אין זה שיר לשם שיר, לשם שעשוע, להאדיר את הספרות. זהו שיר־המשבר, תרתי משמע, משבר חמרי ומשבר רוחני, שיר־התפוררות: היה צור־סלע, חלמיש, והנה הוא מתפורר לאבני גיר, לאבק פורח, לחול נישא באויר. זוהי אנקת־שיר.
המשורר שנתן מחילו בכל אשר יכול, שנתבע ונתן תמיד במיטב, – הוא שוב ראה אותנו בקוצר־ידנו. הוא שוב ראה את העם ‘כי ברע הוא’, ‘כי פרוע הוא’. ומי פרעוֹ? ‘כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם’. נושאי דגל הכהונה, נושאי דגל התחיה הם שפרעוהו. הליקוי הוא מלמעלה. יש מנהיגים אבל אין המנהיג. הליקוי הוא מלמטה. יש נוער, אבל במקום שיהא למד הוא בא ללמד. הוא קופץ בראש, ‘ותעלולים ימשלו בם’. יש אנשי חזון, להקת משוררים. אך הם גופא אינם אלא נגעים, קלוקל, סימניות לחומר המחלה.
המשורר רואה כי אזלת יד אך אינו רואה צרי, רפאות ותעלה. הוא אינו כנור לשירינו. הוא רואה ואומר מה שהוא רואה. הוא מעז לקרוא את הליקויים בשמם. הוא ממלא חובת אזרח בישראל. חובת אדם. זהו שיר המשבר. שיר האדם.
[כסלו תרצ"ב]
פתיחה לחג 🔗
חגו של ביאליק, מלבד מה שיש בו משום ביטוי של הערצה למשורר הגדול, הרי יש לו ערך מיוחד גם כמאורע המאחד את כל חלקי־האומה ברגש משותף. אומה זו, שהיא מחולקת ומפולגת בכמה וכמה פילוגים, שכמעט אין מספר להם, היא חוזרת ומתאחדת באותם רגעי־קודש של הרגשה כללית משותפת. ונשגבים ביחוד אותם הרגעים, כשהם נוצרים מתוך הלך־רוח חגיגי, מתוך הכרת־תודה על חמדה גנוזה שנתגלתה בחיי־האומה, על כוכב מאיר שנתלה ברקיע השביעי שלה.
ואם זהו הלך־הרוח של כל האומה העברית כיום הזה, הלך־רוח של שמחה פנימית והכרת־תודה למשורר־הלאום, למחיה אגדותיה ואוצרות־תרבותה, לאותו מעיין רב־השפע, הנובע ומפכה – בלי צינורות־קדיחה מיוחדים – זה עשרות שנים והמפרה לנו שדמות־רוח שונים ומגדל לנו פירות־רוח נבחרים (על כל זה הרי נשמע דברי הערכה מפי מומחה מובהק, ההיסטוריון ב. דינאבורג) – הרי מישנה־שמחה וכפל־חג הוא לנו היום הזה, לנו תושבי שכונה נאה זו, לנו שזכות היא לנו לדעת, כדברי המשורר בחרוז־שבכתב אחד, שבו הוא מציע ‘כל עובר ושב’, שהוא פה ‘חצי אורח וחצי תושב’, כי הוא בבחרו בציון – איוה את בית־הכרם למושב לו. רק לפני זמן קצר זכינו לראותו חדשים מספר מתהלך בתוכנו ומהנה את כל המתקרב אליו במתות־הרוח ובאצילות שבפשטות ארחותיו ומידותיו. ואנו גם תקוה, כי לא יארכו הימים והוא יקים את ביתו בתוכנו, ובית ביאליק, יתנוסס על ראש גבעותינו, ונהרו אליו חכמי עמנו ואמרו: בית ביאליק – לכו ונלכה ויורנו מדרכיו ונתבסם בשיחותיו.
