עוד לפני דור אחד אי־אפשר היה לתאר, כי במשך עשרות שנים יחולו שינויים כבירים כאלה בלשוננו העברית. עוד לפני דור אחד שלט הסגנון המקראי בספרותנו וטובי הסופרים ידעו להשתמש בו כהלכה. עוד מנדלי מוכר־ספרים ובן־יהודה, אבות הסגנון החדש, כתבו בתחילה בלשון־המקרא. אך עם התפתחות העתונות היומית מצד אחד ועם החפץ לעשות את לשוננו מדוברת בחיי יום יום מצד אחר היה מן ההכרח לעזוב את הסגנון המקראי ולקבל תמורתו את סגנון המשנה והמדרש, שהוא עממי וגמיש יותר. גם סגנון־המקרא הוא במובן ידוע פשוט, ישר ושקוף כגון בסיפורים ודברי הימים. ואולם אפילו בספירה זו הוא מעשה ידי־אמן, פשטות מדומה הנשמעת למיכאניזם מורכב, דק ועדין, עולם־בפני־עצמו, לא יפתח אוצרו ולא יגלה סודו כי אם לאנשי־סודו, לאלה הנכנסים בו לפני ולפנים, השואפים את רוחו, השוקדים על דלתותיו יום־יום, בכל לבבם ובכל נפשם. גם מסירות־נפש זו אינה מספיקה. דרוש עוד תנאי אחד: דרושה נימה לירית־פיוטית או תכונה של מלאכת־מחשבת בלב הכותב, למען אשר ידע ליצור בסגנון זה כדמותו וכצלמו, יצירה נעימה ומשיבת־נפש. מי אשר יחסר את הנימה או את התכונה הזאת לא יצלח למלאכה זו. הוא יצעד כמו על צרורות־אבנים ולא יעשה פרי ישוה לנו. לא כן הסגנון המשנאי־מדרשי. הוא פתח חרצובות־הלשון, הוא כולו פשטות, הוא שפת החיים הפשוטים, גם שפת הרב אל תלמידו, שפת הדורש בבית־הכנסת, שפת המחוקק והשופט. כבר מטעם הדקדוק באה הקלה רבה. ‘נכסים מעטין הבנות יזוֹנוּ והבנים – ישאלו על הפתחים’ (ב"ב, ט, א), אין הבדל בעתיד בין זכר לנקבה. אין צורך לדייק כדי למצוא את הצורה הקשה המתאימה לנקבה. נתמעטו נכסי־הדקדוק, נתקפחה שדהו ונדמה כאילו השפה כולה שואלת על הפתחים. מעתה היתה הרווחה, אין עוד צורך בחוש לשוני עמוק, אין הכרח להבין משל ומליצה, מעתה הכתיבה היא מלאכה ולא חכמה, מעט לימוד והרגל ולא מתת שמים, חזון הרבים ודבר השווה לכל נפש ולא רשות מעטים ויחידי־סגולה. כל הרוצה ליטול את השם – יבוא ויטול.
חוקי־החיים גרמו למהפכה בשפה בימי הבית השני ואחריו והם גם שהורידו בדור האחרון את הלשון המקראית מכּס־ממשלתה בימי ניצני־ההשכלה וימליכו תחתיה את לשון המשנה והמדרשים והאגדה והרמב“ם. ושוב אנו עדים, כי גם בסגנון החדש והמחודש חלים שינויים. מעבר מזה מתגברת הוולגאריזאציה של הלשון, שאינה אלא חיקוי תפל לסגנונות לועזים מקולקלים, ומעבר מזה מגיע גם הסגנון הזה לידי דקות ועדינות, לידי ליטוש ושכלול אמנותי עד־להפליא. די להזכיר בקשר עם זה את נפלאות סגנונו של ש”י עגנון. פה מגיעה היכולת הסגנונית לידי גובה קלאסי. ובין מדרגות השפל והגובה הללו יש גם מדרגת־ביניים, אלה המחברים מעדנות את לשון המקרא והמשנה ומיזגו להם מזיגה חדשה ומעולה.
