רקע
ר' בנימין
שמעון ברנפלד: נשימה ארוכה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

ראשית כל: אל בהלה וחפזון. מדובר פה לא על זה שהסתכל בתרפים של הדור וכתב לפי זה את המאמר האחרון או את הרשימה האחרונה. המדובר פה יסוב על שמעון ברנפלד, סופר שעודר בכרם־ספרותנו זה חמש עשרות שנים, על אחד מן הגוורדיה הישנה, מימי יהודה ליב גורדון ופרץ בן משה סמולנסקין, וד"ר שלמה רובין ומשה ליב ליליינבלום ודוד פרישמן, וכו‘. כולם, כולם הלכו לעולמם, מי לפני ארבעים שנה, מי לפני שלשים וכו’, ורק הוא לבדו שרד מן הדור ההוא. דורות של סופרים1 קמו אחריו, נצצו ונבלו וגוועו, ורק הוא החזיק מעמד, רק הוא לא מש מאוהל הספרות. חמשים שנות עבודה ויצירה, חכמה ומלאכת־כפים נשקפות לנו מאוהל־תם זה!

הוא התחיל את עבודתו עוד במחיצתו של דוד גורדון. הזוכרים אתם את שם האיש הזה? לא? חבל מאד. הוא היה איש יקר, בעל נפש, אוהב עמו. אילו קראתם את מאמרו של ברנפלד עליו לפני מספר שנים ב’העולם' הייתם מכירים את האיש ואת ערכו. הוא גר בעיר קטנה בפרוסיה, ליק שמה, ושם ערך את העתון הראשון בעברית, ‘המגיד’. הוא גם היה מן הראשונים שהטיפו לחיבת־ציון. וברנפלד הצעיר היה עוזרו ויד־ימינו. ממדינת גליציה, ארץ־מולדתו, נתגלגל לליק והתחיל שם לכתוב את מאמריו או, כלשון המליצים בימים ההם, לשאת את מידברותיו על גוי ועל אדם, על עניני־מחקר ועל עניני־חיים. צעיר היה האיש, בן עשרים, והמושג סופר עברי כמעט עוד לא בא לעולם, והנה הוא ישב בעיירה זרה אל שולחן־הכתיבה לעשות באותיות העבריות מלאכה חדשה, לא שיערוה ראשונים. ומן־אז המשיך את עבודתו. יש שנפסק קולו לרגע, יש שנמשך אל הלימודים, אל הפילוסופיה ואל הבלשנות ואל ההיסטוריה ואל האקונומיה ואל חקירת כתבי־הקודש ואל כתבי שפינוזה וקארל מארכס ואל השירה ואל כל הענינים אשר עוד אביו נמשך מעט אליהם והוא גם כונן את הכיוון לרוח־בנו. (אנו כולנו מתחילים את חיי־הספרות כמעט רק אתנו לבדנו, ואולם ברנפלד הוא, במובן ידוע, בן־אבהן בספרות, ולכן הוא מצטייר באמת בעיני כחזיון2 בן מאה שנים, כי יש כאן רציפות הזמן, והשרשים נעוצים עוד בהשכלת יוסף פרל). או יש אשר הלך אחרי הזמנת קהילת בלגראד אשר בסרביה וישב שם מספר שנים על כסא הרבנות והכיר את העולם הספרדי מלפני ארבעים שנה והרחיב את חוג מבטו לגבי ‘קהלות־יעקב’ ושבטי־ישראל. אך אם נפסק קולו, הנה לא נפסקה עבודתו. כי לא ידע האיש לאות, כשם שלא ידע חולשות אחרות, כי־אם עמד בשטף כל החיים, בתוך הזרם, בתוך ים החיים והמחשבה והעיון, בולע ופולט, לוקח ונותן, מסכם ומקיף. כי הוא משחרות ימיו איש פשוט עד מאד, בלי העויות ובלי תביעות. כי הוא גם על־פי טבעו ומהותו ושורש־נפשו נין ונכד לד"ר הומניטרי, אשר הסיסמה שלו היתה:

Edel sei der Mensch,

Hulfrich und gut.

