את שמו שמעתי בראשונה, בהטעמה מפי ברנר. היו אז ימי ‘המעורר’ בלונדון. הוא לא דיבר עליו הרבה, אבל היה בדבריו מעין התרפקות של אהבה ראשונה. אם זכרוני אינו מטעה אותי גם כתב עליו באותן החוברות הראשונות. לא. לא טעיתי; כי בינתים הוצאתי את הכרך השמיני מ’כל כתבי י. ח. ברנר' ואמצא שם את דבריו עליו. הנה קטעים אחדים מהם:
'והולך אני אל אבותינו, אל אבותינו שבספרות, ומאזין אני לקולם. איך שיהיה – הם היו מאושרים ממנו.
אין אני הולך אל… לא! אין אני הולך אפילו אל… הולך אני אל אחד מאבותינו היותר טובים, היותר רצויים, היותר חביבים – אל זלמן אפשטין. הטובים, הקרובים והזרים. הנפשות העבריות הנאות. הרגשות הנאים, העדינים, נשמתו של שלמה האלקושי – מה תהמה, לבי?
נשמתו העדינה של שלמה האלקושי. זכרונות ילדותו בעודו באביב ימי־חייו ונר־אלהים טרם יכבה מעל ראשו – זכרונות שחרותנו באותם הימים…
ואותו הטל, שכבת הטל המשיבה נפש… ואותה ההתרוממות אשר אם אינה עמוקה ביותר, הנה יש ובגללה תקבל גם הפשרה צורה אחרת ותגיע למדרגת סינתיזה…
כי עינים נשואות – ואם לא למרחק – היו לאבותינו היקרים האלה. בני ‘תקופת המעברה’; משאת־נפש היתה לאלה ש’רגלם האחת עמדה כולה בתוך התחום והשניה צעדה על ארץ רבה'; צפיה לימות־המשיח היתה להם…
עד כאן מדברי ברנר בעמודים ראשונים לכרך שמיני מכתביו, ספר א'.
איני בטוח אם הוא כתב את הדברים האלה ממש ב’המעורר' או הם באו בספר מתוקנים בצירוף הוספות ושכלולים. בזכרוני כאלו כתב בראשונה רק שורות ואולי רק מלים. מ. פוזננסקי, מו"ל הכתבים, לא העיר מהו נוסח ראשון ומהו נוסח אחרון. אין גם נפקא מינה. גם בדבר ברנר באזני עליו כעל אהבה ראשונה – משמע שהיתה כבר שניה וגם שלישית. משמע שחמק־הלך לו במערכות־החיים. ואולם לבו המה־הלם לזכר סופר בעל לב הומה־הולם.
הסופר השני אשר דיבר באזני עליו התיחס אליו בביקורת. הוא הפליג בספינה יחד אתו ועם פינס. והנה ראה כי פינס אינו מדבר על המסורת אלא בבוקר השכם, עם הנץ החמה, הוא עומד עטור בטלית־ותפילין ומתפלל. והוא ראה כי פינס אינו מדבר הרבה על הומניות אבל הוא מטפל הרבה באשה זקנה שחלתה על הספינה. בלי אומר ודברים. טוב־לב שמתגלה במעשה, אולי גם אגב הלצה קלה, אבל לא בדבר־שפתים.
אותו סופר שני הוא דוקא אוהב שיחה בלי קץ. ואולם ההקבלה של בין שני אבות־הספרות, שנזדמנו לספינה אחת, העדיפה את האור לטובת איש־המוח פינס והטילה צל קל על איש־הרגש האלקושי.
פגישתי הראשונה אתו, פגישה מרחוק, אולי בלי חילוף דבורים, היתה בפתח תקוה. באחד הבקרים נמצאנו בחדר־האוכל של מלון גיסין. ראיתי לפני אדם במיטב שנותיו וכוחותיו, ההבעה אמרה בריאות, זריזות, התענינות. ראיתי לפני אדם אוכל כבן־אדם ומסיח כבן־אדם. והייתי נוטה לנטית הסופר השני.
זה היה בשנת תרס"ח.
אך הנה באו שנות המלחמה וגם עברו. הנה באו ארצה ביאליק ואחוזת־מרעיו. הנה מיסד ביאליק מסבת עונג־שבת ואני נפגשתי מחדש עם האלקושי. איזה שינוי במעט שנים. האדם במיטב שנותיו הפך סב. הוא נעשה פתאום הזקן הטיפוסי. חמקו־הלכו להן הבריאות והזריזות, השחוק הרענן, חדוות־החיים. האופטימיזם הנובע ראשית כל מן ההרמוניה שבפנים. נשארה רק ההתענינות. לא, היא הלכה וגדלה. היא הלכה והתמתחה והתרכזה. האיש קיבל צורה של מי שעומד על המצפה. של איש שאסור לו להסיח את הדעת אף רגע, של הממונה על תחנת־רדיו בספינה ענקית אשר חתחתים בדרכה.
