רקע
ר' בנימין
משולם זלמן גולדבוים: משורר נסתר
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

כשם שיש בכל דור ודור מספר צדיקים נסתרים, כך יש גם משוררים נסתרים: בני אדם תמוהים העוסקים כל ימיהם במשלוח־ידם, ואולם לעת־מצוא יכנסו חדר־לפנים־מחדר וישפכו את נפשם בשיר וחרוז. לרוב לא יגלו את מעשיהם לאחרים. שעת־השירה היא להם ענין פנימי־שפנימי, דבר פרטי לגמרי, הנוגע להם בלבד. יש אשר גם מידת הביישנות היתה בהם, לבל יוציאו את פרי עטם החוצה. בעיר מולדתי בלבד הכרתי כמה אנשים אשר רוח השירה נוססה בהם. על הזקן שבהם, ר' צבי צוורדלינג, כתב עוד מאיר הלוי לטריס ‘המליץ הגדול’. הצעיר שבהם, ר' א. ז. [=ז’פניק], כתב בהיותו בן י"ד שנה מספר שירים, שבהם ביטא את השקפת עולמו של שפינוזה. שנה אחר־כך כתב גם ספר פרוזאי בן שני חלקים על תורת שפינוזה. כאשר נתגלגלו במקרה שיריו וכתביו לידי ראובן אשר ברודס, אמר: ‘אין כצעיר הזה בכל גליציה!’ ואף־על־פי־כן לא פירסם עד היום הזה אף שורה אחת. כאשר גדלנו גם אנו ובאנו בחברתו שאלתיו, אם היה מסכים עוד לפרסם את ספרו על שפינוזה, ענני: ‘אילו באתי כיום לפרסם שיטה בפילוסופיה, הייתי בוחר לפרסם את שיטתי אני’… בוש אני להמשיך ולספר פרטים על האדם הנפלא הזה. כי נחבא אל כליו עד היום הזה ויכס עליו בצעיף הדומיה.

* * *

אף משולם זלמן גולדבוים, אשר עליו אני בא לדבר בזה, היה מן המשוררים הנסתרים האלה. הוא היה בן שבעים ואחת כאשר פירסם את הקובץ הראשון, העיקרי, של ספר שירים המכיל מאה וחמשים עמודים ובן שבעים וחמש כאשר פירסם את הקובץ השני המכיל רק ששים וארבעה עמודים. אך גם בהביאו את שיריו על מכבש־הדפוס לא שלח אותם על פני חוץ ולא מסר אותם למוכר־ספרים כי אם נתנם במתנה למספר ידידיו. אין פלא, איפוא, אם הוא לגמרי לא ידוע עד היום הזה.

הוא היה בן דור ההשכלה והיה נאמן לדורו, לעצמו. הוא נולד, כנראה, בשנת ת"ר על ברכי משפחת־משכילים בלבוב, שהיתה מכובדת עד מאד במשך כמה דורות, על אביו הוא אומר בין יתר הדברים:

אוֹהֵב עַמּוֹ, אַף חוֹבֵב עַמִּים, אִישׁ חַי רָב־פְּעָלִים,

כֹּהֵן צֶדֶק, יְרֵא אֱלֹהִיִם, אַךְ לֹא פָנָה אֶל הֲבָלִים,

רָצוּי לְאֶחָיו, וְגַם לְזָרִים, בִּגְלַל טֹהַר מַעֲלָלָיו

וּמַלְכּוֹ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיָּשֶׁת עֶדְיוֹ עָלָיו –

ועל אחיו הבכור הוא אומר בהערה לאחד משיריו: ‘אחוזת מרעיו היו החוקר הגדול נחמן קרוכמל והסופרים שמשון בלוך וד"ר ארטר. ועל כולם הוא מאד נעלה בענוות צדקו וחסדו ואמתו’. הוא אף הוא, צעיר אחיו, נתן בשיריו ביטוי לרוח הדור ההוא, למאור שבו, למיטב שאיפותיו ורצונותיו.

לאמור: זה האיש משולם זלמן גולדבוים לא היה איש קהלי־ציבורי ובכל מאה וארבעה עשר שירים ומכתמים (מהם רק שנים פרי תרגום) אשר בשני קבציו אין אף אחד אשר תכונת־תעמולה לו. הוא אינו נלחם בחסידים ואינו דורש תיקונים בדת. ניכר כי העלם בגר בשחרית־ימיו וניכר כי רכש לו את השקפת עולמו מתוך הומאניות רחבה, המאירה מתוך ספריהם של… הרדר, גיתה, וילהלם הומבולדט, אשר אדיר כל רצונותיהם להיטיב ליחיד ולהשכילו, לפתחו ולרוממו, כיד מתות־אלהים אשר בקרבו. הפעולה הציבורית המשותפת עוד לא באה בחשבון. אף במחשבה על־דבר הציבור כבר היה כדי להטריד, כדי לגזול את המנוחה, מנוחת־הנפש, הדרושה כל־כך לחוקר ולפייטן. אין גם צורך בכך. יתקן כל יחיד את עצמו וממילא יתוקן גם הציבור, הסכום של היחידים. גיתה חרז:

Es kehre jeder vor seiner Tür

Und bald gereinigt ist das ganze Quartier

[יְטַאֲטֵא כָל אֶחָד לִפְנֵי דַלְתּוֹ

וְעַד מְהֵרָה מְנֻקָּה כָּל הַשְּׁכוּנָה]

לא. משולם זלמן גולדבוים לא הלך בעקבות ארטר, לא ניסה לטאטא במטאטא־ביקורת את משכנות־יעקב. הוא לא פנה אל הציבור. הוא דאג לתיקון נשמתו הוא. הוא למד הרבה, הגה הרבה, עסק בפרקמטיא, ביישובו־של־עולם, אהב את הבריות, את קרוביו ואת מכריו, ביחוד את אשת־בריתו הראשונה. רוח השירה פיעמתו כפעם בפעם, ואולם בהיותו ‘מקשה לילד’ בשירה, הוציא מידי שנה בשנה רק שירים מעטים מתחת עטו. הוא אומר:

אַבְנֵי נֶגֶף לָרֹב, מִכְשׁוֹלִים הֲמוֹנִים

יִגְרֹשׁוּ שְׂעִיפַי – הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים! –

רוּחִי תְקַשׁ בְּלִדְתָּהּ – לָהּ צִירִים כְּמַבְכִּירָה –

אַךְ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה שִׁירָתִי אָשִׁירָה.

