שבת פרשת דברים תרמ“ג בלבוב בגליציה. נצנוצים ראשונים של תנועת־התחיה. חבת־ציון מתעוררת ברוסיה, ברומניה, באנגליה, בווינה. בגליציה מתגלים צעדיה הראשונים של תנועת־התחיה בעבודה תרבותית. בלבוב הבירה נועדו המשכילים ויסדו בית ‘מקרא קודש’ להפצת הלשון העברית, 'ללמוד תנ”ך עם דקדוק לכל הבא שעריו מזקן ועד נער'. באו ‘לקחת לקח גם מתלמידי בתי הספר’. נמצאו מורים ‘אשר לקחו את המשרה על שכמם חינם אין כסף’. ביניהם המלומד המצוין הרב ד“ר י. י. קובאק. בין העסקנים – הרופא ד”ר בירר, מראשוני חובבי ציון, ממיסדי ‘קדימה’ בווינה. אך היום, בשבת פרשת דברים, נאספו החברים לשמוע הרצאה עברית מאת צעיר אחד, בס“ה בן י”ז שנים. ד“ר בירר מציג אותו לפני קהל הנאספים. ‘ישמח לבי להציג לפניכם צעיר לימים, רך בשנים ואב בחכמה, והוא יעלה היום הבמתה לשאת מדברותיו, להשמיענו בשפת עבר מחשבותיו אשר הוא חושב על העת החדשה והשכלת בני עמנו’. ואמנם, שם ההרצאה הוא: ‘ההשכלה החדשה או האסימילאטיאָן’ (המלים התבוללות או טמיעה עוד לא התאזרחו כראוי). כתום ההרצאה מרעישות מחיאות־הכפים את הבית. ואחר מעיר ד”ר קובאק כמה הערות. ביחוד חושש הוא שמא פגעו יותר מדאי דברי המרצה בביקורת על ההשכלה והוא אומר שיש שני מיני השכלה, טובה, ורעה, וביקורת המרצה פגעה ברעה ולא נגעה בטובה. הרצאה זו עם כל פרשת התכונה שהיתה לה נדפסה מטעם החברה ובסופה גם שיר גדול מאת המרצה בשם ‘יש תקוה’ ובסוף באה עוד בפרוזה ‘אחרית דבר’ – תשובה למבקרים משמאל.
כאלה היו צעדיו הראשונים של י. ל. לנדא בציבור ובשדה הספרות. קדמו לזה עוד שירים ורשימות ב’מחזיקי הדת‘, ב’נוגה הירח’, ב’האור' של י. ד. זילברבוש, ‘המזכיר’ ועוד. לאמור: ‘עילוי’. בחור שרכש לו ידיעות מרובות בתלמוד ובספרות ההשכלה ושמשך באהבה בעט־סופר. עוד הילד כתב לדרישת מו“ס תחינות בשביל הנשים וקיבל שכר… והוא ראה את אמו בוכה על התחינות האלה… אך העלם זוכה להכרה של התפעלות מטובי המשכילים בעירו, שהיא עיר הבירה במדינה, ורבים בה אנשי־מעלה. עוברת עוד שנה אחת והצעיר מפרסם דראמה היסטורית בחרוזים: בר־כוכבא. הצעיר קובע לו גם שם ספרותי לשירתו: היל”ל בן שכ"ר. תחת השם הזה עתיד הוא לפרסם עוד כמה חזיונות (שכ"ר – ראשי תיבות של שמות אביו).
כזו היתה ההתחלה. צעיר רב־כשרון ורב־רגש הוצא אל המערכה בשדה־הספרות. בשדה הזה עוברת תקופה של חילוף המשמרות. נקודת־הכובד של הספרות העברית עברה לרוסיה. גליציה שעמדה בראש במשך תקופה ידועה, היתה כבר אז מפגרת. היא חיתה על חשבון העבר, שגם הוא לא היה עשיר ביותר. הענקים נמצאו אז ברוסיה, וגם הם כאילו נטה יומם לערוב. תיישים מצד זה וגדיים מצד זה, אך הגדיים עוד רכים ועוד לא כבשו את מקומם.