רק אורח־לשבת הייתי לעתים במסיבת ‘עונג שבת’ בתל־אביב. אני בירושלים ורק לעתים אני סר תל־אביבה ומתענג במסיבתה. אך אם עצמתי אחר־כך את עיני ואם הקשבתי רב קשב, הנה צלצל באזני קולו של ביאליק והנה בלטו לפני עיניו התובעות ודמותו המרוכזת של שלמה האלקושי. שני אלה היו לי ה’עצם' של מסיבת ‘עונג שבת’ בתל־אביב.
ובאו פגישות בינינו. פגישות ספורות, מעטות. ושוב אותו הרושם. אדם שאינו מסיח שיחת חולין. אדם העסוק באיזה חשבון־נפש כביר ואולי גם חשבון־אומה.
פעם אמר לי: מקנא אני בך. אתה מדבר באזני חרדים. אתה מדבר כבן־הדור וכאיש־תרבות. ואף־על־פי־כן אין הם נכווים מדבריך. אתה מצאת את הטון הנאות. מה סודו של הדבר? ואני לא ידעתי ענותו דבר.
עתים היו חליפות־איגרות בינינו. בזמן האחרון בחרתיו לקרבן להביע לו באגרת את התפעלותי על הספור ‘בדרכי זרים’ לרחל פינברג, שקראתיו ביידיש ושהוא עומד להופיע עתה בעברית.
עתים שלח לי מפרי עטו, בשביל הירחון ‘ההד’ שאני משתעשע בו. מאמרו האחרון היה על החינוך התורני. הוא כתב אותו עוד לפני חצי שנה, אבל מכיון שתיק־המערכת היה שטוף במאמרי חינוך מרבה להכיל נתעכבה הדפסתו עד חוברת חשון, שיצאה רק לפני שבוע. במכתב מלפני חודש שאלני לגורל המאמר. בערכי את המאמר הזה לדפוס המה בי לבי למראה האותיות הכתובות באצבעות רועדות. עמדתי והוספתי משלי מאמר למאמרו בשם ‘האלקושי ומאמרו’. בין השאר כתבתי:
‘הוא מן הדמויות היקרות בקרית־ספר שלנו. עשרות־עשרות שנים הוא עושה את מלאכתו באמונה. איזה חום נפשי שופע ועולה מכל שורה. שפה נמלצה לו וגם נמרצה. לו רגש מעמיק וגם מחשבה מבחינה. אם ידובר על כהנים בהיכל הספרות – הוא אחד מהם, אחד ומיוחד’.
ועוד כתבתי שם: ‘במה כוחו גדול? בתמימותו שמגיעה לידי שיעור של גדלות’.
החוברת יצאה לפני שבוע, אך ספק הוא אם הגיעה עוד לפני עיניו התמהות־התובעות.
בספרו ‘אזכרת יצחק בן זלמן אפשטיין’ (124 עמודים, תל־אביב תר"ץ) המוקדש לזכר בנו יחידו, שנרצח בדמי ימיו ממש על־ידי השלטון הסובייטי על לא דבר (מה שגילתה אחר־כך גם חקירת בית־המשפט) מתאר אפשטיין איך עמד על קברו של בנו בעיר נכריה, יהודי אחד בכל השטח הרחב אשר מסביב, עמד וקרא בספר תהלים, עמד ואמר קדיש־יתום וענה לבדו אמן (עמוד 107). ועוד מקודם לכך, במות עליו רעיתו מעוצר צער ויגון על רצח בנה יחידה על עקדת יצחק שלה, הוא רושם (עמ' 81):
נמלאה בקשת האם השכולה. קדיש משנה החילותי להגיד, קדיש אחרי הבן וקדיש אחרי אמו. לממלא מקומי הייתי לבני האומלל. אבל מי ימלא לי מקומו, בבוא יומי אני? על קברי אני מי יגדל ומי יקדש את שמו הגדול של אלהים?
אני כותב את הדברים האלה בירושלים, ביום ח' כסלו ובשעת קבורתו של רבי שלמה האלקושי בתל־אביב. אין ספק בעיני, שבעיר העברית ימצא מי־שהוא שיגדל ויקדש את שם אלהים על קברו. אמנם לא גדולה העדה אשר ליוותה בפועל או ברוח את איש־הרוח לבית עולמו. אבל גם לא מעטו האנשים אשר לבם המה לחייו ולמותו.
זקן היה האיש, שבע ימים, שבע רוגז היה בלכתו מאתנו… אך גם צעיר מאד היה, ונשמתו בו נזדככה ונתעדנה והגיעה למרומים. לא דלה הירושה הרוחנית. אך היאספו, היאצרו מאמריו־רשימותיו? שאלה גדולה היא, שאלת־תרבות היא, ולא רק שאלת־כבוד.
[כסלו תרצ"ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.