ובשיר אחר המתאר את כל עמלו להביע בחרוזים את רגשות־לבו, הוא אומר:

אָמַרְתִּי: חַמּוֹתִי, הֶאָח! מָלֵאתִי אוֹר.

לְשׁוֹנִי תַחֲצוֹב לֶהָבוֹת, וְיָדַי נוֹטְפוֹת מוֹר –

אַךְ אִשּׁי אוֹר מַתְעֶה, עוֹלֶה מִיוֵן מְצוּלָה,

וְאֶצְבְּעוֹתַי נוֹטְפוֹת דְּיוֹ, חֲשֵׁכָה בְּמַיִם בְּלוּלָה!

לא, הוא לא שר לציבור, לקהל, להמונים. בת־שירתו לא שימשה נשק אף במלחמתה של ההשכלה.הוא שר לעצמו. השאלה למהות־השירה, המעסיקה כל פייטן מן־הצד, משמשת נושא לכמה משיריו. אלא שלא מצא מענה לשאלה זו:

יַד הַמְּלִיצָה הוֹיָה בִי, לֹא אוּכַל אֲשַׁנֶּה,

ורוּחַ עָלַי תַחֲלוֹף, לֹא אֵדַע אֲכַנֶּה!

הוא היה משורר לעת־מצוא. מקרי־החיים קראוהו לשיר, אבל גם עולם הצמחים והפרחים, אף תגליות־המדע והמצאות טכניות. ‘האדם באוהל’ – זהו תוכן שיריו.

סֵפֶר מִלְחֲמוֹת הָעַמִּים הוּא שִׁיר שִׁכּוֹרִים –

שִׁכָּרוֹן וְלֹא מִיַּין, שִׁכָּרוֹן מִדָּם –

אַךְ מוֹצְאוֹת אִישׁ וְאִישׁ, בְּעֵינַי שִׁיר גִּבּוֹרִים:

יֵאָבֵק וְיָשֹׂר וְיוּכַל, בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

יש בחרוז הזה מין בת־קול, אשר היינו רגילים לשמוע אותה רק אצל האחרונים ולא עלה בדעתנו לבקשה אצל משורר מגליציה משנת ת“ר. ואולם כן הוא. בת־שירתו דומה לפלג שקט, אשר קרני־השמש טובלות בו בדממה, בלי אשר יכה גלים ובלי אשר יתחולל הסער בקרבו. בת־שירתו היא גם בת־תקופתו, תקופת לטריס וסמואלי. אנו עומדים עוד אפילו קודם תקופת יל”ג. ספק, אם הכיר גולדבוים את אד“ם הכהן ובנו. הוא מתנהג בחרוזו בכבדות ובאריכות, כאילו הוא עולה בהר גבוה ונושם מלוא־חזהו. ואולם יש אשר נדמה לך לראות גם נגיעה קלה של כנף־השירה אשר למיכ”ל ולקונסטנטין אבא שפירא:

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, כֹּל כִּי יָנוּחַ

וְעַל הַרְרֵי־צִיּוֹן כְּמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה,

אָז בָּא מִצָּפוֹן וַיִּגַּע הָרוּחַ

עַל כִּנּוֹר דָּוִד מִמַּעַל לוֹ תָּלָה.

רוּחַ בֹּקֶר לֹא־עָבוֹת, רוּחַ אֱלֹהִים,

רוּחַ צַח שְׁפָיִים כִּי נִשְׁקָף בִּדְמָמָה,

וַתִּקַּד צַמֶּרֶת־אַלּוֹנִיִם גְּבוֹהִים

וַיִּקַּד וַיִּרְעַשׁ כָּל צִיץ־הָאֲדָמָה.

וַיִּגְעַשׁ כִּנּוֹר דָּוִד, וְקַוָּיו נָעוּ,

וַיִּרְעֲשׁוּ מֵיתָרָיו זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל:

וְהָעָם מִסָּבִיב הוֹד קוֹלוֹ שָׁמָעוּ.

וּבִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ שָׂמוּ כָבוֹד לָאֵל.

אך סנטימנטים ציוניים כאלה מעטים הם בשני קבצי־השירים. השיר הראשון משנת תרט"ו הוא שיר־ידידות. שנה אחר־כך הוא מתרגם את שיר ‘העבודה’ ללאמארטין וכותב שירים מקוריים ברוח דור־ההשכלה. מובן מאליו, שהוא מעריץ את השפה העברית:

שְׂפַת עֵבֶר לֹא בָלְתָה, אַךְ הָיְתָה לְאֶבֶן –

אָכֵן לְאֶבֶן יְקָרָה, לָהּ בָּרָק, לָהּ זֹהַר,

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְשֹׁהַם לָטֹהַר.

אך גם כשהוא כותב שיר בשם ‘את אחי אנכי מבקש’ הוא אומר תיכף בחרוז הראשון:

לֹא אָחִי מִבֶּטֶן, אַךְ אָחִי מִלְּבָבוֹת

והוא מפרט בכמה חרוזים:

מִי בַּעַל נֶפֶשׁ, מִי טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל?

מִי עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה וִּבְדְמָמָה נוֹשֵׂא עֹל?

וביתר־ביאור:

מִי אוֹהֵב כָּל אָדָם, חוֹבֵב אִישׁ וָאִישׁ?

כִּבְנֵי שֵׁם, כִּבְנֵי יֶפֶת, וּבְנֵי חָם וְכוּשׁ?*

לאחיו אלה הוא קורא:

הִקָּבְצוּ, אַחַי, קְחוּ שֶׂרֶד וּמְחוּגָה,

וּמַקֶּבֶת וּמַחֲתָה וְאֲנָךְ וּבוֹאוּ אֵלַי;

וְנַעֲבֹד בְּשָׂשׂוֹן וְנִבְנֶה בְּלִי הֲפוּגָה

יַחְדָּו מָעוֹן לַיהוָֹה, הֵיכָל לְאֵל חַי!*

מִי הוּא זֶה הַהֵיכָל, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?

וְאַיֵּה נָא יְהוָֹה, אֲשֶׁר נִבְנֶה מָעוֹן לוֹ? –

אַתֶּם הַהֵיכָל בְּכָל הֲדָרוֹ וְהוֹדוֹ!

וּבְקִרְבְּכֶם יְהוָֹה – וְתֵבֵל וּמְלֹאוֹ בּוֹ!

ההיכל היכל־ההשכלה, היכל־ההומאניות, היכל־האדם. ובראותו, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, את דור הלאומיות בוקע ועולה קרא ביגון (תרמ"ו):

אַחַי הָרְסוּ הֵיכָלִי

עָרוּ עָרוּ כָּל עֲמָלִי

חֲלוֹם נִשְׁמָתִי, בִּנְיַן מִקְדָּשִׁי.

