רקע
ר' בנימין
ראובן בריינין: שרטוטים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

לדבורה

לא. אי־אפשר לי לכתוב על בריינין ככתוב על סופר. להעריך את מפעל־החיים, לקבוע את התקופה. רק אחת יחיה האדם תחת השמש ורק אביב אחד יחיה. ואביב חיי אני קשור עם השם הזה, קשור עם אותם הימים מברלין־שרלוטנבורג, עם אותה קומה זקופה, חטובה, עם אותו הראש היפה, רב־התלתלים, עם אותו זוג עינים חולמות, חודרות, מזהירות.

שלש בית"ין גדולות גרו אז בשבילנו, פרחי־הכהונה של הספרות העברית, בברלין: ב’רנפלד, ב’ריינין, ב’רדיצ’בסקי. אך במרכז־חיינו עמד בריינין. תמיד היינו סביבו. בביתו הנאה בשרלוטנבורג, ברכבת המובילה אל העיר, אל המסעדה אשר שם תתאסף ‘שפה ברורה’ ושם ירצה הוא את הרצאתו, בדרך חזרה. הכל היה חוט אחד, שלשלת אחת, שלשלת הספרות העברית. על קוטב זה נסבו השיחות, ההרצאות, הויכוחים. בנקודה זו נבלעה כל הישות, כל המציאות.

כי בריינין אהב את הספרות העברית, את המלה העברית. הוא ראה בה חזות־הכל. אהבה לשמה. היא קסמה אותו, כשהיא לעצמה. הוא אהב כביכול את השכינה שבשפה העברית, את הנשמה שבה. לברנפלד היתה העברית אמצעי לכתוב דברי־חכמה, לברדיצ’בסקי אמצעי לדברי־מרד וצקון־לחש, לברנר אמצעי לבטוי צער־החיים. ואולם לבריינין לא היתה אמצעי. היא היתה לו תכלית בפני עצמה. באהבתה שגה תמיד. אף לא העלים את אהבתו בהעויות־חן. הוא היה אופי שקוף גם בזה. הוא אמר לי פעם: אלמלי הייתי עשיר ולא הייתי זקוק לכתוב עברית מתוך הכרח, הייתי גם כן יושב כל הימים וכותב עברית מתוך עונג.

הוא יצר סביבו אטמוספירה עברית. אנשים, אשר חדלו לכתוב עברית התחילו לכתוב מחדש תחת השפעתו. ואנשים, אשר עוד לא ניסו את הנוצה, היו מוכרחים לנסותה. יש אשר הכיר בטביעת־עין, מי שעתיד להיות סופר עברי. אלי שבשמים! הלא הוא הכניס גם אותי תחת כנפי השכינה העברית. הוא הוא שהטיף, שגילה, שלעג והכריח לשבת על האבנים ולנסות. בעטיו כתבתי את מאמרי הראשון ב’לוח־אחיאסף' תרס"ג, שנערך על ידו. והנה כאן, לשם תיאור היחס שלו אל סופרים מתחילים, שורות אחדות ממכתבו אלי אחרי קראו את מאמרי:

‘קראתי את רשימותיך בשים לב. הא לך משפטי: בקראי את דבריך התעוררו בלבבי ספקות, ערעורים, שאלות וניגודים, אבל קשה לי להתאפק בלי להדפיס את המקומות היפים ברשימותיך, ויש בדבריך גם מקומות המסוגלים לעורר את המחשבה’. ‘בכלל הנני מברך אותך על יצירתך הספרותית הזאת. לא העלית גרה. ערבת את לבך להגיד דבר אשר הרה רוחך, על־כן יישר כוחך’.

להוסיף צריך, כי מכתב זה נשלח אלי דרך הפוסטא המהירה, מעשה־טלגראם, כדי שיקדים לבוא ויגיעני שעות אחדות קודם.

והנה עובדה אחרת. לביתו מתפרץ בחור אחד מגליציה. הבחור אומר אליו: אין אתה מכירני אבל אני מכיר אותך, ובשביל כך פונה אני אליך. מסעי הולך בעוד שתי שעות וחסר לי סכום פלוני (סכום לא קטן). הלוני את הסכום הזה. בריינין נכנס אתו בשיחה. הוא רואה, כי הבחור הוא צנא מלא ספרי. איש אשר שאר־רוח לו. בריינין מוציא את הסכום הדרוש ונותן לו. הוא מלוה אותו אל הרכבת. הוא נקשר אליו בעבותות־אהבה. שם הבחור הזה נתפרסם אחר־כך למדי. זה היה המנוח דוד נימרק. הוא אמר אחר־כך: איני יודע, אם עלי לברך את בריינין או לקללו, אבל הוא עשני לסופר.

ואני צריך רק לעצום רגע את עיני ומומנטים רבים כאלה צפים ועולים בזכרוני. או יש אשר אנו, פרחי הכהונה, יושבים בחדר־האורחים בלחש מסביב למיחם הנוצץ, גומעים את התה ומתלחשים. כי בחדר־הכתיבה יושב הוא על עבודה תכופה, שנדרשה ממנו על־ידי הטלגרף, ואנו בטוחים כי בעוד שעה יהיה שכר לשתיקתנו והוא יקריא לפנינו את רשימתו לגליון־החג לפני הישלחה. או יש אשר לבדנו אנו בחדר־הכתיבה. יום־קיץ לאחר־הצהרים. שקט מסביב. דרך החלון הפתוח חודרים קוי־השמש בינות לענפי־אילנות והם מתלבטים על שחור־תלתליו. הוא יושב לו על הנדנדה ושקוע בהזייה. על מה? על הסנהדרין אשר בירושלים? על הפרלמנט אשר לעם היהודי? אחת היא. הוא משתף אותי בהגיונותיו ואני מוקסם ממראה־עיני וממשמע־אזני. לפני מראה נחמד, נהדר. לפני מקסם אביב־החיים.

האדבר גם על הקציר הספרותי? הוא לא נאסף עוד הגורנה, אבל הוא עומד כמו חי לפני. הנה הביוגרף, תלמיד מובהק בבתי המדרש של היפוליט טין וגיאורג ברנדס. הנה בעל הנובילה הקצרה, המצומצמת, שכאילו מתכווץ הלב לקריאתה. הנה המאמר החטוב יפה. הנה המכתב המשמש גם הוא דוגמה נאה. רב העושר והוא מחכה לגואלו. ומה הפלא? בריינין הביא אל הספרות מוח הוגה מחשבה, לב רגש, חושים חדים וערים, כוח־עבודה בלתי־רגיל ואהבה אין־קץ. היש להתפלא, כי עשה פרי־תנובה? מי שסיפק את דרישות־השעה, הוא פעל גם בעד חיי־נצח. הוא יצר את הסגנון הנורמלי בעברית (אחריו יכול היה להתפצל לסגנונים שונים). מפעל־חייו נבלע בבשורה ודמה של ספרותנו. אף הרצאותיו ושיחותיו היו מעיין חי של תורת־הספרות ומלאכת־הכתיבה. ואם מי שהוא לימדני דבר־מה במלאכה זו, הנה הוא האיש. זה מורי ואנוהו. גם ברוך יהיה.

ויודע אני את מפעל־חייו באמריקה. יודע אני, כי היה חבר לועדת־החמשה בשנות־המלחמה, יחד עם ברנדיס, פרנקפורטר ועוד. עוד היום כאשר ידבר על ברנדיס יהיו דבריו פרק־שירה. אך למרות זאת, כאשר אני נזכר בימי ברלין, יש אשר עם לבי לקרוא: אמריקה, אמריקה, עד מתי תגזלי מאתנו את ראובן בריינין, את בריינין העברי?

