רקע
ר' בנימין
צבי שפירא: על חייו ואישיותו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

הוא מפורסם עד מאד ובלתי־ידוע כאחד. שמו ידוע ברבים ומהותו אינה ידועה כיום אפילו למעטים. מכירים אותו בתור מציע ראשון ליסוד הקרן הקיימת ולאוניברסיטה ישראלית בירושלים. אך אינם יודעים את תולדותיו של האדם המופלא הזה ואת יחסו ליהדות הדתית.

צבי שפירא נולד באלול ת“ר (16/8) בעיירה ארזוילקן, קרוב לגבול הפרוסי. אביו, שנמצא בקרבת משפחה עם הגר”א ור' אליהו קלישר ז“ל, ישב כל ימיו על התורה ועל העבודה. הנער נתפרסם מיד לעילוי מופלא. בהיותו עוד צעיר לימים קיבל סמיכה וגם קיבל רבנות וניהל ישיבה שיצאו לה מוניטין לתהילה. אך אז גובר עליו החשק ללמוד מדעים. אביו מסכים לכך אך דורש ממנו, כי יעסוק דוקא בלימודי חול וביחוד בלימוד המתמטיקה, שאין לפניה אלא אמיתיות מוחלטת ‘ואינה באה בניגודים עם האמונה האמיתית’. בן כ”ז הוא בא לברלין בלי כל אמצעים. מכירו, בן הרב ר' ישראל סלנטר, מיעץ לו לשוב לרוסיה. אחרי חצי שנה הוא מתקבל באקדימיה לתעשיה והוא כבר מתקן את חיבוריו של מכירו… מסיבת מחלה קשה הוא מוכרח להפסיק את לימודיו. הוא נכנס לעולם המסחר ועושה גדולות גם במקצוע זה. אך בהיותו כבר בן ל"ח חשקה נפשו שוב בלימודים כלליים והוא נוסע עם אשתו להיידלברג. רעיונותיו מביאים את מוריו לידי השתוממות. הוא כותב: ‘לא היה כלל בכחי להפסיק את מהלך מחשבותי… יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה’. ספרו מקנה לו שם גדול. פרופיסור אחד כותב: ‘מן הספר הזה מתחיל שינוי במתימטיקה’. ב־1880 הוא מקבל את התואר דוקטור. שלוש שנים אחר כך הוא מתמנה שם לפרופיסור באוניברסיטה.

וכל כמה שהתעמק יותר במדעים כן התחזק רוחו בתורת ישראל. אם זמן ידוע היה נחשב לאחד הלוחמים בעד ההשכלה, הנה הוא עומד מעתה על ערכן של תורה ומצוה. מ. אוסישקין אמר לי עליו: ‘הוא היה חרד קיצוני. היה מניח שני זוגות תפילין’. (על דעותיו הדתיות נתפרסם לאחר מותו מאמר ארוך ב’המליץ' ומן הראוי היה לחזור ולהדפיסו). ספרו הראשון בגרמנית היה תרגום הספר המתימטי ‘משנת מדות’ עם פירושיו והערותיו. בשנת תרמ"ב הוא מפרסם את רעיונו לייסד האוניברסיטה, שממנה ‘תצא תורה, חכמה ומוסר לכל בית ישראל’. היא צריכה להיות נחלקת, לדעתו, ‘למחלקות א) אלקיות, ב) חכמות עיוניות, ג) חכמות מעשיות’. באותם הימים נולד בלבו גם הרעיון על־דבר ייסוד קרן קיימת לישראל והוא מציע את רעיונו לאסיפת חובבי ציון המפורסמת בקאטוביץ. אותה הצעה מתחילה באותם הפסוקים המפורסמים:

נצייר נא לנו, כי אבותינו בצאתם לגולה, הבטיחו באחריות איזה סכום, לו גם קטן ביותר, לדורות הבאים; הלא יכולנו עתה לרכוש בו נחלאות גדולות, אך מה שהם הזניחו מתוך היסח־הדעת עלינו לעשותו בשבילנו ובשביל בנינו אחרינו.

