רקע
ר' בנימין
נחום סוקולוב: משובב נתיבות
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

את מפעל־חייו של סוקולוב יכול אתה לשרטט בשלושה קווים: הסופר, הציוני והמדינאי. וצריך להוסיף, שכל תקופה אחרונה מוסיפה על הראשונה, מבלי שתתיש כוחו במשהו. דומה הוא לאותו האילן, שכל מה שהוא מזקין כוחותיו מתרבים ובדיו החדשים אינם גוזלים מענפיו הראשונים.

רשאי אתה לשער, שאילו לא בא הקוסם הגדול תיאודור הרצל, ואילו לא הוציא הלז את התנועה הלאומית מחוגו הצר, ואילו לא הפכה מחיבת ציון לציוניות, כי אז היה אולי נחום סוקולוב נשאר בתחום־הספרות ולא היה פורש הימנה רק במקרים יוצאים מן הכלל. כיוצא בזה אפשר להניח, שאילו לא בא קנטור ויסד את היומן העברי הראשון, כי אז היה אולי סוקולוב מסתפק ב’הצפירה' השבועית ולא היה הולך בגדולות של עתון יומי. כי זה היה הקו המציין באָפיו של נחום סוקולוב, שהוא עצמו אינו מתפרץ, אינו אומר לכבוש את העולם, אינו נלחם בעד ‘חלקו תחת השמש’. הוא אינו ממפלסי־נתיבות כי אם ממשובבי־נתיבות. זה הכלל: כל עבודה אשר יגע בה הוא, הברכה שורה עליה. הוא היה בולט בתור אישיות פינומינלית גם אילו נשאר בתוך ד' אמות של תחום־הספרות. ד' אמות? זה לא. במקום שהוא עובד, ממילא התחומים מתרחבים ומתפשטים, ממילא פורצת האורה פנימה, ממילא נכנסים קניני־חוץ האוהלה. אם גורדון וביאליק היו למשוררי־הדור, אם מנדלי מוכר ספרים וי. ל. פרץ היו למספרי־הדור ולילינבלום ואחד־העם להוגי־דעות שבדור, הנה היה סוקולוב לסופר־הדור. בנידון זה היה אחד ואין שני לו להחבירה. כי למרות פוריותם של בריינין וברנפלד בשעתם, הנה חרש כל אחד מהם רק מעניות ידועות בשדה־הספרות, ואולם סוקולוב חרש את כל השדה.

הקורא העברי ידע את נ. ס. הכותב את פרק ‘דברי הימים’ ב’הצפירה‘. מידי יום ביומו ושנה אחרי שנה. ובחיים הרי יש מצבים שונים ומצבי־רוח שונים, הרי יש ימי־ששון וימי־אבל, הימים אשר בהם תשתפך הנפש על כל גדותיה וימים אשר בהם תתכווץ לתוך קרן־זוית. ואולם כל זה לא נגע לענין. אם ישב במערכת או נדד למרחקים – והוא נדד נסע יותר מכל סופר עברי – אם עלה הרים או הפליג בספינה, מאמרו הקבוע ב’הצפירה’ לא חסר. כבר הדבר הזה היה לפלא. כבר במאמרי־פוליטיקה אלה וכבר בנסיעות תדירות אלה לארצות־המערב היתה, באיזה מובן, הכנה נפשית ומין בית ספר עצמי לסוקולוב הציוני והמדינאי. ואולם בשבילו היה דבר זה ‘כמשחל ביניתא מחלבא’. הוא לא היה זקוק לשום קמיטת־מצח. זה היה בשבילו עניין של שעה קלה ובשבילו כייל היום עוד הרבה, הרבה שעות עבודה. אכן, הוא לא רק שר שירת־העבודה, אלא היה לה לסמל. בזכרוני עולים מאמרים למאות ולאלפים במקצועות שונים, שהצד השווה שבהם, שתמיד היה להם ברק, יפעה, תוכן, ידיעות, הבנת העולם והחיים. אך גם עבודה זו לא הניחה את דעתו. קבצי ‘האסיף’ ו’ספר השנה', תירגומים של כמה ספרים, חיבור ספרים מקוריים וסיפורים מקוריים, חקירות בדברי ימי־ישראל – בכל אלה עסק, בכל אלה עשה, והכל בקלות, בחדוה, בטאקט, באמנות־החיים.

