייף מלבוא אליהם. ואם תצא קריאה כזאת, ונגבש גרעינים איניציאַטיביים – יהיה כינוס של אלפים, אולי של עשרות אלפים, והם יצטרפו להסתדרות.

 

דאגה לפועל הדתי שירגיש בהסתדרות כבתוך שלו    🔗

אבל אין זה מספיק. יש פועלים מאורגנים מחוצה להסתדרות. ואני יודע, שהועד הפועל הקודם דן בשאלה זו, וראיתי רצון רב להצטרפות “הפועל המזרחי” להסתדרות. מוכרחים לחדש את התביעה הזאת בכוח מחודש. אבל לא די בתביעה. עלינו להבין את נפש הפועל הדתי. אני יודע שיש פועלים דתיים רבים בהסתדרות, אולי לא פחות מאשר ב“הפועל המזרחי”. ואני אומר לכם: אם אנחנו נשכח את קיומם, ולא בשעה שד“ר לייבוביץ יזכיר לנו (אינני יודע אם טוב או לא טוב שיש סיעה של העובד הדתי, אבל טוב שיש בתוכנו פועלים דתיים); אם אנחנו נשכח את קיומם ונסיח את דעתנו מהם – נדחוק המוני פועלים מההסתדרות, ואולי גם מהעבודה. גם פועל בודד וגם ציבור פועלים שאינו שומר שבת על פי כל חוקי ה”שולחן-ערוך" אינו יכול ואינו רשאי להשלים עם העוּבדה שפועלים יהודים חייבים לעבוד באיזה מקום-עבודה בשבת, - כי פירוש הדבר שסוגרים את מקום העבודה בפני פועל דתי וחרד, ואיננו יכולים להשלים עם מצב המפלה בין פועל לפועל, ושיהיה מקום שבו יוכל פועל אחד לעבוד והשני לא. גם אילולא היה קיים “הפועל המזרחי” ולא נתארגנה סיעת עובד דתי – היינו מחויבים לדאוג לכך שבשבת תשבות העבודה בכל מקום שאין בו הכרח גמור או פיקוח נפש, כי אנחנו רוצים שיהודים דתיים יחיו מעבודה ויהיו בתוך המסגרת הכללית של ציבור הפועלים המאוחד.

עלינו לדאוג למשטר כזה, שפועל דתי ירגיש את עצמו בביתו. כמובן, אם לא יסתפק באוירה המאַפשרת לו להיות בתוכנו והוא ירצה להשתלט עלינו ולכפות עלינו את דעתו – נעמוד בפניו. זה לא יקום ולא יהיה!

אבל אינני חושב שאיזו קבוצת פועלים תהיה כל כך נוֹאלת לחשוב שתטיל שלטונה על ציבור הפועלים בניגוד להכרתם. וזה ענין למשטר של חברוּת שצריך להיות בתוכנו, בין פועל דתי ללא דתי; לזכור את רגשותיו ואת יחסו ולדעת לכבד את זה באופן חברי. לא כמתן חסד, אלא כצו חברוּת פועלית. אם אוירה כזאת תשרור בתוכנו, יִכְבַּד הדבר על “הפועל המזרחי” לעמוד בחוץ – אם הוא יהיה נאמן באמת לתורה ולעבודה, ולא יהפוך את הדת לדבר שבפוליטיקה.

 

הכשרת התנאים להצטרפות המורים להסתדרות    🔗

לא נוכל להשלים גם עם העוּבדה, שציבור גדול וחשוב, שדרוש לנו עכשיו יותר מתמיד, כמו המורים, יעמוד מחוצה לנו. ואם ההסתדרות תקבל את המבנה של ארגונים ארציים, ולא תתערב יותר מדי, גם כשתהיה לה הרשות לכך, בקביעת דרכם המקצועית – נסיר מכשול גדול של הפחד ואי-הרצון, שיש למורים להצטרף להסתדרות.