הוא מתחיל מפרסם שורה של מאמרים שיש בהם רגש לוהט באהבת עמו, ארצו ותורתו. כאשר בריינין מזמינו בשנת תרנ"ד להשתתף בירחון ‘ממזרח וממערב’ ומוכיחו על שנאלם דומיה הוא עונה לו:

ידוע תדע כי לא שניתי, כרוחי אז כן רוחי עתה וכן אקוה כי יהיה כל ימי צבאי. רוחי לעמי ולבי לשפתו ולחייו ונפשי קשורה בדלותו ושפלותו האוכלת את חצי בשרו, ובגאונו ותפארתו מלפנים בהר־הקודש בירושלים אשר ממנו תקותו ותוחלתו. אפס כי חדלתי מכתוב ומקרוא באזני אחי, בראותי כי מעטים המה מאד המבינים לרוחי וגם בלל ה' את שפתנו וגם חלק לבנו. לא יבין איש את רעהו, כרוב מחלותינו כן רבו רופאינו אליל. מות בכפם וחיים בלשונם, וגם אלה הבוחרים בחיים – חיי איש ואיש יחפצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם. ואנכי לא כן עמדי. את ישראל אהבתי וחייו אדרוש, ומה בצע כי נושיבהו על אדמה אחרת, או כי נתן לרבים מזון ומחיה וגם כבוד תחת קלון ננחילהו, אם כל חיי רוחו נגזול ממנו. וזה הדבר אשר הביאני להביט גם על ההשכלה לא כאשר הסכינו רבים מאחינו. הם כותבים ואני כותב. הם רוצים להפוך אנשים בלתי־משכילים למשכילים ואני רוצה להפוך יהודים בלתי־משכילים ליהודים משכילים. – משכילים הרבה יש בעולם ואם נרבה עליהם אין השכר שקול בנזק החיים הרוחניים־המוסריים אשר אנחנו מאבדים באומה זו. – להפיץ דעת בעם דבר נקל מאד. ימי דור אחד מספיקים לכך. אבל כמה דורות יחלופו עד אשר יצלח להפיח רוח חיים בעצמות עם שכבר מת. אמנם כן גם כאלה וכאלה עברו על עמנו וגם שב פעמים שלש לתחיה אחרי מותו. אבל כמה נסים ונפלאות היו דרושים לתחיתו. למה נשוב נמיתהו ונטריח אחרי כן כל פמליא של מעלה להקיצו לתחיה?

הוא מפרסם ב’ממזרח וממערב' תחת השם הקיבוצי ‘חכמים הזהרו בדבריכם’ שני מאמרים: ‘כח החיים’ (שנתפרסם עתה מחדש ב’הד') ו’החקירה והקבלה'. חבל שבריינין לא שקד על הוצאת ירחונו. לולא זאת יש להניח שפרופסור שפירא היה ממשיך לפרסם בו את מחקריו, שהיו מאירים את עיני הדור בחכמתם הדתית־המדעית. –

הוא היה בכלל אישיות לוהטת. בתחילה התנגד להרצל, אך משהכירו העריצהו בכל לבו ואהבהו כאהבת אב את בנו־יחידו. כאשר התחילה מלחמה נגד הרצל, שלא נרתעה גם מפני התנפלויות וחשדים אישיים (גלגל הוא החוזר בעולם!), הכין פרופיסור שפירא הצעה לקונגרס השני: ‘הולכי רכיל ומוציאי דיבה לא יבואו בסוד הקונגרס’. הוא כתב אז מאמר בשביל עתון ירושלמי כשעיניו זלגו דמעות. אותו מאמר ששמו ‘שלום’ מתחיל בדברים אלו, שמגודל ערכם וחבתם אני מעתיקם פה בצורת שיר:

'שלום לך ציון,

שלום לך ירושלים, עיר הקודש,

שלום ליושבים לפני ה' בבתי מדרשותיך,

שלום לשופכי דמעות ולב על חרבותיך,

שלום למחכי בנין הריסותיך,

שלום למשדדי אדמתך, לזורעים בדמעה ולקוצרים ברנה,

שלום למכונני מושב לבניך,

שלום לחורשי נירך'…

והמאמר מסתיים:

אסיר ציון, המתפלל בכל יום, כי יזכהו ה' ללמד לעמו בבית מדע התורה, החכמה והעבודה אשר נזכה לכונן בארץ־ישראל.