[אָצִיל יְהִי הָאָדָם

רַב־עֵזֶר וָטוֹב]

חרוז פשוט ועדין זה כתוב בראש אחד משיריו הנפלאים של גיתה הזקן, שהיה לפנים צעיר גם הוא. חרוז פשוט ועדין זה ביטא לפנים נשמה של תקופה. ובמטותא, אל תתביישו בשירי גיתה. גם ברנפלד הזקן אינו בוש בהם. ברנפלד הזקן, משולל חוש־הראות, מבקש שיקראו לפניו משירים אלה יום־יום. זוהי אהבת־נעורים, זוהי גירסא־דינקותא. אין הכוונה למלים, לריתמים. הכוונה היא לנשמה, הכוונה היא לתרבות, לדרך־ארץ שקדמה לתורה של ביסמארק ומולטקי, לתורה חדשה של ‘דם וברזל’. לתרבות שחלמה את חלום האחוה והידידות בין הבריות. איך שר בנעוריו הפייטן השני על אדמת גרמניה? ‘היו חבוקים, מיליונות! נשיקת פי לכל נברא בצלם!’ כן, היתה זאת תקופה הומניטארית נהדרת, תקופה שהניבה ציצים ופרחים יקרי־ערך, תקופה של ביטול סוגים וסייגים, של הכרזות גדולות, אוניברסאליות, תקופה של התחדשות ותקומה בלי שטבעה בנהרי־נחלי־דם. כשתעיין בדבר תמצא, כי ברוך שפינוזה שלנו, הפילוסוף היהודי המוחרם מאמשטרדם, היה בין משובבי־הנתיבות האלה. הוא שהטיף ראשונה בתוקף ואון לסבלנות דתית ואזרחית. כל אלה אבירי־ההומניטריות את מימי היהודי מאמשטרדם שתו. הסבלנות הגדולה קשורה באיזו מדה בחזיון היהדות, באמרותיהם הנשגבות של חוזי־ישראל. הם אשר במשאת־נפשם על אחרית הימים זרעו את זרע־ההתקדמות על פני שדמות־ההיסטוריה. טול את החוזים האלה אשר על אדמת יהודה ואפרים ויתהווה חלל גדול בתרבות הכללית. טול את אלה ואין לך לא שפינוזה ולא אראסמוס, לא לסינג ולא הרדר, לא גיתה ולא שילר, לא מרכס ולא לאסאל. מה שיש בנצרות מיסוד ההתקדמות – מאת האם־היהדות לוּקח. אשר על־כן היהדות היא חזיון שעוד לא נגמר ולעולם לא יגמר, אלא הולך ומתחדש בכל דור ודור ועוד עתיד להתחדש. אשר על־כן היהדות אינה, כדי להשתמש בדיברת אחד המרצים על ברנפלד, לא בטבעת פלונית ולא בחוליה אלמונית, כי־אם בשלשלת כולה, שלשלת־הדורות ושלשלת־הדעות. אשר על־כן יש ענין לבאר את היהדות, להסבירה ולפרש אותה ולהתאבק באפר חכמיה. ואם שבעים או שמונים או תשעים ומאה שנה יחיה האדם ומצא לו ענין רב־ענין בכל הדברים האלה. ‘לכל תכלה ראיתי קץ – רחבה מצותך מאד’.