ואף־על־פי שיש כאן שלטון חוקי־חיים, ואף־על־פי שאין להחזיר את גלגל־הזמן אחורנית, הרי בכל־זאת ידאב הלב על אבדן כלי־חמדה זה, שלשון־המקרא שמו. ואם לשון זו אינה יכולה להיות היום לשון־הרבים, הרי טוב כי יש אתנו עוד כיום יחידים שרידים השולטים בלשון זו כטובי המליצים והסופרים בדורות שעברו מימות אֶרטר, גינצבורג, שוּלמן, מאפו ועד ר' זאב יעבץ וחבריו. אחד המעטים האלה, אחד ומיוחד בהם הוא הישיש הסופר הפייטן מנחם מבש“ן, אשר זה עתה הגיש לנו מנחה חדשה ודשנה: ספר שני של כתביו. ככל אשר הלשון העברית הולכת ומתרחקת מסגנון־המקרא כן הולך הוא ומתקרב אליה, מתרפק עליה באהבה, שומר את סודה, מגלה את חמודות־צפונותיה ועושה בה נפלאות. אם הסגנון המחודש מגיע לידי גובה קלאסי ביצירותיו של ש”י עגנון, הנה הסגנון המקראי של היום מוצא לו את ביטויו המופלא ביותר בכתבי מבש"ן. חוש בלשני דק, נימה לירית קלה, רחשי־לב ומלאכת־מחשבת חוברו להם יחדיו, כדי להוציא מלאכה מתוקנה, מלוטשה ומשוכללה. הוא עובד את מלאכת הספרות רבות בשנים. תחילתו נעוצה עוד בדור הקודם. בייחוד הרבה לעשות בעבודת־התרגום. אין מספר לספרים אשר תירגם ברוב כשרון ודעת. לא רק במקצוע הבלטריסטיקה ודברי־הימים, כי אם גם במקצועות אחרים (כגון ספרו של אֶטינגר וכדומה). פה ושם פוגשים גם את כתביו בשיר ומליצה. אך לידי הכרה שלמה אפשר להגיע על־יד כתביו, שהוא הולך ומפרסם במאמצים מרובים בשנים אלו. ובמובן זה עשיר בייחוד ספרו השני, שיצא זה עתה, בשעת המשבר הקשה – למרות המשבר.
לא יפלא אם נמצא בכתבים אלו גם דין־ודברים בשאלות הסגנון המקראי. הוא מוצא, כי אביו אשם בסגנונו הוא. אביו פיתה אותו לשקוד על התנ“ך וגם פשוט קנה אותו לשם כך. בהיותו נער קטן שילם לו אביו חמש פרוטות בעד הפרשה בישעיה בתהילים וכו'. אהה, הפרוטות שהרוויח אז היו בעוכריו. הוא שגה באהבת התנ”ך ‘יותר מדי’. הוא נעשה ‘תנ"כיסטי’. רוח התנ“ך בא בקרב רוחו והיו לרוח אחד. פרץ רחב ניבעה בינו ובין שאר־הסופרים. הם כותבים והוא כותב. הם כותבים עברית ‘טבעית’, ‘חיה’, ‘אירופית’ (לאמור: רוסית, פולנית, גרמנית, ז’רגונית או אנגלית) והוא כותב עברית־עברית; כי יכתבו המה (המדובר, כמובן, לא על המעולים שבהם) והכיר הקורא את הלשון אשר היו אמונים עליה מנוער; וכי יתרגמו המה – ונשקפה לשון־המקור מתחת למעטה העברי. והוא נשאר תנכ”י, ‘בן שם’ (אחד הכינויים הספרותיים שלו), נסוג אחור, גר ותושב בקרית־ספר… ויש אשר יקבול על אביו:
מֶה עָשִׂיתִי לְךָ אָבִי, כִּי כֹה עֲכַרְתָּנִי?…
אך זוהי, כמובן, הרגשה חולפת. עד מהרה יתנחם ולא ינחם. הוא עוד מקוה לתחיית הלשון המקראית ‘ובארץ מולדת הנביאים שם תחל דרך התשובה הזאת’ (עמ' 411). ובינתים הוא ממשיך את דרכו הוא.