לאמור: כשרון כזה של לנדא היה זקוק לסביבה ספרותית בעלת רמה ידועה. כי זה לא כשרון אלמנטרי פורץ גדרות, הוא לא היה עלול להיות ראש־מקהלה, אלא אחד מן המקהלה. ולו לא היתה מקהלה. המקום גרם, הזמן גרם. התהילות המוקדמות גרמו. יש התקדמות קיבוצית המסייעת לכל יחיד ויחיד שבקיבוץ. ויש אשר היחיד פורש לעצמו, תובע הרבה מעצמו, מכה עצמו וקורא לעצמו: גדל! ללנדא לא היה קיבוץ. והוא לא התאכזר על עצמו.
לנדא לא היה הראשון שחיבר דראמה בעברית. לפניו היו גדולים וקטנים. אך הוא היה הראשון אשר הדראמה משכה את רוחו כמעט בכל ימי חייו. והוא היה אולי הראשון שתבע הצגה עברית ושזכה לראות חזיונו העברי מוצג על הבימה.
הדרמה הראשונה שלו ‘בר־כוכבא’ עשתה רושם ידוע בקהל. דוד פרישמן כתב עליה ביקורת שלילית. ואולם עצם העובדה שפרישמן נטפל לנסיונו הדרמטי הראשון של המחבר הצעיר, יש בה משום כבוד. יש פה ושם בדרמה זו מנצנוץ כשרון, אפילו מן ההסתערות של ראשית־און, אבל בסך־הכל – פרי־בוסר, שהיה ראוי יותר לגניזה מאשר לפרסום. וכמוה כדרמה השניה שבאה אחרי שנתים, בתרמ"ו: ‘אחרית ירושלים’. אך הנה עברו עוד שנתים ולנדא הגיש שוב דרמה: ‘הורדוס’. ופה כבר התבשל כשרונו במידה מרובה. ואם גם דרמה זו לא עשתה את הרושם שהיתה צריכה לעשות, הרי יש לזקוף את הדבר במקצת על חשבון גליציה, שנדחקה לקרן־זוית ובמקצת גרמו לזה שתי הדרמות שנתפרסמו לפניה. הן שטבעו את המטבע של לנדא ושוב לא נתפנו לדון את הדרמה החדשה דיון אובייקטיבי.
אני חושב את החזיון ‘הורדוס’ ליצירה החשובה ביותר, שזכה לה לנדא בתקופתו הראשונה. התפיסה ההיסטורית, מבנה החזיון, מבנה כל מערכה ומערכה, הרצאת הדברים, הסגנון – בכל יש עצמיות ידועה, התבגרות, מלאכה הראויה להתכבד בה. המחבר יש לו ‘חולשה’ אל הורדוס, הוא רואה בו לא רק כח־איתנים, כי אם גם כח בונה, שגם כוונותיו, למרות־הכל, הן לרוב נכונות וטובות. הוא רואה בו לא רק חוטא־במזיד כי אם גם קרבן־שוגג. מתוך תפיסה מיוחדת זו הוא יוצר את מסכת השתלשלות־העובדות והוא יוצר גם את דמויות־הנפשות העושות בחזיון. לכאורה החומר ‘נתון’ מגנזי ההיסטוריה, אבל לנדא אינו מקבל את ההיסטוריה כפי שהיא נמסרת לו. הוא בוחן ובודק. הוא הופך בה ורואה בה בעיני חוזה חזיון. ההיסטוריה מאין היא שואבת? מיוספוס פלביוס, מן האגדה התלמודית, מן המסורת הנוצרית. אך זה האיש פלביוס אינו מהימן על לנדא, הוא ‘צד’, הוא אינו נייטרלי. האגדה התלמודית היא סתומה־עמומה וניתנת להידרש בכמה פנים. והמסורת הנוצרית אינה עומדת בפני הביקורת.
צעיר הוא עוד לנדא באותם הימים. בן כ"א. אבל הוא מגלה כח רב. הוא גדל עם הנושא. הוא כותב הקדמה פרוזאית ארוכה. היא מתחילה – בתורת מס לרוח־התקופה ההיא – בדברי־מליצה כדרך שהתחילו סמולנסקין ואחרים – הטובים שבמליצי הדור ההוא ועל־פי מתכונת שהיתה שלטת גם בסופרי־לועז. אבל עד מהרה הוא משתחרר מכבלי־המליצה והוא צולל בנבכי השאלה אשר לפניו. לו השקפה משלו, והוא מגן עליה בעוז־ההגיון. הדברים מקבלים גוון אחר.