הוא התרגש ובכה בכתבו את הדברים האלה ואמר: ‘התקום תקותי?’ – והיא לא קמה, כי בהידפס המאמר, כבר לא היה כותבו בחיים…

ואולי הרגיש עוד מקודם כי המות אורב לו. בהיותו בקונגרס הראשון ובראותו שם צעירים רבים, חניכי־הטמיעה, שבים לעמם, בא לידי התרגשות גדולה. ל. יפה1 מספר: 'קם הפרופיסור שפירא. על מצחו הגבוה יורדות ורועדות שערות הכסף. פניו פני נזיר, כחושים ודלים, מוארים בזוהר פנימי, העינים הגדולות והחולמות בוערות באש. הוא נואם ובוכה ודמעות בעיני כל המסובים. הוא מראה על הצעירים הממלאים את האולם וברגש סוער הוא אומר: ‘ערירי אנכי, אין לי בנים, אך מי ילד לי את אלה? רב לי, אמותה הפעם!’

הוא שב מאושר. נכנס בהתלהבות לעבודת התעמולה. הוא הוזמן לאסיפה חשובה לקלן. אך בהיותו אז חש בגופו אסר עליו הרופא את הנסיעה. הוא לא נשמע. הוא נסע. אחרי נסיעתו בא אחיו, שו"ב מקניגסברג, לבקרו מכיון שלא ראהו זה כ' שנים. אך הוא לא ראהו עוד. פרופיסור שפירא בא לקברות בקלן, והוא אז עוד לא הגיע לששים.

[כסלו תרצ"ב]


מלואים

קשה, קשה עד מאד הפרידה מאיש אשר כזה. דומה שכבר סתמת עליו את הגולל וכבר העמדת סוף פסוק, – ולא כן הדבר. שוב הומה בך איזה פסוק משלו, שוב נזכר אתה בקו משלו, – והחשבון מתחיל מחדש ולא ינוח. הוא התאונן על אלה הלאומיים־החילוניים, כפי שנקראם היום, על ‘אלה הבוחרים בחיים’ לכאורה, אלא שהם גם ‘חיי איש ואיש יחפוצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם’. והוא מוסיף: מה בצע בהתישבות, בכלכלה בריאה, בכבוד לאומי לישראל ‘אם כל חיי רוחו נגזול ממנו?’ הדברים כתובים בשנת תרנ"ד, שנים אחדות לפני הווסד ‘השלח’ על־ידי אחד־העם, שנים לפני2 כתיבת ‘מדינת היהודים’ על ידי הרצל, שנים לפני הווסד ההסתדרות הציונית וכל המסתעף ממנה, – באותן השנים ישב פילוסוף יהודי בודד וגלמוד באחת מערי־המערב, בוער באהבת־הארץ וביחד עם זה חש בקרעים שעתידים להתפרץ וכאב את כאב־היהדות. ומה אילו האריך ימים ואילו חי במצוקה שלנו? לאן היה מגיע, לאיזו מסקנות?

שאלה היא. הוא לא מצא סיפוק בחיי איש ואיש, אף לא בחיים ‘ככל הגויים’. ‘חיי עמנו’ נגעו עד לבו, ‘חיי־רוחו’ דרש. אך מה המובן בכל אלה. כששאלו פילוסוף גדול ממנו, את הרמן כהן, מה עול מצא בכל זאת בציונים? גחן ולחש: ‘הללו – רוצים להיות מאושרים!’ זה היה בעיניו חטא כבד מנשוא. יהודי שרוצה באושר, בחיי איש ואיש‘, בחיי עם ‘ככל הגויים’ היה בעיניו כ’דיזירטיר’, כבורח מן המערכה, כנס מפני המרטירולוגיא, כנרתע מפני התהום, במלים אחרות: כבוגד בחזון הנביאים, כפורע ביעוד הנשגב של העם הנבחר (אם הבינותי כראוי את דעתו של כהן, מה שעדיין לא ברור בעיני). ואולם ברור שזאת לא היתה הרגשת פרופיסור צבי שפירא. הוא ידע, כי יעוד ישראל אינו קשור בגולה כי אם להיפך. הוא ידע כי הנביאים גופא נולדו בארץ ולא בגולה. כי הם יכלו להולד רק בארץ. והוא ידע כי המרטירולוגיא גופא אינה נגמרת בכניסה לארץ. עצם יסודי־היהדות יש בהם למזוג כוס־יגונים במידה מספיקה. והוא באמת התחיל לשתות מכוס זו – עוד בשנת תרנ"ד. הוא הדמות הטראגית הראשונה על שדה־התחיה, ששרשה הניגוד שבין יהדות ולא־יהדות…