[ירושלים, ז' כסלו תרפ"ו]


מלך־ביניים

הוא מלך בלבבות בין־הפרשיות, בתקופת־הביניים שבין סמולנסקין ואחד העם. באותו חלל שנתהווה עם הפסקת אור ‘השחר’, שבקע ועלה, ולפני בוא מי ‘השלח’, ההולכים לאט; בשעה ששקעה השמש האחת, שמש ההתעוררות והיקיצה וההתלהבות, ולא זרחה עדיין השמש השניה, שמש הבינה וההתעמקות; בשעה שכל המושג: ספרות־עברית כאילו דעך, כאילו היה רק חלום נעים, נטול־מציאות, – בא הוא והרים נס־הספרות והניף דגלה בכיוונים שונים, וחיזק ידים רפות, ואימץ רוחות ועורר תקוות ומשך אחריו זקן ונער. זה היה תפקידו הגדול בשעת־משבר. ולא ידעו להעריכו כמו זולת אלה שהיו מפרחי־כהונה באותה שעת־משבר. לא שנהרס הכל, לא שלא היו אפילו אמנים, במות ספרותיות, סופרים מובהקים, אנשי צורה. אך עם מותם של סמולנסקין ויל"ג ולפני היות ‘השלח’ לא היה סופר מרכזי, לא היה נושא דגל, לא היה איש שכל הלבבות פונים אליו. וסופר כזה היה הוא. סגנונו וחיתוך־דיבורו ריתקו את עין־הקורא. תבעו תביעה גדולה. הוא הרים אז בכלל את המושג ספרות ונתן אותו עליון. הוא עטרהו ענני כבוד וחשיבות לאומית לאין־ערוך, בראותו אותו ממלא את כל התפקידים הרוחניים, הציבוריים, החינוכיים, שאצל אומות־העולם הם מסתעפים למוסדות שונים ומגוונים. היה לו הכשרון לתת משקל לדבריו, לפסוקיו, לדבר בטון של מורה־מדריך, להופיע גם כאיש־הסמכות לגבי ספרות־העולם, אף לעורר את הרושם כאילו לא נברא הוא אדם יחידי, אלא מסביב לו יש רבים וכן שלמים, הוגי מחשבות ופייטנים, חוזים ומנהיגים, אשר למשמעתו יסורו ואשר אתם ביחד הוא מוציא ומביא. לא היה בזה משום אחיזת־עינים. היה בזה מן האמונה, מתום־השליחות, מצורך־השעה. אדם צעיר זה באותו פרק זמן, אדם רב־כשרונות זה, שרף כל הגשרים מאחוריו, לא בחר לא ברפואה ולא באומנויות מפוארות בכיוצא בה, אף לא להיות סופר לועזי, אלא אך ורק להיות סופר עברי. אחרים היו גם סופרים עברים, הוא היה אך ורק סופר עברי. אף לא איש מדע עברי, לא חוקר ולא רב ולא מלומד, אלא אך ורק סופר עברי. איש העת והעט. איש הציפייה והשמועה והעט. איש הרגש והמכחול. סופר עברי – ודי. משמע שזה עניין. משמע שהוא ימלא תפקיד גדול. ראשית כל ישב על כס סמולנסקין. בעל ‘השחר’ החל, והוא יגדל ויגדיל ממנו. בעל ‘השחר’ בא באריכות־דברים, בלי תרבות המלה השקולה, ביזבז אוצרות־הלשון ותיאורים והרגשות, והוא יכתוב בקצב, בטון כבוש. הוא יהיה אירופי יותר, מערבי יותר. הוא יהיה מורה לעם הזה. ראשית כל יפתח את הבקורת, אשר את מאורותיה ראה ומלשד־שדיה ינק. הוא יכתוב את המסה המהוקצעת. הוא יהיה בראנדס העברי. והוא ימשוך אחריו כוחות צעירים. הוא יגלה כוחות חדשים ויעוררם ויעודדם. הוא יקים אסכולה. ואף את הזקנים ששירתו ופרשו יחזיר אל המערכה. הוא יאסוף את חיילותיו מזה ומזה, ‘ממזרח וממערב’ כאחד. כזאת, כנראה, היתה המגמה. כאלה היו השאיפות. והוא באמת עורר תקוות, חולל תנועה. הוא הרים נס ודגל.

הוא לא הצליח על כס־מלכותו. חסרו כוחות־הפנים. גורלו היה להיות רק מלך־ביניים. הוא לא המשיך בהוצאת ירחונו, שהופיע רק לסירוגין ורק בחוברות בודדות אחדות, שאמנם רק בתור שכאלה השפיעו הרבה, עוררו וגירו. קל־הכתיבה היה ואיש־העבודה ואף איש רציני ומחונן באמת בקרני־מישוש – גם זה אחד הצירופים משלו, כשם שהוא, כמדומה, טבע את המלה ‘ירחון’ – וגם בכשרונות, ואף־על־פי־כן לא הצליח. אולי מי שאומר רק ספרות גם ספרות אינו אומר. לא היו לו אידיאות משלו. הוא היה בתוך הזרם ולא בראשו. הוא היה מתווך ולא חורש (תרתי משמע) עמוקות. ואף מארגן ומרכז לא היה. אולי חסרה לו התלהבות מתמדת. לא היו ידים לפעלו. אך פעלו לא היה לריק. הוא זרע ואחרים חרשו וקצרו. אחרים התעודדו בינתים ועשו. באו ‘אחיאסף’ ו’תושיה' אחד־העם ובן־אביגדור, ‘הצופה’ ו’השלח'. תמה וגם נשלמה מלכותו. הוא היה יכול לעזוב את הכס. אלא ששוב עלה עליה חדשה. לא כהולך בראש אלא כאחד הסופרים המעולים. הוא התחיל באמת לכתוב את המסה היפה, את הפיליטון הרציני־המלבב. אמנם, הוא היה רק מתווך אבל מתווך בטעם מערבי, רב־תוכן, משופר־הצורה. לא מערבי מלפני דור אלא חדש שבחדש. שוב זרחה לו השמש. מוינה עבר ברלינה וגם בזה היה טעם־לשבח. הוא היה שם האיש המרכזי לספרות, לתרבות עברית. הימים ימי עליית כוכבו של אחד־העם. בעצם, בא זה במקומו של סמולנסקין, היה הוא הנשיא בריפובליקה הקטנה של הספרות העברית. אך בריינין היה מן השרים הראשונים במלכותו. בעל תיק של מיניסטר. ועדיין היה לבו שלם עם הזרם ועם עצמו ועם דורו. לא ידע קרע בנפשו. ניתן לו עוד ליצור מתוך שלימות זו. לא כל אחד מחוייב להיות ראש וראשון. אבל כל אחד מחוייב להיות שלם עם עצמו, לתת את חלקו מתוך שלימות זו, מתוך הרמוניה זו. לא טוב היות האדם לבדו, יחידי, בלתי־מחובר. מוטב שיש תנועה מסביב, חברותא, שכוכבים חדשים מתגלים בשירה, במחשבה, בביקורת. טוב לגלות כוכבים וטוב להיות כוכב בין כוכבים, מכל־שכן בין כוכבים ראשונים. אשריו, כי כזה היה באותו פרק שני.

לאמור: עד כמה שהכבוד הפרטי הוא ענין רציני־חיוני גם לאיש־הרוח, כמעט תנאי מתנאי־קיומו, בייחוד לזה שעומד במרכז, היה הדבר בסדר. לא דעך אז כוכב־הכבוד, אלא עמד איתן. בריינין ישב אז ‘בכבודו של עולם’. ברלין פרחה ועמה פרחה אז גם יהדות של ברלין. היא היתה דינאמית ומרכזית, היא שימשה אז מקום־מעבר ותחנת־מיפקד גם לדבּרי יהודי־רוסיה, וראובן בריינין תפס בכל אלה מקום מכובד. הוא ראש לצעירים, הוא בין מחיי־הלשון, הוא המרצה המושבע ב’שפה ברורה' בברלין, הוא הקובע כביכול חוקים להתפתחות־הספרות והוא המרצה על החוקים ועל היוצרים כאחד. הצעירים מסתופפים בצילו, אך לו מהלכים גם בספירות אחרות. לא יתואר קונגרס ציוני בלי מכתביו־תיאוריו. הוא מסיח עם זולא ועם בראנדס, עם הרצל ועם נורדוי, ועם אחרים מגדולי־הדור. הוא משמש כוח מושך. אף דמותו עמדה לו. גבה־קומה, ועינים לו יפות־מבריקות, ושערות לו שחורות כעורב. לא היה זה סתם יופי. לא היה בו מיסוד המתיקות או האצילות. אבל בקומו לנאום היה משהו, שנטע יראת־הכבוד. גבות־עיניו העבותות הביעו קפדנות. הטילו איום. אך מיד בא ברק־העינים והביע גם חיוך – מעין סליחה מתוך הבנה וטוב־לב. אנחנו אהבנוהו וגם הערצנוהו. יש שהוא סגור בחדר־עבודתו, ישב על האָבניים, ואנו, פרחי־כהונה, יושבים בחדר השני, המיחם הנוצץ והמהביל על השולחן, אנו גומעים את כוסות התה, גומעים ומתלחשים, כדי שלא להפריע. כי נדרש טלגראפית (באותו פרק זמן מתחיל הטלגרף לשרת גם עתוני־ישראל) לכתוב לגליונות־החג, כי עתוני־ישראל אינם יכולים לוותר עליו, בייחוד עת התקדש חג. יותר מזה: בהבהל ‘הצפירה’ מפני הופעת ‘הצופה’ בא איש ‘הצפירה’ ברלינה והציע לבריינין תשלום חדשי הגון, לא כדי שיכתוב ב’הצפירה' אלא כדי שלא יכתוב ב’הצופה'… כל־כך חשובה השתתפותו או אי־השתתפותו.

כן, מצד נקודת־הכבוד הענין בסדר. אך מה מצד נקודת־הכסף? כאן יורד המסך. יתכן שהיתה התלבטות והתאבקות. את ספרו על סמולנסקין הוא כותב בששה שבועות ובתנאים קשים מפני הלחץ, זה הדחק. אמנם, הוטב המצב בספרות ובעתונות בשתי השפות, שבהן הוא כותב. אך עלתה גם ההוצאה. יתכן שהמצב קשה. המסך יורד.