יש כאן, איפוא, יצירה דרמטית חשובה מצד עצמה וחשובה בתור עדות על הכח הדרמטי הפוטנציאלי שהיה צפון ברוח המחבר, כח שבתנאים ידועים היה עלול להתפתח ולגדול. אך התנאים לא היו נוחים לכך. ומן החובה לרמז על התנאים האלה, שבעטיים לא נתן לנו מה שהיה עשוי לתת.
במקצת כבר רמזתי. חילוף משמרות בספרות, חוסר סביבה ספרותית הגונה בימי שחרותו. אף פרסום שתי הדרמות הקודמות, שהיו בוסר, הזיק לו עד מאד. כיון שבשתי הדרמות הראשונות היה חשוד על המליצה ועל שפת־יתר ועל כל מיני ליקויי־בוסר – שוב לא בדקו אחריו בשלישית. הוא היה בעיני הקהל בבחינת ‘עבר ושנה’. אמנם הדרמה עוררה ביקורת ידועה ב’הצפירה' וגם ב’הצבי' של בן־יהודה. מאמרים אלו לא קראתי, אבל נראה שהם דנו בעיקר על הטנדנציה אבל לא על השירה ועל הבנין הדרמטי. אף־על־פי־כן אפשר שלנדא היה מתגבר על המכשולים האלה והיה מבצר את עמדתו בספרות לולא בא מהלך חייו והטהו לצד אחר.
כי אחרי גמרו את לימודיו חי זמן ידוע באנגליה ואחר כך השתקע באפריקה הדרומית. ודבר זה חתך את גורלו הספרותי. כמעט כל הגליצאים שביצרו להם מקום מכובד בספרות העברית הם אלו שיצאו מגליציה ונכנסו למרכזים ספרותיים, אם בברלין בשעתה ואם בארץ־ישראל וכיוצא בזה. אלו שנשארו בגליציה – לא הצליחו. אלו שנגרפו לפינות נדחות – לא הצליחו. ודרום־אפריקה היתה – והיא גם היום – במובן הספרותי פינה נדחת. אין סביבה, אין חברים לכשרון ולשאיפה.
וכך היה לו ללנדא גורל מיוחד בספרות, גורל יחיד. גורל איש הנמצא בנקודת־ההיקף ולא במרכז או באחד המרכזים. יש התפתחות ידועה ביצירותיו – כמו בחייו – גם אחרי ‘הורדוס’. הוא קנה הרבה חכמה ודעת. רכש לו ידיעת כמה שפות וספרותן. עבד בכמה שדות מדע ומחקר. חוג־ענייניו גדל, האופק שלו רחב והתבהר. אבל יש שהדברים האלה נעשו מחוץ לקשריו עם הספרות העברית. בוא וראה: בקובץ האנגלי של מאמריו אתה מוצא שתי מסות נחמדות רבות־ענין על שני מוסיקאים יהודים גדולים: הלוי ומאירבר. ניכר, שהוא שקע בעולם־הנגינה והוא מדבר כשבע־רשמים. אילו כתב על העניינים האלה בעברית, הרי היה מכניס נימה חדשה. אבל בעברית הרי הוא דן ורן כמעט רק על מה שדנים ורנים אחרים. אין הוא הולך לפני המחנה אלא עם המחנה ובתוך המחנה. ובהיותו נמצא בפריפריה, בנקודת־ההיקף, הרי יוצא שהוא לעתים נגרר אחרי המחנה.
כאלה הם התנאים, המסיבות. רבים שקעו בתנאים כאלה לגמרי. הם הם ש’הבטיחו' הרבה, שעוררו תקוות, שהשאירו זכר נעים – ונעלמו ונגוזו וירדו מעל הבמה. זכור את דוליצקי באמריקה, את נפתלי הירץ אימבר באמריקה; זכור את ד“ר אהרנפריז. אף ד”ר יהושע טהאָן היה נותן יבול אחר אילו נקלע למקום חכמים וסופרים. אף ד"ר ניימרק עמד על הגובה רק בימי שבתו במרכז הספרותי בברלין; בבואו לאמריקה לא מצא עדיין מרכז חדש. ומי זוכר עוד היום את התקוות שעורר אברהם בן־יצחק בשיריו הנפלאים, הספורים?
לנדא נקלע לפינה נידחת. הוא שקע בעבודת יום־יום. הוא שקע בתרבות אנגלו־סקסית בכלי שלישי. הוא למד אנגלית וכותב אנגלית ומרצה באנגלית – אחרי שבמשך שנים שימש גם את השפה הגרמנית. ובכל אלה לא ניתק את קשריו עם הספרות העברית ועם השירה העברית. הוא המשיך. מלבד הדרמות הראשונות כתב עוד את הדרמות ‘יש תקוה’ (תרנ"ג), ‘דם תחת דם, חזיון היסטורי’ (תרנ"ז), ‘דון יצחק אברבנאל’ (תרנ"ט), ‘לפנים או לאחור, דרמה מחיי עמנו בזמן הזה’, (תרפ"א), ‘ישראל בעש"ט’ (תרפ"ג). שתים מהן לא הגיעו לידי. אבל באלה שהגיעו לידי מצאתי ענין.
‘יש תקוה’ הוא חזיון קטן, מכווץ, תמונה מרוכזת. אבל כמעט שאין בו שום צד־השווה עם היצירות הקודמות. הוא כתוב בפרוזה ורק שירים מספר הוכנסו בו. אם הורדוס כתוב בסגנון הקלסי הנה חזיון זה הוא יותר מעין דיאלוג חם בין שתי ההשקפות שנאבקו אז ונאבקות עוד עכשיו בנשמת היהודי: הלאומיות וההתבוללות. החזיון נלחם בעוז לצד הלאומיות. היקף העניינים הוא מחיי המטיפים הראשונים לציון, מן ההווי בגליציה השקטה באותם הימים (ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון), הד מימי פרעות ברוסיה. בהשתלשלות הפבולה ניכרת יד חרוצה. השירים יפים ועושים רושם, בייחוד ביחס לזמן ההוא. לא יאמן כי זה האברך שנאבק קשה עם החרוז בספריו הראשונים הוא המחבר של השירים הגמישים, הקלים האלה. פּתוס מרומם עושה בחזיון מתחילתו ועד סופו. יש כאן מעוף, מרץ, אחדות. תום־שחרית בערכי התחיה. זריעה שקטה על תלמי־הלבבות. נצחון האידיאה שלם.
אך מה רב המרחק בין הדרמה הפתיטית הזאת ובין הדרמה הריאליסטית ‘לפנים או לאחור’!
בזו הראשונה פי האידיאליסט הוא המדבר. החיים עדיין אינם מסובכים ומשובשים אלא בנקודה אחת: בנקודה הלאומית. תקן את הנקודה הזאת, הסר את השיבוש הזה והכל הולך למישרים. הן הטוב שולט בעולם ורק העינים טחו מראות. הסר את הסנוורים והטוב ישלוט באין מפריע. אחר, לגמרי אחר, הוא המצב ב’לפנים או לאחור'. האידיאליסט הפך ריאליסט. הוא ראה הרבה והתבונן הרבה. והוא ראה שהשיבוש אינו בנקודה אחת, שיצרים שונים ישנם בעולם. אם תפקח את העינים בנקודה אחת עוד לא הועלת הרבה. לא רק מלאך־המות אלא גם מלאך־החיים מלא עינים, מלא יצרים, תאוות, משיכות, דחיות. אם תחתוך ראש אחד לפתן וצמחו לו ראשים חדשים לבקרים. ואם כך, מה הועילו חכמים ומטיפים בתקנתם ובהטפתם? ומי חכם וידע את הדרך העולה למעלה? ומי יאמר אם אנו הולכים ‘לפנים או לאחור’?
רב הדרך בין זאת הדרמה הקצרה, המכווצת, המרוכזת, התמימה, מחיי חוג צר בלבוב, לזאת הדרמה המפולשת, הרחבה, המפוזרת מחיי היהודים בדרום־אפריקה. האידיאליסטן הפך ריאליסטן. הוא נתנסה בנסיונות קשים. הוא רצה להציל את ספינת האידיאלים שלו ולעתים לא הציל אלא שברי־קרשים, סירה קטנה ונקובה. ועתים נכנס לסירה קטנה ונקובה זו גם אורח בלתי־קרוא: רוח הציניות, מפיסתופל מושיט לשון. לועג ומלגלג. אך האידיאליסט נלחם על קיומו. הוא נזכר בהמית־נפש בימים עברו, באידיאלים שלאורם הלך והוא מגן עליהם בחרף־נפש. יריעת־בד אינה מקופלת אלא מתרחבת. טיפוסים שונים מטפסים ועולים על היריעה. והתכונה רבה. הצד השווה שבשתי הדרמות, הקצרה והארוכה, שהן לקוחות מחייו, מנסיונותיו של המחבר. כנות הן. אף הלשון מתאימה לתוכן. נגוזה הלשון הפתיטית ובאה במקומה לשון מדרשית.
עמדתו המיוחדת של לנדא בין התקופות, עמדתו מן הצד בנקודת־ההיקף, באיזו פינה נדחת במובן הספרותי־התרבותי, – עמדתו זו באה לידי ביטוי גם בשאר ספריו. מחוסר פנאי לדון במיוחד על כל אחד ואחד אדבר במלים מעטות רק על אחדים מהם.
בספר ‘וידויים’ הוא דן כמעט על אותם העניינים שדן בהם בדרמה ‘לפנים או לאחור’. אבל מפאת הצורה השונה הצליח להכניס בו תוכן רב. הוא ספר מיוחד במינו. שני רעים, אחד מאירופה ואחד מחוץ לה, מחליפים מכתבים. אחד נוסע אל ‘היריד’, אל המערב, אל העולם הגדול, עולם האור והתרבות, ואחד הגיע שם כבר מזמן רב והוא מתיחס כבר אליו באיזמל הביקורת והאכזבה. כמובן ששניהם אינם אלא אחד – המחבר. אבל צורה דינמית זו נותנת את האפשרות להביט על היהדות מנקודות־מבט שונות. שתי הנשמות שבמחבר מתבטאות בלי להצר אחת לשניה. הספר מלא זכרונות מעניינים, מחשבות, רעיונות, דברי תורה ומדע. והכל בשפה נעימה וברה, שירית־פרוזאית. יש בספר זה איזו הרמוניה של סתיו, איזו־שירת־נסיון שאין הרבה כמותן בספרותנו. וודאי! גורל טראגי הוא לחיות מן הצד ולכתוב מן הצד. אבל יש בזה גם מן הברכה. זה נותן גם נימה לשבח, לעצמיות, לטון מיוחד.
את קובץ המאמרים באנגלית כבר הזכרתי. כאן מופיע בעיקר המורה לגויים. כלומר ‘לגויים’ משלנו. הצורך להסביר את היהדות ליהודים שנתרחקו ממקורותיה הראשונים. כמובן שזה מגביל את המסגרת. אף־על־פי־כן אין גם הקובץ הזה בלי חידוש. לא מעטות הן המסות החמודות הנקראות בעונג.
ועם כל זה הכל הולך אחרי שירת־הלבב, אחרי הטון הלירי. וזה בא לידי ביטוי בעיקר בספרו ‘נגינות ופואימות’ (תרצ"ג). כאן אסף את היבול השירי אשר לו. על הספר הזה דיברתי במיוחד לעת הופעתו ולא אחזור על מה שאמרתי. אילו לא נתן לנדא אלא רק את האוסף הזה, היינו מוכרחים להודות ברוחו הפיוטי ובכוחו לתת ביטוי לרוחו. יכולתו הלשונית מתגלית בייחוד בעשרות השירים המתורגמים משפות שונות. הוא בחר לו שירים מפורסמים מספרות־העולם, מאלה שמשכו את טובי משוררינו בדורות האחרונים. ובכמה פעמים הוא הצליח יותר מאבירי־השירה שלנו. שׁר ושׂר ויוכל!
אלו הם שרטוטים מעטים. שעה זו, בהמלא לו שבעים שנה, שעת חירום היא לישוב ולתקות־ישראל בארצו. בשעה זו שאני כותב חג האוירון ממעל ברחובות ירושלים, והרדיו שקולו, כדוגמת ה’רידיא' שביומא כ:, הולך מסוף העולם ועד סופו, מטרטר את הידיעות האחרונות מ’מלחמת היהודים' החדשה. הנושא אשר מלא את רוחו של לנדא מימי נעוריו ועד עמדו על סף השיבה – זה עומד עתה במבחן החיים. ואיך נאמר עתה שירה ואיך נתעמק בדברי שירה?