אדם גדול היה. משלנו היה – ואנחנו לא הכרנוהו. מה נואלנו! –

אדם יקר היה. משרידים היחידים. נאמן לאביו ולתורת־אביו. נאמן לעיירה ולתורת־העיירה. משתוקק היה לקידוש־השם וגם נפטר על קידוש־השם וגם נקבר בין אלה שמתו על קידוש־השם. ואם שכחנוהו עד עתה לא נוסיף לשכוח אותו עוד. עמנו יהיה. עם עשרה ראשונים אשר לנו. –

אנו מחזירים לעצמנו את האבידה אשר אבדה לנו. –

[כסלו תרצ"ב]


קונה עולמו בשנה אחת

שמות ישנם בתוך לוחמי הרעיון הציוני, שדי להעלות אותם בזכרון ומיד יציפך גל של חמימות־הלב ואהבה והוקרה. אחד השמות האלה הוא פרופ' צבי שפירא זכרו לברכה, בעל הרעיון של הקרן הקימת, שעתה נמלאו ארבעים שנה ללכתו מאתנו, שבשנת צ“ח זו נמלאו צ”ח שנים להולדתו. יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ברעיון אחד. אף פרופ' שפירא קנה עולמו בשנה אחת, זוהי השנה הראשונה בין הקונגרס הראשון והשני, והוא קנה עולמו בשני רעיונות: רעיון הקרן הקימת ורעיון האוניברסיטה העברית.

ההשגחה העליונה חננה אותו בשתי מתות יקרות: במוח גדול ובלב טהור. מוחו הגדול נתגלה עוד בימי־ילדותו. הוא ילד־פלאים, עילוי. הוא מגיע לרבנות ולהנהלת ישיבה בשעה שאחרים, בעלי־כשרון גם הם, יושבים עוד על ספסל־התלמידים. אך הנה תקפתו רוח־ההשכלה ואהבת־המדעים והוציאה אותו מרבנותו ומישיבתו, והוא מתחיל את חייו מחדש. הוא מתלבט לבטים קשים. בלבו הוא קשור עם אביו הדגול, עם המסורת, עם נחלת־קדומים, בעוד אשר ההשכלה והמדעים מחוללים מהפכה ברוחו. ברוחו נלחמים אראלים במצוקים. למלחמת־הרוח מצטרפת מלחמת־החיים הקשה. הוא נתון ללימודיו הכלליים, ביחוד למדעי־המתימטיקה. ויש אשר אוכל לא יבוא אל פיו. הוא סובל מחסור וכפן. הוא נופל למשכב וחולה קרוב לשנה. הוא מסתלק בגזירת־הרופאים מלימודיו ועובד במשרד מסחרי. אך ההתפתחות הרוחנית אינה פוסקת. באחד־הימים, הוא חוזר אל לימודיו, הוא נמשך אליהם בכח־איתנים. ‘יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה’. בזמן קצר הוא מתדקטר. עוד שנה והוא דוצנט פרטי. עוד מספר שנים והוא פרופיסור באוניברסיטה המפוארה מאות בשנים של היידלברג – שלא מן המנין.

לאמור: המחסור לא פסק מביתו גם אז. מתימטיקה אינה ענין לרבים ויש עוד למקצוע זה כמה פרופסורים אחרים באותה אוניברסיטה ולא רבים פונים אליו, והוא אינו בעל משכורת קבועה. אלא שהוא ממשיך בעקשנות את עבודתו המדעית השוטפת בשפע רב. עבודה לשמה. ומכבר הגיע למצב של הרמוניה נפשית והשלים בין העבר והמסורת ובין ההווה והמדע. הוא בנה לו השקפת־עולם פילוסופית־הסטורית משלו. יש שהיה מרצה עליה לפני צעירים המשכימים לפתחו. מסות אחדות, שפירסם בזה בעברית, מראות עד כמה התעמק בשאלות אלו והגיע עד השיתין, ועד כמה הלכה עתה עבודת־המוח הקדחתנית שלובת־זרוע עם הרגש הבוער בלב. מין פאוסט שהגיע לחוף־מבטחים, לא בשביל שעשה חוזה עם מפיסתופל, אלא משום שנצחו בלבו.