ואם כזו היא התקוה המשעשעת לפנינו לימים יבואו, הנה כיום הזה אנו תמימי־רגש עם כל בני האומה. ובשם כל השכונה ומוסדותיה המוסמכים אנו מברכים מעומק לבנו את המשורר, בהגיעו לשנת הששים בימי חייו היקרים; כן נזכה לראותו כוח־פועל וכח־יוצר כאחד האישים המרכזיים של האומה עוד עשרות רבות בשנים – – –
[יא שבט תרצ"ג]
בת מלך פנימה 🔗
א 🔗
המשורר – ח.נ. ביאליק – נולד לפני ס' שנים בעשירי בטבת. נשמה נשגבה ונאצלה ירדה אז ממרומים. היא הגביהה אבר בממלכת השיר כאחד המעטים בתולדותינו. היא יחידה בדור זה בריבוי גווניה ובעושר אישיותה. והיא קרובה גם לנו ונכנסת גם לתחומנו. תשוקתנו לראותה בבחינת ‘בת־מלך פנימה’. אנו תקוה ובטחון. אף אם תתמהמה – נחכה לה.
[טבת תרצ"ג]
ב 🔗
חובב היהדות, חוקר קדמוניותיה, חושף צפוניה, מחדש אגדותיה, שונה משנתה, מקים ‘דביר’ לשירת קדמונים ואחרונים, מכונן מסיבות ‘עונג שבת’ ובונה ‘אוהל שם’, רחים ומוקיר רבנן, אחיעזר לכל נצנוץ טוב ומועיל, אוהב אדם וישראל, שוקד יומם ולילה על עבודתו, – אנו שולחים את ברכתנו הנאמנה לחג הששים.
מלא את שליחותך, המשורר! משוך הלאה את מרכבת חייך! קרב יותר ויותר אל נשמת היהדוּת! הכנס פנימה־פנימה! עשה גדולות ונצורות כאשר הסכנת! ויקוים־נא בימיך־בימינו סיום פזמוננו בסליחות דיומא:
‘תהפוך לרוחה את צום החמישי, לששון ולשמחה – צום הרביעי והעשירי’.
[שבט תרצ"ג]
בין המצרים 🔗
למחרת מותו
באה השמש בצהרים.
נגדע הארז אשר בגן האומה.
פרץ הרעם ביום בהיר.
לא פיללנו, לא ניחש לבנו, כי כה קרובים לנו הפיד והשבר.
אנו עומדים לפני תהום פעורה לרווחה. עוד אי אפשר לשער את אשר אבד לנו, את אשר נגנז לעולמים.
אהה, ד' אלהים! הכלה אתה עושה עמנו? האם לא די עוד בכל הצרות, אשר כחתף ירדו על ראשינו? על מה ולמה שלחת את ידך עוד בבחיר לבותינו, ביחיד ומיוחד אשר בישראל?
הוא היה משורר־האומה. אך לא מות המשורר עורר חלחלה. הוא היה למעלה מכתר־השירה. הוא היה מצפון־האומה, מצפון־הדורות, יסוד העבר, עמוד ההווה ושורש העתיד.
הוא היה הנקודה המרכזית, הוא היה האילן הגדול, אשר שרשיו ינקו מכל ספירות־החיים של האומה והחזירו יניקה לכל ספירותיה. הוא לקח חיים והחזיר חיים.
כל אחד מאתנו, כל אחד בפינתו ובעבודתו שאל שאלה אחת: מה יאמר הוא? והוא היה אומר: הוא לא דחה שום נטיה, שום שאיפה, שום עבודת־אמת. כאב היה לכולנו. הוא איחד את הניגודים. הוא איחד אותם בעושר נפשו המופלאה. מקומות רחבי־ידים היו בנפשו הנאצלת לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. הוא חיבב וליבב את כל חבר לעט, לשירה, למחקר, ללימודים, לתיקון האומה, לתיקון המידות והמוסר, להרמת האמנות, התרבות, הוא חי את הדור הזה ואת הדורות הקודמים ואת הבאים. יום־יום, שעה־שעה.
ובצהריים, באמצע־שנותיו, בעוד כוחו רענן עמו, בעוד רוחו שופע חכמה ותבונה, שירה ויצירה – בא יומו, נלקח ואיננו.
לא הערכה ניתן בשעה מרה זו. גם לא צעקת הכלל, כאב האומה, שועת הציבור.
גם היחיד רשאי לתנות את שברו הוא. הציבור אינו אלא קיבוץ של יחידים.
נתיתם הדור כולו ונתיתמו מאות ואלפים, מאות אלפים מישראל.