ובכן, ראשית כל: אל בהלה וחיפזון. אפילו שתי הנקודות שבין המלים ‘כל’ ו’אל' אפשר שאינן פה במקומן. כי המדובר פה על שמעון ברנפלד, על סופר שאינו להוט כלל וכלל אחרי להטי־המודרניות, על סופר שהוא משחרות־ימיו פשוט עד מאד, פשוט עד־כדי־כך, שאינו מרגיש ואינו מדגיש גם את פשטותו. על סופר שהוא, אם אפשר לומר כך, עוד מלפני זמן התפשטות פסי מסילת־הברזל בעולם. יותר נכון: על סופר שהוא בין אלה שהכניסו את צקלון־ספרותנו אנו לתוך הפסים האלה, לאלה שכתבו כמעט בשפת־הדבור, בלי שבעה נקיים, בלי קמיטת־המצח, על אלפי ענינים ונושאים, על עניני־מחקר ועניני־חיים, על עניני־נצח ועניני השעה, על ‘דור תהפוכות’ ו’דור חכם‘, על ‘דעת אלוהים’ ועל ‘רפורמציון’, על השכלה ולאומיות, על סופר שכתב על כל הדברים האלה באופן טבעי מאד, בחינת חטוף וכתוב. וותר על שינת צהרים – וכתוב, כתוב כדבר איש אל רעהו, בלי ו’עיין’ שם, בלי ‘ורמינהו’, בלי אשר ידגיש הכותב את חכמתו העמוקה כים ואת אשר הוא חידש בעצמו, מדעתו, ואת אשר הוא צפה מראש וחזה וניבא מראש וגם בא חזונו. המדובר פה על אחד שקיבל את אמרתו של שפינוזה כמו־שהיא: עניני העולם הזה אין לשמוח עליהם ביותר ואין להתעצב עליהם ביותר, אבל יש פשוט להבינם. לא יותר. עד כמה שאפשר ביושר וביחס הוגן, אך גם לא בקנאות טיפשית. לא בקביעת־הדברים כמסמרות נטועים, כיתד בל תמוש לעולם. שוטה שבעולם, מה חפץ יש בדוגמאטיות נוקשה, מה עונג יש בה? דוגמאטיות יש רק בהנדסה וכדומה לה. החיים שוטפים. החיים משתנים ככרום. וזהו עזוזם וזוהי תפארתם. שור! לפני הצהרים נערמו עננים ואֵבל כבד רבץ על הבריאה ויגון לוחץ הכביד על כל יצוריה, ולעת־ערב היתה רוח אחרת, היתה הרווחה, והשמש שקעה ברוב־קסמים ושונו פני תבל – ואתה תהגה ותדבר לעת־ערב את אשר הגית ודיברת לפני־הצהרים? לא יתכן כדבר הזה. נשתנתה המציאות, נשתנו הלבושים וממילא נשתנו גם המבט והביטוי. האם לא כן? ומדוע רשאי הפייטן להשתפך בשירות חדשות לבקרים, לבכות ולרון, ככל אשר יעלה הרוח? מה החרצובות, אשר אתם אומרים לשים על רוח הסופר הפרוזאי? האם בשביל שאין הוא שוטה־בחרוזים, האם בשביל שהוא משיח ישרות את אשר עם לבו, האם בשביל שעטו הוא קולמוס ללבו, הפסיד? חי גיתה־שפינוזה, כי לא יתכן כדבר הזה!

ואולם אם נאמר פה ‘נשתנתה המציאות’, הרי זוהי הפלגה, שיטפא דלישנא. באמת, נשתנו רק הלבושים, אבל המציאות נשארה כמו־שהיתה. בוא וראה, שאפילו הלשון נשארה כמו שהיתה, הוא הסופר אשר שפתו היא מדרשית־דיבורית־חילונית, בלי צעצועי־מקרא וקישוטי־מליצה, הוא גופא אינו גורס מאידך גיסא את שפת־הדיבור שלנו, שהיא כאילו רק קובץ־מלים, בלי טיח פנימי, בלי מיץ־המסורת, בלי רציפות היסטורית. קלוקל. הוא אומר בהיתול: דברו־נא יהודית, אך לא בן־יהודית. השפה נשארה כמו שהיא, שפת־דיבור אמנם, אבל שפת־דיבור של בית־המדרש, של תלמידי־חכמים. וגם הנושאים נשארו כמו שהיו. בן העשרים כותב על שפינוזה ועל לסינג ובן השבעים כותב על שפינוזה ועל לסינג. אין מהפכה, אין שינוי־המהות. נוספו עוד חמישים שנה, נוספה קריאה מרובה, עיון, שיתוף־השטף, אך בעצם לא נשתנה הרבה. העולם בעוד חמישים שנה הוסיף עוד פרקים ל’ספר הדמעות', אך לא הוסיף הרבה על אלכסנדר הומבולדט ועל אחיו וילהלם ועל יל“ג ועל צונץ ועל שי”ר ועל כל מה שהיה לפני חמשים שנה. המציאות העולמית נשארה, המציאות היהודית נשארה, אף החילוק שבלב היהודי בין תרבות עברית ותרבות יהודית־גרמנית נשאר. ברנפלד עבד בשתי הרשויות גם יחד. כיום בובר ורוזנצוייג מתרגמים מחדש תנ"ך לגרמנית. מקודם תירגמו מנדלסון, פיליפסון, צונץ, הירש ובינתיים תירגם ברנפלד. בידיעה ובפשטות ובחן ובעממיות. תירגומו הוא הנפוץ ביותר בין יהודי גרמניה.