רחוק מתחום־המושב, רחוק מחיי יהודי־רוסיה הוא חי עכשיו חיי יהודי שומר־מצוה כדת וכדין. אך הוא לא סתם משמר. בהתעורר רעיון חיבת־ציון והקמת־העם היה לאחד ממטיפיו הדגולים. בכוח־איתנים נמשך אליו. כשאתה קורא את מאמריו אתה מרגיש, שאין הוא מחקה אחרים וטוחן קמחם של אחרים. הוא חוצב להבות. המתימטיקן הזה נעשה מעין משורר. הוא מוצא בחובו קולות ליריים. הוא בוכה ענות־עמו, את שברו הגדול מבית ומבחוץ, והוא כינור לתקותו, לתקומתו על הרי ציון וירושלים.

וכידוע הוא מוסיף נופך משלו. עוד בשחרית־התנועה של חיבת־ציון, עוד הרבה שנים לפני הקונגרס הראשון, הוא מטיל לתוך הציבור את שתי ההצעות על ייסוד הקרן הקימת והאוניברסיטה. הוא מטלגרף את הצעתו על הקרן הקיימת לועידת חובבי־ציון בקאטוביץ. הוא עושה לה נפשות במאמרים. אך דבריו עוד לא מצאו הד. לא איכשר דרא. הוא נוסע לברלין לדון עם חכמים ומלומדים על ייסוד האוניברסיטה. מנענעים לו בראש, אומרים לו: יפה דרשת, דבריך טובים ונכוחים. אך הדבר אינו יוצא מגדר הסכמה שבפה. אילו קמו אז עשרה חכמים והיו עולים לארץ והיו כבר אז מניחים את היסוד לאוניברסיטה, יתכן כי ההיסטוריה שלנו היתה מקבלת צורה אחרת…

לא איכשר דרא. וכדור כחכמיו. הוא היה איש־המוח, איש־הרגש, אך לא איש המעשה. הוא היה מוכן לקחת מקלו ותרמילו ולעלות לציון. הוא היה מוכן ללמוד מחדש מקצועות חדשים, כדי ללמדם בציון. אך גם הוא לא עלה לציון. הוא חזר אל ספריו אשר היו מרכז־חייו. ובראותו את חולשת־התנועה מסביב קיבל גם הוא את תורת ההמתנה הארוכה וההכנה הממושכת, אשר אחד־העם היה לה לפה. ובהופיע הרצל היה גם הוא מן הספקנים וחשש שמא יבולע לציון על ידי האיש החדש והזרם החדש. בספקות קשים ומרים נסע לקונגרס הראשון בזילאה. אך שם נוצח. באש־קודש ובהתלהבות־נעורים התמסר לציונות של הרצל. בקונגרס הראשון הציע את שתי הצעותיו: קרן קיימת ואוניברסיטה. הוא מסר אותן בידים אמונות. עוד עברו שנים למימושן. אך הן כבר היו לנכסי־צאן־ברזל של התנועה. כעבור חמש שנים נלחם הרצל כארי בעד ייסוד הקרן הקיימת, כעבור מספר שנים התמסר ויצמן לייסוד האוניברסיטה העברית, שהיא חגגה השנה את חג ‘בר־מצוה’ שלה.

שנה זו האחרונה בחייו היתה גם השנה המאושרת ביותר בחייו. הוא ראה בעיניו כי יש תקוה. הוא חי בפרפורי התקוה. השפעתו על כל הבאים בקרבתו היתה עצומה. למרות איסור הרופא נסע לועידה הציונית בקלן. שם חלה ונפטר, כשהוא הוגה עד רגעיו האחרונים בתחית עמו, בתחית ציון.

מאז עברו ארבעים שנה. שמו מתנוסס בתור ראשון בכרך הראשון של ספר הזהב של הקרן הקיימת. המשורר לייב יפה, כיום אחד משלושת המנהלים של קרן־היסוד, כתב עליו מחברת יפה ב“לנוער”, בספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת. שם נאספו גם מבחר מאמריו ושם ניתנה גם ראשית האוטוביוגרפיה שלו, שתירגמתיה מכתב־יד הגרמני. הרוצה להכיר את הדמות היקרה הזאת בשלמותה, מוטב שיפנה אל המחברת הזאת. דמות יקרה זו תלווה אותנו דרך כל הלבטים והקוצים שאנו נתקלים בהם עד הגיענו גם אנו לחוף מבטחים, לחוף גאולתו השלימה של ישראל בארצו.

[תרצ"ח]



  1. פרופיסור הרמן שפירא מאת ל. יפה. ספרית ארץ־ישראל של הקה“ק. הוצאת ‘אמנות’ תל־אביב תר”ץ (82 עמודים, 4 תמונות).  ↩

  2. “לפי” במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות