רקע
ר' בנימין
אליעזר בן יהודה: מאורותיו וצלליו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

 

א. בסירה מקושטת־פרחים

אחי! אתה אומר: עליך המצוה לכתוב לנו על בן־יהודה, שהרי אתו היית, אתו נפגשת ואתו הלוך הלכת בארחות־החיים. ושוב אתה אומר: עליך החובה לכתוב קושט־דבר־אמת, לא לשאת פנים, לא לעצום עינים בפני דפים מטושטשים, פגומים במסכת־חייו. אידיאליזציה למה? יעמוד ‘מורה מורנו’ בן־יהודה לפנינו, כולו כמו־שהוא, באורותיו וצלליו. בו אנו חפצים, בצדקתו ובחטאו, ולא בחסר ויתיר, ולא בכחול־הזיוף, יחי הזיוף אפילו לשמה, לשם כוונה טובה, הגונה, מוסרית, לאומית או יפעתית. אין צורך בפסלי־שיש, אלא בדם־אדם רותח ומפרכס, אם למשכן ואם לעגל. לב מי יהגה בו, בלי שיעמוד האיש מלוא־קומתו לפניו? וממי נעלם, כי הצל אורב לאור וכי במקום גדלותו שם גם חולשתו? כי האור והצל מעורים זה בזה? הבה לנו את בן־יהודה, אשר חזו עיניך! נעניתי לך, אחי. אמנם, על קרבן רענן יפה השתיקה, הרכנת־ראש שבדממה. במה הדבר אמור? כשיש שתיקה, כאשר בני־אדם מלווים חרש את חברם, צועדים מדודות, מתון־מתון, נזכרים בהרפתקאות ימים חלפו ולא ישובו לעולם, מהרהרים־מערערים אגב כיווץ־הלב במתרחש לבוא, בקצרה: נועצים מבט אילם בים־הזמן ובחבר זה, שחצה בסירה רבת־שנים את גליו, ועתה נעלם מאתנו לעולמים.

וְהַחַיִים וְהַמָּוֶת אַחִים

שִׁבְתָּם יַחַד,

אִישׁ בְּאָחִיהוּ יִדְבָּקוּ.

ואולם בשעה שהכל מדברים, בשעה שנדמה כאילו אומרים להמיתו מחדש מיתת־דיבור, בשעה שמעמידים את ארונו ליד כל קרן־זווית, וכל הפיות וכל העטים ננעצים, ואך אין אתה שומע את הדיבור אשר ממך ואשר לך הוא – בשעה כזאת מצוה וגם החובה לדבר.

אכן, קמה גם נהיתה נבואת ברנר: לא שלחו חכמים לסקול את ארונו. הלוויה כזאת לא ראתה ציון החדשה מימיה. מעין זה היה גם במות סטרינדברג ובהיקברו. לא רק כאילו נתפייסו קנאי־הימין, אלא גם חרדי־השמאל. היתה הרגשת־נעילה, הורדת הוילון האחרון. עימעמה ההרגשה: הוא לא יחטא עוד לנו, ואף אנו לא נחטא עוד לו. חדל רוגז. היתה הרווחה. אך אלי באה עוד הרגשת־לוואי: ידידים היינו. גדולה אהבה, אך גדולה שבעתיים ידידות. יד ביד כי תשולב ועין כי תביט בידידות אל עין.

צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן,

נָעַמְתָּ לִי מְאֹד.

נִפְלַאתָה1 אַהֲבָתְךָ לִי –

מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

אהבת־נשים אינה פוסקת עד זיקנה ושיבה. היא מנת כל גבר. היא אינה זקוקה לסיוע מיוחד. אך אהבת־רעים היא יקרת־המציאות, מתת אלוה ממעל, מנת יחידי־סגולה, והיא מותנה בתנאים ידועים. והיא ניתנה לי מאת הנעדר. זה אשר את משכבו הציעו לו מקרוב על אדמת חב"ד בהר הזיתים – ידידי היה. כנחל שוקט היתה ידידותנו. המות גילה לי רז זה. המות הוא פרשן־עמקן מאין כמוהו. המות והידידות. חיים בני־אדם, חיים ומתהלכים במהלך ידוע, בביאור ידוע, והנה בא הוד־המות ומגלה את הלוט־הלוט ומבאר הכל מחדש ומיטיב לבאר.