אך כל הדברים האלה הרי נעשו בין־השמשות. עבודת־היום היתה בעברית. הוא ואחרים כתבו מאמרים ורשימות. אך הוא כתב גם ספרים, ספרים, ספרים. כי אם נאמר למעלה, כי ברנפלד הוא בין אלה שהכניסו את צקלון־ספרותנו לתוך הרכבת, הרי מן החובה לציין, כי זוהי גם גבולו. עד הרכבת הלך ולא יסף. האוטומוביל, ה’מגדל הפורח באויר' או, כדיברת המליצים בימים ההם ‘המהלך על כנפי רוח’, בקיצור: האוירון, נשארו זרים לו. גם הראדיו. הוא אינו אץ־רץ. הוא יושב אתך בתא־הרכבת ומבאר לך אגב שיחה ארוכה באר היטב את כל הענין, החל בהנחות ראשונות וכלה במסקנות אחרונות, הוא המסכם הגדול, המכיר שטחים כבירים בחזיונות התרבות של ישראל, ויש שהוא בא בהם לידי בקיאות מיוחדת ולידי שליטה של מומחה. הוא בעל הנשימה הארוכה, אשר לפני רוחו עומד הקורא בעל ההקשבה הארוכה והסבלנות הגדולה. הצמצום החדש, שהוא תוצאה מבהלת הזמן הזה, מאי־סבלנותו, מחפצו ללמוד תורה כולה על רגל אחת, ברמז אחד, בלחישה אחת או גם בקריצת־עין, מעשה אובות וידעונים – את כל זה אינו גורס ואינו יודע. הרכבת היא הגבול מעבר מזה, ברדיצ’בסקי הוא הגבול מעבר מזה.

לא, באמת בלי בהלה וחפזון. אין הוא מן הסופרים הצעירים דהאידנא, שבעצם הוא מחבב אותם ואינו זורק בהם מרה. אדרבה. ‘נצחוני בני’. אלא שלא דרכיהם דרכיו. אין הוא מן המצפצפים והמהגים, הוא מן ההוגים והמדברים. במקום שאחרים כותבים מאמרים, רשימות, טיף־טיף, כתב הוא ספרים, ספרים, ספרים. ואת מהותו לא שינה. הוא אינו מתחרה את האוטומוביליסטים ואת האוירינוסטים. חמשים שנה הוא עובד את עבודת־הספרות – על־פי דרכו. מאור עיניו ניטל ממנו, שוב אינו מבדיל בין נייר לבן לשחור, אך עבודתו אינה פוסקת. שכר־הסופרים אינו מספיק לשלם לצעיר הכותב מפיו – אך עבודתו אינה פוסקת. הוא התחיל עוד בימי ‘המגיד’, אך לידי התחדשות בא עם ‘השלח’. הרבה אכסניה עושה, וזו של אחד־העם היתה לו לישועה גדולה. הרי זה חזיון מענין: מרוסיה בא האור ומגליציה באים שמשי־האור. מה שהיה שלמה רובין לפרץ סמולנסקין היה שמעון ברנפלד לאחד־העם ולפרישמן: העוזר הנאמן, המשען הבטוח. ערוך אליו כרטיס ואתה בטוח בפרי־עטו. אם הוא שוכב על ערש־דוי מיד יבריא ויכתוב את מאמרו. אם הוא קבור באדמה – מיד יקום מקברו ויכתוב את מאמרו. תמן שנינו: ‘חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן־זכאי ואלו הם…’ ומקשים העולם: וכי רק חמשה תלמידים היו לו? אלא הם היו החשובים שבין תלמידיו. כיוצא בזה אפשר לחשוב את שמעון ברנפלד לאחד המעטים ששמרו על הגחלת הלוחשת שלא תכבה, שעשו לספרות העברית שלא תשתכח מישראל. אחרים דיברו על ספרות. אך אם פירוש ספרות הוא ספרים, הנה הוא, שכתב אותם, הוא מאלה המעטים שהחזיקו את הדופק שלה. והוא כתב מכל הבא ביד, לא בלי ברירה ובחירה. תמיד בחר בנושאים הקרובים ללבו, למעייניו בתרבות־ישראל. ואם לא הבריק, ואם גם לא ביקש להבריק, לחדש, ואם רצה רק להעמיד את הדברים על אמיתותם ועל פשטותם, הנה לא היה גם בית־מדרשו בלי חידושים. אף היה לפעמים חידוש גם בהרצאה וגם ב’גישה' אל הנושא, כמו שאומרים המחדשים כיום. מאמרים מעין ‘ארנסט רינאן’ או ‘אח רחוק’ העסיקו אותנו למדי, היו לנו ‘כצל סלע כבד בארץ עיפה’. חשנו בהם מהמית־הרוח.

