רקע
ר' בנימין
שאול טשרניחובסקי: ליובלו
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

אם יש לנו משורר מן ה’צעירים', שהוא רצוי לרבים – הרי זה שאול טשרניחובסקי. מזמן הופיעו על בימת־השירה ועד היום הזה הוא סמל הצעירות, הרעננות. יש התפתחות רק בטכניקה, בהתגברות על קשיים בצורות שונות, בהשתלטות על מכמני־הלשון, אך המעין הפנימי אחד הוא בכל מערכת השנים האלה, וזהו מעין המתגבר. בכל השנים האלה אין אתה רואה בו סימני עיפות או דלדול. תמיד הוא עומד מוכן לתת מן השפע אשר אתו ותמיד הוא רוכש את הלבבות לאהבה אותו. חן יצירותיו על קוראיו.

ולכן, אין ספק, כי הרעיון שהגו מוקירי שירתו של טשרניחובסקי להוציא את כתביו למלאות שלושים שנה מיום הופיע ‘חזיונות ומנגינות’ יקובל בשמחה מצד כל אוהבי ספרותנו. אלא שיש אולי להצטער על זה, שהצעה כזאת דורשת עוד ועד מיוחד ושמות מפורסמים. כמדומה, ששמו של טשרניחובסקי היה צריך להיות דיו לעצמו… ואולם ההכרח לא יגונה, ונראה שיש עוד הכרח בדבר שיימצאו מעוררים אפילו לגבי הוצאת כתביו של אחד מבחירי־משוררינו, ששירותיו נתחבבו על דורו הוא כמו על הדור הצעיר, שהולך וגדל עתה. יש בכלל הכרח לגייס את אוהבי־ספרותנו לפעולה שיטתית לטובת הספרות. הפריחה בשוק הספרות העברית של השנים האחרונות היא מקרית וגם מדומה. יש מהלכים לסיפור הזר המתורגם, יש מהלכים גם לספרי־מדע ידועים. אבל הספרות המקורית זקוקה עדיין לעידוד ולטיפוח של חיבה. וחגו של טשרניחובסקי ואופן הוצאת כתביו לא ללמד על עצמם בלבד יצאו – כי־אם על הכלל כולו.

[יז טבת תר"ץ]

איגרת ליובל הששים

ראה, אישי העורך, אתה אומר אלי עם איגרתך: עליך החובה לכתוב עתה על טשרניחובסקי, שהרי מלאו לו עתה ששים שנה, והוא היום בחיר השירה העברית וכו' וכו'. ברצון רב הייתי נענה לך, אבל מה אעשה ויש בלבי טינא על המשורר, טינא ישנה־נושנה, בת עשרות שנים. ומעשה שהיה כך היה: אני אז בחור בית־המדרש אוהב־ספר. ואני אז נוסע בפעם הראשונה לבובה, עיר המטרופולין שלנו, ובבואי שם אני הולך ישר אל גרשם באדר, סוכן ‘תושיה’ שם, על מנת לקנות לי באגורותי המעטות, המנויות והספורות, אחד הספרים החדשים שהוציאה ‘תושיה’. במקרה, אהה, בחרתי בקובץ־השירים הראשון של המשורר. משום־מה? אולי משום ששיריו הראשונים, שהגיעו אלי, משכו את לבי. ואולם כך הווה. ובגמרי את עניני בלבוב, ואני בא אל תחנת־הרכבת מוצא אני, אמנם, את הרכבת כבר על פסיה, אבל אני שומע, שיש להמתין למעלה משעה עד לכתה. אמרתי אני בלבי: שלמה אשב משמים בתוך הרכבת ואמתין עד לכתה? מוטב שאשב למולה, על הספסל הארוך, ואקרא בינתיים בספר אשר קניתי. במה שקרני אחר־כך אין להאריך. לספר הזה היתה הקדמה בראשו מאת ראובן בריינין, והלז פיזר לא מעט תהילות ותשבחות למשורר הצעיר, לזה הכוכב החדש שעלה על שמי־ספרותנו. ואחרי קריאת־ההקדמה התחלתי לקרוא בשירים גופא. לא אגיד, כי הכל היה ישר וחלק בעיני. אי־שם היה פתוס נפרז בעיני, אי שם היתה הלשון מפוקפקת במקצת. ניכר, כי המשורר הצעיר עדיין לא שלט בה כגדולי־השירה אשר קדמוהו. אבל עם כל זה הקסימוני השירים האלה ומשכוני כבחבלי־קסם. ואדהכי והכי – הלכה־פרחה לה הרכבת, בלי לשאול את פי, בלי לקרוא לי, ואני מרים את עיני – והיא איננה. עיני רואות וכלות. למרבה התוגה היה זה – בנאמנות – בערב שבת, ורכבת שניה אין בו ביום, ועלי לשבות בעיר הגדולה והזרה והנכריה, ובארנקי נשארו עוד רק אגורות מעטות, עלובות, שאין בהן כדי לשלם לפונדק בעד אכסניא ואוכל. ובר־מן־דין: מה חשבו עלי בבית־אבא? האם לא דאגו לי?