אך הנה ניבעה פרץ גם בנקודה ההיא, בנקודת־הכבוד. התרחש דבר־מה שנגע, שפגע, שפצע. קרה שאחד־העם הניח את שרביט־העריכה מידו. ערך ופירש. מי יבוא אחריו? מי יחזיק בשרביטה? שאלה עדינה. שרביט זה מתן־שכרו קבוע מדי חודש בחדשו. המחזיק בו משתחרר מן ההתאבקות המתמדת. אך השרביט חשוב גם מפני הכבוד. לחוברות ירוקות־כחולות אלו מחכים ומצפים. הן יצרו יחס של דרך־ארץ. גובה להן של ירחון אירופי. הצעירים מתמרדים, אבל – אינם מבטלים. בריינין השלים כאשר אחד־העם עמד בראש, כשם שהיה יכול להודות גם בסוקולוב, בברנפלד, בפרישמן, אפילו בברדיצ’בסקי. אך ברור, כי בהסתלק אחד־העם מכהונתו, צריכה היא לעבור אליו. אך לא כאשר דימה כן היה. עברו עליו לסדר־היום. השרביט נמסר, בהכרעת אחד־העם, לאחד צעיר. ודבר זה פצע. אמנם, צעיר בעל־זכויות, ואילו נדרש בריינין לחלק אתו, כמו שעשה אחר־כך ביאליק, את המלוכה, אפשר שהיה סובר ומקבל. אבל לעבור לגמרי עליו לסדר־היום, לסלקו הצידה, כאילו לא היה – זה הכאיב עד מאד. אמנם ירד המסך גם על נקודה זו. חניך־המערב ידע להבליג. אבל האיש נפצע. ואולי היו מזה גם תוצאות רחוקות.

והנה פרק שלישי: הוא עובר לארצות־הברית. תם פרק־ברלין. מה יפה היה בהפתח חדר־הכתיבה והוא ישב על כסא־הנדנדה, כשאחרוני זהרורי־השמש מרצדים על שערות־ראשו השחורות כעורב, כשהם כאילו מבליטים ומעדנים את דמותו; מה נעים היה להאזין לשיחתו. אך כל זה פסק. הוא נתלש מפה ולא נשתל שם.

אחר שנים רבות ראיתיו כשעלה ארצה. מה נשתנה! הוא דיבר והרצה בלי הפסק, כמו מתוך הכרח ואונס. ואחר יצא את הארץ. ואחר נסע גם לרוסיה הסוביטית. ואחר באו שמועות מוזרות. לפני נסעו שמה ואחר נסעו. יורד המסך.

הוא ירד לשנים רבות. בשנה אחרונה עלה לעתים. ב’רמה' אשר לרפאל שוחט פירסם דפים מיומון, שפתחו אשנב ללבו, אם כי לפעמים העלו גם הד לא טוב. עוד לפני מספר חדשים שאלתי שאלה וקיבלתי תשובה. באמצעות רפאל שוחט. אכן הוא גם הוא מלך בישראל. לפחות בתקופת־ביניים. מילא שליחות יחיד. שלום לעפרך, מלך־ביניים!


תוספת:

ואחרי כל מה שנאמר לא יהא המצפון שלם, אם איש־העט לא ידבר מעט גם על יחסו הוא. אילו הלך המנוח לעולמו לפני מספר שנים, היו העברים עורכים אזכרות רבות. כיום שותקת העדה העברית, אך החובה האישית אינה שותקת.

ואני בבואי לפני מ' שנה, צעיר אין־זכויות, מעיירת־גליציה ברלינה, נמצאתי בין שני מגניטין: ברדיצ’בסקי ובריינין. וגבר בתחילה הראשון. ואפשר שהשני חש בדבר, ואף נפגע מעט מן הצורה שבדבר. אך בדמוֹתו לראות בצעיר ניצוץ של כשרון גברה והכריעה חיבת־הספרות. עוד שמורה עמי אגרת שלו אחרי קראו בכתב־יד את רשימותי ללוח־אחיאסף שערך. אגרת־ברכה היא של רב־הסופרים למתחיל, אגרת סמיכה של כהן גדול בהיכל הספרות לאחד המתעתד זה עתה לעלות על הדוכן. ואגרת זו אינה כתובה בחפזון. כאשר תרוץ הנוצה, אלא בכובד־ראש, אף קצת באריכות, בשיקול אורות וצללים, כשופט רב־אחריות העורך תעודה חשובה. האותיות יש שהן ארוכות ומודגשות כמו מתוך הכרעה קפדנית ללא משוא־פנים. – אך מה הם הכתמים הזרועים פה ושם על פני האגרת? לא כתמי־דיו הם, כי אם אגלי־דמע, שירדו לתומם על פני האגרת והכתימוה. שה אובד היה בן העשרים ושתים, תועה בשבילי חייו, תמוה בעיניו ובעיני זולתו, לא ידע את נפשו (היודע הוא כיום?), לא ידע את זכותו לעזוב את פועל־אביו ואת חנות־אמו ולדבוק בשיטין. אך הנה כבשוֹ ועברוֹ הרוח, כגבר עברוֹ יין, וישב וכתב וחטב ושלח לרב־הסופרים, ועתה אגרת־ברכה בידו, שלוחה על־ידי הדואר המהיר, ובה ברכה־בשורה: עלה, צעיר, לדוכן, עלה כי כהן אתה לאל עליון!

וכך נשרו, כנראה, אגלי־מים מגולות־עינים ובאו באגרת והם אצורים בה עד היום הזה.

אומרים: הוא חטא. שימש בכהונה גדולה רוב שנים – והחמיץ. מביאים ראיות. איני יודע. תמהתי וכאבתי לשמוע. אומרים שהתמכר. אך איש מהימן סח לי: בעצם אותם הימים ואחריהם, לולא עזרת אחד מנדיבי־הספרות הגדולים שהיתה לו, היה אובד בעיניו. אולי המשפט כולו טעון ריביזיה. וכבר אמר רבי יונתן: ‘כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה’ (שבת נה:) למרות הראיות בבראשית לה.

וכרבי מאיר לגבי בן־אבויה אני נושא תפילה לאל עליון: אל מוחל עוונות, המצא נא מנוחה נכונה לנשמת מורי־מדריכי בספרות, בלאומיות, באהבת־דלים, בכמה מידות נכונות, הסופר הגדול לדורו, ראובן בן מרדכי בריינין!

[תשרי ת"ש]


ועוד משהו עליו

רפאל שוחט היטיב עמדי ושלח אלי את מחברתו ‘ראובן בריינין בקץ ימיו’ והמחברת הקטנה עושה רושם ביחסה החם, הלבבי ובמסירת קוים מעניינים. הנה הפגישה הראשונה בין בעל־המחברת ובין הסופר הפצוע בלבו. על השאלה הפשוטה ‘ובכן, מה שלומו, מר בריינין?’ יוצאות מעמקי־גרונו המלים האלה: ‘הם… הכוני… פצעוני… הלמוני… אילמוני… הם… הבנים ילדי־רוחי… אשר גידלתי ורוממתי והם פשעו בי…’ ובדברו ככה החלו דמעות נוזלות מעיניו, מתגלגלות על לחייו הצנומות וטובעות בשערות זקנו. לאמור: גדולה היתה הבדידות, עמוק היה הפצע בלב, אחר הפרישה מן הציבור מרצון ומאונס, אחרי החטא שגם הוא היה רפוד כוונות טובות. ובמגע ראשון עם בן־אדם, שבא אליו מתוך כוונה טובה, שהסיח את דעתו מן החטא, נתבקעה הקליפה החיצונית של אדישות, ומה שהיה צפון במעמקי־הלב בקע ועלה. ושוב התחיל לכתוב עברית ובתנאים נוראים ואיומים. הדיבור כמעט שלא היה אתו, הוא היה משותק במידה מרובה, לפניו היה מונח לוח אלפא־ביתא ובידו הרועדת היה מראה על האות הדרושה לו. וכך היה מדבר וכותב. וביחד עם זה אותו ג’נטלמן מקדמת־דנא. אינו מוותר על תגין של יחסי־כבוד, אינו שואל ישר אלא מתחיל את פסוקו: ‘תאבה נא בחיבתך להגיד לי…’ וביחד־עם־זה אותה ההקפדה על סגנון עברי מלוטש כבימי־חרפו. אינו מוותר על אף פסיק אחד מכפי שנראה לו דרוש ונחוץ. אין אלו קטנות בעיניו. פעם אחת נתגלע בינו ובין בעל המחברת ויכוח עצום על פסיק אחד במאמר, שמסר בריינין בשביל ‘רמה’. לא הפריע קשי־הדיבור. הוא לא רצה לוותר על הפסיק אשר לו. ואפילו כאשר הובטח לו הפסיק, לא נחה דעתו. חשש שמא יבגדו בו, למחרת ציווה לטלפן, כי למען השם לא ישנו אפילו כקוצו של פסיק…