בעצם ימי הפריחה והלבלוב, השפע והעתרת פגש בציונות, בהרצל. רושם אחד לא ימוש מזכרוני. זה היה עוד לפני הקונגרס הראשון, לפני בזילאה. לסוקולוב הגיעו ידיעות, כי השולטן בקושטא עוין את תעמולת הרצל וגם גזר גזרות חדשות על הישוב, כמו־כן שמועה שמע כי ‘הנדיב הידוע’ אינו הולך אחרי שיטת הרצל. תחת רושם הידיעות והשמועות האלה כתב סוקולוב מאמר־אזהרה. מאמר חריף לפי מושגי־הימים ההם. כשהגיע הגליון לוינא, מיד התרגש הרצל, התגעש והתרגז וכמעט שבא לידי הפיכת הקערה על פיה. אך בעבור הסערה נסע עוד בו ביום אל ציר תורכיה אשר שם, וקיבל ידיעות רשמיות, כי היחס בקושטא לא נשתנה לרעה וכי שום גזירות חדשות לא נגזרו. נשען על הידיעות האלה, פנה הרצל במכתב אל ‘הצפירה’ והעמידה על הטעות שבדבר. המכתב הצטיין בבהירותו, בפשטותו והגיונו ויחד־עם־זה רעדו בו עוד נימים מן ההתרגזות הקודמת. במכתב זה משך הרצל את סוקולוב כמו בחבלי־קסם. הוא פירסם מיד את המכתב בצירוף תשובה ארוכה, שנמשכה כמעט על כל הגליון ונסתיימה במלים המציינות: ‘וסוף הכבוד לבוא’. הוא הרגיש כי זהו השינוי, כי זהו המרחב, כי זה האש הרצל הוא הקוסם העשוי להוציא את התנועה הקטנה והדלה לדרך סלולה וכבושה. אמנם, לכנסיה הראשונה בבזילאה הלך עוד בתור אורח, בתור מסתכל מן־הצד, למרות מה שקיבל בעצת מיכל ברקוביץ הזמנה מיוחדת מאת הרצל לבוא בתור משתתף. בצדק יכול היה לרמוז פעם ב’ספר השנה', כי הוא לא נדחק פנימה אלא נתבקש להכנס. אך בזילאה וקסם־הפגישה עם הרצל עשו את שלהם. ולא היו ימים מרובים וסוקולוב היה לנושא־כליו של הרצל ואחד מעוזריו הנאמנים. לבו של סוקולוב אוהב־היופי וחובב־התרבות הלך שבי אחרי איש־התרבות, אחרי איש הדמיון והכשרון. ולא הרצל ולא הוא ולא אחר פילל אז, כי עתיד סוקולוב להשלים את עבודת הרצל.

מה שנתן אחר־כך סוקולוב לתנועה הציונית, חי עוד בזכרון־רבים. מה שעשה בתור מדינאי לא מש עוד מזכרון בני־הדור. הן זוהי ההיסטוריה החיה, הן זהו ההווה! סוקולוב היה המדינאי המכובד של עם־ישראל. גם בעולם המדיני, כמו מקודם בעולם הספרותי והציוני, לא בסופה וסערה דרכו. ישוב דעתו לא יעזבנו, ותמיד הוא שוקל בפלס כל צעד וכל אומר. ויצמן לקח לבבות בפרדוכסיו, באמרות שנונות הקולעות אל המטרה, ברוח ההתקוממות הגדולה. סוקולוב כובש את הלבבות בפיקחותו הרבה, באצילות־נפשו, בבינתו הגדולה, בתלמיד־חכם שבו. הוא הנבון שבחבורה. אשר על כן בכל מקום אשר הקושי המדיני גדול ביותר – שם מקומו.