האדבר באחרונה גם על ברנפלד האדם? הוא היה לי בברלין אחד משלושת הבי"תים (הוא, ברדיצ’בסקי ובריינין), אשר אליהם סרתי בימי־חרפי. והוא לי זכרון נעים. הוא אינו בלי הומור. כשהוא פוגשני באחרונה ברחוב ומודיעני את מספר דירתו החדשה, שהוא 81, הוא מוסיף: וסימנך פה, ואם תמצא לומר: הרי פה הוא 85, ואולם בשביל ברלין גם זה טוב'. ואולם לא, איש כברנפלד הוא אדם טוב לא רק בשביל ברלין. האנשים הטובים אינם זרועים למכביר בשום מקום, אינם מרובים גם בארצנו החמודה, שאין לה פנאי לחוג כראוי את יום הולדת השבעים של ברנפלד. אך ברנפלד הוא אדם שיש לו פנאי, אדם שדלת־ביתו פתוחה לרווחה לכל אדם, ששומע תמיד ועונה ועושה תמיד בצרכי־ציבור וצרכי־ספרות מה שאתה מבקש ממנו. כזה היה גם יחסו אלי, שנזדמנתי אליו כצעיר ללא־זכויות. היתה ההרגשה, שהוא מלמדך־להועיל, מלמד־חבר, טוב־לב, בלי נטילת־שררה לעצמו. אין מחיצה בינו ובינך. בשטף הוא עומד והוא מכניס גם אותך לתוך השטף. אין שום דבר חוצץ. אף לא ערימת־השנים. –

ואם הדברים שאני כותבם פה, בשכונת בית־הכרם אשר בירושלים, יגיעו גם אליו, לאותו בית מספר 81 באחד הרחובות בשארלוטנבורג, הייתי רוצה להגיד עוד דבר־מה: הייתי רוצה להגיד, כי זכרונות ב’רשומות' מצטיינים בחן מיוחד. יש שם דבר־מה שאיננו בשאר־כתביו. עזב הסופר את הציבור ואת ההיסטוריה ואת המדע ואת החקירה ונכנס האוהלה והראה את האדם באוהל. אשר על־כן יש שם איזו כפילות נעימה, יש שם פשט פּלוס רגש פנימי. בלי משים נקרע שם חלון להבנת האיש ושיחו, להבנת כל אותם האידיאלים האנושיים־היהודיים, שליפפו אותו רבות בשנים. אותו תיאור של אביו, ואותה רדיפה מצד חסידי זידיטשוב, אותם הקשרים עם השכלת טרנופול ויוסף פרל – כל זה מבאר הרבה. זהו נתיב ביתי שהשתלב עד הנתיב הכללי. ואותו אופן־כתיבה מעורר צפיה למה שעוד עשוי לבוא. כי הפירות המבושלים ביותר דרכם לאחר ביותר. ומי שפעל באמונה במשך שלשה דורות – גם דור רביעי יבוא בקהל לו.

[שבט תר"ץ]


חזיון תוגה

לא יובל היום, אף לא חצי יובל, אלא סתם זכרון. לא, זכרון מעציב מעט. נפגשתי בשמעון ברנפלד לפני חצי־שנה. מצאתיו ער, רענן, פורה. כרוחו אז רוחו עתה. קלחה לה שיחתנו, שיחת סופר תלמיד חכם, כמו לפני שלושים שנה, כמו לפני עשרים שנה. אבל מצאתיו במצב עגום מאד, שלא כדרכו. משום מה? משום שהוא עזוב לנפשו, לקירות־חדרו, עזוב בכרך הגדול של ברלין. עוברים ימים בלי שידי עברי מאחיו מדפקות על דלת זו, בלי שישמע מלה עברית. והוא – אור עיניו אין אתו. הן נחרבו ונהרסו על ידי עבודה בלתי־פוסקת בשדה־הספרות. למרות אזהרת הרופא.