ועוד הישיש בן שבעים וארבע, מחזיק ברעיון הפיזור ו’התעודה' ונותן לו ביטוי חזק בשירו ‘גלות החיל הזה’, המסתיים בשתי שורות אלו (תרע"ג):

כִּי בְּכָל הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַמְבִזּוֹת וְהַנְּאָצוֹת:

עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת

מִי עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה וִּבְדְמָמָה נוֹשֵׂא עֹל?*

רעיון הבנייה והעבודה מעסיק אותו כפעם בפעם. כבר ראינו כי העלם בן ט"ז מעתיק את שיר ‘העבודה’ מאת לאמארטין. לסריה אחת משיריו הוא קורא בשם ‘מלהקת הבונים’ וחורז בראשה בתור מוטו:

בְּמִסְפַּר הַבּוֹנִים גַּם שְׁמִי יִמָּנֶה;

כִּי אָמַרְתִּי: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה!

והנה קטע מתיאור העבודה התעשייתית אשר באחד משיריו. איזה כוח ביטוי, איזו חדוות עבודה מבצבצת מתוך השורות האלה, לא נאמין למצוא כאלה בבן־גליציה משנת ת"ר:

וּלְאָן נִשָּׁא עֵינֵינוּ מִגְדָּלִים עֲשֵׁנִים יֵשׁ,

וְאֵד עוֹלֶה מִקַּלַּחַת מִמַּעַל לְגַחֲלֵי אֵשׁ,


וְאוֹפַנִּים יָסֹבּוּ, וְגַלְגַּלִּים יֵחָפֵזוּ,

יִדְחֲקוּ יַחֲלִיפוּ כֹּחַ לֵזוּ לָלֵזוּ,

וְהָאוֹפַנִּים יַחֲרֹשׁוּ יִקְצֹרוּ יָדוּשׁוּ

וְהַגַּלְגַּלִּים יִקְצֹרוּ, יִטְחֲנוּ, יָלוּשׁוּ,

יְנוֹפְפוּ פַּטִּישׁ, יַהֲלֹמוּ, יְרַקְּעוּ, יְתָאֵרוּ,

יִטְווּ יֶאֶרֹגוּ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה יְמַהֵרוּ,

וְזֹאת הַבְּרָכָה, בִּרְכַּת עוֹבֵד, הִיא בִּרְכַּת הַדְּרוֹר!

יִתְרוֹן הַדַּעַת וְהַלִּמּוּדִים, יִתְרוֹן הָאוֹר!


ובשיר אחר אשר יכנהו ‘אבן מקיר וכפים מעץ’ הוא מסיים:


אַשְׁרֵי עָמֵל וּבוֹרֵא, שָׂשׂ וְעוֹשֵׂה מְלָאכָה.

אַשְׁרֵהוּ בָאֹפֶל, כִּי בוֹ הַבְּרָכָה!


ולעומת זאת:


אִם בְּזֵעַת אַחֶיךָ מְצוֹא חַיִים תֹּאבֶה.

הוּא יַעֲמֹל וְיִרְעַב, וְאַתָּה זוֹלֵל וְסוֹבֵא –

הֲיָדַעְתָּ מָה אַתָּה? – זֹאת אַגֶּדְךָ חִישׁ:

אָז כִּנָּה אַתָּה! תּוֹלַעַת, וְלֹא־אִישׁ.


אף תורת משה היא לו תורת־העבודה, תורת הצדק, תורת האור והדרור:


לֹא לָתֵת אֶת הָאָרֶץ לְרוֹזְנִים מַתָּנָה,

וְלָרָשׁ אֵין כֹּל, בִּלְתִּי רַעֲבוֹנוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ,

אַךְ לְחַלֵּק כָּל הָאֲדָמָה מִדֵּי חֲמִשִּׁים שָׁנָה,

צִוָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים בְּיִשְׁרַת לִבּוֹ וּבְצִדְקָתוֹ.


ואף כשהוא כותב את השיר ‘יום מלכנו’ ומשלם בזה, כמו כל משוררי־גליציה, את מס שירו לקיסר פרנץ יוסף, הרי הוא מקדים ואומר:


לֹא עֶבֶד מֶלֶךְ אֲנִי, אִישׁ חָלָק אֵינֶנִי,

גַּבִּי כְחַלָּמִישׁ, וַחֲנֻפָּה רָחֲקָה מִמֶּנִּי,

לֹא אֶקֹּד וְלֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה, וּדְבָרִי לֹא אֲחַלֵּל

לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר וּלְהַלֵּל.


הוא אינו מהלל את פרנץ יוסף אלא עקב עמדתו המוצקה כלפי


הַחֲשֻׁכִּים, אוֹכְלֵי עַמָּם, הַכֹּהֲנִים וְהַשָּׂרִים


ועקב הגדילו את התעשיה. אף הקטע מחיי התעשיה לקוח הוא משיר זה.

אמרתי: כפלג זך וצח, אשר לא יכה גלים ולא יתחולל הסער בקרבו היתה בת־שיר זו. אך פעם אחת התחולל הסער. זה היה במות עליו אשת־נעוריו אחרי

אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

שְׁנוֹת עֹנֶג וּרְנָנָה.


המאורע הזה הרעיש את מיתרי־לבבו. הוא נתן ביטוי לרגשותיו בשירים שונים:

בַּחֲצִי אָרְחִי קֶבֶר חָפַרְתִּי –

בְּרֹאשׁ הַפִּסְגָּה אָשְׁרִי קָבַרְתִּי –

שָׁם שֻׁדַּדְתִּי – שָׁם חֲבֶרְתִּי לֻקָּחָה –

וַעֲרִירִי אֶמְעַד לְעֵמֶק־הַבָּכָא!


ב’חצי־ארחו' – המיבטא מזכיר פסוק ראשון של שירת דאנטי – קרהו האסון, בהיותו עוד במיטב־שנותיו. שנה על שנה דגר על אסונו. יגון תוסס ונוסס קדח בלבו. אף השירים הליריים לא הגהו מזור. אז־גם־אז נתעורר לעשות זכר ל’שושנה אשר לו וכתב את הגדולה והחשובה שביצירותיו' את הדראמה המקורית ‘ידידיה האיסי’ אשר ‘שושנה’ היא הגיבורה הסימפאטית בו.

ואם הוא אמר בשיר ‘חלום נעורי’:

גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת כִּי אֲדַבֵּר, הֶאֱמַנְתִּי.

כִּי אָשִׁיר לְעַמִּי מַחֲזוֹת קוֹרוֹתֵיהֶם,

וְעַל בָּמוֹת־יִשְׂחָק אַצִּיגֵם לִפְנֵיהֶם.


הנה יש ביצירה זו, המשתרעת על מאה ושבעה עשר עמודים, מנתינת־טעם לחלום־לבנו. ועוד גם זאת: יש פה ושם ב’ידידיה האיסי' עמודים ושורות אשר אינם חזון נפרץ בשירת־ההשכלה.

יינתן איפוא מ’ידידיה האיסי' בפרק אשר יבוא, אם כי גם שירה זו רחוקה מאתנו מרחק־זמן ומרחק־אקלים. הן גורל דראמה זו כגורל מחברה, גורל משורר נסתר, ואף בשמה לא נודעה עוד בקהל. והן לא מרובות ביותר הדראמות המקוריות אשר הנחיל לנו אותו דור, דור ההשכלה. יתרון השיר הדראמאתי על יתר שיריו בכל הוא.

ואומר לך: בשירך חיה! – –


‘ידידיה האיסי’


‘לפנים בישראל – בעת עמוד לבית חשמונאים הכהן הגדול מאחיו והממלכה נכונה בידו, והכהנים הלכו הלוך וגדול והעם הלוך וחסור, וישגא אוצר ההיכל וידל ישראל – – אז התנזרו שלמים וכן רבים וישיתו אל המדבר פניהם, ויהיו לחבל נפרד, תרבות אנשים קדושים. וזה שמם אשר קראו להם: איסים (הרופאים) או בנאים’.

‘לא על נקלה בא איש בסודם, כי אם בעמל רב ויגיעת בשר, אחרי פזר הונו לאביונים והחרים כל רכושו – – וכאשר עברו לו ימי המילואים, ימים רבים, וגם ניסוהו במסות, ובהבחנו יצא נקי; אז קיימו וקיבלו אותו להיות כאחד מהם ויאמרו לו: אחינו אתה. וילבישוהו מדי־בד וישימו עליו אזור־פשתן ויתד על ירכו, לאות כי בונה תרבות הוא והרוס בל יהרוס: וכמעשה לבנת שמלותיו כן הלבינו מפעלותיו וכן צחו מחשבותיו’.

…' חלילה מהם מקחת מתן, כי שונאי־מתנות היו. כי אם בזיעת־אפם אכלו לחם צר. ואשר עבדו בפרך (כי לא חרשו בבקרים בשגם הם בשר) ואשר זרעו ויקצרו בארץ־תלאובות (כי במדבר התבודדו לבלתי הסיג גבול רעיהם), חלקו בין האחים ולכל הזר הקרב. ויפרסו לרעב לחמם'.

‘ויש אשר שמו עליהם כלי גולה ויתהלכו בארץ לארכה ולרחבה’… – ‘ויהיו אך זוועה בעיני־ההמון, כי בצע־כסף לא לקחו, ובמלכים לא התקלסו ושם אלהים לא הזכירו; על כן שוממו עליהם רבים. כי לכל תכלה ראו קץ, אכן מגמת האיסים רחבה מאד’.

אלה קטעים מתוך ההקדמה הפרוזאית, שלאחריה בא המבוא השירי. אנו נמצאים במדבר יהודה, לעת אשמורת הבוקר. עדת האיסים נאספה באוהל מועד אשר להם. בראשם נשיאם: חוני המעגל. הוא האישיות המעולפת סודיות ורזי־רזים בדראמה זו. כל האגדות הידועות עליו חוזרות ונשמעות, אלא יש אשר נוספו עליהן חדשות. האגדה על שנתו אשר ארכה שבעים שנה מקבלת עוד גוון חדש: הוא ישן כל אותן שבעים שנה של גלות־בבל. אנטיפאטר אומר עליו במערכה ראשונה:

הֲלֹא הוּא הַגֶּבֶר לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת,

וִימֵי שְׁנוֹתֵינוּ, שִׁבְעִים שָׁנָה,

גַּם הוּא שְׁנָתוֹ, בְּצֵל שַׁדַּי הִתְלוֹנָן,

לְבַל יֵלֵךְ בַּחוּץ וְעֵינָיו תֶּחֱזֶינָה

הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמַם וּשְׂרֵפַת הַמִּקְדָשׁ – –

אָז הֵקִיץ גַּם חוֹנִי כְּאִישׁ נֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ

וַיּאמַר: חָלַמְתִּי חֲלוֹם שִׁבְעִים שָׁנָה!

וּמֵאָז וְעַד עַתָּה הוּא הוֹלֵךְ בָּאָרֶץ,

לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּהּ – וְיָדוֹ בַכֹּל;

וּפָנָיו לֹא יֵרָאוּ וְלוֹ הַכֹּל צָפוּי.


אך במבוא, באסיפת האיסים, אין אנו שומעים שום נסים ונפלאות. הנה ההתחלה של המבוא:

חוֹנִי: שֹׁמֵר מַה־מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר מַה־מִּלֵּיל?

מַלּוּךְ: אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ?

מְנַחֵם: וְכָל זָר לֹא קָרֵב, וְעַמְּךָ כֻּלָּם אַחֶיךָ.

חוֹנִי: שֹׁמֵר מֵאַיִן בָּאתָ? אֵיפֹה שָׁקַד שֹׁמֵר?

מַלּוּךְ: עַל הַמִּצְפָּה עָלִיתִי, לִרְאוֹת בִּבְנֵי הָאָדָם. וְשַׁבְתִּי בְּנֶפֶשׁ מָרָה מֵחֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר.


מתפתחים ויכוחים בשאלות העומדות ברומו־של־עולם. נוגעים בפרובלימות הקשות ביותר של האדם והטבע. אבל אין כאן מחקר עיוני כי אם הלך־נפש. הרוח מתרומם והוא מביע את רחשיו בשפה נמלצה. אין כאן שיטות פילוסופיות מסויימות, כי אם נסיון לחדור דרך ערפל אל זוהר־השמים. המשורר אומר בזה עוד בהקדמתו הפרוזאית:

ומנסתרות נקני, כי לא אחת ולא שתים על שפם יעטו יצורי־כפי, ומן הערפל ישמיעו קולם. והיו דבריהם גלויים ונסתרים, ועשתונות לבם שקופים אטומים; ועל כן תקצוף עלי ותדמה בנפשך כי התלתי בך, הקורא! – אך זכור־נא ואל תשכח, כי אנשים איסים לפניך העושים בלהטיהם כן. ואנכי מה כי תלינה עלי?