לאמור: יחסו אל מלאכתו של הסופר העברי נשאר בטהרתו כמו בהלו נר השחרות על ראשו. הוא הבטיח לכתוב מאמר בשביל ‘בצרון’, אבל מה נצטער, כאשר החוברת הראשונה נראתה לו חיוורת וחסרת־חיים. באותה ג’נטלמניות ענה הוא על כל המכתבים שהגיעוהו והוגיעוהו. באותו יחס היה קורא כמעט את כל העתונות העברית לכל סוגיה מארץ־ישראל. וביחס זה הכין לדפוס את הכרך השלישי מכל כתביו. בראש־חודש חשון הוא כותב: ‘בשובי מבית בתי במונטריאל הורע עוד מצב בריאותי וקשתה עלי התנועה עוד יותר. בינתיים נצטברו על על שולחן עבודתי עלי־ההגהה, אשר שלח לי המדפיס, בהאיצו בי למהר להשיבם אליו. אז חגרתי את שארית כוחותי והחלטתי בנפשי לעשות את ההגהה האחרונה ויעבור עלי מה’. ואכן ביום י“ז בכסלו הוא מסיים את עבודת־ההגהה, בוחר במין הנייר שעליו יידפס האחרון שבספריו. אותו ערב הוא עולה על משכבו במנוחה מתוך הרגשה, שגמר את עבודתו הקשה אשר העיקה עליו כמשא כבד. בבוקר, ח”י בכסלו, בשעה שמונה הוא סוגר לנצח את עיניו הפיקחות־החודרות־היפות… הרופא, שבודקו חצי שעה אחר־כך, קובע כי לא מת מיתת־מחלה אלא פשוט כילה את מנת־חייו.

כה חי ראובן בריינין באחרית־ימיו. כה מת אחד מן האריות שבחבורת הסופרים העברים בדורות האחרונים, אחד מאבותיה הנאמנים של הספרות החדשה.

מתוך דפי המחברת הקטנה יוצאת בת־קול של בדידות גדולה ועלבון־הבדידות. הוא היה ארי בין אריות ובאחד הימים טעה ותעה ופגם וחטא והוא נפל לתוך תהום עמוקה של בדידות. החרם והנידוי והשמתא בצורה ישנה כאילו עברו ובטלו מן העולם. שוב אין מדליקים נרות שחורים ואין מוציאים ספרי־התורה מארון־הקודש ושוב אין תוקעים בשופרות. אך בגרעינו ובפנימיותו החרם חי וקיים. בתלמוד בבלי מסופר בכגון דא: ‘חברים בדלים ממך’. כדבר הזה קרה לראובן בריינין. איש לא החרימו פומבית, אך ביום אחד נמצא בודד במועדו. חברים בדלו ממנו. הוא חי כמו בתא סגור, כאילו קמה מחיצת־ברזל בינו ובין חבריו. קם ראשית־כל קיר של אי־ידיעה. מצד השני של הקיר ההוא היה מקום לכל מיני שמועות פורחות, לעזים, דבות. אלי! אני מוצא גם עצמי במחברת קטנה זו. שורות מעטות וצנועות כתבתי לרפאל שוחט לפני שנה. כתבתי: ‘מה שלומו של בריינין? האם הוא ממשיך להתעניין בחזיונות הספרות העברית?’ ושורותיים צנועות ודלות אלו נערכו כבר כאות ידידות וזכרון, היו לרצון, ריככו־חיבשו מעט. אלי! אילו ידעתי אז מה גדול הצמאון מצד הקיר האטום ההוא למלה לבבית, האם לא הייתי, למרות הטרדות והתלאות, עורך אליו אגרת־שלומים? ואולם היו גם חברים שלא בדלו. שאול טשרניחובסקי ונחום סלושץ, למשל, שלחו את ספריהם עם כתובות של חיבה ואהבה לזכר אהבת־הנעורים מן הימים הטובים ההם. וביום קבלו ספר כזה היו השמחה והאושר שרויים בבתי־נפשו, היה קורא בו בצמאון, רושם ציונים בשוליו ומקוה לכתוב עליו ‘לכשירחיב’.

ועתה עוד קומץ הערות לנקודות עיקריות. סוף־סוף לא נספד ולא נערך כהלכה. סוף־סוף רק פעם אחת ימות אדם עלי אדמות ואחרי מותו רשאי הוא, אם בין הסופרים הגדולים חלקו, לדרוש מעט סבלנות מאת הקורא ומעט ‘שטח־מחיה’ בבימה המוקדשת לספרות. איני בא ללמד זכות עליו, בשגם איני בקי בסוגיה זו, איני בא אלא לברר מעט, להבין מעט. איני בא להצדיק אותו, אבל אני בא להצדיק אותנו, שנהיה אנו כשרים וכנים בהערכתנו.

איני יכול לפענח את חידת־החטא. אבל אני יכול להבין מה שקדם לזה. הוא היה הסופר הציוני המובהק ביותר. הוא רצה בספרות עברית חדשה, בתחיית־העם, השפה והארץ. הוא הביע את מאויי־הדור. לילינבלום ואחד־העם היו חובבי־ציון בכל לבם. אבל לא האמינו בתחיית הלשון ולא נתנו את נפשם על תחייתה. והוא נכנס בעובי הקורה. פרישמן וברדיצ’בסקי עמדו מן הצד, סוקולוב התנגד לעתים, ברנפלד לא היה קבוע בדעתו. בריינין היה היחידי שהתמזג עם התנועה. בבוא הרצל היה הוא הראשון שדגל בדגלו. היה מן המבריקים, נשא את שובל־ציון ואת שובלה של העברית רבות בשנים. עמד במערכה יום־יום ושעה־שעה, בעוד כוחו חדש עמו ומוחו רענן ולבו דופק ומפעם. אך דוק ובדוק ותמצא כי דגל תכלת־לבן אשר לו הכיל עוד דבר מה: אמונה בליברליזם, באידיאלים של המהפכה הצרפתית, בהומניזם. הוא שפירסם ב’מזרח ומערב' את מאמרו של קלווריסקי בסוגיה זו. בבוא השמועה על רצח ז’ורס בכה כילד. הציונות היתה בדמו, השפה העברית היתה חיי־נפשו. בכל זהב־העולם אי אפשר היה להשפיע עליו, כי יבגוד במשאת־נפשו ובחיי־נפשו. אלא שהוא לא היה ‘מעור אחד’. לא אמר: עמי ואפסו עוד, אלא האמין בזיהוי שבין האידיאל הלאומי והאנושי, חשב כי שניהם מתלכדים וצועדים קדימה לנוגה כוכבים רמים ולא יתפרדו. האמנם קשה להבין, כי הוקדם מן ההפיכה הגדולה ברוסיה, אולי גם מאישיותו של לנין (אשר גם אורי צבי גרינברג החוה לה קידה), שלא רצה לראות במוסקבה (שלא נתגלתה עוד בניוולה הסטאליני) את פרצופה כמו שהוא, ונתעה לראות בה את ערכי הטוב והאושר? כי הוקיר את השינוי העצום ביחס ליהודים ונתעה להאמין גם בהצלחת ההתישבות בבירוביג’אן. הוא לא היה יחידי בזה. יכולתי לקרוא בשם של אחד הדגולים בין בוני־הארץ שהוא גם דימה, כי שם עולם חדש וטוב הולך ונבנה ואף נסע שמה לראות בעיניו ואף הרהר שמא כדאי והגון להצטרף לאותו בנין. ראובן בריינין לא ראה בזה סתירה לבנין ציון. ביחד־עם־זה איבד את שיווי המשקל. על־ידי הסתבכות טראגית ירד מן המסילה, מכלל שלומי־אמוני־ישראל יצא ולכלל אחר לא בא. אך ההיה כאן חוק מחוקי־החיים? או מקרה־אסון? חידה היא ומי יפתרנה. אין בידינו דעת השתלשלות־הדברים, ואולי לא נדעם לעולם. אך מה שקדם לה אפשר להבין. ושוב: אין אני מכחיש את עצם־החטא. אבל אני אומר: כי עצם־החטא הוא עניין גדול במשק־הבריאה ובתכניתו של הבורא. ואני אומר: אדם שנכשל פעם וחטא פעם ואיבד פעם את עשתונותיו ולא עמד בנסיון, אף על פי שחטא – אדם הוא. ודבר גדול גדול לימדונו רבותינו, זכרם לברכה: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, לעיני־השמש – אל תהרהר אחריו בלילה. ועכשיו אני כך מפרש את המאמר: ‘כל האומר ראובן חטא’ ולכן חדל מהיות ראובן, ‘אינו אלא טועה’. ראובן הוא ראובן, גם לפני החטא וגם לאחריו.