 

שאלת “החלוץ”    🔗

בשאלת “החלוץ” האחיד¹. אתם יודעים, שבארצות המזרח הוקמה על-ידי ההסתדרות הציונית מסגרת אחידה של “החלוץ”. הייתי נדהם כאשר ראיתי חברים בתוכנו מנסים למצוא ניגוד בין מפעל ציוני כללי ובין מפעל פועלי. היה לנו ויכוח כזה עם חברים לפני 25 שנים בדבר הקונגרס והקרנות. מאז נוכחו מתנגדינו בטעוּתם והם באו אלינו. אינני יודע אם התישבות באמצעות העם, על אדמת העם, בקרן לאומית כללית, עומדת בסתירה למפעל פועלים. ואינני יודע מאיזה זמן נשתבשה המחשבה אצלנו, שאם התנועה הציונית מחנכת חלוצים בגולה ללכת לארץ לעבודה, להגנה, לעברית, להסתדרות, הרי יש בזה ניגוד לעצמאות פועלית ולערכים חלוציים. אבל זה ויכוח תיאוֹרטי שאינני מוכן לעשות אותו עכשיו. אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב חדש בעולם. לא אדבר על ארצות המזרח. לי היה סיפוק לשמוע, ששליחיהם של אותם החברים המכריזים יומם ולילה בקולי-קולות על עצמאות מעמדית, על סוציאליזם מהפכני, על שמאל שבשמאל שבתוכנו, כשהם בעצמם היו בארצות האלו, עמלו באמונה בהקמת מסגרת אחידה של “החלוץ”. ושמעתי גם מה שעשו השליחים שלנו ברומניה, בלי הוראות מאת ההנהלה הציונית. שליחינו ברומניה מצאו שפה משותפת. וכשאמרו להם הנציגים היהודיים של כוחות-המחר: “בבקשה, אתם יכולים להופיע בהפגנה, אבל רק בדגל אדום” – אמרו החברים, כל החברים: “בנשק ביד נילחם, למען נוכל לצאת גם בדגל הציוני!” אולם פעולתנו בגולה מכוּונת על-ידי התנועה בארץ. ואני שואל את עצמי: האם ארץ-ישראל העובדת מוכשרה בשעה זו להיות המדריכה של הנוער בגולה בתנאים האיומים האלה? אין צורך לנוער היהודי, עד כמה שנשאר בפולין ובבולגריה וביוון, בסכסוכים הפנימיים ובמריבות וּויכוחי-הסרק של מפלגותינו וסיעותינו – הנוער שלנו באירופה אינו רוצה לשמוע ואינו צריך לשמוע זאת. לא לכך הם זקוקים. הם צמאים למאור הכללי של פועלי ארץ-ישראל. המאור הזה הוא משותף לכולנו. הם זקוקים לערכים המשותפים של כל פועלי ארץ-ישראל והם רוצים שנביא אותם במהירות האפשרית הנה.

והַצעתי פשוטה. אני שומע שאצלנו דוגלים עכשיו בגוני הקשת, ורוצים להעביר לגולה את כל תורת המריבה – מדוע הקבוצות בעמק-הירדן מפולגות לשלושה גופים. טוענים שהנוער בפולין ובבולגריה וביוון מוכרח לדעת כל אלה. לי, אחרי 40 שנה של חיים בארץ, לא הסבירו את התורה הזאת. אבל, נניח, שתורה זו הכרחית וגזירה היא מלפנינו, ואין להימלט ממנה. אם כן – אני מציע לחלק את הפעולה ב“החלוץ” לשני שלבים: שלב אחד לגולה, ובשלב הזה נַקנה ונַנחיל ל“החלוץ” את הערכים המשותפים לכולנו – עליה, עבודה, הגנה, עברית, עזרה הדדית, שיתוף, חברוּת בהסתדרות, חברוּת בהסתדרות הציונית, ההתישבות העובדת, חקלאות וכו' וכו'. את הדברים “החשובים יותר” מזה, את תורת המריבה – נרביץ לחלוצים בשלב השני: לאחר עלותם לארץ.

 