לא. לא נבוא בתלונות על המשורר על אשר יצוריו מתנבאים בסגנון שקוף־אטום. דרך משל:

חָפְשִׁי אָנֹכִי לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי,

אָכֵן הָרָצוֹן חָפְשִׁי אֵינֶנּוּ;

דְּרוֹר לִי לְמַלֵּא אֶת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי,

אָכֵן הַבְּחִירָה אֲסוּרָה בִנְחֻשְׁתַּיִם.


אף בל נשמע בקול היצר המפתה אותנו להוסיף איזו דוגמאות מן המבוא, באשר יש שם מקומות ופסוקים אשר אינם חזון נפרץ בים־שירתנו. נצאה מדבר יהודה ונבואה בשערי־ירושלים. השנה שנת ג' אלפים תרצ"ו והמועד אחרי חג האסיף. אנו נמצאים במערכה ראשונה בחדר אשר לשמעון בן שטח, איש שיבה, נשיא־הסנהדרין, אחי שלמינון המלכה, אשר מתה זה שנים, ודוד להורקנוס הכהן הגדול ולאחיו אריסטובלוס המלך. אנו מוצאים בחדר־הנשיא את אנטיפטר, נציב באדום וריע להורקנוס. אנו שומעים את מזימותיו ואת חתירותיו של אנטיפטר מתחת לכס־המלוכה של אריסטובלוס. ללא הועיל משחית הוא את דבריו על אוזן שמעון בן שטח. לבו של זה שלם עם מלכו.

כאשר שמעון יוצא אל החדר לראות פני אחד האיסיים השואל לשכנו, ינאם אנטיפטר את המונולוג המגלה את סתרי־לבו.

הַוָּה עַל הַוָּה, פֶּגַע וּפָגַע!

גַּם מִן צְחִיחַ הַסֶּלַע הַזֶּה

חִצֵּי לְשׁוֹנִי יִסּוֹגוּ לְאָחוֹר.


והוא מסיים:

וְאִם כֵּן הוּא אֵפוֹא, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי? –

עֶזְרִי מֵעִם רוֹמָא, הָרוֹדָה בְּכָל הַגּוֹיִם.


מתגלה, כי האיסי הצעיר הוא ידידיה בנו של שמעון בן שטח. אביו מציגו לפני אנטיפטר. כאשר זה נפרד והולך לו באות שושנה, בת ינאי המלך ושלמינון, אחות לכהן הגדול ולמלך, שולמית, בת אנטיפטר, ריעה לשושנה. שושנה, אשר זה שלושה חדשים הביאה דודה המלך אל ארמונו, מספרת על כל הטוב אשר מצאה שם. ורק דבר אחד איום ונורא, מטיל עליה אימתה ופחד: חלום קשה.

בַּחֲלוֹמִי – וְהִנֵּה בְגַנִּי אָנֹכִי,

וּלְפָנַי שֶׂה תָּמִים וְעֹפֶר אַיָּלִים

מְשַׂחֲקִים יַחַד,

וְכֶלֶב נֶאֱמָן מְרַקֵּד בֵּינֵיהֶם.

וּפִתְאוֹם וְהִנֵּה הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ

וַיִּפֹּל עִם שֵׂיִי עַל עֹפֶר הָאַיָּלִים

לִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה.


ופתאום והנה חוני המעגל, ‘כמראה לי סיפרה מינקתי בילדותי’, ניצב לפניה ובמטה אשר בידו יכונן מבטיה אל שדה־המערכה:


וָאַבֵּט וְהִנֵּה – אֲהָהּ, דּוֹד יָקָר! –

שְׁנֵי אַחַי אֲהוּבַי בְּאֵיבָה נִלְחָמִים,

וְגַם שְׁנֵיהֶם, אֲהָהּ, יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים

וְהַכֶּלֶב בֵּינֵיהֶם מְלַקֵּק אֶת דָּמָם.


ובאותה שעה חוני ידובב באזניה:

עֲנִיָּה סֹעֲרָה, מָה אֲמֻלָּה לִבָּתֵךְ!

עֲטֶרֶת זָהָב, אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

וְאַבְנֵי מִלּוּלִים, דִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים;

וּמַעֲטֶה אַרְגָּמָן עֲקֻבָּה מִדָּם:

וְאַשְׁרֵי הָעֲנִיִּים כִּי הֵם יִירְשוּ חַיִּים.


וכדי להוסיף בלהה על בלהות־נפשה כאשר היא שואלת את השומרים לראשה: ההיה בזה חוני המעגל? הם עונים לה, כי ראו את צלם שלמינון אמה מתהלכת

מֵחֲדַר מִשְׁכְּבֵי אֵל סְטַרְטוֹן הַמִּגְדָּל

וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק…


על דברי שמעון בן שטח, כי אלה הם מחזות שוא ומדוחים, עונה שושנה:

וּבְכָל זֹאת נִשְׁבְּעוּ כִּי כֵנִים הַדְּבָרִים,

כִּי מִיּוֹם מֵתָה אִמִּי הִיא עוֹלָה מִקִּבְרָהּ

מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַהוּא,

לַחֲנוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָפַל שָׁדוּד

אַנְטִיגוֹנוֹס יְבָמָהּ – וְיָדֶיהָ בַּמָּעַל – –

עַל כֵּן לֹא מָצְאָה בְקִרְבָּהּ מָנוֹחַ

עַד יָקוּם לָהּ גּוֹאֵל מִבֵּין צֶאֱצָאֶיהָ

לְכַפֵּר בַּעֲדָהּ וּבְעַד כָּל בֵּיתָהּ.


שמעון בן שטח נשאר, כמובן, תקיף בדעתו, כי אלה הם חלומות־שוא. אך ידידיה בנו אחרת יחשוב. הוא רואה בחלומה חזון הימים הבאים: הורקנוס הוא השה התמים ואובד, אריסטובלוס קל־הרוח הוא עופר־האילים.

וְאַנְטִיפֶטֶר בֵּינוֹתָם מְרִיבָה נוֹבֵחַ,

וּשְׁלוֹמִית כְּנָחָשׁ בַּסֵּתֶר אוֹרֶבֶת,

עַד כִּי יִכָּרֵת מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

כֹּהֵן וָמֶלֶךְ וְרוֹדֶה בְעַמּוֹ.


לבו בו הולך שבי אחרי ‘שושנה הברה’:

כְּדַבְּרָהּ רְתֵת – רָחֲפוּ כָל עַצְמוֹתַי.

וְלוּלֵי עָצַרְתִּי בְכֹחַ וָחַיִל,

אֲזַי דִּלַּגְתִּי מֵאַחֲרֵי כָּתְלִי,

וָאֶפֹּל עַל צַוָּארָהּ, וְאֶקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל:

שׁוֹשַׁנָּה הַבָּרָה! אֲחוֹתִי אָתְּ!


בקריאה זו יורד המסך של המערכה הראשונה. בעלותו שוב במערכה השניה, שנה אחר־כך בארמון הנשים, רואים אנו כי האינטריגה המדינית התקדמה כבר בהרבה. אנטיפטר מבקר בלילה את בתו ויחדו הם ממתיקים סוד, איך לחרחר ריב בין שני האחים ובין הצדוקים והפרושים. הנה תחלת המחזה הזה, כאשר אנטיפטר יבוא מן החוץ ויגש בלאט אל חדר שלומית:

שְׁלוֹמִית (מבעד לחדרה): מִי יָזִיד לָגֶשֶׁת בְּחִצִּים וּבְקֶשֶׁת?

אַנְטִיפֶטֶר (מלחש): עֲלֵה פֶתֶן וְנָחָשׁ, לִמְעוֹנֵן וּנְבוֹן לָחַשׁ!

שְׁלוֹמִית: אֵיךְ בָּאתָ הַפַּעַם, בֵּין בָּרָק וָרַעַם?

אַנְטִיפֶטֶר: בַּמָּטָר בֶּחָרָבָה וְשִׂמְלָתִי לֹא רֻטָּבָה.

שְׁלוֹמִית: וּמַה שְׁאֵלָתְךָ? וּמַה בַּקָּשָׁתְךָ.

אַנְטִיפֶטֶר: לְסַפֵּר וְלִשְׁמוֹעַ, לַהֲרוֹס וְלִנְטוֹעַ.


והם מספרים זה עם זה. ויש מעלות ומורדות לשיחה. היסוד הדראמאטי נותן טעם. שמץ־מה מן הסממנים אשר לשקספיר. השיחה נסבה גם על ידידיה. אף האיסיים הם כוח מדיני, שצריך להביאו בחשבון. שלומית מתאמרת, כי היא כבר צדה את לב ידידיה ועל ידו תשלוט בעדת האיסיים ותדע את כל צפונותיהם. אך המשך מאורעות אותו הליל מראה כי היא טועה בחשבונה. אך רגע קט נמשך לב ידידיה אחריה. אם גם בהשפעת סצינה מלאתי־רטט יחבקנה וינשקנה, הנה עד מהרה יתעשת וימשיך את דרכו, דרך הנזירות. אף שושנה ממלאה תפקיד דראמאטי במערכה זו. ויש בשיר שהיא שרה מריתמוס השיר אשר לגרטכן בחזיון פאוסט. לבסוף מתגלה, כי צלם שלמינון הוא שוב – חוני המעגל. ולא עוד, אלא שבסוף המערכה הוא ממנה את ידידיה ללמלא מקומו בקהל האיסיים.

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, יִחַלְתִּי,

וּבְיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי – וְחַי לְעוֹלָם.


על קריאתו הנרעשת של ידידיה:

מוֹרִי, מוֹרִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי?


עונה חוני נמרצות:

יְדִידְיָה בֶן שִׁמְעוֹן, כָּלוּ יְמֵי מְגוּרֶיךָ!


בשנית יורד המסך והוא עולה בשלישית. במערכה השלישית אנו נמצאים ביער יהודה. ידידיה עודנו נסער עד־היסוד־בו על אשר נבחר לעמוד בראש־העדה. הוא מתייצב ביער על יד מצבת־אבן וקורא מונולוג רב־ענין המשתרע על פ"ה שורות. אחר ישב על האבן כאיש שומם. פתאום יקום וייך את הסלע במטהו פעמיים. והנה קול קורא אליו ממעמקים:

מַה לְּךָ פֹה, וּמִי לְּךָ פֹה, בֶּן אָדָם תּוֹלֵעָה?

יְדִידְיָה: מְבַקֵּשׁ אָנֹכִי, מְחַפֵּשׂ אָנֹכִי, בְּרוּחַ נְכֵאָה.

קוֹל קוֹרֵא: סֹב לְךָ צָפוֹנָה, וְלֵךְ לְךָ תֵּימָנָה, גֶּשׁ הָלְאָה, יֶלֶד.

יְדִידְיָה: סֹבֵב אֶל צָפוֹן, וְהוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, כְּבָר הָיִיתִי בֶחָלֶד.

קוֹל קוֹרֵא: פְּנֵה לְךָ יָמָּה, אוֹ אֶל הַקֶּדֶם בְּרַח מִן הַיַּעַר.

יְדִידְיָה: הָיִיתִי בַמִּזְרָח, גַּם עָבַרְתִּי בַּמַּעֲרָב, כִּי גָדַל הַנַּעַר.

קוֹל קוֹרֵא: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? מָה חֶפְצְךָ בְבֵיתִי? מַה פָּרַצְתָּ פָרֶץ?

יְדִידְיָה: אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אֶל בֶּטֶן הָאֲדָמָה, אֶל חוּג הָאָרֶץ.

קוֹל קוֹרֵא: מִי הֵאִיר לְךָ מַטָּה, בַּחֹשֶׁךְ, בַּעֲלָטָה?

יְדִידְיָה: מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְעַל רֹאשָׁהּ גֻּלָּה

שִׁבְעָה מוֹצָקוֹת לַנֵּרוֹת, וְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת.


וכה הולך ונמשך הדיאלוג בין הקול ובין ידידיה. דרך משל, הקול שואל:

הֶעָבַרְתָּ עַל קֶבֶר הָרָם בָּעֲנָקִים:

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם־פָּז, יָדָיו גְלִילֵי־כֶסֶף,

בִּטְנוֹ נְחֹשֶׁת, שׁוֹקָיו בַּרְזֶל מוּצָקִים,

וְרַגְלָיו נִכְלֵי יוֹצֵר חֶרֶשׂ וְחֶסֶף?


וידידיה עונה:

אֵיךְ יֵעָלֵם מֵעֵינַי וְהוּא סֵמֶל הַלְּאֻמִּים!

הַמּוֹשְׁלִים בְּרֹאשָׁם וְהַכֹּהֲנִים עַל יָדָם,

וְהַשָּׂרִים דְּשֵׁנֵי־אָרֶץ, וְחַיָּלִים עֲצוּמִים,

יָעִיקוּ תַחְתֵּיהֶם שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם.

וְלֹא יֵדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִי לָהֶם שִׁחֵתוּ,

וְכִי יִפְּלוּ גַם הֵם, אִם הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּ.


ושוב מתפתל הדיאלוג ויש אשר נשמע הד הפילוסופיה אשר במבוא. לבסוף שואל הקול:

וּמָה עוֹד תְּבַקֵּשׁ, אִם רָאִיתָ כְּמוֹ כֵן?

הַמְעַט לְךָ, בֶּן אָדָם, חֵלֶק בַּבִּינָה?


וידידיה עונה:

אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, לָהּ תְשׁוּאוֹת חֵן־חֵן,

אֶבֶן בָּחֲרוּ הַבּוֹנִים לִהְיוֹתָהּ לְרֹאשׁ־פִּנָּה,

אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ עַד שֶׁמָצָאתִי.


הקול:

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, לָהּ מְגַמַּת פָּנֶיךָ,

הַיָדַעְתָּ, בֶּן אָדָם, מַה זֹאת לְפָנֶיךָ?


ידידיה (יקוד על האבן וילחש):

אֱמֶת שְׁמָהּ וְלָהּ תְּשׁוּקָתִי.


והמזימה המדינית של בית־אנטיפטר הולכת וטווה את קוריה. הוא הצליח ליצור ברית בין הורקנוס ובין אריטס מלך־הערבים, וזה עלה עם חמשים אלף איש לצור על ירושלים, אשר הרעב יפיל בה חללים. לשוא מופיע שמעון בן שטח באוהל אנטיפטר ומנסה להשלים בין האחים.

הֲלֹא שָׁמַעְתָּ הַלַּיְלָה קוֹל שַׁדַּי וְאֵל זוֹעֵם?

עֵת אֶרֶץ רָעֲשָׁה וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַד,

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַחוֹמָה

הֵלִילוּ: כִּי עַל אוֹדוֹת חֲזִיר מִיַּעַר

אֲשֶׁר הֶעֱלִיתֶם עַל הַחוֹמָה בִּמְקוֹם שֵׂה הָעוֹלָה

חָרָה אַף ד' וַיִּגְעַר בָּאָרֶץ.

זֶה דְּבָר הֶהָמוֹן! אַךְ נַפְשִׁי יוֹדַעַת

כִּי אֵין חֵפֶץ לֵאלֹהִים בְּעוֹלָה וָזֶבַח,

אַךְ מִפִּי עוֹלְלִים הַיּוֹנְקִים שָׁדַיִם צוֹמְקִים,

בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמּוֹתָם,

יֶעֱשַׁן אַף ד' וַיִּגַּע בֶּהָרִים

וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.


לשוא. אנטיפטר לועג ועונה:

יֵחַתּוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם מֵהֵמָּה,

פֶּן יִהְיוּ בָּרַעַשׁ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם,

וַאֲנִי אִישׁ־מִלְחָמָה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְּרִיעָה,

עַל כֵּן לֹא אִירָא בְּהָמִיר אֶרֶץ.


אך פתאום מופיע חוני המעגל בתוך מחנה חיל־אריטס, וידבר אליהם ערבית כדברים האלה:

עַד אָנָה לֹא תֹאמְרוּ לְמַשְׁחִית הֶרֶף?

עַד מָתַי שִׂנְאַת־חִנָּם תַּפְרִיד בֵּין אַחִים?

עַד אָנָה בֶּן־הָאָדָם יֵצֵא לְטֶרֶף,

וְיִפְרֹשׂ לִשְׁכֵנוֹ צִנִּים וּפַחִים?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ; כְּעִבְרִי כָּעֲרָבִי!


ואם פליון, אחי אנטיפטר, קם אותה שעה על חוני המעגל וימותתהו, הנה המשיך תלמידו ידידיה את חזונו:

הַגִידוּ לַאֲרֵיטֶס: כֹּה דְבַר הַנָּבִיא:

בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָהֵל עֲרָבִי!

סָפַרְתִּי צִבְאוֹתֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲלָפִים,

אֲשׁוּרֵמוֹ, וְגַם קָרוֹב, עַל צַוָּאר נִרְדָּפִים.


הדברים עושים את פעולתם. צבאות אריטס מתפרצים מאת אנטיפטר ושבים אל מול גבול־ארצם. אך אנטיפטר עומד כצוק־סלע ולא ידע פחד:

הֵן פְּלֵיטַת עֲרָב בַּל תַּבְהִילֵנִי.

מְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי: רוֹמָא צוּר מַחְסִי.


והוא ובתו ממשיכים את מזימותיהם.

ובעדת האיסיים התחוללה מהומה במות חוני. קמו תלמידים אשר אמרו להפוך את הקערה על פיה: הם מטיפים תורת הזרוע, מעין דיקטאטורה של הטובים והישרים:

חֶרֶב עַל הַבַּדִּים. אֲדוֹנִי הָאֲרָצוֹת!

חֶרֶב עַל הַכֹּהֲנִים, מְאַשְּׁרֵי עַמִּים בְּתֹהוּ!

חֶרֶב עַל הַגְּדוֹלִים, טוּב־הָאָרֶץ יֹאכֵלוּ!

חֶרֶב עַל הָרוֹמִים, גּוֹיִם קְטַנִּים יְרוֹצֵצוּ!

כִּלָיוֹן חָרוּץ, אַחַי! עַל כָּל רָם וְנִשָּׂא.


אחרים יטיפו לדרך אחרת: מלחמה בשלום. כיבוש המשרות החשובות ביותר ועל ידי כך השלטת דרור וצדק בארץ. אך בעצם־המהומה מופיע ידידיה והוא מחזיר את עטרת־התורה האיסית ליושנה. למטיפי תורת הזרוע, תורת ‘הבושלביות’ הוא קורא:

אַךְ לֹא תֹאמַר לְרֵעֶיךָ: אֶל הָאֱמֶת מַטְּרָתִי.

וְזֶה דֶּרֶךְ חָדָשׁ, בְּעַד הָרָעָה אֶל הַטּוֹב:

כִּי שֶׁקֶר בִּימִינְךָ, וְרָעָה נֶגֶד פָּנֶיךָ!

לָכֵן אֲנִי קוֹרֵא אֶת הַקְּרִיאָה הַמָּרָה:

גֶּשׁ הָלְאָה נוֹכֵל, צֵא אִישׁ הַדָּמִים!


ושוב הוא מבאר את תורת האיסיים:

וְלַשְּׂרִידִים אֲנִי קוֹרֵא: פַּלְּסוּ מַעְגְּלֵיכֶם!

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִיסִי, וְלֹא בִסְעָרָה דַרְכּוֹ,

אַךְ בִּדְמָמָה דַקָּה הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים.

וּמִי בַּז לְיוֹם קְטַנּוֹת וּפָנָה לְמַעֲלָה,

חָדַל לִהְיוֹת אִיסִי מִן הוּא וְהָלְאָה.

וַאֲשֶׁר יֵלֵךְ נְכוֹחוֹ בְמַעְגְלֵי הַצֶּדֶק

וּמִן הַחֶסֶד מוֹצָאוֹ וְאֶל הַחֶסֶד מְגַמָּתוֹ

וַאֲשֶׁר יִשָּׂא חֵטְא רַבִּים וְיַרְבֶּה לִסְלוֹחַ

וְלַמָּוֶת הֶעֱרָה נַפְשׁוֹ לְכַפֵּר עֲווֹן פִּשְׁעָם:

לָזֶה יִקָּרֵא אִיסִי, שׁוֹמֵר אֱמוּנִים!

בחמישית עולה המסך. הטראגדיה קרבה אל קצה. קרב המומנט אשר בו הוטל על ידידיה לעמוד בנסיון אחרון. קמו עדי־שקר, בוודאי על פי שלומית והעידו, כי ידידיה הרג את חוני המעגל. הסנהדרין הוציא פסק דינו למות. אמנם ברגע האחרון הם מבטלים את עדותם ומודים כי שקר ענו בידידיה. שמעון בן שטח אביו חושב, איפוא, לבטל את דין־המות. אך ידידיה מתנגד לזה:

אָבִי! אָבִי! הַאַתָּה נָשִׁיתָ חוֹק?

לֵאמֹר: כִּי יִנָּחֲמוּ וְשָׁבוּ אָחוֹר הַעֵדִים,

אַחֲרֵי יִגָּמֵר דִּין, אֲזַי לֹא יֵאָמְנוּ;

כִּי בֶּטַח מֵרֹךְ לֵב יָזוֹרוּ לְאָחוֹר.


שמעון בן שטח עוד מנסה להציל את נפש בנו. הוא מראה כי לא כצדוקים הפרושים ולהם יש הזכות לתקן תקנות לפי חפץ־החיים. אך ידידיה עומד על דעתו.

עֲשֵׂה נָא זֹאת, אֵפוֹא, אַךְ לֹא לְמַעֲנִי,

חַדֵּשׁ נָא, אֲבִי, מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים –

וּמִי יִתֵּן וְיָבוֹא יוֹם וּמִשְׁפַּט מָוֶת כָּלִיל יַחֲלוֹף

אַךְ לֹא לְמַעֲנִי תִבְרָא חֲדָשׁוֹת.

וְלֹא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן בֶּן הַנָּשִׂיא

הַדָּת נְתוּנָה, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.


עוד שמעון ממאן להמית את בנו רק בשביל כבודו. אף שושנה עומדת ומפצירה:

אַחֲלֵי, דוֹדִי, פַּלְטֵהוּ! וְלֹא יֵרֵד שְׁאוֹלָה!


לשוא. הוא יכרע לטבח. באותה שעה אומרת שושנה לשלומית:

תִּמְכִינִי שְׁלוֹמִית! הַגְמִיאִינִי יַּיִן לְפוּגָה!

וְנָבוֹכוּ שַׂרְעַפַּי וְאַל אֶרְאֶה בְמוֹת אֲהוּבִי.


שלומית (תשליך ראש בגביע. ותשק את שושנה):

מוּתִי, אַתְּ וְהוּא תוֹעֲבַת לְבָבִי!

חֲתַּן דָּמִים הוּא לָךְ – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לוֹ לְעוֹלָם!


שושנה נופלת מתה. נתקיים חלום לבה. המסך יורד.


דומה: די בסקירה מהירה זו למען תת מושג לקורא, מה רב העושר והכוח השירי אשר בחזון־תוגה זה. אין אנו יודעים על מה נשתאה יותר, אם על המרחק אשר בינו ובין יתר שירות דורו ומדינתו ואם על ההבדל אשר בינו ובין השירים האחרים אשר למשורר הזה עצמו.

בשירו ‘חלום נעורי’ אמר:

כְּבָר שַׁרְתִּי אֶת חָזוּת יְדִידְיָה הָאִיסִי

וּמִקְצָת מִמַּחֲזוֹת הוֹרְדוּס הָיָה בְכִיסִי

וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר זְמַן הַחַשְׁמוֹנָאִים

וּמִשְׁפַּט בֶּן יוֹסֵף עִם הָרוֹמָאִים.


והוא הולך ומונה את מספר הגבורים אשר העסיקו את רוחו:

וּמַרְאוֹת יְצִירַי הַנְּעִימִים וְהַנֶּאֱהָבִים

כֻּלָּם בְּמַחֲזֶה כְּבָר לְפָנַי נִצָּבִים.


והוא ממשיך ומתודה את גאון חלום־נעוריו:

שֶׁקְסְפִּיר עִבְרִי אֶהְיֶה, בְּלִבִּי אָמַרְתִּי –

וַיָּבוֹא הָאוֹשֶׁר וְהַכֹּל אֵחַרְתִּי!

גְּאוֹן־שִׂבְעַת־לֶחֶם, עַצְלוּת הָעשֶׁר

הִפְרִיעַ אוֹתִי מֵעֲבוֹדַת הַכֹּשֶׁר.


אכן, ב’ידידיה האיסי' הראה, כי היתה לו הזכות לשאת נפשו לגדולות.

האיש אשר העירני עליו הוא ידידי־ידידו הסופר מ. מבש"ן. זכרה לו אלהי לטובה.


ואזכיר גם זאת: אחרי התפרסם הפרק הראשון כתב אלי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ: ‘אמרתי להעירך, כי גולדבוים היה מן “הבונים החפשים”. אפשר היחידי ביניהם, שמסור היה בכל לב. וזה מפרש במקצת את שירי הבונים ואת בנין ההיכל – הוא שמח למצוא שם סמלים יהודיים. וטוב שהעמדת נפש לאדם נסתר ונשכח’. זה מפרש בהרבה גם את ‘ידידיה האיסי’.


המלצות קוראים
תגיות