ובין מאות האלפים נתיתמתי גם אני.
לא היו בינינו יחסים מיוחדים. הייתי רק אחד מקוראיו. הייתי רק אחד משומעי דבריו. לא הטרדתיו הרבה לא בכתב ולא בעל־פה אבל ידעתי, כי לי גם לי יש חלק בו. ידעתי, שעינו פקוחה גם עלי. ידעתי, שהוא מלווה את דרכי ואת שבילי.
ובהפרשי לקרן־זווית זו של יהדות דתית־מסורתית ליווה אותי גם בזה. קרא הכל, ידע כל קו חדש, כל חידוש־מה. אף יעץ, אף עזר וסייע. אף העיר את הערותיו. אם אבדה לו במקרה מחברת ממחברותי דרש למלא את החסרון. כי עינו היתה פקוחה על עבודת כל אחד ואחד, כי עינו חסה על פכים קטנים של כל אחד ואחד. הוא היה רחוק מן הבזבוז בעולם־הרוח שלנו.
נפלה עטרת ראשנו. נגוזה תפארתנו.
נתיתמנו.
הוא היה מצפון־האומה. הוא היה הלב החי של האומה. הוא היה המרכז הנפשי, הנקודה החיונית.
בשעת־אימה זו של בלהות־החורבן מבחוץ ושל התפוררות תאי־החיים מבפנים היו עינינו נשואות אליו.
בשעה זו, שבמסתרים תבכה נפשנו על כל אשר הויה בנו, היו מבטינו שלוחים אליו כאל תקוה אחרונה, כאל נחמה אחרונה.
הוא חלה מה, הוא נסע לזמן־מה, הוא ישוב, הוא ימצא דרך, הוא יתקן והוא ירפא.
ועתה מה?
אהה, לבנו לא ניחש, כי הוא אמנם ישוב אלינו אבל לא כדרך שיצא מאתנו.
לבנו לא ניחש, כי הלב הגדול הזה יחדל כל כך מהר מלדפוק. כי המצפון החי יאלם דומיה, כי המרכז החי יתפוצץ לרסיסים והיה כלא היה.
לבנו לא ניחש, כי הוא ישוב אלינו מת ודומם, סגור ומסוגר בתוך ארון מתכת, כארי בסוגר.
‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’.
נפטר לפתע פתאום. כשהתנ"ך בידו ו’חובות הלבבות' לימינו.
לבו ניחש את יומו. הוא ביקש פעם בפעם מאת מכיריו:
התפללו עלי! אמרו תהלים! תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
[כג תמוז תרצ"ד]
כמו שהיה, כמו שהוא 🔗
דברי־אזכרה ליום השלושים
על גשר המות עוברים חיי־אדם לספירות אחרות. המות מטהר ומזכך, מרים ומנשא. לפי השקפת היהדות ישנם מעשים כבדי־משקל שרק יום המות מכפר עליהם, מסלק אותם מעולם היש. זוהי גם הרגשה אנושית־כללית. ארנולד, בנו של הצייר מיכאל קרמר בחזיונו של האופטמן, אינו בן מוצלח ביותר. הוא גורם צער רב לאביו. אך לאחר מותו בלא־עת עומד אביו וקושר כתרים לראשו (דרמה זו תורגמה גם לעברית) ואנו, השומעים את דברי האב, מרגישים באמת הפיוטית, – לא, באמת הריאלית שבדבריו. כי עם המות משתנית גם העמדה שלנו. ביחד עם הנעדר עוברים גם אנו לספירות אחרות. אנו מלווים אותו לבית עולמו וגם נלוים אליו במשהו.
ואם כך בחיי־אדם סתם, בבני עליה ובבחירי הדורות על אחת כמה וכמה. אך כאן יש צורך להשמר מפני סכנת ההגזמה והמתיקות היתירה והסנטמינטליות המזויפת. ביאליק גדול היה בחייו וקל וחומר במיתתו ואינו זקוק ואינו סובל כל אלה. אנו צריכים גם להבא לביאליק כמו שהיה, כמו שהוא. לא לאחר.