[תרע"ז]


לדמותו

סוקולוב הוא הדמות הליגנדרית כיום בספרותנו. משונה הרעיון כי העט המפיק מרגליות בשעה זו, הוא שהקסים את אבותינו ואבות אבותינו. לכאורה, הכל פשוט אצלו בתכלית־הפשטות. כל גופו נוטה לקראת השמש, אין קמט בחגוי־הגיונו, הוא המשביר הוא גם המסביר. לכאורה, הוא הסופר המפורסם ביותר, הוא האיש אשר עבר ארצות וימים, הכל קראוהו, ראוהו, שמעוהו. ובכל־זאת לא נתפרש עוד כהלכה ולא הוקף עוד כראוי. מפליא הדבר, שאין לנו עוד היום ספר מקיף על סוקולוב, ספר שיתן לנו את כל דמותו. נכתבו עליו מסות יפות, אבל לא נכתב עליו הספר. נקבצו פעם בפעם חלק מכתביו, אך לא אנתולוגיה של כתביו. לא חסרו לו תלמידים, אך חסר לו החסיד והמסור. בשביל שהוא מחלק מלוא חפניים לכל, לא הזמין אליו החדרה את המעטים ואת הבודדים. הוא הסופר לעם, סופר לכל, רבן של כל בני הגולה, ולא הבחינה העין בזהב־פרוים אשר בעפרותיו ולא ניסה איש לאסוף מן הזהב. הוא נתן את עצמו כולו לעם. היה לרוח מרוחו, והוא גופו כאילו נעלם ונגוז. דמות ליגנדרית.

[שבט תרצ"א]


רחשי קורא: איגרת

סבא יקר ונערץ!

ראשית כל: אל נא תדחה את השם ‘סבא’ המפזז ומכרכר היום בפעם הראשונה לעיניך. אל נא תוציא אל המערכה את צעירותך המופלגה, את רעננות נשמתך, את יכלתך להרגיש כל בן־זעזוע, כל גוון־מחשבה שנולדים ביום אחרון. לא בזה תלוי הדבר: מישנת־השנים אינה זזה ממקומה. בן שבעים לסבאות. לא תועיל שום אפילאציא. על כרחך אתה סבא! כדאי להשתמש בלשונך אתה: זוהי ‘גזרה קדומה, אשר כולנו כאין וכאפס נגדה’. למעשה, הרי היית כבר מזמן ראש הסינאט בספרותנו. ובכל־זאת החרשנו ולא קראנו לך בכינוי. אך היום – שאני.

שנית: אל נא תבהל מפני עצם האיגרת. אין כאן מאמר נוסף לכל המאמרים הרבים הנכתבים עליך כיום. אין כאן מסה ספרותית. אין כאן נסיון לתת כּרקטריסטיקה מקיפה וכוללת. אלא מה יש כאן? איגרת יש כאן. איגרת של שלמי־תודה. איגרת של קורא. איגרת של אחד מאלפים ורבבות הקוראים, אשר אליהם דיברת בשרשרת־הזהב הזאת של עשרות שנות עבודה פוריה. אני הנני אחד מאלה. אחד מהמון האנשים שלקחו ממך בלי־הרף, בכל ימי־חייהם, ומאומה לא נתנו לך. ומעולם גם לא ניגשו אליך ואמרו: תודה לך, המשביר־המסביר. כך דרכו של האיש אשר הקדוש־ברוך־הוא חננו דעה וכשרון במידה מפליאה. הוא זורע על ארץ רבה. הוא זורע על פני העתים. הוא אינו יכול להכיר כל ערוגה וערוגה אשר עליהן הפיץ את זרעוניו. הוא מדבר לקהל ואינו מדבר ליחידים. והיחידים נהנים והולכים ושותקים. ודא עקא, סבא נערץ: הם שותקים גם כאשר הם נפגשים אתך בדרך־חייהם. דבר־מה בולם את פיהם לבלתי יוציאו הגה. דבר־מה? האם זוהי יראת־הכבוד? האם זוהי אימתא־דרבנן? האם זוהי ההרגשה: אתה עומד לפני אדם אשר אגב־עפעוף־עין הוא חודר לכל בתי־נפשך? אשר לא תגיד לו דבר והוא לא ידע? בחינת ליכא מידי דלא רמיזא ביה וליה? יהי איך שיהי: הם שותקים. הם מדברים על ענינים אחרים ושותקים בנקודה חשובה זו. הרי אני אחד השותקים האלה. הרי למולך ישבתי ואת קולך שמעתי וגם ערכתי מכתבים וגם נתכבדתי בתשובה. ובכל אלה שתקתי בנקודה חשובה זו. אך זה היום לא נשתוק. זה היום נסיר את בלימת־הפה. זה היום אדברה גם אני מעט. כאחד מיחידים רבים.