ואני ראיתיו במצבים שונים, בזמנים ובמקומות שונים, אך עכשיו אין אני רואהו אלא במצב אחד, – כשהוא יושב בחדר־ספריו בקומה התחתונה, המופנה אל הסימטה הנקיה, אל סימטת בני־חבש, והוא יושב בקרן־זווית, לפני השולחן הארוך המכוסה תמיד ספרים פתוחים (ותמיד באותו הדף), וליד החלון הפונה לצד הסימטה. היום יום מימי האביב או הקיץ, או סתם יום שמש זורחת. השעה לפני צהרים, הוא בחזקה שכבר עבד חצי יום, הוא לבוש מפלגא ולעילא רק כתונת לעורו, כתונת מגוונת, בלתי מכופתרת כהוגן, פתוחה קמעא לאויר; אין איש זולתנו בחדר, והוא יושב לו ישיבה מתוך קורת־רוח, מדבר ומרבה לדבר (מרגלא בפיו: ‘לי יש פנאי’), כשבת־צחוק של הנאה, של רוח אידילי, ניצבת בקרן־זוית של השפתים, ועיניו נוצצות מתוך מנוחת הנפש וחדוותה. העינים הללו! בעיקר אין אני רואה עכשיו לא את הגוף הצנום, לא את השערות האדמדמות־הצהבהבות, לא את כל הגוויה, הדומה משהו לזו של אחד־העם; בעיקר אין אני רואה אלא את מבט־עיניו, אין אני שומע אלא את קילוח־דיבורו. כך מביט וכך מדבר רק הידיד, הקרוב אליך. נפלא! מעולם לא הוכיחני על שיצאתי ל’תרבות רעה‘, על שרגלי עמדו שוב בחורבת־הדורות, באותה חורבה של ר’ יוסי, שבה בת־קול מנהמת יומם אף לילה, בקצרה: על ששניתי ופרשתי ונהייתי שוב יהודי של יהא־שמיה־רבא. הוא, שנלחם מלחמת־תנופה בדת ותורה, הביט על כל זה ברחבות־הנפש. אחרים, קטנים ממנו לאין־ערוך, התחילו, לרגלי מקרה עגום זה, בדלים ממני והפסיקו את ה’יחסים'. קנאים מעטים, מן הותיקים ומהדרים מן המהדרים, פגעו בי ולא רצו לדור אפילו בשכונתי. חזרה ונשנתה אותה הקומידיה הקטנה של ד"ר שטוקמן בדראמה של איבסן, כאשר הוא, היחיד, אומר להפריע את מלאכת מעיין־הישע על אדמת־ביצה. אפילו ברנר סבל מעט מזה (או כמו שאומר הלועז: Mitleidenschaft gezogen wurde in [=נמשיך להיות אח־לסבל]). בכלי־מיבטא מסיטרא־דשמאלא נדפסה ביקורת שלילית על ‘האדמה’ שלו ובתור הוכחה נזכרה העובדה העגומה, כי גם אני השתתפתי באותו ירחון. רק בן־יהודה לא נע ולא זע. קילוח השיחה, נשאר כמו שהיה: פנימי, יסודי, ידידותי, גלוי־בתכלית ונלבב־בתכלית. קילוח השיחה היה אפילו עליז, שובב, נחפה ברצי הבנה מלאה. הוא קיבל את העובדה ולא עורר שאלה. ואני אמרתי אל לבי: אכן, יש פלדוובל קטן־רוח ויש גיניראל גדול־רוח. והוא היה גיניראל. אומץ־רוח של מצביא, של מפקד היה בו. אך מקרה הוא שלא שלח את ידו בצבא, שלא שימש את נפוליון, שלא היה חברו של טרוצקי, אלא עסק בספרים ועתונות וחיי־ציבור והחיאת־לשון. והיתה בו מגדלות־הרוח של מצביא, המתיחס בגודל־נפש, בהבנה מלאה למנוצחים, בה בשעה שהפרחחים עודם נוהגים איבה, לעג־שאננים וקטנות־המוח. הוא התפאר, כי כבר הספיק להחריב את הדת, לאמור: להכות את צבא־הדת שוק על ירך. וזאת לא היתה התפארות־שוא. זאת היתה הכרה. והכי על אויב אשר כזה יתעורר? לא, הוא חשבו למנוצח, הראוי לחנינה. ‘סאנקציות’ לא ביקש. במכתבו הארוך אלי בדבר ימי־מאסרו הוא מדבר גם על זה בהבנה מלאה. מנקודת־מבט של ‘במלחמה כמו במלחמה’. מלשינות אתם אומרים? שקטו, יהודים. אילו היה הוא קנאי דתי, היה עושה למעלה מזה. היה עוקר את ההורסים מן השורש, היה צולה אותם על המוקד. לא, זה היה לו עתה אויב מדומה, אויב עלוב בעצם, צל־אויב. את אבק־השריפה אשר לו שמר לאויבים אחרים ויותר חזקים.