אחדות ציונית סוציאליסטית    🔗

והדבר האחרון – ואני מבקש סליחה מהחברים שאני מדבר אליהם דברים שאין המקום הזה יכול להחליט עליהם – זהו דבר האחדות הציונית – סוציאליסטית של פועלי ארץ-ישראל. שני איחודים דרושים לנו: איחוד של כל פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות אחת, מהקומוניסטים עד הרביזיוניסטים, עם “הפועל המזרחי” ועם “אגודת ישראל”. בימים הקשים שעלולים לבוא עלינו תהיה זאת שאלת חיים בשבילנו. ואני אומר, שדבר זה ייתכן אם יהיה רצון כּן, אם תהיה אמונה בפועל, אם נדע לכבד איש את רעהו, ולא נבדוק בדעות. אבל איחוד זה אינו מספיק. לנו נחוץ איחוד קטן יותר, אבל חשוב לא פחות – איחוד של נושאי החזון הציוני-הסוציאליסטי, זה היה תמיד דרוש לנו, ועכשיו יותר מאשר בכל הזמנים. כי חָשך עלינו עולמנו. לא אציע שום דבר; אני “איש מפלגה”; אני “מעונין”; “איש ריב ומדון”; ואמת, נכון הדבר, הייתי חבר מפלגה כל חיי, ואני גם איש ריב ומדון בשעת הצורך; הייתי כזה ואהיה כזה. ומשום כך לא אציע שום דבר, אבל אשאל: מדוע יכולים להיות חילוקי-דעות בכל מפלגה ומפלגה, ואלה קיימים לא רק במפלגה שאני חבר בה – והם גלויים בפני כל הציבור – אלא גם במפלגות אחרות. אין שום שאלה חדשה, שאלת חיים, המתיצבת בפנינו, שלא תעורר חילוקי-דעות בקרב כל המפלגות. ואף על פי כן אין החברים האלה מתפלגים, אף על פי כן אינם יוצרים סיעות נפרדות ואינם שוברים את מפלגתם. אמנם, חברים מ“השומר הצעיר” מציעים למפלגת פועלי ארץ-ישראל לקיים בתוכה סיעות, אבל הם עצמם אינם נותנים לנו הזדמנות ללמוד מדוגמה שלהם. את חילוקי-הדעות מכריעים במפלגה אחת בלי סיעות, דנים, מבררים ומחליטים. לא תמיד מחליטים פה אחד, אם כי עושים נסיון למצוא דרך משותפת, נוסחה מאוחדת, אבל כאשר הדבר אינו מצליח – מכריעים ברוב. עד כמה שאני יודע קיים אותו דבר גם במפלגות אחרות, מחפשים פתרון משותף, ואם הפתרון אינו נמצא מכריעים בדבר.

ואני שואל: מדוע לא ייתכן, נוכח מה שקרה, נוכח מה שעומד לפנינו בגולה ובארץ, נוכח הקשיים החמוּרים הצפויים לנו, מדוע לא ייתכן הדבר, שתיקרא על-ידי כל המפלגות בהסתדרות, כל אלה שמאמינים באחדותם של פועלי ארץ-ישראל, כל אלה שיש להם חזון ציוני-סוציאליסטי – וכולם יודעים שיש חזון כזה, שעליו ימסרו כולם את נפשם; והדברים האלה אשר אנחנו מוכנים למסור את נפשנו עליהם הם המאחדים אותנו, הם משותפים לכולנו – מדוע לא ייתכן שתיקרא ועידה על-ידי כל המפלגות שייקראו אליה כל חברי המפלגות וגם חברים ציונים-סוציאליסטים בלתי-מפלגתיים, שאינם בשום מפלגה, לועידה ציונית-סוציאליסטית מיסדת, שתקים בשעה זו איחוד ציוני-סוציאליסטי גדול, אשר בו יהיו חילוקי-דעות כמו שישנם עכשיו בכל מפלגה ומפלגה, ושבו ייעשו מאמצים בכל שאלה מעשית למצוא מוצא משותף ולהגיע להחלטה משותפת, ואם לא – יכריע הרוב. וכל המפלגות, וכל הפועלים הבלתי-מפלגתיים, יתחייבו, לפני קריאת הועידה, לקבל על עצמם את דעת ועידת האיחוד בין בשאלות פוליטיות, בין בשאלות התישבותיות, בין בשאלות הסתדרותיות, בין בשאלות ארגוניות; יתחייבו לקבל עליהם מרוּת הכלל, כלל הפועלים הציונים-סוציאליסטים, שיש ביניהם אמנם חילוקי-דעות, אבל יש להם ערכי-חיים משותפים וגורל-חיים ויעוד, וחזון היסטורי מרתק אותם. אני שואל: מדוע לא תיקרא ועידה של פועלי ארץ-ישראל אשר תקים איחוד פוליטי, ציוני-סוציאליסטי מקיף, ותגביר את כוח התנופה והכיבוש והחינוך של כולנו ותכשיר אותנו לעמוד במלוא יכלתנו ומתוך אחדות ושלמות פנימית בפני הבאות? האם לא ייתכן דבר זה? אני מאמין באמונה שלמה, שהדבר הזה ייתכן וייתכן!