ובכן היה עלינו בימים האלה לרשום לנו לזכרון שני מאורעות חשובים: מתן המנדט והילקח ידידך הגדול. לא פיללתי, כי יטול גם עלי לדבר באזניך את דבר־התנחומין. לאמור: לבאר את גודל האבידה אשר אין לה תמורה, את גודל החלל אשר חלל זה השאיר אחריו. איזו שמיטה! ידוע ידענו כל ימי חיינו, עוד בהיות אתנו מנדלי, פרץ וכו', כי רק מתי־מספר בתוכנו ראויים הם לכהונה גדולה במקדש־ספרותנו. ואיככה, הה, איככה זה נהיה הדבר, כי דוקא מתי־מספר אלה נגדעו בזה אחר זה במשך שמיטת־שנים אחת? זה אשר עליו אנו מתאבלים כעת, לא היה הגדול שבכולם, הנצחי שבכולם. ואולם לשיעור־קומה ולשיעור־אורה ומישרים הרי הגיע זה כמה, זה כמה, ואף אחד מהם לא עשה כל־כך את כהונתו במקדש־הספרות קבע ועיקר ולא ראה בה חזות הכל, את כל חזון לבו וחייו כמוהו. עוד פעם: איזו שמיטה!

אכן חוק ההתפתחות חל גם בו, למרות היותו מבתחילה ומעיקרא ילד־הפלאים, שר־הכשרון, חביב־הגניוס בספרותנו. די לקרוא את מכתביו אליך, גברתי, על דבר הספרות רק מלפני חצי־יובל שנים ולהשוותם עם מאמריו ורשימותיו מתקופותיו האחרונות, למען ראות את ההבדל ואת הגידול. אותה ונוס, העולה פתאום במכלל יפיה ושלימותה מקצפי־הים, אינה אלא יצור מיתולוגי בלבד. מעבר למיתולוגיה הענין הוא אחר לגמרי. מעבר למיתולוגיה אין קפיצות ואין נסים ונפלאות. גם הארז אשר בלבנון יגדל וישגשג רק ברבות הימים. איזה גידול? זה הגדל. זהו הקולט תמיד, זה אשר יגיעתו לא תחדל, זה הפושט חומר וצורה ולובש חדשים תחתם. אלה ‘תולדות השלמת האדם’. אלה תולדות האדם הגדול, הסופר הגדול. בד ופארה מעל בד ופארה. עלה וציץ על־יד עלה וציץ. ברזל־עשת יובא באש והיה לפלדות. –