או יש אשר חדר־הספרים עודו בקומה העליונה והאור חודר דרך החלונות משני קירות; הימים ימי־שקט, לפני פרוץ הסופה, והתורכי אז בארץ, אך קרני־המישוש מושטות כבר מול ערב – והוא מוסר קטעי־שיחה עם בעיד אלחוסיני, הערבי הכי־נכבד אז בירושלים; אין איש זולתנו בחדר; השיחה כאילו כבר נסתימה, אך לא, הוא אינו יכול להתאפק, לעצור בלשונו; הוא מוכיחני גלוי על אשר באחד ממאמרי ב’העולם' אשר באודיסה דיברתי דופי גם בעתוניו. הוא יצא מאצטגנינותו, מדבר ברגש, הקול רועד מעט והוא כבוש מעט ובעיניו נוצצו רסיסי־דמע… נפוגותי עד מאד. עד־אז לא ראיתיו רגשני. לא ראיתי בת־עינו דומעת. ניכר, כי נפגע עד־מאד מן המעשה אשר עשיתי. הוא גם ביאר את מקור העוצב. היתכן? היתכן כי ידיד יכתוב כזאת? ענין הידידות תפס מקום רב. העולם נחלק לשניים: ידידים ואויבים, מאהבים ומשנאים. מה שבאמצע – דומן שאינו שווה בשימת־הלב. זוהי מתכונת בני־שם. האנגלים יצקו את המימרה: ‘צדק או עוול – מולדתי’. אך בני־שם עוד הקדימו ואמרו: ‘צדק או עוול – שבטי’ שבט בנימין מגן עד כלות־הכוחות על בני גבעה, אף־על־פי שבודאי גם הוא היה מתעב את המעשה הרע אשר אלה עשו. בתולדות ערב מסופר על מלחמה, שארכה ארבעים שנה בין שני שבטים ושהחריבה כמעט את שניהם. הסיבה היתה חטאו של אחד הנכבדים משבט אחד. אביו של זה, שהכיר בחטא בנו, רצה למסור אותו בידי השבט השני ולמנוע את התפרצות־המלחמה. אך נשיאי השבט מיחו, ובחרו במלחמה ממושכה מאשר להשאיר אפילו את החוטא, את העבריין שביניהם, בלי הגנה. מחמד רצה לבטל את כוח־השבט וניסה להעמיד במקומו את כוח הקיבוץ הדתי. אך מכיון שכל הערבים תוכו לאיסלם, ממילא חזר וניעור רגש השבט ולא נעקר עד היום הזה. אף רגש־המשפחה של בן־יהודה היה עצום מאד. ואילו במקום השבט באה הידידות. לא יחידי היה בדבר זה. אתה מוצא כחזיון הזה גם אצל שרידי הבילו"יים והקרובים אליהם. גע באחד מהם ועדת־דבורים תקיפך. כי מעבר לידידות יש דבר־מה הנקרא אוביקט ומאזני־צדק; כי יש למושך בשבט סופר דבר־מה הדומה למתימטיקה, אשר אין אהבה או שנאה חלה עליו כלל, – דבר זה הוא מעבר ליכולת־התפיסה של אנשי־גזע אלה.

או יש אשר אנו הולכים אז אל הספריה אשר לדומיניקנים; הוא מציגני לפני ה’אבות' ומשיג בעדי את רשיון הביקור והשימוש בספרים. אגב־שיבה אנו מדברים במילונו והוא שוב נרגש וקולו רועד־רועד. ניכר כי הקול בוקע ועולה ממעמקי ההרגשה. והוא אומר לי: אם אזכה ואכתוב את המלה האחרונה במילון, אז אצטרך לסייעתא־דשמיא, כדי שהלב לא יתפקע מהתרגשות… ואנו ממשיכים את דרכנו מחרישים, שקועי־הרהורים והדממה עוטרת את הככר.

או יש אשר אראהו עוד בפגישה הראשונה. הוא יושב וקורא ברוב קפדנות את ‘מדרש הנעלם’. על שאלתי הוא נותן מענה, בלי גרוע עין מן הספר. נדמה: הוא בולע את השורות, רודה בהן ומדביר אותן; אגב־קריאה ואגב־דיבור ישרטט את המקומות הנחוצים. ויהי אז בעיני גם המשרטט ל’מדרש נעלם'. –

 

ב. תולע

יכיר את בן־יהודה רק מעט מי שיראה בו אך את החוסן, את תקיפות־הרוח, את היד החזקה, את הלוחם לעברית, את מחריב הדת, היהדות; גם למטבע שלו יש לו לגודל התימה, שני צדדים: תקיפות לאין־שיעור מצד אחד ורכות לאין־קץ מצד אחר. רכרוכית של נשים. אלא שהיה גדול גם בתקיפותו וגם ברכותו. את גדלותו חשתי בעיקר בכל פגישה־שביחידות, באין אחר אתנו. במדע המיטאפסיכולוגי היו נתקלים – לפני ד"ר שרנק־נוטצינג – באותו קושי, כי המדיום היה נפגע מכל פנים חדשות שבחבורה; ויצא כי אותם הנסיונות, שהיו מצליחים ביחידות, שוב לא עלו יפה בשעה שרבּוּ המשתתפים. מעין זה היה משפטו של בן־יהודה. כלעומת שרב מספר המשתתפים, כן קטן חנו, כן הלך הלוך והתכווץ, הלוך והצטמצם. בהיותו לבדו, בא הוא לידי בליטה, היה הבודד הגדול. ברבים היה בבואה לרבים. קרני־מישוש לו דקות־מן־הדקות והוא חש את צפוני־המאוויים של הרבים ונשמע להם ומציית להם. הלוחם הכביר בשער היה איש־השלום בבית. יוצא, שהיו בעצם שני בן־יהודה. יש שנגלה האחד, הגדול ביותר, ויש שנגלה השני, המצוי ביותר. מכאן היחס השונה אליו גם בין אנשים תמימי־רגש.