הקובץ השני הזה של כתביו מכיל דברי חזון ואגדה, משלים, ציורים, סיפורים ופיליטונים. רוב הדברים כבר באו בדפוס בשעתם במקומות שונים (גם ב’התור' וב’הד') ומעוטם הם כתבי־יד, המתפרסמים פה בראשונה, מסודרים באופן כרונולוגי, מתרע“ה ועד תרצ”ב, באופן שהד הימים שעברו צרור בתל“ב עמודים האלה. הקובץ מתחיל מ’אגדות־בראשית'. אחת עשרה אגדות ניתנות פה וכל אחת מהן הוא פרק־שירה. זה מקרוב הילל ביאליק את ‘מעשי בראשית’ של המשורר יעקב כהן. יש, כמובן, הבדלים בין ‘מעשי בראשית’ של כהן ובין ‘אגדות בראשית’ של מבש”ן. אין אחד מחקה את השני. תמימותו הנפשית והלבבית של מבש“ן ביחד עם שליטתו העצומה בלשון המקרא עומדת לו ליצור אגדות יפות מקוריות וברוח ישראל. ביחד־עם־זה מנשבת באגדותיו גם רוח הזמן החי. לדוגמא יכולה לשמש האגדה החמישית: ‘אהלי שם ועבר’. ליסוד משמש המקרא: 'ויתהלך חנוך את האלהים – ואיננו – כי לקח אותו אלהים – ', וכן האגדות התלמודיות על בית־המדרש של שם ועבר. מבש”ן רואה בחנוך את איש־הרוח אשר ראה לעת זקנתו כי השחית העם את דרכו, השליך אחרי גוו את הרוח ואת חיי הרוח ו’יצר לו ויתהלך קודר כל היום', ויתחנן אל האלהים כי יעלהו אליו ‘ולא תראינה עיני ברדת רוח האדם מטה כרוח הבהמה’. תפילתו נשמעה. אך לפני העלותו טמן את מיטב פרי־רוחו, מגילות כתובות וחתומות, במערה אשר בצלע הר אררט. המגילות האלה נגלו אחר־כך לשם בן נח וממנו עברו לבית אברהם העברי…
אי אפשר לעמוד על כל המדורים האלה לפרטיהם. טבעי הוא הדבר, כי כל רשימה עומדת בפני עצמה. הכתבים האלה נכתבו במשך עשרות בשנים ולא ראי זה כראי זה. הצד השווה שבהם הוא יפי הסגנון, טוהר־המחשבה, תום־הרגש. תום זה מוציאו לפרקים מחוג בני־אדם האוהבים את החריפות והשנינה והוא מקרבו יותר אל עולם־הילדות. ואולם גם זה אינו מצדיק עדיין את ההתחמקות, אשר הספרות הרשמית־המודרנית שלנו נוהגת ביחס אליו. ביער עבות יש מקום לבעלי־כנף שונים מנעימי־רון ובספרות בריאה וטבעית יש מקום לסוגים שונים ולגוונים שונים. גם הספרים המתורגמים כיום מלועזית אינם כולם ממדרגה ראשונה ואף על פי כן יש להם חוג קוראים שלהם. חובת שומרי משמרת־הספרות לבצר גם לסופרים כמו מבש“ן את מקומם הם. אין ספק. שיש אלפי קוראים, שדוקא כתביו הישרים והתמימים של מבש”ן יכולים להיות להם למקור־ברכה. ואשר לכוחו בלשון העברית הנה אלו שרוצים להיווכח מאמיתת הדברים האלה ישוו נא פסוקים אחדים מן ‘הלב’ של אמיציס בתרגום מבש"ן לתרגומו של ניסן טורוב… ותרגומים כאלה וגם דברי־מקור יש עוד באמתחתו של הסופר הישיש ומן הראוי שיראו אור (בתוכם תרגום הדרמה ‘יוליוס קיסר’ לשקספיר).