ועוד דבר־מה: מוכרח הוא לחדול מתת את דבשו ואת מתקו. דבורה השובתת מאונס. יש לו מעות להרצות ושולחני אָין. עשרות־עשרות שנים נתן כוחו לספרות, יומם וליל, בהתעוררות בלתי נחלשת. עשרות־עשרות ספרים כתב, מאות, אלפי מאמרים איזן, חיבר. חיי־אדם שוקעו בעבודה זו. היא חביבה, יקרה גם כיום. פיסגת־המאוויים. היא מרעננת, היא מגינה, היא מחשלת. היא מחברת עם החיים. לא שכר לנפשו הוא דורש. רק שכר למזכיר, לזה שיבוא לשעות מספר לביתו ויכתוב מפיו את הדברים, הערוכים כבר במוחו מראש, פסוק בפסוק ופסוק בפסוק. אך דא עקא: גם השכר הזעום הזה אין העבודה הספרותית מכניסה כיום. שובת קרדומו בשל פרוטותיו. זכות על העבודה הוא דורש.

כה סח לי סופר ישיש, מכובד, יקר. סח סתם. כפילוסוף. כדבר איש אל רעהו.

שעה אחר כך הרציתי בקלוב העברי בברלין. עמדתי באולם מואר ובין אנשים חיים־רואים. האולם היה מלא. שמעו, הקשיבו, התווכחו. ואני אמרתי לנפשי:

האין יש בין מאות העברים האלה צעיר או צעירה אשר רוחו או רוחה ינדב לבקר את הסופר הישיש שעות מספר בשבוע ויכתוב מאמר מפיו?

פסוקים אחדים המו־תססו בי: ‘והדרת פני זקן’; ‘עינים הייתי לעור’. כמה יופי אנושי במקראות האלה. ו’אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא'. כמה טראגיזם במקרא זה. מה לנו יובלות־תפארת, אם המעשה הפשוט איננו אתנו?

מאז עברה חצי־שנה. ועדיין אינני פוגש מאמר מאת שמעון ברנפלד על טורי־עתונינו.

חזיון־תוגה, ואולי חזיון פילוסופי. היינו הך.

[יג שבט תרצ"ג]


חוטב עצים

ואחרי בריינין – ברנפלד. זהו בעצם הסדר3. הם היו מן ‘הזוגות’ בספרותנו במשך כמה שנים, ודין הוא שנעלמו גם יחד. הם עדרו שניהם בשדות של ‘השלח’ שהביאה לנו את מאמרו המרדני של בריינין על יל“ג הביאה לנו גם את מסתו החמודה של שמעון ברנפלד על ‘אֶרנסט רינאן ויחסו אל היהדות’. לבני הדור הזה קשה לתאר, איך התענגנו אנו, צעירי־הדור בשנת תרנ”ז, על המסה ההיא. היא היתה לנו כדבש למתוק. לא ידענו עד אז, כי אפשר לכתוב על נושא יבש כזה בצורה מקסימה כזאת. עוד מקודם שמענו־קראנו על רינאן, אבל מסה זו הכניסה אותו לתוך חוג־אָפקנו. מעתה קרוב היה לנו גם קרוב. ואם בריינין כבש את לבנו במרדנותו, הרי לא חסרה לעתים גם נימה זו לגמרי אף אצל הפשטן ברנפלד. בריינין התקיף את יל“ג על עסקי־יופי וברנפלד התקיף את היינה על עסקי אמת ויושר וטוהר־המידות ודרישות־המוסר. ואם י. ל. פרץ קיטרג על בריינין בגלל חילול שמו של יל”ג, הרי פרישמן התרעם אף התרעם על ברנפלד עקב ‘אח רחוק’.

הוא היה מן הבי“תין ששלטו אז בעולמנו בברלין: בריינין, ברדיצ’בסקי, וברנפלד. קצת מן החוץ עמד אז אדם צעיר וגם כן ממשפחת הבי”תין: בובר. אך אם בריינין וברדיצ’בסקי סימלו כיוונים ומהלכים, הנה היה הוא הפשטן־שבחבורה, שלא סימל שום זרם ושום כיוון ואף לא עשה כיוונים למשהו. הוא לא התכוון אלא לבאר דבר פלוני־אלמוני. הוא לא הפשיל את שרווליו ולא הטיל אימה, גם כשהרים לכאורה משאות כבדים. הוא לא הגזים בכובד־המשאות אלא, להיפך, הפחית ממשקלם. הוא סח אתך שיחת־רעים פשוטה. אם הוא נדרש ממך ללכת ולדבר ולהרצות עשה זאת מיד, בלי שהיות ובלי להעריך זאת במשהו. כמה שנים שימש ברבנות ובאָחד־הימים פשט חלוק־הרבנים. ודבר מה לא־רבני היה טבוע בו. הוא היה חוטב־עצים אפילו בלי מעט היהירות של חוטב־העצים המובהק. תירגם את כל התנ"ך תרגום חשוב ומועיל בשעתו, שהיה גם נפוץ במידה מרובה בלי שהכריז במשהו על עבודתו. ומה שעשה בספרות העברית, הרי זה מן המפורסמות. אי־אפשר היה בשעתו לחשוב על בימה ספרותית בלי השתתפותו הפוריה. אך בשבתך לעומתו בביתו לא הרגשת בריחם של עט ודיו, לא היתה כל אתמוספירה מיוחדת של אדם השקוע בראשו ורובו במחקרים שונים. נועם של בעל־בית הגון (בצירוף של אשת חיל) היה שפוך על ביתו. לא חשת באימתא־דרבנן. היה נעים להמתיק שיח אתו. אתה שואל אותו למספר בית־מגוריו והוא עונה דרך הלצה: ‘שמונים־ואחד, וסימנך פה. ואם תאמר: הרי פה בגימטריא שמונים וחמש? ויש לתרץ: בשביל ברלין גם זה טוב’. עתים היתה גם חריפות בשיחתו, שלא באה לידי ביטוי בעטו. על אחד־העם הביט ביחסי־כבוד אך ביחד עם זה חשבו לאדם הפרוש מן החיים ולפיכך אינו בקי בדרכי־החיים. הרצינות הגדולה של אחד־העם וחמימותו הרבה הפליאוהו. משום־מה, ר' אשר, אתה מתפלא כל־כך על שמסרסים את דבריך? כלום אין זה מן הנוהג־שבעולם? ומשום־מה אתה מזועזע של שפלוני העורך לבימה יהודית במערבא החזיר לך את ‘השלח’? האם הוא יודע לקרוא עברית? ומשום־מה, ר' אשר, ענית ללילינבלום על טענתו, שנחשון קפץ לתוך הים, כי אמנם נחשון ידע שלתוך הים הוא קופץ ובכל־זאת קפץ, ולמה לא ענית לו, כי קפיצת־נחשון אינה כל־עיקר אלא דברי־אגדה? כך שטפה לה שיחתו בנעימות – ובהתפלאות. כי גם הוא התפלא, אם על אחד־העם ואם על פרישמן ואם על אחרים. ולאו דוקא על־פי שיטה. איש־שיטה לא היה מעולם. פעמים היה עלול לגלות כמה פנים בדעה ולכתוב היום אחרת מאשר כתב אתמול, בלי להרגיש בסתירה שבדבריו. הוא היה אמיתי בשני המקרים גם יחד. אתמול ראה צד אחד של המטבע והיום ראה את הצד האחר. לא הוא נשתנה, אלא המטבע הפך מצד אחד למשנהו. לפסוק הלכה על פיו קשה היה, אבל לקרוא את דבריו היה נעים, ולא רק נעים בלבד.

לא הרבה נכתב בחייו עליו. אם איני טועה, כתב עליו זלמן אפשטיין זכרו לברכה ב’האשכול'. מפורסמת מסתו של ברדיצ’בסקי עליו. אולי כתבו עוד אמרים. בשבועון ‘מאזניים’ כתבתי עליו גם אני ליובל־השבעים. במצב של עכשיו לא ירבו לכתוב עליו גם עתה. נטרפה השעה עלינו יותר ויותר. ובכלל, יש סופרים שהרבו לכתוב דברי הערכה ונקרולוגים על אחרים, אבל אם לא חכמו ולא הכינו בעצמם את הנקרולוג המתאים להם, לא ימצא אחר אשר ידע וישכיל ויחפוץ לעשות את הדבר הזה.