על עמודי שבועון עברי בארץ־ישראל נדפס פעם כתב־אשמה על בן־יהודה. בסופה של אותה קטגוריה נאמר בערך: ‘השאלה היא, אם לפרסם את העובדות האלה או לא. ר’ בנימין אומר: לא. ברנר אומר: הן. אתם עשו כפי רוח בינתכם'. לאמור: אותו כתב־אשמה נכתב רק בתור חומר למאמר בצירוף ‘צריך־עיון’ בצדו. למעשה יצא, שנתפרסם עם הצריך־עיון. לחזור ולפרט את כל הענינים האלה – לא כדאי. מספיק לתפוס את הקו העיקרי. במה היינו מחולקים? – ברנר נגלה לו אז בן־יהודה המצוי והוא דן אותו באיזמל הביקורת כדין איש מצוי. ואני חזיתי ביותר את בן־יהודה הבודד, המיוחד, היוצא מן הכלל, אשר לא ימד באמת־המידה של הכלל. למוד את הגדול כקטן, – זאת אומרת: להתנהג אתו שלא כשורה. כולנו מבינים, שיש הבדל בין הבא־בשנים ובין מי שלא הגיע עוד לפרקו. ומדוע זה לא נכיר, שיש הבדל איכותי בין הבלתי־מצוי ובין המצוי? אף היהדות מפלה בין זה לזה. היא חשה, כי יצרו וסבלו של זה מרובים משל אחרים – והיא מניחה, כי אין להרהר אחריו. מידה זו רבתה ביחוד בעולם־החסידות.