ואיך שיהי יחס הספרות הרשמית של מבש"ן וחבריו, לנו אין ענין להשמע לפקודותיה. אנו רשאים וגם מחוייבים לתאר את הדברים כמו־שהם, בלי להיות קשורים לצו המודרניזם המוגזם. אנו רשאים ליהנות מן הטוב, גם כשהוא צומח וגדל בשדותינו אנו, גם כשהוא כולו תם וישר ומשולל טירוף העוית ונאפופים בטעם הדור החדש. וגם אתה, ישיש נכבד, אל תבהל אם אין פוקד את ספרך במערכות־המודרניים. אין דבר. אפשר שבאחרית הימים יקום גואל גם לכתביך אתה… והיה שמך עד לדור הזה, כי לא נשכחה בו גם מלאכת־מחשבת של לשון־המקרא.
[שבט תרצ"ג]
האחרון
הביוגרפיה שלו היא ענין לעצמו. לפני שש־שבע שנים, במלאת לו שמונים שנה, מסר ראשי־פרקים לאברהם אלמליח, בתנאי־מפורש אחד: שלא יפרסמם בימי־חייו. אפילו לחבר את רשימת הספרים שחיבר או תירגם אינו דבר קל מאד. מוזר, למשל, לזכור, כי פרישמן הצעיר, שהוריד כבר מזמן מכסאותיהם כמה מגדולי הסופרים הנערצים, וכבר נתפרסם אז למדי בספריו ובתרגומיו, נהג בו כבוד, כמעט שהתחנן לפניו שישתתף ב’היום' אשר ערך. זה היה ‘רק’ לפני חמישים ושמונה שנים – אוקטובר 1887 – והוא כותב אז אל מבש"ן בין השאר:
‘יוכל היות כי יודע אתה את שמי או יודע אתה, כי עושה אני עם המו"ל במערכת ‘היום’. לו ידעת עד כמה מכעיסים הקורספונדנטים את איש אשר כמוני במכתביהם ובעזרתם אשר הם יעזרו אותנו, כי עתה הבינות לתודה מה זו עושה, ועד כמה אני שמח בראותי איש מבין ויודע את אשר לפניו, בא להיות לנו לעזר. מי יתן והיה זה לבבך אלינו כל הימים לפקוד אותנו בפקודות טובות לעתים מזומנות… בטוח אני בך, כי לא תסיר עזרתך מעמנו, ולא תראינה עיני בבוא סופרים שאינם מהוגנים ואנחנו מוכרחים לפנות להם מקום, או יותר טוב, למלא בהם את המקום’.
כך דיבר אליו גור־אריה דוד פרישמן, כך דיבר אליו גם הארי שבחבורה: יל"ג. אחד ‘המיוחד’ היה בעיניו גם באגרותיו. כך ראוהו בני הדור ההוא. ראו בו משהו יסודי, איש שידיעותיו מאוששות וברורות, ושיש טעם, חן ושכל־טוב בדבריו, גם ישרוּת רבה.
מן המפורסמות שמבש"ן היה אמן הסגנון המקראי, האחרון בדורנו אנו. אלמאליח במאמרו הלבבי ב’הד המזרח' מזכיר כי גם ביאליק העריך מאד את סגנונו ואת יכלתו, כי ‘מעטים הם הסופרים בזמננו השוקדים על שמירת הלשון בטהרתה’ כמוהו, ואשר במאמריו יש ‘גם חזון־רוח והגות־לב נאמנים, ואלה ראויים להתקיים גם בזכות תכנם’. אלא שמן הראוי להגיד בזה משהו.
אנו כולנו, שבאנו אחרי מנדלי, אחד העם, פינס ועוד – נגמלנו מן הסגנון המקראי, נעתקנו ממנו. אפילו פרישמן, ששלט עוד עד להפליא בסגנון המקראי והתגאה בשליטתו זו (‘יהי ניטשה גדול עד לשמים, ואולם את הביביליה ואת סגנונה יודע יהודי כמוני בכל אופן יותר ממנו… יהי ביירון מי שיהיה, אבל לכתוב סגנון ביבלי יודע אני יותר ממנו’), עבר עוד בימי נעוריו גם לסגנון שלאחר המקרא. לפיכך אין אנו יודעים כראוי את הפלאים של הסגנון המקראי בידי אלה ששלטו בו באמת באמנות נפלאה. לי נודע דבר זה מידי הנסיון העצמי. בתרגמי מגרמנית לעברית את ‘כתבי משפחה עבריים’ להרצברג נתקלתי בחלקים שתורגמו כבר מקודם על־ידי פרץ סמולנסקין ויחיאל מיכל פינס. ואני עברתי על תרגומיהם פסוק בפסוק בהשואה עם המקור הגרמני, ורק אז נתגלה לי מה זה כוח לשוני־מקראי. פסוקים שבמקור כאילו אין לתרגמם כלל לעברית המקראית העניה והדלה במושגיה ובמלותיה תורגמו על ידיהם בקלות, בנעימות ובחן ולא נודע כלל כי באו אל קרבה. אז ורק אז למדתי את מידת הענווה לגבי השליטה בלשון העברית בפני הגדולים האלה.
בדורנו אנו שרדו רק שנים מאמני הסגנון המקראי: דוד ילין ומבש“ן. אך דוד ילין היה סופר רק לעת־מצוא והתפזר בשטחים שונים. לא כך מבש”ן. הוא היה בדור אחרון רק סופר, רק משורר. לא היה לפניו, כנראה, תענוג אחר, מאשר להשתעשע ולשעשע בשפת בן־אמוץ וחבריו. הוא חי בשפה זו. הוא חי גם ברוחו של מאפוּ. מסביב המו גויים, מטו ממלכות, מסביב קמו אסכולות חדשות גם בממלכת העברית בסגנון ובהרצאה. אך הוא עמד כסלע איתן, ממקומו לא מש, מסגנונו לא מש. לא וויתר אף על קוצו של יו“ד. בהטילי עלי להביא את תרגום הרצברג עד סיומו נזדקקתי בשני מקומות לחברים עוזרים, ואכן נעזרתי בשטח הפילוסופי על־ידי רא”מ ליפשיץ ובשטח הסגנון המקראי על־ידי מבש"ן.
בכלל הוא היה שש לעזור, שש לעבוד ולפעול. ואני הטלתי עליו פעם בפעם עבודות קשות והוא הרים עד מהרה משאות כבדים כנטל קל. לא אדבר על מאמרים רוחניים, כגון סקירה על ‘תשעה עשר מכתבים’ לר' שמשון רפאל הירש או על ‘הכוזרי החדש’ לד“ר יצחק ברויאר, שכתב לדרישתי בשביל ה’הד' שלי. אבל גם מחקרים סוציאליים או ביולוגיים להנס גוסלר או לד”ר חווקין תירגם מגרמנית או מאנגלית מעשה־ידי־אמן. ויכולת להיות בטוח תמיד, שהוא ישמור בנאמנות על כל תג ובן־תג. וגם למעלה מזה: לפני עשרים שנה כתב עקיבא אטינגר ספר באנגלית על בעיות ההתישבות והיה דרוש מתרגם נאמן. אילו שאלו אז בפומבי אם יש למסור ספר ריאלי־מעשי כזה בידי סופר מקראי כמבש“ן, היו כולם עונים בשלילה. ואני העזתי ומסרתי בידו את התירגום, והוא הצליח עד מאד. בכל הספר אפשר ששיניתי אחר־כך פסוקים אחדים, או החלפתי איזו מלים באחרות. ובכלל מה אהבתיו וכיבדתיו והוקרתיו! ולמה אכחד ולא אזכיר עוד פרט אחד רב־ענין: יש ספר אחד שיצא בשני תרגומים, אחד מסופר מן המהלך החדש שלנו (טורוב) ואחד מן המהלך הישן (הוא). שם הספר הוא, כמדומה, ‘הלב’ לדי אמיצ’יס. ואני השוויתי בשעתו פסוקים ופסקאות בשני התרגומים. והרגשתי אמרה לי, כי זכות הבכורה למבש”ן, כי לו נאה, כי לו יאה. לעושה נפלאות בסגנון מקראי לבדו!
אני מדבר לכאורה על משהו משעשע ומענג, על שאלות סגנון וצורה. ואולם מי מאתנו אינו יודע, כי זהו גם ענין רציני עד מאד, טראגי עד מאד. כי צל טראגי זה ליווה את מבש“ן בדור אחרון, השביע אותו ממרורים, עשה אותו כמנודה לחברים, סגר לפניו בימות ספרותיות, עשה אותו למין ‘חוני המעגל’? צל הסגנון המקראי. הוא נשאר כסלע איתן בשלו והדור פנה־הלך. הוא התעקש ולא וויתר והדור גם הוא לא וויתר ולא סלח. במרירות רבה היה אומר: 'בארץ מולדת התנ”ך אין אוהבים את הסגנון התנכ“י ואין זכות אזרח לסגנון התנכ”י‘. הוא בכלל לא היה מר־נפש, הוא היה עוד מאבות־התנועה של חיבת־ציון, הוא אהב את החיים ואת לשונם, ורק בדבר הזה לא נכנע. הוא נשאר בשלו. מכאן הצל הטראגי הפרוש על חייו… עד מכתבו האחרון מיום ‘כ“ט במרחשון תש”ה’. מה פשר הדבר הזה? תאמר שדבק במקרא מפני שלא ידע את הלשון העברית שלאחר המקרא? מפני קוצר־יד וחוסר־כשרון להסתגל ללשון ישנה־חדישה שלנו? ודאי שלא. הוא היה עוד, כפי שכותב אלי ידידו הנאמן ד“ר יעקב נאכט: 'מחובשי בית־המדרש בעיר מולדתנו יאסי ומפורסם לשבח בשקידתו, וכאשר אמר לי, סיים את כל הש”ס שלוש פעמים, והוא שעמד לו’. ונוסיף עוד: הוא למד את לשונות אירופה, עתיקות וחדשות, באופן יסודי מאד, ורק את מעט החידוש שלנו בשפתנו לא יכול היה ללמוד? ודאי שלא. ודאי שהסיבה היא עמוקה יותר.
כמדומה, שאין אתה עומד על חידת שפת מבש“ן אם אינך עומד על טיבו בכלל. הוא היה בכלל שונה מכולנו. הוא לא היה מפולפל, חריף, חד; והוא לא היה מבדח, מהתל, מתלוצץ. שתי תכונות־יסוד של החברה היהודית כיום חסרו לו. הוא היה כשושנה בין החוחים, או להיפך: כחוח בין שושנים, אבל על כל פנים שונה מאחרים. אי אפשר היה שלא להרגיש בזה. תמיד ישר־שכל ובר־לבב, תמיד תם ומתמם, תמיד מייחל לטוב, תמיד רציני וכמעט לבוש מחלצות חגיגיות. מותר לך להגיד, כי לא השתעשע בשפת־המקרא, אלא חי בה, באויר שלה, בתקופתה. ודאי שאברהם מאפוּ איש קובנו גדול היה לאין ערוך ממבש”ן, אבל שניהם היו אחים, בני משפחה אחת. מנדלי, אחד־העם, פינס ואחרים יצרו לשון המתאימה לטיב בני הדור הזה. מאפוּ ומבש“ן חיו ברוח דורות קדומים. הלשון החדשה היתה בעיני מבש”ן התנוונות, קלקול. יפה תיאר א. א. קבק את מאפוּ בסיפור ‘בחלל הריק’. גם מאגרותיו של מאפו מתקבל רושם כזה. שוחחתי בימי נעורי עם איש שהתיימר להיות תלמידו של מאפו וגם תיאר אותו בצורה זו. בדורנו אנו ייצג מבש"ן את הטיפוס הזה. הוא לא היה יכול לבגוד בסגנון המקראי ולהחליפו בסגנון לקוי. הוא נשאר נאמן. האחרון.
כן, זה היה צל טראַגי מריר וממאיר. נפשו יצאה לפרסם מדבריו ומתרגומיו בבמות המכובדות שלנו, והן סגרו לפניו את שעריהן. העורכים אמרו: אנו מכירים בערכך ויקר אתה לנו, איש־סגולה, אבל לנו מסגרת אחידה ואם תבוא בקהלנו ופגמת בספירתנו. ואני ערערתי בלבי וגם בשפתי על הנחה זו, חשתי כי לא יהא זה פגם אם לעתיד יפורסמו גם מדבריו, אך לא הצלחתי. שטויות שהתאימו למסגרת שלנו זכו, ואילו מיטב שלו לא זכה. ונעצב הוא ונעצבתי גם אני עמו. רק ב’הד' יכולתי לעתים לקבוע ברצון רב את דבריו. בייחוד נהניתי מתרגומיו.
הנה כי כן: איש קרוב לתשעים כותב באגרת אחרונה אל ידידו ד“ר נאכט ביום כ”ט מרחשון:
'אני לצערי מנותק מעולם הספרות ואינני קורא ואינני יודע מאומה מכל החדשות אשר תצמחנה בשדה־חמדתנו זו, והמעט אשר אני רואה – מעיר בי רגשי עצב ומרירות. הנה זה עתה בא לידי במקרה ‘לקט כתבים’ של ז. יעבץ ז"ל (יצא ע"י ‘מוסד הרב קוק’) ובמודעות העתון (היחידי!) שאני קורא (‘דבר’) ראיתי כי הוצאת־ספרים ‘עם עובד’ מוציאה תמצית מכתבי בוקי בן יגלי. הלא אלה הם קבורת ספרים! הלא את כתבי יעבץ, וביחוד קובצי האגדות שלו (‘שיחות מני קדם’ ו’שמועות מני קדם') ראוי להוציא כולם כמו שהם וכן כתבי בוקי בן יגלי, ולא לעשות מהם מין ‘תיקון שבועות’ או מיץ פרחים, הניתן להריח בו, והפרחים עצמם נסחטים, מושלכים, מובסים!… אני עודני חולה וכואב ואינני יודע אם עוד אשוב לאיתני. אבל רוח ממרום עוד לא חדל לפעמי ולבי ער, ואני כותב מזמן לזמן – כמעט על ערש דווֹתי – שירים, אשר נפשי יודעת מאד, כי טובים הם וראויים להתפרסם, אך העורכים אינם רוצים לקבל פרי עטי, וכבר נואשתי מהם וחדלתי לדפוק אל דלתותיהם…
הוא היה מאבות חיבת ציון ועשה הרבה גם בשטח החינוך. על זה כתב אלמליח במאמרו. את השדות האלה עזב אחר־כך לאחרים והוא המשיך בשדה הספרות. נתקיים בו המקרא: ‘בשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי’. השאיר בודאי המון כתבים ותירגומים, היה מזכיר במיוחד תירגומים מסיפורי זנגויל ותירגום בדראמה של שקספיר ‘יוליוס קיסר’. היכן כתביו כיום?
[טו בטבת תש"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.