בקיצור: הייתי בכל רעה. ואם אינני מסיים את המאורע כדרך שירו של היינה:

אונד דאַס האַט מיט איהרעם זינגען,

די לאָרעליי געטאַן –

הרי זה מפני שבאמת היה כאן סיום אחר קצת. כי בשובי רגלי מתחנת־הרכבת העירה קניתי מתוך איזה ‘געַלגענהומאָר’ של ימי־הנוער איזה קובץ שירים אחר, קובץ ישן־נושן. זה של מאיר הלוי לטריס. ואני בקראי בו נהניתי בייחוד מן התירגומים שבו. ובייחוד מזה הקטע של שירת־המקהלה בדראמה ‘הכלה ממיסינה’ אשר לפרידריך שילר. (בדראמה זו כידוע מתקרב שילר אל הצורה היונית, אבל הרוח אירופי־גרמני, והנימה הטראגית שמתבטאת במיוחד על־ידי המקהלה מזעזעת את נימי־הלב).

בקיצור: עם קריאת הקובץ הישן שככה חמתי. היתה לי אותה שבת מעין מזיגה של הישן והחדש בשירתנו. ואם נגעה בי המילנכוליה של שילר־לטריס ואסב את פני אל שירת טשרניחובסקי, ואם פגעה בי רוח־הפרצים אשר לטשרניחובסקי ואחזור אל העלים הבלים אשר לשילר־לטריס. ובכל אלה נשארה מאז ועד־עתה טינא חבויה בפינה מפינות־הלב על אשר כה הירבה להתל בי חנם ולעשותני לצחוק בעיני־כל. אתה אומר אלי: כתוב־נא על טשרניחובסקי! היתכן כדבר הזה?

ובר־מן־דין: איני מבין כלל את חג־הששים הזה. אם אדם חי, הרי הוא יגיע ממילא לששים, ומה רבותא יש בזה? לחג מה זה עושה? אני מבין את חגי־היובל, שעורכים למשוררים ולסופרים ולאמנים, כאשר פסק או פג במקצת כוח היצירה אשר להם. יש אז בעריכת־החג מעין תנחומים ליוצר, מעין רצון טוב לפייס את רוחו על סתימת־המעין, על סילוק מתת־האל אשר היתה באָמנה, אתו. כך קיבל האירי הלז, גיאורג ברנרד שאו, את פרס נובל דוקא בשנה שעמד מלדת (ואף־על־פי שאינו ותרן בעניני כספים, עמד ומסרו לסופרי שוודיה, כידוע). ואולם מה זכות יש לשאול דנן לחוג חגים? שמא עמד מלדת גם הוא? שמא אין אתם רואים אצלו מאז התפרסם אותו קונטרס שירים על־ידי ‘תושיה’ ועד היום הזה עליה מתמדת, השתכללות והתבצרות בלתי־פוסקות? אין לבי עם קלוזנר הרואה ב’ויהי בישורון מלך' גולת־הכותרת של השירה העולמית. לא ולא. יש בשירי משה בן עזרא (מהדורה נהדרה של ברוֹדי) שורות, שלא הייתי מחליף אותן בשיר ההוא. אבל שיר נהדר הוא בכל־אופן. וכמוהו כשירים חדשים אחרים. וכמוהם כמה וכמה עבודות אחרות. או שמא לא נחל אהבה והערצה כל ימי־חייו? מה מקום יש לו ולנו להפסיק את מלאכתנו ולהלל את מפעלו? שמא אין הוא יודע זאת בעצמו, כי טוב הוא? האם לפייס את רוחו אנו צריכים? והוא היום שר־השירה בתוכנו!

בקיצור, אישי העורך: אין אני מודה בחובה זו לכתוב היום עליו. ואלא מאי? אם תמצא חפץ באגרת זו עצמה, הרי היא מסורה בידיך וזכאי אתה לעשות בה כטוב בעיניך. ומגלגלים זכות על ידי זכאי שכמותך.

[תרצ"ה]


המלצות קוראים
תגיות