בעיקר לא היו כל החטאים האלה אלא חטא אחד: חטא העתונאי. אין להעלים, כי עתונו, באיזה שם מקרי ובאיזה גילגול שהוא, לא היה כלי־מבטא אידיאלי ביותר. בדור שבו כבר זרחה שמשו של אחד־העם, מי שהרים לאין־ערוך את הגובה המוסרי של חכמת־העריכה, היה הניגוד מורגש עוד יותר. הניגוד קיבל לפרקים צורה של פצע עמוק. עתונו נוצר בעיקר למלחמת־הלשון, להפצת ההשכלה ולמלחמתה. הוא גם שימש מכשיר לחידושי־הלשון, לבריאות חדשות מתוך התעשיה העצמית. מה שנתחדש בבית־מדרשם של אחרים נפסל. הנצחונות של מדעי־הטבע נמסרו בסגנון חגיגי, כדין נצחונות בעלי־ברית, כדי לכרות אוזן להשכלה. אך באותו סגנון נמסרו גם חדשות־המשפחה, עד שהעתון קיבל צורה של רשות פרטית, של התנפחות ‘חצרנית’. מתהלכת המימרה של ‘אשתנו ילדה בן’. והבין לא יכלו וסלוח לא יכלו על שהעתון העלים עין ממומי־הציבור, על שהשתמט מביקורת ציבורית, או שעשאה מידרס לעניינים פרטיים (כגון ‘הנרגנות הגדולה’ כלפי ענתבי בשעתה, שנסתיימה, כעבור זמן־מה, בדברי־חונף). בימי הפקידות הבארונית לא הוקיע את זדון־לבה ואת שערוריותה. הפנייה, הנטייה בכל. שוב ענין הידידים והאויבים. אללי! מן ההכרח ההגיוני לחשוב, שלא בלבד האהבה והשנאה, גורמים נפשיים, גזעיים בעצמם, השפיעו על מידת הביקורת. בני־ירושלים הליזו, כי גם מוסדות־החלוקה ידעו לחסום את הדרך בפני הביקורת. אוי ואבוי! נלחום נלחם העתון על קדושת השפה העברית. אך אפילו בתחום־שבת של השפה לא נשאר העתון נאמן לעצמו, לא נשא את הדגל בגאון, לא שמר עליו תמיד מפני הרבב. אותו כתב־האשמה דן בעיקר על חטאים בנידון זה. אף עמדתו בימי מלחמת־הלשון לא היתה einwandfrei [=ללא ערעור] לגמרי, נתנה מקום ללזות־שפתים. לולי ‘החרות’, עתון של ספרדים, של בן־עטר ועזריאל, שהיתה אתנו ולא נשמעה להצעות בעל־פה ובכתב לקבלת תמיכה מצד ‘עזרה’, אפשר שלא היינו נוחלים נצחון מכריע. אף שותפות בנו עם המומר פיינגולד להוצאת העתון לא העירה את התנגדותו. הוא אמר בהיתול די רציני: כלום נלחמתי בגבאי הכוללים האשכנזים על שגנבו מכספי־החלוקה? אני נלחמתי בהם על שלא גנבו. והוא הסביר את השקפתו: חכמי הספרדים וגבאיהם, שהיו מחלקים את כספי־החלוקה שלהם בינם לבין עצמם, נתעשרו על־ידי כך, קנו שדות וכרמים, רכשו מגרשים ובתים ונהיו לעמודי־הישוב. ואילו גבאי האשכנזים – מתוך שבדרך־כלל חילקו את כל מעות החלוקה לעניים, יצא, שהעניים לא נהנו אלא פרוטות וגם הם נשארו דלים ואביונים, והישוב לא הרויח מזה כלום. כזאת היתה השקפתו, – בבור־לב ובתום־לב. מכאן אי־האימון בחלוצים, הדומים במובן ידוע לבני הכוללים העניים. הישוב יכול להיבנות על־ידי בעלי־רכוש, על־ידי אנשים המסובלים בקניינים חמריים, מעשיים, כספיים. הפייטן ירחף בשמים, והכסף ישלוט בארץ. כזאת היתה ההכרה, שלו ושל רבים מעמודי־הישוב; והוא, בהיותו בעצם גלוי־לב, לא האפיל עליה. גם אין בדעתי להאפיל על הצדדים האלה, אין בדעתי בכלל להאפיל על דבר־מה. אין תועלת בערפל. יהיו הענינים מוקפים אור מסביב. האור הוא יסוד־נצח. טוב הצל ונוח להסתופף בו, אלא שאינו יכול לשמש יסוד לבנין, לחשבונו־של־עולם, של האישיות. ואני נגעתי בצדדים אלה של אישיות זו עוד ב’המעורר‘. בחוברת אחרונה, על העמוד האחרון. אותה רשימה, שבן־יהודה קראה אחר־כך בשימת־לב, כך נסתיימה: ‘הה, מה זה יהמה לבי ורוח נכאה מה זו עושה? אי לך, גניוס אומתנו! גם לחגיך אי־אפשר בלי טיפה מרה, בלי רוח־עצבת…’ אלא שמצאתי שם צד־זכות ועלי־תאנה. לתומי חשבתי: אדם זה מביט על המילון כעל מפעל־חייו ומתיחס בקלות ראש לעתון־סמרטוט; לכל היותר יעריכו כקרדום לחפור בו. כן. המלה ‘סמרטוט’ שאין אני רגיל בה, נזכרה גם בפירוש. אך שבתי וראיתי, כי שגיתי. הוא לא חשב כלל את עתונו לסמרטוט. עליו גאוותו. ילד־שעשועים היה לו, גולת־הכותרת. הוא הוכיחני על השתתפותי ב’החרות’. בעיניו נוצצו דמעות בדברו אתי על חטא שחטאתי בבקרי את עתונו. ושוב: מרגיש אף מרגיז הרעיון, כי הגדול, הבלתי־מצוי, עוסק בסמרטוטים. אם לפרקמטיה, ילך וימכור גפרורים בשוק או יסחר בשטרות, ואל יסאב את הקודש ואל יעשה את המלה העברית חולי־חולין. אמת: הכרכורים הקשים ביותר לא נעשו ישר על־ידו. אמת גם זאת: העתונות העולמית הגדולה, זו של הנורטקליפים למיניהם, אינה בעצם אלא זונה סוררה, שפחה חרופה, מכורה בעד בצע־כסף; אומנות של לסטים ושל בדחנים. הוא גם הוא, בדברו אתי על כשרון־ההתנפחות של עתונאי אחד, הזכיר את המאמר: מה דלדידן הוה מומא – לדידהו לא הוה מומא. ואמת גם זאת: תור־הזהב של העברית עבר. היא חדלה מעמוד ברשות־עצמה. היא מפלגתית בעצם גם בשעה שאינה מכריזה על זאת ולא מיבעי כשהיא מודה בדבר. היא נשמעת לאיזו אקסקוטיבה, זאת אומרת: לאיזה מטומטמים העומדים בראש, לאיזה רוב מגושם, לאיזה המון צפוף. כאן גם כאן פצע עמוק, אשר לא מהרה ירפא. אחד ממשוררינו ציין באזני: קוֹרוּפציה. אחד מסופרינו, מי שהקדיש את מיטב־חייו לפובליציסטיקה העברית, כתב אלי: ‘זה שנים שלא קראתי מאמר בעברית, שיהי כדאי להתחשב אתו’. וזה בשנים המכריעות, לאחר הדיקלראציה. ואני יכול עוד בדוחק להבין העלמת־עין מפקידי־נדיב. אך הבן לא אוכל העלמת־עין ממנהיגי תנועה עממית ומפקידיה. אויה! יש אשר נדמה לי, כי הרוח החיה כיום בעתונותנו הוא Lakeiengeist [= רוח משרתים]. אין עצמיות ואין מעיין האמת. אפילו שתיקה זו במשך שנים בדבר משכורת־הנסיכים של גדולינו ו’חברינו' אומרת דבר־מה. ויאמרו מה שיאמרו: אני רואה בכמה ממאמריו־פאראדוכסיו של בן־יהודה בשנים האחרונות התלקחות רוח הלוחם מקדמת־דנא. הוא קם והתרומם אחרי נפלו. אני מודה ומתוודה, כי כמה דברים במאמריו האלה אשר הרגיזוני בשעתם, נתבררו לי אחר־כך כאמיתיים. אלא שבכל אלה אין להאפיל על הצדדים השליליים, בכל אלה לא תרגע הנפש, זאת הנפש הפאטאלית, המקולעת לעולמים בכף־הקלע, זאת הנפש הכמהה ונכספת לאמת מוחלטת, למוסר מוחלט, לשלימות מוחלטת ולטהרה מוחלטת. – ואין – וצר – – –