מלאך־המות הפתיע לא רק אותו כי אם גם אותנו. לא פלא הוא כי בשעה שעברנו בסך לפני ארונו, או בשעה שישבנו לפני ארונו ולמדנו בסדר זרעים אשר לו, – שבאותה שעה מרה גלשו טיפות חמות מתוך עינינו. אך דברי פיכמן ‘אילם, נכלם ואובד־לב עומד אני לפני ארונך’ צריכות להיות רק הרגשת־הרגע. ההרגשה הקבועה צריכה להיות: הוא חי! בתוכנו הוא! רק ראיה זו שומרת ומצילה. החסידים יודעים את אשר הם עושים בערכם סעודות־חברים ביום־הפטירה לעילוי נשמות רבותיהם. גם זוהי הרגשה אנושית כללית. מחבר ה’פאוסט' היה בטוח בהשארת הנפש. אי אפשר היה לו להניח שנשמה שעמלה ביצירת ערכים נצחיים תרד לבאר שחת והיתה כלא היתה. אי אפשר גם לנו להניח שנשמת ביאליק חדלה מהיות, מחיות, חדלה מהיות צרורה בצרור הגדול של החיים.
מרחוק ידעו את ביאליק הראשון, ביאליק שבכתב, אף שמעו על ביאליק השני, ביאליק שבעל־פה. אך מקרוב ידעו גם את ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים. הוא ניחן במידה גדולה שבחיים, מידה זו ראויה היא לעיון מיוחד ואשרטט רק ראשי־מלין. לפנינו טיפוסי־סופרים שעיקר יניקתם היתה מן החיים: הנה גיתה הווימרי, מיניסטר העמל בפיתוח המדינה הקטנה אשר לו וכותב ושר ‘אגב־אורחא’ (הוא מעיד על עצמו: ‘כל שירי הם שירים לעת־מצוא’); הנה טולסטוי הרוסי הקולט מן הסביבה כל רחש קטן שבחיים, מנסה גם להשפיע ישר על החיים ובינתיים הוא כותב וכותב; הנה והיטמן האמריקני הצועד ברוב כח בראש הומיות ומריע את חרוזיו; הנה חברו תוֹרוֹ המגביל את עצמו יחידי באחת הגבעות וחי חיי־שיתוף עם כל הדומם, הצומח והחי, וכאילו גם עם העננים אשר ברקיע השמים. למי מאלה, לשורש מי מאלה נדמה את ביאליק? לא נדמהו אף לאחד מאלה. כי הוא היה אילן בפני עצמו. אדם זה, שתקן וביישן בימי נעוריו, הפך לאיש, ‘האנוס על פי הדיבור’, לאיש אשר החיים הפנימיים, המראות והמחשבות, לוחצים עליו בלי הרף, כדוד המוסק יותר מדאי. כלום הוא דיבר? דבר־מה דיבר בו. ודבר־מה זה היו החיים. ולא רק חיי־הרוח, או היהדות או השירה. חיי כלב קטן אשר נפצע בלי־משים נגעו אל לבו לא פחות משירי בן־גבירול אשר הטיפול בהם היתה נחמתו בשנים האחרונות. מי־שהוא כתב בזה רשימה יפה ומלבבת באשר היתה אמיתית. הוא היה מעורה בכל ספירות החיים, עמד בהם, מהם לקח ולהם נתן. לא שטיפל בהם כגיתה, לא שהרגיש בדואַליזם שבהם כטולסטוי, לא שהריע לקראתם כוהיטמן, לא שתחם לו תחום מיוחד כתורו, אלא התמזג אתם בכל צורותיהם.
וזה שעשה אותו סוג מיוחד והבדילו מכולנו. אנו כולנו מתקיימים בעולם הרוחני אשר לנו על ידי בדידותנו, מחיצותינו, על־ידי בריחתנו מן הכלל הגדול אל התא שלנו, אל ד' אמות אשר לנו. מתוך כך כל אחד נכוה ביודעים ובלא־יודעים מחופתו של חברו. לא כן הוא. הוא הקיף את כולנו, איחד ומיזג את הכל. זהו ביאליק שבחיים.
בקשר עם ביאליק שבחיים מלים אחדות על הכּנות שבחיים. עם כל ההיקף הרחב אשר לו הרי היה גם בעל כיוון מסוים, בעל שרשים מיוחדים ובעל דמות מיוחדת. יחסו לברדיצ’בסקי־ברנר, למשל, היה אחר מאשר יחסם של אלו שהיו שותפים ל’המעורר‘. ברנר רשם אז באחת החוברות האלה בשם המעורר: ‘יכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי־המרד החסונים ובבעלי המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן גבירול ובהולכים בעקבות ר’ שלמה יצחקי ורש“ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי"ע, ובנוהים אחרי קברו של ר’ נחמן מברצלב וכו‘, יקומו איש ממקומו ויגשו אל המקדש’. הפתוס של הקריאה הזאת מובן מתוך מצב־הדברים באותה שנת־ההרס ומתוך רוח־הנוער של החוג. ואני קראתי אז את הדברים האלה ברטט והם נגעו במיתרי־לבבי. אך ביאליק סגר לפניהם את פתחי־לבבו. אצלו היה כל זה אך ורק ‘מלתא דתמיהא’. ועוד יותר: לא רק שלא ראה את יסוד ושורש התמימות אשר בדברים האלה, אלא שראה בהם גם כוונה להתמיה, ראה בהם גם התחכמות והתעקמות, לאמור: חוסר־כנות.
זה היה לפני שלושים שנה והדברים הכאיבו לנו עד מאד. אנו, שהיינו קרובים קרבת־נפש אל ברדיצ’בסקי־ברנר, הכרנו כמעט רק מידה אחת של כנות, זו הנמשכת בספרות העולם מרוסו ו’יסורי ורטר הצעיר‘: זו של גילוי הנפש ושל וידוי הנפש, זו שברדיצ’בסקי חי אותה ב’מחנים’ ובסיפורים קטנים מלאים המית־הנפש וברנר במאמרי ‘בר־יוחאי’ ורשימות ח. ב. צלאל. ואנו לא יכולנו להבין, איך ביאליק אינו מבין זאת. עמדתו הוא נראתה לנו בהכרח לאי־כנה. אך ביאליק שהיה נאמן לבית־המדרש האודיסאי, המנדלאי, זה שרצה להתבטא ביצירה ובמעשים והזיר את עצמו בגזרת־אומר מכל יין ושכר של השתפכות־הנפש, בשגם לפתחה רובצת סכנת השיגרה והזולות, – ביאליק כתב אז אפילו את המלים המעליבות ‘רוב הפרומיתיאוסים שלנו, שצווחים ככרוכיא, שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם…’ לא, לא אמשיך את הפסוק עד־גמירא. לא, ביאליק לא גרס את ‘המעורריות’ שהיתה עם כל אלה דף־תפארת בספרותנו.
ע' פנים לתורה וגם לכנות.
איבסן אומר: ‘לשיר – היינו לשבת על כסא למשפט’. זהו גם בדבּרך בשבח נעדר גדול. אתה דן עליו וגם על עצמך. גם במה שאתה אומר וגם במה שאינך אומר. לא מקרה הוא, שבהמון המאמרים והרשימות מן הימים המרים האלה תופס החלק המימוארי מקום רחב. יש כאן בחזיון זה של ‘אני וביאליק’ מוטיב מיוחד. לאלה אשר באו אתו במגע יש ההכרה כי ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים, אינו נופל בערכו מן הראשון והשני, ויש הרצון לספר עליו, להציל מתהום הנשיה כמדת האפשר.
נהיה כנים, חברים; לא רק במובן האודיסאי־המנדלאי כי אם גם במובן ברדיצ’בסקי־ברנר. לרבים היתה באותו יום מר ונמהר ההרגשה, כי האסון הלאומי הגדול הוא גם במידת־מה אסונם האישי־הפרטי. כי הם גם הם נתיתמו ונדלדלו, אבדו להם חסות ומשענת, ‘סלע ומצודה’. ‘ועתה מה? איך נחיה בלעדיו?’ לא רק בתור בני אומה נצחית־נצחת, כי אם גם בתור אישים בודדים, יחידים, בעלי עבודה מוגבלת, בעלי שאיפה מסויימת. רגילים היינו שעינו של ביאליק תציץ לעתים לעבודה זו ולשאיפה זו. הצצה זו היתה חסות ומשענת, אתה אפשר היה לחיות בבדידות, להקים מחיצות. ‘ועתה מה? איך נחיה בלעדיו?’ – שאלה הבוקעת גם במסתרים. הן זה היה כחו של ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים. אותו ר' נחמן מברצלב בדברו על ארץ ישראל אמר, שהכוונה היא לארץ־ישראל של מטה, עם האבנים האלה ועם הבתים האלה.