ודבר־מה על שקיעתו כסופר עוד לפני החטא. לחובר ודב שטוק במוסף ל’דבר' מרמזים או מדברים בגלוי על שקיעה זו. אף אני כאילו אמרתי במאמרי הקודם, כי שקיעה זו נבעה מתנאי־הפנים. אך אני חוזר עתה ממה שאמרתי. ראובן בריינין לא היה מין כוכב שעולה פתאום ודועך פתאום. הוא היה איש הכשרון והעבודה, איש ההתפתחות. חושיו ויצריו עמדו לו עד קץ ימיו, לא היתה סיבה פנימית לשקיעה וירידה. עינינו הרואות, כי מנדלי מוכר ספרים וסוקולוב ופרישמן וברדיצ’בסקי כמה שהזקינו הגבירו חילים, עלו מעלה ולא שקעו. שלום עליכם כתב על סף הזקנה: ‘אנו הולכים ונעשים צעירים’. אל תקבלו בקלות את התיזה של השקיעה. שנים לפני מות ברנר שמעתי מפי מורה־היסטוריון־מבקר, כי ברנר הוא כבר אינווליד ספרותי. ואחר פסק־דין זה כתב ברנר ממיטב כתביו. עלי, הדל באמת ממעש, שמעתי לפני עשרים שנה מתלחשים לאמור: כלו נגינותיו. אך, כנראה, לא כלו. באו אי־אלו נגינות חדשות. ומשום־מה היה דוקא ראובן בריינין מחוייב לשקוע ולרדת? לא כן. לא סיבה פנימית אלא סיבה חיצונית היתה כאן. תנאים חיצוניים – עקירתו לאחר עבור ימיו מאירופה, תלישתו ממקום צמיחתו וגידולו. נתלש מכאן ולא נשתל מכאן. זוהי הסיבה. לפחות אחת הסיבות.

משה קליינמן במאמרו ב’דבר' סיפר על יחסו הקשה של בריינין למומרים – אפילו מאונס ידוע – שחזרו בהם. דב שטוק ב’מוסף' בנה על סמך זה בנין של השערות. נדמה לי, שלא קלע אל המטרה. שאותו יחס מתבאר באופן פשוט יותר. אבל אין כאן מקום להאריך. ומי־שהוא ב’גליונות' רואה את עצמו גם כן מחויב לכתוב על ‘ראובן בן אשר בריינין’. להתווכח אתו – מיותר.

כללו של דבר: ביום ח"י כסלו הלך לעולמו סופר עברי, שהיה בשעתו סופר מרכזי, מקובל לכל הקוראים, מכובד על כולם, בלי הבדל סיעה, גיל, ‘שיכבה’ ו’משמרת‘. סופר מבשר שהביע את שאיפות הדור בצורה מלבבת. היטיב אשר כתב דניאל פרסקי ב’הדואר’: ‘התפעלתי מבריינין, מפני שהוא עצמו התפעל מכל דבר’. התפעלות פירושה אמונה, תקוה, בטחון. סמי מכאן אירוניה, סאטירה, מהתלות. כאלה היו מחלקם של מנדלי, פרישמן, במקצת גם של סוקולוב. סמי מכאן גם ותיקות חסידית, דבקות אישית כזו של ברדיצ’בסקי. בריינין לא לעג, לא התלוצץ, אף לא שר בפרוזה כהלל צייטלין, אבל התפעל – ובטון כבוש. ובזה כבש את הלבבות, התפעלות פירושה גם סוגיסטיה. הכשרון לשתף את הזולת בהרגשתך אתה, ובזה היה כוחו.

והוא נשאר נאמן לעצמו. עינו נשארה נשואה לציון. המחנה הציוני עזב אותו, אך הוא לא עזב את המחנה. הוא חשב את עצמו לקרבן הציבור. הוא שיתף את גורלו לגורלם של אחרים. בכתבו לפני שנה את מאמרו העברי על גאסטר, אמר לרפאל שוחט: ‘רואה אתה: לא יחידי אני בגורלי. גם גאסטר סבל. גם נורדאו מת בבדידותו הרחק מן העולם הציוני. גם א. אין רישומו ניכר. ואפילו הרצל אף הוא לא בחטאו מת…’ ובהזכירו את שמו של הרצל נאנח אנחה עמוקה, פסק מלרמז בעפרונו על פני לוח האותיות וכבש את ראשו. בצד הטראגי של אותם הגדולים אולי מצא מעט תנחומים בבדידותו הגדולה ובעלבונו העצום.

[ת"ש]


עולמו של סופר

ראובן בריינין מת ביום י“ח כסלו הת”ש, לפני שלש שנים. ירחים מספר לפני מותו התקין לדפוס את הכרך הראשון מזכרונותיו – מספר־הלילות שלו, שהוא אוצר בלום רשימות שכתבן לרוב בלילות, אחרי גמרו את עבודותיו האחרות. רשימות אלו היו מעין שיח עצמי של הסופר, מעין דיאלוג. הוא סיפר לעצמו את קורות־היום, את רשמיו ואת הרגשותיו. הוא דיבר משפטים עם עצמו ועם אחרים. הוא התרעם, קרא תגר על עצמו ועל אחרים, הוא המה, הוא בכה את בכיו, הוא ראה את כל הנלעג בחייו הוא ובחיי־אחרים, לעתים רחוקות גם צחק, אלא שההומור הטבעי היה ממנו והלאה. הוא היה מוכשר ליסר בשוטים, אך לא היה מוכשר לבדח את עצמו ואת אחרים. הוא גם לא ידע את הרז ואת הרמז. הוא ידע את הקו הארוך (והשחור), את הדיבור הפשוט. פסוק שבא לעטו הוא חזר וכפל ושילש אותו במלים שונות. הבהירות היתה לו תכונה טבעית.

כל זה יש בספרו ‘זכרונות’. לא ששקע בזכרונות על ימים שעברו וניסה להחיותם ברוחו. דוקא לכך לא היתה לו נטיה, כנראה. מה שעבר – עבר, ושוב לא דחף אותו לתארו. משום־כך מעטות כל־כך הידיעות על חיי־נעוריו. הוא מתרשם מן היום האחרון, מן העונה האחרונה, מן הספר האחרון או גם מן המאמר האחרון, מן הפגישה האחרונה. אלא שבראשית־ימיו היה מתעורר לכתוב את רשמיו רק אם היה יכול לפרסמם מיד או להכניסם באיזה ספר, כגון ‘רשימות אמן עברי’. ובאחרונה קם ורשם בספר מכל הבא ביד ודוקא שלא על מנת לפרסמם. זו היתה מעין ‘גניזה’ משלו. זה היה נסיון לחיות את עולמו בשלימות. לא להתחשב שום חשבון עם מי־שהוא או עם משהו. הוא ידבר כאשר עם לבבו ועם נפשו בה בשעה, בו ברגע. לא איכפת אם הדברים לא ינעמו לחיך הקוראים, אם גם ישרטו שרטת בנפשם, מפני שלא מפיהם הוא חי ואין הוא תלוי אפילו בחיוך קל אשר על שפתם. הוא אפילו אינו רואה אותם בעיני־רוחו בשעת־כתיבתו. יותר מזה: גם את עצמו מאתמול אינו רואה. לא איכפת, אם דבריו מהיום יסתרו את דבריו מאתמול. הוא רוצה להיות נאמן לעצמו בשעה זו, ברגע זה. ברוח זה כתב הסופר ראובן בן מרדכי בריינין אלפי דפים. כתב לא בשביל לקנות לו פרסום בחייו, לא כדי להרויח בהם את לחמו, או לרכוש לו סכומים לשם שעשועים. הוא כתב מפני שמוכרח היה לכתוב. מישהו תחב לו את העט לתוך אצבעותיו ואמר לו: כתוב. מישהו ציוה לו: דבר! ודיבר. לא צעצועים כאן. לא סלסול, לא השתעשעות־הנפש, אלא פקודה, צו, בית־דין, כסא־למשפט, עדות, רוח ממרום, כאב אנוש, בכי, דמעות בלתי־חנוקות, לעג עצמי, תקוה, ריב אדם עם גורלו ועם אלהיו.


ראובן בן מרדכי בריינין היה הסופר בדורו, הכוכב בדורו, היה נציג הספרות בשעתו. אחרים היו חוקרים, פילוסופים, משוררים, מספרים, מתרגמים, עובדים חרוצים, פיליטוניסטים, מהפכנים וכיוצא בהם. אך ראובן בן מרדכי בריינין היה בעיקר הסופר, היה הגשמת האידיאה של הסופר העברי, נשא על גבו את הבעייה של הספר העברי, של העתון העברי, של המחשבה והשאיפה. הוא היה אדם יפה להפליא, ואני חמדתי את קרבתו. לא הרביתי שיח אתו, אבל אהבתי לשבת תחת קורת־גגו ולשמוע את שיחתו עם אחרים, עם אורחים ואורחות, עם ריבה נאה, עם סופר מתחיל, עם בעלי זרמים פוליטיים. כי הוא לא היה קמצן בשעות. מכיון שישב אל שולחנו מספר שעות וכתב מה שכתב בשביל העתון העברי או האידישי, שוב נתפנה לכל מיני דברים, לשיחות, לביקורים בתיאטרון או באסיפה ציונית, להרצאות

ב’שפה ברורה'. כמדומה שמעולם לא אמר אין לי פנאי. מעולם לא נתן את דבריו לשיעורים. הוא הרצה בחשק ואגב הרצאה נתעוררו בו מחשבות ורגשות והוא לא גירשם מעל פניו אלא קיבל אותם בזרועות פתוחות ויוסף לשאת דברו בקהל על גוי ואדם, על ספרות וכהניה, על ציון ומקראיה. כי הוא היה קרוא לדבר על כל אלה, לחרוץ משפטו עליהם. הרצאתו היתה גם לקח של מורה וגם כסא למשפט. הוא היה אחראי להפצת דעות ישרות בקהל וגם לחרוץ משפט צדק, משפט אובייקטיבי, משפט שיוכל להכנס להיכל־ההיסטוריה ולא ליבוש בפני אחרים, בפני גדולי־הדורות. הוא נשא על גבו אחריות בפני הדורות הקודמים וביחוד בפני דורו הוא, דור התבונה הטהורה וגם דור הרגשות הטמירים. ימי מיפנה, ימי מעבר. בין דור ודור. ועל מפתן הימים ההם עמד הוא ונשא באחריות. הוא הראשון המפרסם בעברית מסה על פרידריך ניצשה מבשר החדשות, והוא גם הכותב תחת שם בדוי מחקר על הלמהולץ, בעל המדע המדויק. הוא יונק מכמה שפות ומכמה מיני ספרות. הוא משוטט בכל. הוא מושיט קרני־מישוש (הביטוי בעברית משלו) לכל צד, כי על כך הוא אחראי.

הוא הרגיש עצמו נציג התחיה העברית, נציג הספרות העברית. במשך חייו הגיע לידי כך, כי בבוא אליו השמועה על רצח ז’ורס הוא פורץ בבכי (סח לי ר' יהודה קויפמן אבן־שמואל). אבל באותו פרק־זמן שהכרתיו, ואפילו על פי הדמות העולה מתוך הכרך הראשון של הזכרונות, הוא עדיין שקוע בראשו ורובו בתוך התחום העברי. רואה עצמו – אולי אפילו בלא יודעים ובלי כל שמץ של התנפחות – נציג העברית. בבוא הידיעות על הועידה לאידיש בצ’רנוביץ הוא אומלל. ממש אומלל. זה לו חורבן חדש וחמור, חורבן־חייו, חורבן שאיפותיו ותקוותיו. כך מרגיש רק נציג רשמי־עצמי. מעין זה היה גם בשיחותיו עם גדולי־האומות. אי־שם ב’המליץ' פירסם את שיחתו עם אמיל זולא, עוד מלפני משפט דרייפוס. ודאי שהדגש החזק הוא בתשובותיו של זולא. אך יש גם ענין בשאלות, בטוֹן שבהן, בבין השיטין שבהן. כך מדבר נציג־נסיך. תמה אני שלא חזרו והדפיסו מחדש את השיחה רבת־הענין ההיא. –

אוי לי: כנציג־כנסיך עברי היה בעיני זה הסופר ראובן בן מרדכי בריינין ואני חמדתי בחייו את קרבתו. על כל פרכוסיו, על כל חוסר האחדות, על כל כף־הקלע של חיי־שעה, על כל זקיקותו המתמדת להלואה, לגמילות־חסד, כדי לפרנס אשה וילדים חמשה, כדי לכלכל שיבת אם אהובה, כדי לסייע בידי אחים אהובים, כדי לגור בדירה כמעט יפה בשרלוטנבורג, כדי לבזבז לעתים לא רק אגורה אלא גם דינר, כדי לחונן עניים ולקנות אולי גם זר־פרחים לריבה נאה. ובאחד הימים הוא כנראה במשבר נפשי עצום. באחד הימים הוא מתחיל לכתוב את ספר הזכרונות המשונה, על כל אי־הצדק ואי־היושר שבו. כותב רשימות, מסות, מאמרים ומשקע אותם ב’גניזה', שלו, בצרור הזכרונות האלה. מה היה טיבו של המשבר? שנים כתב מדי לילה בלילה ושנים פורש. נעלם בריינין הברליני־שרלוטנבורגי, הפריזאי, הלונדוני, ומופיע בריינין חדש, קנדי(!), ניו־יורקי. גלגולי־נפש וגלגולי־חיים. אך שוב הוא שב לעבודתו־ליל, לגנובתו־ליל. אלפי דפים. ‘מוטב שכתבי־ידי ירקבו בזויתם הנסתרה ואל אשפיל את נפשי לבקש לי מצנטים, או להתחנן לפני הקהל העברי, כי יחוסו עלי ויבואו לעזרתי בהוצאת כתבי’. אך הוא כותב, כותב, מדי ליל בליל. בשתוק ההמולה מסביב, בהחריש המית־היום. מי שהיה פעם נציג־נסיך עברי מתיחד בנכר עם אלפי דפיו ומוסיף עליהם. רק בעברית. כל עוד האצבעות מחזיקות בעט. ונמצא באחד הימים המצנט המשונה: ישראל מ"ץ. הוא בעצמו בא. הוא שהוציא את הכרך השלישי – הראשון, בעל 480 עמודים גדולים. נמצא גם נושא הכלים המשונה: רפאל שוחט. אלא שהלז מיהר ומת אחרי מות נסיכו. נשאר רק מ"ץ. הימשיך להוציא, או שיתקיים: ‘שכתבי־ידי ירקבו בזויתם הנסתרה’… בידי מי הכתבים האלה? מי שומר עליהם? מי נוטר אותם? הן אין כדוגמתם.

אויה, נדמה לי, שאני גם אני הנני מן האחרונים, שראו פעם בחייהם את ראובן בן מרדכי בריינין בהלו נרו על ראשו, ושראו בו נציג־נסיך עברי. בלכתנו אחריו לא ישאר זוכר ופוקד.

[ז' כסלו, תש"ג]


עם ספר זכרונותיו

באחד הימים, 22 באוקטובר 1906, מתחיל הוא את ספרו הגדול, את ‘הגניזה’ שלו, המכילה אלפי דפים. לא כל הקדמה. הרשימה הראשונה מוקדשת לאדם יקר – שלא מצא חן וחסד בעיניו: אוטו ורבורג. הוא ביקרו בביתו וסח אתו ארוכות, והרושם הכללי: שלילי־ניגודי. השלילה והניגוד צומחים משני שרשים: מפאת ההבדל שבין הרצל ובין ורבורג וכן בין בריינין גופא וורבורג. לשמועה כי וורבורג ימלא מקום הרצל – ‘יחרד בשרי’. שהרי הם רחוקים זה מזה יותר ממזרח ומערב. ‘המה שני גזעים, יושבי שני כוכבים רחוקים’. ואחרי השוואה זו באה הקבלה אישית. ורבורג הוא בעיניו בורגני עשיר, כבול בחוגו, משועבד לההרגל. לעולם לא יעשה מידחה אך גם לעולם לא יצמיח פרח חדש. די לו במה שכבר נברא. הוא שבע. ודאי שהוא ‘עושה עבודתו באמונה, ממלא את חובתו ביושר לבב ושומר תפקידו בדיוק’. אך מה הרבותא? מטרלינק שומע את שפת הפרחים, אך ורבורג מוצא גם באנשים חיים רק מספרים, עובדות זעירות, מציאות יבשה ועניה. לעומת זאת בריינין בעיני עצמו פרוליט רוחני, צפור־דרור, מחדש, מבקר, מנסה ליצור, שונא כבלים ומשברם. והנה גם ההבדל המעמדי. ‘הוני – דאגותי, ורכושי – יסורי… אין שדה מוצק תחת רגלי והקרקע מתמוטט תמיד מתחתן… יום כי יעבור על בני־ביתי בשובע ללחם הנני מקבל כחסד־המקרה, כמתנת־ההשגחה… ובכל פעם שיש לי פגישה קרובה עם אנשים כאוטו ורבורג הנני מרגיש בקרבי מעין התפוצצות פנימית. הלב סוער והומה’.