האם לא מקרה מוצלח היה הדבר, כי הכרתיך בקצוי־גליציה וכי שיחרתיך משחרות־ילדותי? כן, מקרה מוצלח היה הדבר. היה בעיירה איש־יהודה אחד ויהודה לבינר שמו. התזכרהו? ויהי האיש כותב לפרקים ב’הצפירה' ומקבל אותה חנם במשך שנים רבות. ושכן היה לי האיש וטוב־לב מאד ויתנני לקרוא אותה יום־יום ושנה־שנה. וככה נתוודעתי אליך משחרות ילדותי. ככה ליויתי מרחוק את דרכך עשרות שנים, צופה ומביט מקצוי־גליציה, דבק בך ולומד כל מבטא, קולט כל רעיון, תופס כל נקודת־מיפנה. לא ידעת אולי אז, כי אתה יושב בוורשוי ומצודת־חינוכך פרושה על ארץ רבה. לא חסרו באותה עיירה אנשי תורה והשכלה, גם הוגי דעות ופילוסופים. יוּם וקאנט, שקספיר ומולייר, מיל והלמהולץ היו ידועים בבית־המדרש. על שפינוזה כתב גם אחד מאתנו. דון קארלוס היה לחם־חוקנו. עם יה“ש, יל”ג וסמולנסקין גרנו. אך אינה דומה קריאת ספר לקריאת עתון יומי. עתון שמתקשר יום־יום עם מקרי־החיים. סופר שמסביר לך יום־יום את העולם הגדול ואת העולם היהודי. זוהי פעולה חינוכית שאין ערוך לה.

במרכז פעולה זו דלק נר אחד: נר־השכל, נר־ההגיון, אולי המלה ‘דלק’ היא כבר פאתיטית במידה ידועה ואינה הולמת. לא דלק אלא האיר. סתם האיר. דרכו של נר להאיר. לא היו מיסתורין. לא היתה קמיטת־מצח. לא היתה תנועה. הימים עוד לפני תנועה. הימים לכאורה ימי־שקט. יש פנאי. בני־אדם מעיינים בספר ומעיינים בחיים. ושם במטרופולין של פולין יושב ראש־המעיינים, ראש־המסבירים. והכל בקלות ובנעימות. דומה: לא מלבו ולא מראשו הוא מוציא מלים כי אם מלבך ומראשך. הוא רק מסביר לך את אשר אתך. הוא נותן לך משלך. הוא חושף נסתרות שבך ועושה אותן לנגלות. דומה: הבטה אחרת מאשר לו אי־אפשר. מפיו אתה שומע פשט־הדברים ושכל־הדברים וחכמת־הדברים. אך למעשה אין כאן אלא ים גדול של פדגוג נפלא, אשר אל כל אשר יחפוץ יטך. וכך הוא נוהג אתך לא יום, לא שנה ולא שנתיים, כי אם עשרות בשנים. לכאורה הוא כותב רק על ‘דברי הימים’. מספר לך על ביסמארק ועל קריספי ועל אילי איטליה ועל גלאדסטון. אך יש שהוא כותב עשרות מאמרים בשם ‘לכו נא ונוכחה’. או יש שהוא מתאר לך את קלסתר פניו של לואיגר. או יש שהוא נוסע לאיטליה וכותב לך עשרות פרקי מסע.