 

ג. מאין ולאן

כִּזְרֹחַ הַחַרְסָה בַּגַּנִּים

בִּנְאוֹת דִּשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר

כן, לשעבר, בזרוח עוד שמש הארץ לתוך חלון חדרי והוא עודו מתהלך אתנו עלי־אדמות, רשמתי את הדברים האלה:

'גיבור הוא. לית מאן דפליג. מקומו איתן בדפי ה“דוריה” [ההיסטוריה] העברית והעולמית. אך פי־שנים ברוחו. הורמיז ואהורמיז ירדו כרוכים בנשמתו. ויש אשר נדמה, כי כגודל הורמיז כן גודל האורמיז.

הורמיז – זהו גיבור האומה, קנאי לכבודה, אביר לשונה, איש תם יושב אהלי המילון, רב־פעלים, למדן ונקדן ושקדן.

מפלגא ולעילא הורמיז. זה הטיף לאור, שר לקדמה, לשיחרור, לציון, לעברית, לעבודה.

ומפלגא ולתתא אהורמיז. וזה עמד בעדת חנפים, תקיפים, אוגנדה, קלקול השפה, ליבנטיניות, “אפנה”, “אטון־מצרים”'.

אך גם שם נאמר, כי בשל אהורמיז, בשל ‘שמחזאי ועזאל’ לא נשכח את הורמיז, את מבשר־האור; כי לא ינוח שבט אהורמיז על גורל הורמיז. ואמנם, כל פרשת אהורמיז אינה אלא צדדית, זמנית ואינה נוגעת לעצם־ההופעה. עוד שנים מספר ואיש לא יזכור את אהורמיז ולא יעלהו על לוח־לבו, ולנצח־עולמים ינון אך שם בן־יהודה מחיה־הלשון. זוהי גדולתו עולמית וזוהי תפארתו־כבוד. לא רק בתחום־שבת שלנו. אין רבים כמותו גם מחוצה לנו. כי הנשמע כזאת מאז ומעולם, כי ביום אחד יקום איש אחד בלתי־נודע ולא שם לו ולא כוח ולא כסא־מרומים ויאמר ללשון מתה: חיי! בדמיך חיי! וכן יהי? וכזאת עשה הגוץ הזה, השחוף הזה, גרוגרת דר' צדוק הלזו. יתהלל לו וואגנר במנגינותיו, יתפאר ויתרומם לו איינשטיין ביחסיו – הלז יתירה עשה. הוא יצר נגינה למתה, הוא ברא יחסים לרפאים. הוא הסב את גלגל־הזמן אחורנית ויאחז בשלבי־הגלגל מלפני אלפים שנה, עת העברי עוד עברית ידבר. הוא החיה מתים. הוא שם חדשות בארץ. בלי־משים נזכר אתה שוב באותו בן־שם, בן למשפחה עניה, רועה־צאן בנעוריו, ולא שם לו ולא כסא במועצת שועי־מכּה. והנה יצק לו מימרה קלילה: אין אֵל אלא האל ומחמד שליח־האל. ובכוח מימרה קלילה זו יצר עולמות והפיל עולמות.

נזכרה פה הקבלה רבתי זו מלפני אלף ושלוש מאות וחמשים שנה, כדי ללמדך עיקר גדול אחד. כדי ללמדך, שעל מעשים מסוג זה, מפורמאט זה אי־אפשר להוציא משפט מוחלט. כאן דרושה פרספקטיבה של דורות, של מאות בשנים. בוא וראה כי גם מעשה־רב של מרטין לותר ניתן להערכות שונות, כפי מצב־השעה ויחס־המעריך. הוא מרד ברומא – הרי יש כאן מקום לכבוד ותפארת. אך הוא גם הפריע את מהלך הריניסאנס, והרי יש מקום להצטער. הוא שיחרר את גרמניה, וזה נותן טעם לשבח. הוא קרע את גרמניה לשנים, וזה נותן טעם לפגם. קארלייל מהלל, וניטשה מחלל. אם לדיתיראמבים, – אין לך אדם יותר ראוי לזה מאליעזר בן־יהודה, איש־ירושלים. ואולם אם למצות את עומק־הדין, אם להערכת־אמת, בלי משוא־פנים, בלי משפט קדום, מקובל, הרי יש מקום רב לפקפוק. אל אלהים הוא היודע ורואה מראש, אם לא שילמנו מחיר גבוה מעט בעד תחייתה של לשוננו הקדושה. קברניטי־הספרות בשעתם לא סמכו את ידיהם על תחייתה. ענין זה של תחיית־מתים הוא עניין אחראי במקצת. המתים – דין הוא שימותו וינוחו בשלום על משכבותם. חוק הוא מחוקות־הטבע. אם עם־ישראל חדל מדבר בשפתו, אפשר שהיה בזה מן ההכרח הטבעי. ואל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ. תחיית־המתים היא עניינם של אלים ולא של בן־אדם־תמותה.