או האדבר לבסוף על לנדא האדם ביקר? פעם שוחחתי אתו בחברת המנוח א. בן־יהודה, ידידו מלפני ארבעים שנה. פעם שוחחתי אתו בחברת ש“י עגנון, ידידו מן הדור הצעיר בספרותנו. פעם בא בצל קורתי ביחד עם הרב ד”ר יהודה ברגמן, ידידו מנוער. ותמיד שיחתו נאה, נעימה, ישרה, גלויה, רבת־ענין.
אין לי אלא לברך כי לעת־שיבה יתפנה מכל הביטולים, יעבור מנקודת־ההיקף אל נקודת־המרכז, אל ירושלים עיר־התפארת, ועוד רבות בשנים יעבוד בשדות הספרות והשירה, בדרמה ובפרוזה, בחקר ובמדע!
כי אכן ‘יש תקוה’! – –
[אדר תרצ"ז]
נוספות
המאמר הקודם נכתב לשם קובץ ספרותי מדעי בשם ‘וזאת ליהודה’ שהגישו שי חבריו, ידידיו ומכבדיו של הרב הראשי, פרופסור ד"ר יהודה ליב לנדא מיוהניסבורג ליובל השבעים. ופה, ב’הד', רוצה אני להוסיף עוד שורות אחדות.
אחרי כתבי את המאמר באו לידי גם שתי הדרמות ‘אברבנאל’ ו’דם תחת דם'. הדרמה אברבנאל כתובה בפרוזה שוטפת, מזכירה במקצת את ‘יש תקוה’, מעבירה לפני עיני הקורא את תלאות גולת־ספרד, אבל היסוד הדרמתי שבה חלש מאד. לעומת זאת מפתיעה הדרמה ‘דם תחת דם’. היא כתובה בשירה והיא שונה לגמרי מכל שאר יצירותיו. כאן אין אותו נטל־העודף שעודו מעיק על הדרמה ‘הורדוס’. כאן שולט היוצר ביצירתו. הדרמה מזכירה במידת־מה את מיטב הדראמות ההיסטוריות של פרידריך הבל; ההושפע אז לנדא ממנו? –
בכתבי את מאמרי לא ידעתי כי לנדא עיבד את ‘הורדוס’ גם באידיש (לא ידעתי בכלל כי נתן מכחו גם לשפה זו). לפי השמועה שהגיעה אלי עומדת הדרמה בעיבודה החדש על מדרגה גבוהה יותר מן המקור. לנדא נשא את נפשו לעבד מחדש את ‘הורדוס’ (ושאר יצירותיו הראשונות) גם בעברית ולא איסתייע מילתא. טרדותיו הרבות מנעוהו מזה. ועד כמה שהיה פנוי ניסה לכתוב דברים חדשים.
משאר ספריו יש להזכיר גם את ספרו האנגלי לתולדות הספרות העברית החדשה. ספר זה עדיין לא בא לידי, אבל מתוך ספרו של הפרופ' קלוזנר במקצוע זה רואה אני כי הוא נשען בכמה ענינים על לנדא.
ולבסוף עוד מלים מעטות על אישיותו. על רושם הפגישות כבר דיברתי. אבל רצוני להוסיף על רושם האגרות. טון הפשטות והלבביות שבאגרותיו מושך את הלב. לכאורה הוא כותב בחפזון ורק את הדבר ההכרחי ביותר. אבל מלה פה ומלה שם ואיזה אור גנוז בוקע ועולה, מאיר ומחמם, כאילו דברת אתו פנים אל פנים. במובן זה הוא מיחידי סגולה. הוא שמר על גחלת הנוער גם תחת ערמות השלג בימי זקנה ושיבה. וכה לחי! עוד רבות־רבות בשנים! פה בצל השקד והזית! – בסוד חכמים ונבונים. –
[אדר תרצ"ז]
וידויו
הוא, מחבר ‘וידויים’, כתב לשעבר דראמות עבריות, טרגדיות: ‘בר כוכבא’, ‘אחרית ירושלים’, ‘הורדוס’, ‘יש תקוה’, ‘דם תחת דם’ ועוד. היו הימים עוד עשר שנים לפני הקונגרס הראשון. הוא הסתופף אז בצלו של ראובן ברודס (‘ובכל פעם שזכרונו עולה על לבי עיני זולגות דמעות מצער’. וידויים, עמוד 10) וספג לתוכו את שאיפות הדור. בהאסר בן יהודה היה הוא בין הלוחמים לשחרורו. אז שרנו גם את שירו על ‘ארץ השקדים’ ו’ארץ המכבים‘. ספר זה הוא מעין אוצר זכרונות, מעין תאור של חיי סופרים עברים. הנה תאור חיי ברודס, תיאור מזעזע עד מאד. והנה קלסתר פניו של מאיר הלוי לטריס, בשעה שלעת זקנתו ‘עמד על פתחי שערים, מגבעתו בידו, ויבקש נדבות להחיות את נפשו’ (24). אף וואלף אַהרנקראנץ מזבארז’ נזכר בהמיית־אהבה. נוגע־עד־הנפש תאור חייו של מלומד אחר, שעבד את הספרות במשך חמשים שנה וזכה להערכה בישראל ובעמים ובסוף מת ברעב. כאן מסתיים הענין לפחות בקו של נחמה, בבית הקברות ניגש עשיר אחד לבתו ואמר: ‘אני הייתי ממוקירי אביך המנוח, על כן אל תשיבי פני ריקם: כל מחסורך עלי’. וכן נעשה הספר הזה לספר אנושי מאד. הרב שבכותב לא העיב ולא האפיל על הסופר שבו. הישיש שבו לא שכח את המית ימי הנעורים, עת התהלך כאח וכרע עם ‘הסופר החביב אש"ר’. אף השיר הגדול שבראש הספר נותן בטוי לזה.
[י“ז אייר תר”ץ]
בקו־ההיקף
זקני בית ספרותנו – הם כולם, כולם מן הדור החולף ולא מן הדור הזה! – אינם יודעים ליאות ועיפות. הם אינם פוסקים מללמוד ומללמד, מלקרוא וליצור, אם רב ואם מעט. על אנשי הפרוזה: אז“ר, רבניצקי, גרזובסקי, אזרחי, אברונין – לא אדבר בזה. מפליאים בעיקר אנשי החרוז. עתים אני מקבל דברי־שיר מאת מ. מבש”ן ואני משתאה לרעננות שבהם, כי עתים עולים חרוזיו החדשים על הישנים. והמפליא יותר אהרן קמינקא. הוא גם איש־פרוזה וגם משורר. אתה רוצה פעם לברך אותו ואין אתה מספיק. עוד אתה הוגה בחגו ויובלו והנה הגיש לך ספר־מחקרים. עוד אתה מעיין במחקרים והנה הוא מגיש לך דרמה. עוד אתה קורא דברי מקור והנה לפניך מפלאי התרגום.
זקן אחד מזקני בית־ספרותנו, הרב ד“ר י. ל. לנדא, יושב רחוק־רחוק, ביוהנסבורג. גורל הוא: תמיד נמצא בקו־ההיקף ולא בתוך אחד המרכזים של הספרות העברית. בגלל זה לא הושם לב כראוי לתריסר דרמות משלו, שיש בכמה מהן מן החיוניות, מן העורק הדראמאטי הממשי, מכוח הביטוי בפרוזה ובייחוד בחרוז. אף בתרגומי שירים קלאסיים משפות שונות הצליח לא מעט, כי הוא בחר דוקא במובחרים שבהם, ועלה לו. וזה שנים הוא מחבר בהצנע ספר מיוחד: ספר החסד. כמובן, לא בעט ובדיו כי אם ברגש בפעולה. לבו הומה בו לגורל סופרים וחכמים והוא עוזר להם כפי יכולתו – ובאהבה רבה. מין מ”ץ בזעיר אנפין. ובחיבור זה הוא ימשיך גם על ערש דוי. כה לחי.
אשרי מי שעושה את המושג זקן פלסתר!
[תש"א]
אחרי זמנו
שוב נעלמה מבימת חיינו דמות מפוארת בלתי־שכיחה. עודו עול־ימים עלה על הבימה ועורר תקוות גדולות, באשר מן העילויים היה מנעוריו. רוח־השירה פיעמה אותו כל ימי־חייו. אילו חי במרכזי הספרות היה בודאי מבצר את מקומו בספרות כאחד ממבורכי־הכשרונות. אך גורלו הטראגי היה שחי תמיד בפריפיריה, בקוי ההיקף, מחוץ למרכזים. תחילתו בגליציה, אמצעיותו בווינה ובאנגליה ואחר עבר לדרום־אפריקה. כל המקומות האלה נמצאו מחוץ לבתי־היוצר של הספרות העברית החדשה. הוא הגיע בהתפתחותו עד מיכ“ל ויל”ג ועמד. מה שבא אחר־כך מפלאי שירתנו שוב לא היה יכול להשפיע על בת־שירתו. ממילא נשאר מאחורי זמנו. ומלבד פיזור המקום גרם עוד פיזור הלשונות. הוא שתחילתו בגליציה המזרחית כבש בנעוריו את הלשון הגרמנית לצרכי עבודת מחקר ומדע. כבש בימי־עמידה עוד את השפה האנגלית, שפירסם בה ספרים חשובים, ושבה הרצה בקתדרה באוניברסיטה שביוהנסבורג. וגם עבודתו המדעית לא זכתה לתשומת־לבו של הקהל הקורא בעברית. אך עיקר־כאבו של המנוח היה על שלא העריכו את יצירתו בשטח הדראמה. הוא כתב כעשר דראמות, מהן אחדות מוצלחות ומהן אחדות כמעט מוצלחות, רובם היו חזיונות היסטוריים, מהם החזיון ‘הורדוס’ שהיה אב־מלאכה, שבו ערב את לבו לראות את המלך העריץ באספקלריה אחרת משראוהו אחרים. חזיון זה עורר בשעתו פולמוס חריף וזה גרם שכתב במהדורה שניה הקדמה ארוכה לחזיון, ובה הגן על השקפתו בטוב טעם ודעת. כמדומה, כי לנדא היה הראשון שאת חזונו העברי הציגו בקהל – לפני חמשים שנה. בהצגה זו השתתפה ילדה קטנה – דבורה שפינר. ועד זקנה ושיבה לא שכח לה המנוח הגדול את חסד נעוריה זה. הוא בכלל זכר כל מלה טובה, כל יחס אנושי קל, אך כמו כן לא יכול היה לשכוח, כי המבקרים הרשמיים של הספרות וכותבי־תולדותיה עברו על חזיונותיו לסדר־היום ואף לא הזכירוהו בשם. זה היה פצע בלבו. והרי באמת היה בו זיק של דראמאטורג אמיתי, ויש דראמה אחת שמזכירה במידת־מה את פרידריך הבּל. אילו חי במרכז ספרותי ואילו פגש ביחס של עידוד היה בלי ספק מעשיר את הספרות בעוד כמה חזיונות מקוריים ומוצלחים. אף בשטח השיר הלירי יש שהצליח, וכאן הצליח דוקא בייחוד בשירי־תרגום מן הקלאסיים שבשפות שונות. בזמן האחרון נתעורר ירוחם טולקס וקרא את כל חזיונותיו וכתב עליהם מסה שלמה. אילו נתפרסמה בחייו היה המנוח בודאי נהנה מזה, והיה רואה כי סוף־סוף אין שיכחה בעולם־הספרות. ואולם אדהכי והכי נח נפשיה ועדיין המסה בחיתולי־הכתב.
פרשה גדולה בחיי המנוח הוא מעשה הצדקה והעזרה שהיה מושיט ביד רחבה לקרובים ולרחוקים, בייחוד לרבנים וחכמים וסופרים. זה היה אצלו הרגל שהפך לטבע שני. גם כאשר החליט לעתים להימנע ממילוי איזו בקשה, שלא נראתה לו במשקל ראשון, לא יכול לעמוד נגד יצרו, שלחש לו בלי הרף: עזור, כי לך יאתה. הרבה משפחות יקרות, הרבה אישים בודדים, כמה מוסדות חשובים נתקיימו בזכותו.
יהי זכרו לאור ולברכה!
[כט אלול תש"ב]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.