נהיה כנים, חברים. נשמר מפני ההגזמה והמתיקות והסנטימנטליות, אבל גם נדבר כאשר עם לבבנו ועם נפשנו, נהיה גם סבלים. ע' פנים גם להרגשה. זוכר אני, שממש באותו יום מר ונמהר קראתי עליו מאמר משובץ מליצות וחרוזים והיה הדבר תמוה בעיני. איך אפשר להצטעצע באלה ביום עברות? אבל ע' פנים להרגשה. גדולה ‘מזיביז’, ערש החסידות וכיווני ההרגשה, אך גדולה ונשגבה גם וולוז’ין מצודת התורה והבינה השקטה. והרי גם ביאליק מוולוז’ין בא.
נהיה סבלנים, אחים. נבין איש את שפת רעהו ונכבד איש את רעהו גם כשפוסקת ההבנה. גם זה לנו צו מאת ביאליק שבחיים.
ובקשר עם ביאליק מוולוז’ין שני זכרונות.
פעמיים נפגשתי עם ביאליק בבית אחד מגדוֹלי גידוּלי וולוז’ין, בביתו של הגאון. בפעם הראשונה היתה זאת מסיבה קטנה (בתוכה עגנון, הרב ש. אסף, ר' ישעיה שפירא) מוקדשת לשאלת השבת. רעיון ‘עונג שבת’ צף ועלה. אף הרעיון של ספר השבת כבר עמד כמו חי לפני המשורר. הוא ערך לפנינו את התכנית בקוים כוללים. והיה ענין לראות את שני גדולי וולוז’ין אלו בצותא חדא, שניהם בעלי אינטואיציה בלתי־שכיחה, הגאון התלמודי בעל הנשמה השירית והמשורר הלירי השוקד גם על המשנה ועל מבועי־ההלכה. ושני אלו אוהבים, מכבדים ומעריצים זה את זה.
נשאר בזכרוני ביטוי ציורי אחד של ביאליק על ‘ספר השבת’ כמו שעלה במחשבתו. הוא דיבר על ‘שבת מלכתא’ וראה באותו ספר מעין נשיאת השובל של המלכה…
ובשנית הלכתי אתו לביקור ביחידות אצל הגאון בשבתו בנוה־הקיץ בקרית־משה אשר בירושלים. השיחה בדרך היתה כמעין מתפרץ, מעודי לא ראיתיו שופע ומקפל רעיונות כאותה שעה. נכנסנו לבית הגאון ופניו הפיקו אצילות ועדינות, יופי עילאי ושלוה רבתי. בשיחה היה ביאליק השואל והגאון המשיב. דומם ישבתי מן הצד והזנתי את אזני בשיחה ואת עיני במראה אשר לפני. המשורר, שרק זה עתה היה כמעין המתפרץ, ישב עתה בענוה ובהצנע לפני הגאון, כשהוא כולו קליטה.
ובימי אבל אלו, כשכל האומה נאנקה ביגונה על הלקח ממנה נזרה, ובחשבי על ביאליק ועל שירתו, נזכרתי באותו ביטוי שלו על ‘ספר השבת’ וחשבתי בלבי, שאנו כולנו הננו כיום נושאי־השובל של השירה הזאת ושל החיים האלה. ושוב חשבתי בימים האלה: היה היו לנו בדור זה חצי או רבע תריסר אישים, שהם מצפון־האומה, – ושני גדולי וולוז’ין בכלל. והנה נספה האחד בלא עת. הנדע עתה להוקיר כערכם את הנשארים, את השני?
הוא היה המאור הגדול של דורנו. וברבות הימים הלך אורו ורב, הלך והזדכך ונעשה זך וצח יותר ויותר. הוא קיפל תחת טליתו את כולנו ואהב אהבת־אב את כולנו. והוא נספה בלא־עת.
היש תנחומים?
[אב תרצ"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.