כִּי אֶל בְּנֵי אֵלִים

לֹא יִדְמֶה, לֹא יִשְׁוֶה

לְעוֹלָם הָאָדָם.

אִם עַד כּוֹכָבִים

יַעֲלֶה שִׂיא רֹאשׁוֹ –

הֵן מַעֲמָד לֹא תִמְצָא

כַּף רַגְלוֹ חֲרֵדָה,

וְהָיָה כְמִשְׂחָק

לַעֲרָפֶל וָרוּחַ.

אף בן־יהודה היה כמשחק לערפל ורוח. עצם תעשיית־המלים שהיתה הכרחית, הרבה מן הערפל ומעט מן הרוח בה. לא רק שהכשיר את כל השרשים הערביים, הקרובים קירבת־גזע, אלא בכלל כל השרשים האפשריים. קום קרא את הרצאתו בזכרונות ועד־הלשון. אפילו ראשי־תיבות כגון ‘חשמה’ ו’לעלן' באו בחשבון. אך בזה לא כל הרעה ולא עצם־הרעה. הרעה היא, שהחיה מלים והמית, הה, את הרוח. הוא בעצמו, בהיותו עוד חניך בית־המדרש הישן, כתב עברית יפה. אך בבית־מדרשו השתרר בליל־שפה, מין ז’רגון אשר לא כתוב בתורה. לשון בת־יומה, שמעט בה ממכמני תרבות עתיקה. לשון של ‘כלי־זמר’ ומבריחי־סוסים. גם בעלי חוש לשוני כיון שנכנסים הם לאותו חדר, מיד קהה חושם וניטל כשרונם. ולבי אומר לי, שאין זה מן המקרה ולא מזדון־לב. לבי אומר לי, כי יש כאן מן ההכרח הפנימי, אף כי עוד לא התגלה לעינים. כבר עמד ד"ר קלוזנר על זה, כי עצם מלחמת־הדת של בן־יהודה היא באיזו מידה תוצאה מחפץ תחיית־הלשון. רבים מאתנו פרקו עול תורה ומצוות, אך בן־יהודה עשה זאת בדחילו־ורחימו. בשימו לחם־חמץ על שולחנו ולא שעה אל יקהת־אם, אל תחנוניה ואל דמעותיה, בהיהפך לה ליל־שימורים לליל תשיעי באב – היה לו זה מתחיית־העברית. רבים נהו אחרי אוגנדה; אך בן־יהודה, בהתלהבותו לאוגנדה עד כדי הביאו את יהושע ברזילי להקאת־דם, היה גם בזה נאמן לתחיית־הלשון. בוא וראה, שכל אותם הדברים השלילים אינם נחלת אותו חדר בלבד. דוק ותמצא את דמות־דיוקנם בכל הישוב החדש, המילולי, עד־כמה שגידולו וחינוכו בקדושה, בארץ התחיה, ואינו בא מן הגולה. העקרות הרוחנית מפליאה. בבואה שלה היא הגימנסיה העברית בתל־אביב, אשר כבר כימי דור ימיה. לא נזכיר לשם השוואה את השמות המקודשים של ‘מיר, אישישוק, וולוז’ין’. נדמה, כי גם עיירות נידחות במדינות מדולדלות הוציאו יותר פרי־תנובה מ’מרכז רוחני' זה. וגדולה התימה: הרי לך בית בצורת ארמון, מפולש, רב אורה, רב־מכשירים, ספרים; הרי לך ‘כוחות הוראה’ מעולים, בעלי השכלה גבוהה, חלוצי־התחיה; הרי לך המלה האחרונה של חכמת הפדגוגיה ונסיעות תכופות למערב לשם ‘השתלמות’, לשם יניקה מן המעין; הרי לך במוסד זה ובדומים לו בארץ אלפי תלמידים, מיטב הנערים והנערות, בעלי־מוח ובעלי רגש. והתוצאה – אפס. אם ראית אחד מהם, שיש בו לחלוחית־מה, חזקה שהביא אתו דבר־מה מבחוץ. בעיקר־הדבר, כל הישוב הזה אינו אלא הגימנסיה. עקרות ושטחיות. דור המילול והדיבור, וגם הדיבר אין בפיו. האם אין בכל זה איזה מום פנימי, מכוסה? האין כאן מישגה, תעתוע, מצוה הבאה בעבירה?

אך אולי מגזים אני? אולי העמסתי על כתפי יותר מאשר תוכלנה מלט משא? הנה אחרישה ואחרים ידברו במקומי. איש לא יפון בבור־לבם, בטוהר־רוחם.

ידבר נא י. ח. ברנר. מורה היה שם שלוש שנים. אהוב למעלה בכיתות הגבוהות, ונחמד למטה – בכיתות הנמוכות. ועינים לו לראות מאין כמוהו ואזנים לשמוע ורוח בו לשפוט את אשר ראה ושמע. הנה קטעים מרשימותיו:

‘מהתחלה’ – ‘התקופה’ ספר ששה עשר, 31–32:

החבריא דוברת עברית, השפה השוררת בבית־הספר, אבל היא אינה דוברת; היא מגמגמת. זוהי חבריא של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם מיכנית איזה צלצולי־הברות, הדומים לעברית החדשה, אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית, שיודעים אותה, משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקטועים שום מאמר שלם.

הדלות הנוראה בביטוי, בכלי־המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי־קלוש לדבר על ענין יוצא מגדר המשחק בקלפים.

המלה העברית נשארה זרה לנכרים הללו: אינה מקשרת, אינה מרוממת, אינה מגידה כלום. אולי מפני זה הם ממהרים כל־כך להפסיק או ‘להעמיד את הויכוח’, כמו שהם אומרים, מדי יתקרב מי־שהוא אל תוכן מסוג נאצל קצת. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן־הספר, המתקבל על־ידי החדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא.


וידבר נא מ. י. בן גוריון. הנה קטעים מדבריו (‘בשדה ספר’, ח"א, פז–פט):

הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק, רחוק מאד משפת החוזים והחכמים.

קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחילה על־ידי שפה שאינה עברית, וראו עד־כמה רחוקים הם ביסוד־נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי.

השפה היא דבר טבעי וגידולה יבוא מאליו על־ידי נטיעת ניצנים של לשון. ואולם אין היא דבר מלאכותי הנעשה על־פי חשבון והגיון.

הספר היה לנו לשפת־האם, הספר העתיק והבלתי־מסודר, הספר העתיק באוריו ובצלליו, ואף־על־פי שמרובים צלליו. אולם במקום שהאם והמורים מדברים עברית, יש לנו רק צל שפה עברית, ועוד יותר – תחסר לגמרי מחשבה עברית.

בכל אשר גדל בחוג־הלשון העברי ואשר כולו עברי אין לב חי ודברים חיים. אין מחשבה של חיים ואין ארחות חיים; צפרים מדברות בלשון בני־אדם. נחנק הכל בלבם של אלה, לרגלי שפה עשויה זו. דוקא במקום שאמרנו להיטיב – הרעונו; דוקא במקום שעל־פי השכל צריכה היתה הברכה להיות שלטת במעשי־ידינו – באה מארה.

את נפש בניכם תשחיתו בשפה עשויה בידים; את נפש בניכם אתם קובעים, ואל תאמרו אלה יוציאו לכם פירות, או כבר הוציאו פירות.

וכן (‘מחשבות ותורות’, ח"א, קמה):

יפול כל הצעיף מהגעגועים החזקים, אשר פרו בלבנו עד־הנה. הרי החלום הארוך – והרי הפתרון! היה תהיה יהדות הדורות ארץ־ישראלית, כלומר, בן־יהודית, או לא תהיה כלל בעולם. ואנו אומרים לנפשנו: למה היה כל העמל הרב של כל המועדים והתקופות וכל הטורח הרב שבקרבנות התולדה והגולה. – אמנם בימי־הגולה הארוכים לא היתה פת לאכול ותמק נפשנו ברעבון, אבל פתו של בן־יהודה, הפת הארץ־ישראלית, כפי צביונה עתה וכל מהלכה, היא אולי גרועה מרעבון ממש. היא אינה משביעה, אינה משביעה, לא את הגוף ולא את הנפש…


 

ד. צמר

אני ניצב, בחזון לבי, ליד צוק־סלע, בינות לעצים עבותים, לרגלי ההר. החמה שוקעת במדורות. למולי איש עולה מן הארץ ומעדנות ישרך את דרכו. אכיר מראהו ואשמע קולהו:

– הארכת למעניתך ועל שני דברים עיקריים פסחה מחרשתך.

– מה הם?

– ‘שאלה נכבדה’.

– בזה הקדימו אחרים.

– והמילון?

– ענין לבלשנים. אף אין בו מן החידוש. היו לפניו ויבואו אחריו. החידוש הוא רק ביסוד המחיה.

– ואותו ביטלת תכלית ביטול…

– מחילה. רק סיכומו של דור אחד סיכמתי. בפירוש אמרתי: דור דור וסיכומו. כזה הוא מפעלך. בכל דור ישפטו מחדש. ועוד גם זאת: מפעלך, כזה של בן־מכה וד"ר לותר, לא ישוב אחור. עכשיו אין לסגת אחורנית. אתנו היא, העבריה המדברת, ואתנו תהיה בכל אשר נלך. עכשיו אין לנו אלא לטכס עצה על השיכלול ועל השיבוח. עתה הננו ‘לאחר המעשה’. ואת המעשה הזה, המכריח, עשית אתה, אתה…

ובדברי את הדברים האלה והנה קרן עור פניו, נגוז ויעלם.

ובהעלמו לנצח – והנה נידלדלתי גם אני.

[וינה תרס"ג]



  1. “נִפְלֵאתָה” במקור – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות