שבועות מספר לפני מותו חזר פעמים אחדות ואמר, שהוא מרגיש חובה לכתוב עוד את זכרונותיו על שנים ממכריו מימי הנוער שלו: על קלמן שולמן ועל הביאולוג מ.ז. חווקין. בייחוד ראה לעצמו לכתוב על האחרון: ‘הרי זה היה ידיד־נעורים שלי ואיש לא תיאר עוד את קלסתר פניו כראוי’. וכבר יש בזה כדי להכניסנו במחיצתו המיוחדת של הסופר המנוח. הוא התהלך בינינו, אך הוא היה נעוץ בתקופה שקדמה לנו אולי בשני דורות. הוא האיש שנפגש עם פרץ סמולנסקין בימי תקופת ‘חיבת ציון’ הראשונה. אך הוא הכיר את יוצר ‘השחר’ עוד בהיות זה צעיר מתפרץ מתוך כתלי־הישיבה. (כמה משונה דבר זה, כשהנך נזכר, שסמולנסקין מת זה קרוב לחמשים שנה, וששמו היה כבר לנו, ששערותינו מלבינות בלי הרף, צליל מעבר לא־קרוב). ושוב: אנו חוגגים השתא את יובל החמשים של חיבת־ציון, אך הוא היה מאלה שעמדו במערכה עוד לפני החמשים האלה. הוא היה מן הראשונים־המכריעים: שאלתי פעם את בירנבאום לראשית נצנוץ הרעיון הלאומי ברוחו, והוא תיאר לי, כי הדבר התחיל עוד בהיותו לומד בגימנסיה ובלי שום השפעה מאחרים. כנראה, שכך היה גם אצל בן־עמי. בעצם ימי התגברות שאיפות־הטמיעה ובעוד הוא עצמו כאילו שט עם הזרם הכללי, הרי הוא פורש הצדה ונכנס לזרם חדש, שהוא היה לו לפה. הוא הכריע בנפשו והכריע גם בשביל אחרים. הוא הרים קול זעקה וזעקתו זיעזעה את אָשיות־הטמיעה. אין מן הצורך לתאר בפרוטרוט את קלסתר פניו, מפני שהם ידועים למדי. ניתן לו לתת ביטוי חזק לכל אשר הרגיש, אם לשבט ואם לחסד. היה לו הריתמוס של איש־המוסר ושל המוכיח לעמו. ליד קברו, כשהוטל עלי ברגע האחרון לדבר דברי־פרידה, בשם משפחת הסופרים העברים, על זקניה ועל צעיריה כאחד, אמרתי מלים אחדות שאולי הן עלולות לסכם במידת־מה את ישותו ואת מהותו. אמרתי, כי הוא היה קפדן כשמאי וחביב כהלל. אכן שתי התכונות היו תואמות ברוחו. רוח־רעש־אש וגם – קול דממה דקה. הוא זעם על קלקולי־החברה כמו על לקויי־הפרט. הוא היה איש־להבה לגבי כל ניוול, חברתי או אישי, אך הוא היה אולי גם הראשון במזרח־אירופה לנתינת דמות וביטוי להווי של העם במובן הטוב. עוד מנדלי העיד על עצמו, כי אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה־באב מכאיבות את רוחו כקול נגינתם. באותה תקופה שבן־עמי התיצב בשורת־הסופרים לא היתה עדיין מובנת האגדה שבחיים כשם שלא עמדו על ערכה של האגדה שבספר. נזכור־נא, כי כעבור שנים התרעם עוד יל"ג על זאב יעבץ בגלל השתדלותו להחיות את האגדה. עוד פרישמן ראה הכרח להסביר, על שום מה הוא מתרגם את אגדות אנדרסן. ועל אחת כמה וכמה שלא תפסו את הפיוט שבחיים הדתיים־המקוריים של העם. הפרק על ‘יום הכיפורים’ בסיפור ‘התועה בדרכי החיים’, שנכתב על סף התנועה הלאומית, היה הפתעה עצומה. אך בין הראשונים שהתוו את הדרך היה בן־עמי, כשם שהיה מן הראשונים לחיבת־ציון, לרעיון ההגנה העצמית, לדאגת הטיפול במהגרים, אחד מראשוני ‘חובבי־ציון’ שסר להתראות עם הרצל עוד לפני הקונגרס הראשון ואשר רשמיו על הרצל בשעת פתיחת אותו קונגרס נשארו חיים ובולטים עד היום הזה.

הוא היה שריד מתקופה קדומה. מכאן גם הקו הטראגי, קו הבדידות, שליווה אותו בשנים האחרונות לימי־חייו. אך עם בוא הסיום כאילו נסתלק הקו הזה. איש־הזעם נהפך לאיש־השלווה. אלה שראוהו על מיטתו האחרונה תמהו על מנוחת־עולמים שהיתה נסוכה על פניו במשך כמה שעות. נדמה היה,שכאילו רק נרדם ועוד יקיץ לספר את זכרונותיו על שולמן ועל חווקין. שורת המלווים היתה מגוונת מאד והכילה אנשים מתקופות שונות ודורות שונים. ואולי היה גם בזה מן הסמל, שאחרי אשר דיבר הישיש אז"ר נמסר הדיבור לאדם שלא מן היהדות הרוסית. אות ומופת, שערכו לא הצטמצם בגבולות המדינה שבה ובלשונה פעל במרבית שנות־חייו. עוד קודם הספידוהו הרב אהרונסון וגם מר ישראל חבס בשם ועד הקהילה. כותב־הטורים האלה הוסיף לבסוף מלים אחדות בשם המשפחה הקטנה של הסופרים הדתיים, שהרגישה אליו קורבה מיוחדת, אך בכלל ראה בו המספיד פאר היהדות הרוסית ואחד מגדולי היהדות העולמית בשעה של תקופת מעבר והכרעה. הוא הזכיר באותה שעה את חרוזו של ביאליק, שאמנם כבר עבר לעתונות, אלא שכדאי לקבוע אותו גם פה:

לְבֶן עַמִּי,

לְאָדָם־גַּחֶלֶת וּלְאִישׁ־שַׁלְהָבֶת,

שֶׁאַהֲבָתוֹ גַם שִׂנְאָתוֹ עַזּוֹת כַּמָּוֶת,

וּבְרוֹתְחֵיהֶן גַּם אֲנִי לֹא אַחַת נִכְוֵיתִי

אֶת סֵפֶר שִׁירַי הַיּוֹם הֵבֵאתִי.

החרוז נמצא בהקדשת ספר שיריו, שמסתיימת עם המלים ‘באהבה עד מוות’.

[יד אדר־א תרצ"ב]