אכן הוא היה מורה־דרך לא רק לאחרים, כי־אם גם לעצמו; הוא לימד וגם למד; הוא חשף בלי חשך את מכמני־נפשו וערג גם על אפיקי־הדורות; הוא, היחיד, ניזון גם מסגנון הרבים, מיגיעת חברים מוארי־הכשרון. בהינשא הגלים וירומו גם מפרשי־סירתו. נעימה ההכרה, כי הוא הלך באיזו מידה מן־הצד, אף מנגד. הוא היה ראשית לכל מושרש בזמנו, בחוגו, בבית־אבא, בטל־ילדות מיוחד, באוירה מיוחדת של מקומו ואורח־חייו. וזוהי ממידת גדולתו, שלא שירש את שרשיו, שלא התנכר, שלא התחפש בבגדי־צבעונין של אחרים, שלא ביטא רגשות־הזולת, אלא ביטא, יצר וגילם את־עצמו. שהרי גם זה מטיבו של האדם הגדול, מעצם־מהותו, שהוא גם היוצר וגם היצור,הוא הקובע וקולע אל המטרה והוא־הוא גם עצם־המטרה. זוכר אני אַחד־המאמרים, שפירסם לפני עשרות בשנים ב’הצפירה'. הוא היה כתוב כהלכה, חריף ומבושם, הגיוני מאד וגם רגשני מאד, מזועזע ומזעזע. מי שכתב אותו מאמר היה מסוגל לעשות גדולות גם במקצוע המאמר, להעלותו כמה דרגות ומעלות. אך הוא בצדק מנע את־עצמו מבית־מדרש זה. רבותיו הגדולים, אשר על ברכיהם השתעשע ולאורם ראה אור, לא יצאו אל הרחוב, לא נלחמו בו ולא הטיפו לו, לא הסתדרו, לא גישרו גשרים בינם לבינו; לא אמרו: לחם־שערים! אלא אמרו: מציאות לעומת מציאות, מציאות אוירית אפילו, מציאות דמיונית במקצת, דקה וקלילה, מחוסרת טריטוריה ולא באמת־המידה תימד, – ובכל־זאת מציאות, ובכל־זאת מעין אותה נקודה, מעין אותה אחיזה מה־שהיא של ארכימדס, אשר ממנה יתד וממנה פינה למהפכת־אמת, למהפכת־יסוד, למהפכת־המהפכות: למהפכת־הפנים. הם עמלו ויגעו בשירה ובמדע ובחקירה ובכל דבר־חכמה; הם עמלו ויגעו לכאורה לעצמם, לדורם, לשעתם; אך ההכרה חיתה בהם, כי הם נמצאים על־יד מעיינות־עד, אשר מהם ישקו את עדרי־העתיד. מכוון אני אל העיירה ויימאר. רק מתוך פרספקטיבה זו, מתוך אצטגנינות זו עלינו לגשת גם אל מתנו הגדול. כאן מפתח נאמן להבנתו־צדק.

ומכאן, גברתי, רק עוד פסיעה אחת להבנת צד אחר בידידך הגדול: האוניברסליות! רבותיו אלה, ויצורף אליהם הקוסם הבריטי, ויליאם שקספיר, וכל יתר חמודות־בריטניה, – אשר כולם ביחד הטביעו עליו את חותמם עוד בשחרות־ימיו ואשר כולם ביחד כהו מעט וגם קהו מעט לדור החדר, חניך צרפת ורוסיה וסקנדינביה, – רבותיו אלה הרי לא עגו עוד עוגה מובדלת, לא היו עוד מומחים לאותו דבר, לאותו מקצוע מיוחד; לא חילקו עוד יפה־יפה את הבריאה ואת הנפש ואת השירה ואת החכמה חלקים־חלקים, נתחים־נתחים; אלא איזו אחדות תמה ותמימה חיברה את כל אלה יחד. לא הוגד עוד: חטיבה! לא אמרו עוד: פלוני הוא בעל האידיליה ואלמוני הוא בעל הבאלאדה ואיקס כוחו וגבורתו בניתוח הנפשי ואיפסילון הוא בעל־המכחול לתיאורי־הטבע. לא שמו עוד לב להצלחה מיוחדת במקצוע מיוחד, לוירטואוזיות מיוחדת, אלא לסך־הכל של הידיעות והכשרונות, לעתרת־השפע של האישיות. יד כל אחד היתה בכל. הרדר כתב מחקרים בכתבי־הקודש. אף ווֹלטיר פיזר נתן חילו למקצועות שונים וענינים שונים. הבריאה והאדם והשירה והמדע היו עוד ענין אחד לענות בו, הכל לפי הצורך שבשעה ולפי מצב־הרוח שבשעה. ואף ידידך הגדול הלך בעקבותם. הלך? מבטא זה אינו מדויק כל־צרכו. שהרי לא היתה כאן כוונה, הכרה ברורה, החלטה מסוימת. שהרי גם זה קו מציין בקלסתר־פניו, שאף אשר למרות היותו כולו פיקחות, שנינות, פלס ומאור, למרות היותו כמו יתר חבריו־לגורל בשנת־פחדים זו, כברנר, ובן גריון ואיש־הורוויץ, דבק באבוקת־השכל ובאמונת־השכל, הנה נשמע בכל־זאת בריתמוס־חייו לאיזה צווים נסתרים וכמוסים, שנבעו מתוך מעיינות חבויים שבנפש, – מתוך אישיותו. הוי אומרת, איפוא, כי אישיות זו התפתחה והשתרגה על־פי אימפולסים אחרים מאלה השולטים בשעה זו וברגע זה. לזרא ושלא במקומה היא, איפוא, השאלה: באיזה מקצוע היה כוחו גדול ולתוך איזו רובריקה עלינו להכניסו ואיזו גושפנקה מקצועית עלינו לשים עליו. מתוך חפש מחופש כזה בא משכבר הימים פיקח־תם אחד לידי מסקנה, כי הוא לא היה לא שקספיר ולא דיקנס ולא היפוליט טן וכו' עד סוף כל ה’לא' שבעולם. אמת ויציב! הוא באמת לא היה אף אחד מאלה! אבל הוא היה דוד פרישמאן! אבל הוא היה sui generis [מיוחד במינו] אבל גם הוא נוּשק משפתי הגניוס! אבל גם בו דבק שמץ־מה, קונגניאליות־מה ליוצרים מסוגים שונים ומדורות שונים. –

ארכו הדברים, גברתי, ו’עדיין בן־זומא מבחוץ‘; ועדיין אין בידינו אלא מבט רפרופי מסביב לאילן, מבלי לשהות במאומה על כל בד ובד. ואמנם, מי יתנה היום את תוקף הכל? ומי ישער את כל אשר אבד? הגיעי בעצמך: ומה אם מנדלי היה מת בגילו של פרישמאן – איזו צורה מטושטשה היא משאיר? אנו אין לנו כיום רק תפילה אחת: יאספו נא הבדים אשר השאיר למקום אחד ואז יראה הכל ויוגד הכל. והרשי־נא לי ללחוש באזניך: אז לא תישכח גם חיבת־היהדות שלו, חיבה זו שבערה בקרבו מבפנים ואשר בכל־זאת הגיעה אפילו לידי קריאה: ‘אל תגעו בחדרי!’ ונתבטאה ביתר־הסבר במאמרו ב’העתיד’. לא לחנם כתב לנו הוא, שפיקפק לא רק בעיקר הדתי, אלא, ועוד יותר, בעיקר הלאומי, את ציור־הגעגועים הכי־נחמד לנסיעה לארץ־ישראל וגם את ספר־הנסיעה לארץ־ישראל בעצמו הכי־נחמד, המתחיל והומה באותו פסוק ‘חלחלה לא אדע שחרה’… כולו כיין המשומר. כן, הוא לא יישכח! משלו יצלצל תמיד באזנינו, בלבנו, בנפשנו, גם בשעה שלא נתכוון לזה. ואם כתב פעם לסופר צעיר: ‘חמודות לי דבריך. זוהי מליצה וגם אמת’, והיה גם זה פסוק־פרישמאן. לאמור: ישר, שקוף ומואר – ובלי גיחוך.

ארכו הדברים, והוא הלא שונא־אריכות היה. במות הרצל כתב הוא לנו, אחרי קינת דוד לשאול ויהונתן, את הנקרולוג הכי קצר והכי־יפה במשכיות ספרותנו. התזכרי? הוא הרגיש והדגיש, כי גם מות־בלי־עת של הרצל מידי פיה נאמנה היה לו. האין־יש כזאת גם בנוגע לו? האין־יש לנו ההכרה, כי בלא־עת גוע גם הוא וכי רק החל להרים את כנפיו? כי רק התכונן ללכת לארצות חוילה ואופיר? האין־יש כי תיף השמש ותרב את זוהר־הרקיע לפני צללה הימה?

בוא שלום, מורה־ביקר, סופר נאמן. הומה הלב לזכרך. –

[וינה, חצי אלול תרפ"ב]