ואם כל זה הוא בגדר מאמר, הנה לאחר מותו של הנ"ץ הוא נוחת דרגה אל הפיליטון. הוא נעשה ‘אורח לשבת’. הוא מתגלה כפיליטוניסטן רב־כח. אתה קורא את דבריו בהמית־לב ובהלמות־לב. ציור כמו זה על יוסף כהן צדק נחרת עמוק־עמוק בזכרונך. כוחו מתגלה בפשטות כבאצילות. אי שם הוא אומר: ויהא שהספרות והעתונות אינן אלא חנות – כלום החנוונים אינם מצווים על מידות הגונות? הוי, אלי, כמה היינו צריכים לשנן אימרת חכמה זו גם היום!

אך בלי משים עברתי מפסי האיגרת לפסי המאמר והמסה, ובזה לא חפצתי. ראה, סבא נערץ, לא דיברתי פה על ההיסטוריון, על החוקר, על השפינוזיסט, על המספר, על הבלשן, על המדינאי, אני דיברתי אך ורק על הסופר, על הפובליציסט והפיליטוניסט, על המחנך של הדור. וראה, סבא נערץ, מיום שחדלת – נתייתם הכסא. יש לנו סופרים, אך אין לנו הסופר, אין לנו המחנך, אמן־פדגוג. אין לנו אב ואם. אנו כולנו הננו ממלאי־מקום גרועים מאד. ‘פני הדור כפני הכלב’. וראה, סבא נערץ, השעה שעת־חירום. שעת חילוף־משמרות. אנשים לאלפים ולרבבות מדוכאים, מיואשים. בין אם הם מדברים ‘אשר עם לבבם’, ובין אם הם שותקים. בין אם הם מצביעים בעד רשימה זו או אחרת, ובין אם הם נמנעים מהצביע. קוראים לזה משבר מדיני חמור. אך במטותא, האין־יש שזהו משבר הסופר? האין־יש כי גלה כבוד מישראל באשר גלה הסופר מישראל? האין־יש כי לתקופה כזו נתכוון אותו תומאס קרליל באמרו, כי יש שהיא משוועת לסופר – ואיננו? אי המחנך הגדול, מורה הדרך, האמן הפדגוג, אשר ימשוך את הדור אחריו כבחבלי־קסם וינהלהו ברוב דעת ותבונה? שובה, שובה, הסופר־המורה!

[ד שבט תרצ"א]


גדול סופרי ישראל

עם מותו נעלם מבימת־החיים אחד מגדולי־העסקנים וגדול־סופרי־ישראל במשך שלושת הדורות האחרונים. דמותו אינה זקוקה לתיאורים, באשר הוא היה מן המפורסמים ביותר. הוא היה גאון־פלאים בכמה וכמה מובנים. עד ימיו האחרונים הפליא את קוראיו במאמריו ובכוח־עבודתו. והנה לפתע פתאום נדם הכנור לעד.

סוקולוב לא התרחק מעולם ממקורותיה הנאמנים של היהדות. סיפרו עליו, שמעולם לא עבר עליו יום בלי לימוד־בגמרא. בייחוד דוקא בימים של התרגזות וסערות־הנפש ביקש מפלט וריכוז על־ידי עיונים בתלמוד. מן הלימוד הזה הכניס גם אלפי חידושים בלשון. ואמנם, בלי שהיה להוט אחרי חידושים היה אחד מגדולי מחיי־הלשון העברית וממחדשיה.

מותו מציין חתימת תקופה גדולה בישראל. זכרו לברכה!

[סיון תרצ"ו]


המלצות קוראים
תגיות