הנה ניתנה לנו ברשימה ראשונה להציץ גם מאחורי הרשימה, מאחורי ‘ספר הזכרונות’, שהחל בו בו־ביום ללא הקדמה. הלב המה וסער. הלב היה בלתי־מרוצה. הלב דרש את ביטויו. אך אי־אפשר היה ללב להתבטא בגלוי. גם זה האיש בריינין, שהוא ‘שונא כבלים ומשברם’ נתון בכבלים. אין לו בימה משלו. עריכת ‘השלח’ עברה מאחד־העם לקלויזנר ועליו פסחו. ואף אילו היתה לו בימה משלו, ספק אם היה יכול לדבר בגלוי כאשר עם לבבו. כי זה האיש בריינין הוא גם ציוני נאמן, ואי אפשר לו לדבר על ורבורג ברבים כאשר עם לבבו בלי שיזיק לציון. גם אי אפשר לו לדבר ברבים על דברים שבינו לבינו. יש כבלי־מדיניות ויש כבלי־הנימוס. הנימוס הטוב והעדין דורש, שיהא הסופר ממעט לדבר על עצמו. אך הלב סוער והומה. הלב קיבל ברצון מרותו של הרצל, באשר הוא היה נסיך־הרוח. אך ‘קשה עלי, אי אפשר לגמרי, לקבל מרותם, בכל ההוראות הקרובות והרחוקות של מלה זו, של אנשים כורבורג’. ובמצב כזה מוצא לו הלב הסוער מוצא מיוחד: ‘ספר הזכרונות’, גניזה, בית־אוצר או בית־קברות ספרותי. אדם מתיחד עם נפשו. בגילוי לב גמור. בלי לב ולב.

כזו היא הרשימה הראשונה. וכמעט כמוה כשניה: על הפרופ' לודוויג שטיין מברן. בריינין שופך עליו בגניזה שלו את כל זעמו, מבטלו כעפרא דארעא: טפוס שלילי של פרופיסור יהודי במערבא. שטחיות פלילית, סגנון נפוח, ממולח ומתובל בכל המלים המלאכותיות החדשות. בקשת־האמת זרה לו. שביבי אש־עשויה, אור בלי חום. כרוֹז הקרקס, ‘ארטיסט’ ולא איש־המדע. בורגני שבע, מתקשט, רודף־רשמים, קופץ בראש. כי הוא יושב ראש בהרבה קונגרסים של מדע, פילוסופיה, ספרות. אף מהלכים לו בין שליטי־עולם. קניינים רוחניים באמת אין לו. בקרבו פנימה אין מאומה. מה שיש לו הוא משא, סבל רוחני: אוצר של פראזות פילוסופיות, מדעיות. קמצן איננו. במקום ביטוי מדעי אחד הוא נותן מאה. הוא בן הגלות ופרי האמנציפציה בגלות. ‘הרבה, הרבה יכולתי לכתוב על דבר לודוויג שטיין, אך מלאכה זו לא נקיה היא לי’. ובכן גם ב’ספר הזכרונות‘, גם ב’גניזה’ אשר לו אין הוא רוצה להתלכלך יותר מדאי. הוא מתרחק קמעא מן הכיעור. הוא מונע עצמו מן הרכילות ומלשון־הרע. הוא רק מוסר את רשמיו. הוא מתפרק ממטענו. הוא אז בן ד"ם שנים, הוא הגיע אז לגילו של הרצל, הוא גם נמצא במשבר נפשי ידוע. הוא בלתי־מרוצה, הוא אינו יודע את נפשו. רשמים המעיקים עליו אין הוא יכול להביעם ברבים. אף אין לו ידיד וריע להסיחם באזניו. הוא במבוכה, הוא בודד. בצר לו הוא מתחמק אל נפשו, אל עטו, אל רעו הנאמן, אל המלה העברית. בצר לו הוא מוצא מפלט ב’ספר הזכרונות'.

עד מהרה מתחבב עליו המפלט. עד מהרה הוא חש את מתקו ואת דבשו. בשתי הרשימות הראשונות הוא עוד איש־ריב ואיש־מדון, הוא מתמרמר וקורא תגר. הוא מחפש בחיים את רוח־הקודש, את מעוף־הרוח, את ‘הרצל’, והוא נרתע לאחור מפני היובש של האחד ומפני הגנדרנות של השני. אך הרשימה השלישית היא כבר מגוון אחר לגמרי. היא אינה זקוקה כלל להסתר־דבר, להעלמה. היא היתה יכולה להתפרסם כמסה נחמדה. היא שיר־השירים – לאלינורה דוזה, לשחקנית הגדולה ביותר של הדור הקודם, הוא נרעש ונסער ממשחקה. לא ‘קוהלת’ כאן, הבא לסכם את החיים, אף לא ממשל משלים וקובע פתגמים למלחמת־החיים, אלא שיר־השירים. לב צעיר, חי, ער, תוסס, מפרכס, נלהב, נרעש בכל תהומות־נפשו. כזה עוד היה ראובן בן מרדכי בריינין באותה שעה. שמע מינה, שהיה אדם ישר והגון. שמע מינה שהיה אדם טרגי.

אך ברשימה הרביעית הוא שוב בתחום הפנים: סוקולוב. ‘עוד הפעם פגישות אתו בברלין. הנה גם הוא נודד, גם הוא ניסח מעל אדמתו, נעתק מסביבתו’. לאמור: אח לצרה, לגורל. ואם גם ‘תהום עמוק מבדיל ביני ובין נ"ס’ הרי בכל זאת ‘הנני אוהב ומכבד אותו’. אך האהבה והכבוד אינם שוללים את ההערכה. עוד ב’לוח אחיאסף' תרס“ג פירסם בריינין מסה נחמדה על סוקולוב. אך פה הוא משרטט את דמותו מחדש. הוא רואה בחייו ‘חליפות וצבא כבעשיית־כשפים’. הוא ראה בו מעלות ומורדות. הוא זוכר את ‘סוקולוב בתור מתנגד לחיבת־ציון ומטיף לארגנטינה, סוקולוב השופך לעגו על הרצל החולם’. הוא מזכיר כי 'נ”ס היה מטרה לחצי דבה מתועבה' ויצא ממנה בשלום. ובסך הכל: ‘חסרה לו דעה קבועה, נקודה מוצקה שממנה לא יזוז. רך הוא כקנה, נמשך הוא אחרי הזרם, נסחף הוא עם הגלים. שדרתו ספוגית יותר מדי’. לאמור: כשם שלא חדר לפנימיות ורבורג כך לא חדר גם לזו של סוקולוב. לפיכך יש לו לבריינין ספיקות ופקפוקים ברשימה רביעית זו משנת תרס“ו. לפיכך עוד חוצץ התהום ביניהם. אך בהערה לאותה רשימה הוא מוצא לו לחובה להודות כי טעה. 'סופו הנאה והנשגב של נ”ס מוכיח על תחילתו‘. ו’דמות־תבניתו של איש־הפלא הזה, בכל שיעור קומתה, בכל צביונה ובכל יקרת ערכה' נרשמה בכרכים הבאים. לאמור: הוא דובר־אמת בכרכים אלו. הנזכה לראותם?

אך אינו מודה שטעה בנוגע לנושא הרשימה החמישית, האחרונה אשר תפקד פה בשמה: שלום אַש. אותה שעה זכה אַש להצלחה יוצאת מן הכלל. חזיונו ‘אל נקמות’ נתקבל והוצג ב’תיאטרון הגרמני' המהולל של ברלין. מובן שמאורע זה עשה רושם עז בחוגי הסופרים והמבקרים. אך ‘ואני קשה־עורף הנני: לפני ההצלחה העיוורת אין אני כורע. השקפתי על אַש היום היא של אתמול. אדוני “התיאטרון הגרמני” אינם בעיני בית־דין גבוהה של אמנות’. והוא מנתח ומסביר את סוד ההצלחה, אך משפטו הוא שלילי לגמרי. אין הוא מוצא בחזיונות אַש מאומה: ‘לא חיים, לא הסתכלות, לא טיפוסים, לא פסיכולוגיה, לא דיאַלוג חי או דק ויפה, לא צל של כשרון דרמתי’. כך בשנת תרס“ו. הוא מנבא לו, כי לא יחזיק מעמד. ‘יסודו מעפר וסופו לעפר’. אך בהערה משנת תרצ”ח הוא מודה, כי נבואתו זו לא נתקיימה אלא שהוא נשאר קשה־עורף כמו בתרס"ו. הוא לא נכנע. ‘מעריציו כיום, ההולכים ומתרבים, הוכו בעוורון ואינם מסוגלים כלל לראות מה שיש באיש באמת, ומה שאין בו’. זקן מורד וממרה, לא הרי אַש כהרי סוקולוב. –

חמש רשימות ראשונות. הן נותנות רק מושג־מה מזה הכרך הראשון של ‘ספר הזכרונות’ בן ארבע מאות עמודים גדולים בערך (הכרך מכיל עוד כמאה עמודים מרשימות שכבר נתפרסמו מקודם). ספר רב־ענין, ספר מרעיש את לב הקורא, בין אם לבו כלב הסופר ובין אם הוא שולל את כל דבריו. ספר וידוי. ספר של גילוי־לב. ספר טרגי. אימתי נזכה להמשך, לכרכים הבאים? אל נא יתמהמהו!

ועוד ידובר גם בכרך זה. אין אני יודע לו חבר בספרותנו של הדור האחרון. –

בראש הכרך באה תמונתו. כאיש כתמונתו. –

[טבת תש"ג]


שעות עמו

לזכר פרומה קויפמן ז"ל, ידידת בריינין

בקורות־חייו יש מקרה משונה, שזעזע למספר ימים את הצבור היהודי בארצות הברית וזעזע ביחוד אותו בעצמו. ביום 3 בינואר 1924 הוא רושם בספר זכרונותיו:

‘יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיון להתוודעותי עם ‘האדם היערי’ (דער וואַלד־מענש), כמו שכיניתיו. גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים עשרה שנה) ביערות המדינה. – קדוש וטהור הוא. זהו האדם היותר מעניין שגיליתי באמריקה. אכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות. יהודים קדושים וטהורים. שם הנזיר הלבוש סמרטוטים אברהם קלוגמן. בכל סביבותיו כינוהו ‘המשוגע’, ואיש לא התעניין בו. אנכי הנני הראשון שגיליתי בו אדם נפלא, חושב וירא שמים, שיש לו השקפת־עולם משלו, שהוא חי על פיה. ורצונו כל כך חזק עד שהיה יכול ליסד כת חדשה, או גם דת חדשה’.

בו ביום הוא מחליט לכתוב עליו ב’דער טאָג' ארבעה מאמרים, כדי לתת תיאור שלם מדמותו. והוא גם מקיים את החלטתו. מאמריו מופיעים כסדרם בימי 14 – 15 – 16 – 17 בינואר. כבר בהתפרסם ביום 14 בינואר בבוקר המאמר הראשון הוא מעורר סנסציה בכל חוגי היהודים והכל מסיחים בו. ואולם מה גדלה עוד ההתרגשות למחרתו, בהוודע כי דווקא ביום שנדפס המאמר הזה נהרג הנזיר הקדוש, בלכתו לפי תומו בערב ביער, על ידי רכבת נוסעת על פסי־הרכבת. גליונות ה’טאָג' עוברים בו ביום מיד ליד. משוחחים בקבוצות־קבוצות על המאמר ועל הנזיר הנפטר. בו ביום מטלפנים לבריינין מן המערכת את הידיעה אשר ‘הבהילתני והחרידתני עד היסוד’. עוד מעט מטלפנת אליו קהילת פריהולד את בקשתה ‘לבוא להספיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו’. עוד מעט מופיע ציר־הקהילה, ‘מי שהיה פועל וסוציאליסט’, ויבקשו בשם הקהילה לנסוע אתו אל הקבורה. ו’אף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי אל שולחן כתיבתי, והתגברתי על רפיוני. ואסע עם הצעיר לפריהולד. שעות ארוכות ארכה הנסיעה במסילת־הברזל לשם. כל הדרך הייתי במצב רוח מדוכא מאד. סופו המר והמשונה של האדם היערי, שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שוויתר מרצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פרוטה אחת, אף אם הפצירו בו לקבל שקלים – המות שחטפו פתאום בלכתו בדרך, פרש גם עלי צילו. ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר איזה אות. רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאה‘. הצרור שנמצא ליד ההרוג הכיל: מסכת סנהדרין, תורה עם פירוש רש"י, ה’תניא’ של רבי שניאור זלמן, ‘ספר־הברית’ לרבי פנחס, סידור, טלית־ותפילין, ולא יותר. לא כתונת ולא גרבים, כי לא לבש כאלה בי“ב שנות חייו האחרונות. פניו הפיקו הוד ואימה, הוד־מלכות ואימת־מות. גם לובן גופו וחיתוך־אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה. בשיחתו לפני מספר ימים עם בריינין אמר על מי שהוא: ‘הוא מפרפר בין החיים ובין השאר’. בריינין אליו: 'מה כוונתך ב”השאר“? האם רצית לומר “מפרפר בין החיים והמות”? הנזיר לבריינין: 'אסור להוציא דבר מגונה מפינו, על כן אמרתי ו”השאר". בריינין שוקע בחידת החיים והמות של האדם המופלא הזה. בין השאר עולה על דעתו, שכאילו מאמריו עליו היו פוגמים את חייו. ‘לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’.

‘סופו המר והמשונה של האדם היערי, שבכל אופן היה חסיד וצדיק, – המות שחטפו פתאום בלכתו בדרך פרש גם עלי צלו. ראיתי… איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל… לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’. שש עשרה שנה לפני מותו של בריינין קרה המקרה המזעזע הזה. שנים ‘לפני החטא’ של בריינין. שנים לפני שהיה גם הוא, בתוך־תוכו של כרך, מעין אדם יערי. הוקמה מחיצה בינו ובין החברה אשר עליה נמנה. מעין קיר אטום. מעין נידוי ושמתא. שונים ומשונים היו גלגולי חייו של הסופר המזהיר לפני זה וגם לאחר זה. שתוק־האברים. והמפליא מכל: למעלה מעשרים שנה הוא כותב את הספר המופלא שלו, ספר הזכרונות, הדפים מצטברים לאלפים, מעין ‘גניזה’ ענקית. הוא, העתונאי החרוץ, אינו אץ לפרסם וגם אין אפשרות לכך. מופיע החסיד האחרון, נושא הכלים האחרון: רפאל שוחט. מופיע גואל לכתבי־היד, רבי ישראל מ“ץ. ו’הנה בא אלי מ”ץ מעצמו‘. ובריינין – מכין את הכרך הגדול הראשון של אלפי הדפים האלה. אך זמן מצער אחרי עבודה זו חטפו המות בזרועותיו. זמן מצער אחריו מת גם החסיד האחרון, נושא־הכלים האחרון. שוב משתררת דומיה מסביב לקברו של הסופר הנערץ. ו’הכרכים הבאים של כל כתביו יופיעו כסדרם על פי התכנית הכללית שהתווה המנוח’. לא. הם לא הופיעו מאז. לא שמענו על הופעתם. אף לא על הכרכים של הזכרונות הנפלאים. ‘לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’. הוא ונושא־כליו אתו.

אך זה הכרך שהופיע הוא אוצר יקר. אילו היה אפשר להושיט את היד מעבר לאוקינוס וללחוץ בתודה את יד מ"ץ, הייתי עושה זאת ברצון רב. בספר זה חי זה האיש ראובן בן מרדכי בריינין גם היום. זה שכבש את לבנו בהיותנו צעירים גם אנו. זה שגם הנזיר ההוא התגעגע כל ימיו לראותו, ובגללו יצא מגדר־השתיקה. בספר זה העיז להיות יותר מסופר. בלי קישוט והתייפות. לתאר כמו את בני דורו ואת עצמו. על כל הרפיונות וגם על כל האורות. לא תמיד ראייתו נכונה. לא תמיד יש לו הפנאי לכך, מצב־הרוח לכך. הוא איש־ההשראה. יש לו השקפות והרגשות משלו ולא תמיד הוא מצליח להשתחרר מהן ולראות את החיים מנקודות־מבט אחרות. אך תמיד הוא רציני. מתרשם ורושם. מציל מים־הנשיה לים־הידיעה. הדפים האלה הם אֶנציקלופדיה של התקופה. כולנו כלולים בהם, בין אם נקראנו בשם ובין אם לא נקראנו. דמויות לאלפים מופיעים, גדולים וקטנים. דמויות גדולות וקטנות. זו השלהבת המתמדת לתקומת־העם, לתחית־השפה, לגאולה, לחירות, לאמת, לעצמאות, לתור אדם־המעלה, להשתלמות. גם זו הפקפקנות המתמדת, זה הנסיון לראות את הדברים מאידך גיסא. אחד מנבוכי־החיים. מנבוכי־התקופה. מחפש תמיד. עתים תם ותמים ועתים נבון ופיקח. מוכן תמיד לעזור, להציל, ללמד, להורות, לבאר. קולט תמיד ופולט תמיד. עובד חרוץ, מרצה־לתיאבון. משברים נפשיים. התאזרות מתמדת לעלות, להטהר. מאבות הגדוד העברי במלחמה ההיא. וכל זה ואלף ענינים אחרים בקובץ זה, בכרך זה. ספר־העדות, ספר־הקורות. ספר מיוחד במינו. אין אני יודע חבר לו בתקופה האחרונה. אין פה המקום לדבר עליו בפרוטרוט. משהו כתבתי עליו גם ל’מאזנים' וגם ל’מחברות לספרות'. אבל עוד הרבה יש לומר עליו ולכתוב עליו. עוד יעשו זאת רבים. השתיקה של שלש השנים האלה אינה מוכיחה מאומה. ודאי היתה גם בזה יד ההשגחה. אך היא לא תסתיר פניה לנצח מאחד מבחירי בניה־סובליה בתקופה האחרונה.

[ירושלים, ו' כסלו תש"ג]


המלצות קוראים
תגיות