ובעצם, אין הרבה לכתוב עליו. את הכל אפשר להגיד במלים מעטות. ידע הרבה, עבד הרבה, היה כשרון ספרותי למעלה מן השכיח. משמונים שנות־חייו היו למעלה מששים מוקדשות לתורה ולתעודה, למחקר ולהסבר, היפרה את הספרות העברית בתקופת־מעבר, נתן בה את הלחם ואת הבשר, כתב את הספרים הגדולים, ההכרחיים, פרי יגיעה של עשרות־שנים, היה מיוצרי הסגנון הפשוט־התם־הבהיר־המלבב, הנוח גם לדיבור, סגנון שאינו מרותק אל מליצות ראשונים ואחרונים, גם לא אל מליצות־המערב, דרש־חיפש את הטוב ואת האושר, את האור ואת התבונה, היה מראשוני־חובבי־ציון, כתב אולי את המאמר העתונאי הראשון לחיבת־ציון, כמדומה עוד לפני דוד גורדון, והיה ביחד עם זה אדם ענוו ופשוט וישר עד־מאד. זה הכל. איש־מישור. ים ללא גלים ומשברים. ים שוה־מצב ערב ובוקר וצהריים. זה הכל. אך עתים התרגשו בכל־זאת בני־גלים גם בו. עצם התנגשותו עם ש"י איש־הורוויץ חורגת ממסלול הרגיל. כמו־כן אתה מוצא לעתים במאמריו שורות של המית־נפש גדולה, של הבטה לפני־ולפנים, של עצבות עמוקה. ועתים אפילו כל המאמר טבול כמו בצבע נפשי אחר, עמוק יותר. דרך משל זכרונותיו על אביו ועל ימי־ילדותו שנתפרסמו ב’רשומות'. זה הכל.

זמן לא־רב לפני עלות אשמדאי־היטלר, ביום נפילתו של ברינינג, באתי באחרונה ברלינה. דחקה עלי השעה ושכרתי מונית למען אבקר, לפחות, שנים ממשפחת הבי"תין – בירנבאום וברנפלד. לכאורה היו אז שני עולמות נפרדים, אך בשבילי הכילו שניהם זכרונות־נעורים וידידות־נעורים. ואולי לא היו עולמות נפרדים כל־כך כמו שיתואר. את בירנבאום מצאתי בצד מזרח בבית־הכנסת, שהאפילו עליו צללי־ערב, כשהוא שקוע בתפילת שמונה עשרה של מנחה־מעריב. החוזה הגדול! הלב הגדול! מה חרש הזמן עמוקות על תלמי־מצחו. מה עמקו עצבונות על תהפוכות החיים. מה עמקה תחושתו את הבאות, את הצרות הבוקעות ועולות. על יראת־שמים לא הרבינו דוקא לדבר. דיברנו על קרקע ועל הקרקעות גם בארץ וגם בגולה. יכולתי לסייע במשהו לשאיפותיו אלו, לרצונו להציל כמה שאפשר לו להציל. ומבירנבאום אל ברנפלד. מה עצמתם, זכרונות־נעורים! אך נפגשנו ומיד שטפה לה השיחה, שיחת מכירים מקדמת דנא, כבימים ההם. רק הנועם, אשר היה שפוך מקודם על פני הבית, נגוז ויעלם. צללים הגיחו והאריכו מכל צד. עצבות־מעמקים בקעה ועלתה. כאן דוקא היה לשיחה גוון של יראת־שמים. הוא פירסם אז ב’העולם' שורה של מאמרים, שהיתה בהם מעין קריאה לתשובה, לתיקון המעשים והמידות, אף לשיפור השפה העברית בארץ. מטבע הדברים ששוחחנו בזה. לבדנו היינו בחדר, זולתי אותו ו. פיליפשטיין, אותו ציוני ותיק ונאמן, מורי בכמה מובנים, אשר לא זז מאתנו אף לרגע ויקשב רב־קשב.

ועתה עצם, סוף־סוף, את עיניו והלך לעולמו. אחרי מות ראובן בן מרדכי בריינין. אפשר שהבין סוף־סוף, שאין טעם להתעקש יותר ואין נימוק לחיות עוד. אדם למות יולד. ועת לכל חפץ. עתה אינו תלוי עוד באותו אשמדאי. עתה אינו זקוק עוד לסרטיפיקאט מאת ממשלת פלשתינה (א"י). הוא השיג את הסרטיפיקאט הכשר ביותר – ובלי אלף לא"י…

[כז אדר־א ת"ש]



  1. “ספרים” במקור, צ“ל סופרים – הערת פב”י  ↩

  2. “חזחיון” – במקור הערת פב"י.  ↩

  3. “בסדר” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות