רקע
ר' בנימין
יעקב פיכמן: נגוהות
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

יעקב פיכמן הוא סופר ריפרזנטטיבי לדורו. הוא היה בין הבונים ובין ממשיכי בניננו הספרותי בכל עשרות השנים האלה. הוא לא המשורר, הסופר של הדור. לא הראשון בה"א הידיעה. הוא לא בא אלינו באידיאה חדשה, הוא לא העשיר אותנו בגילוי חדש, אפילו לא ב’שגעון' חדש. לבו לא הלך אחרי אלה. הוא אינו איש־הדימון. ולא שכפר בכל אלה ולא שנלחם בדימונים. אילו עשה כך, הרי היה שוב קובע לעצמו פרק מיוחד. אדרבה; הוא העריץ את אנשי־הדימון בתוכנו. הוא התיחס אליהם בדחילו ורחימו. הוא ידע את כל הכוח ואת כל הגבורה אשר בהם. עתים גם כאילו אמר להיות להם נושא־כלים. ואולם – הגבעול הראשון אשר פגש בשדה שימש כבר פרשת־דרכים. כבודם של הדימונים במקומם מונח, אך גם הגבעול הבודד אשר בשדה אינו כמות מבוטלת. הסכת! גם הוא אומר שירה, גם הוא מדבר אל נימי־הלב. אמת, גבעול זה, פרח זה ליד אם־הדרך, נוגה זה המתמתח בפשטות עם אור־הבוקר, שלווה זו המקיפה אותך עם אור־צהריים, שירה זו הבוקעת ועולה מן הספר או מן החיים – אמת, בכל אלה אין אידיאה חדשה, אין נכס חדש, אין אפילו ‘שגעון’ חדש. בכל אלה אין מן הדימון היוצר, הלוחם, המתקומם. אין כאן ‘מהפך’, אלא ‘פשטא’. אלו חיים וקיימים לצביונם וקומתם מששת־ימי־בראשית. ופיכמן נלוה לכל אלה, היה להם כלי־ביטוי.

לאמור: פיכמן היה לנו מכל אלה בכל עשרות השנים האלה. הוא לא העווה את פניו. הוא לא העמיד פנים כאילו יש אתו אמת חדשה, לא שיערנוה מעולם. הוא לא הופיע אלינו בדמות גואל־ממות ופודה־משחת. אך הוא היה לנו מן הגבעול והפרח, מנגוהות־הבוקר ומשלוות־צהרים, ממנגינות הספר והחיים. הוא היה לנו מן האויר הבריא ומבאר מים חיים. סמי מכאן כל שמץ דיקאדנציה, כל עמקות מעושה. פה החפץ להגות בהירות ולהתבטא בהירות. אלא שבהירות זו אין פירושה באנאליות וטשטוש העצמיות, כשם שמי מעין־הרים אין טעמם כמים המזוקקים באופן חימאי. למי מעין כזה נלווה תמיד איזה צירוף של סממנים ומלחים שאין לחברו. ריח־הרים להם. ואת הפרוזה המעולה של פיכמן אתה תכיר בשורות מעטות בלי חתימת־שם. הוא, כמדומה, המעולה שבפרוזאיסטים העברים בדור הזה. הפרוזה שלו אינה נשענת על ערכי־חוץ, על גילוי אידיאות או על מאורעות משונים או על רוח־קרב, אלא עליה בעצמה. היא קורנת מן האויר הפנימי שבה. יש עמודים לא־מעטים בכתביו שהם חיים וקיימים לצביונם וקומתם, שהם אינם קשורים בגלי־הזמן, שהם נכסי־צאן־ברזל בספרותנו, שהם מעידית־הכתב של דור זה, ירושה לדורות הבאים.

פיכמן אתנו היה בכל עשרות השנים האלה. הוא מאותה הקבוצה הקטנה והמצוינה של סופרינו הבאים אלינו ממחוז־בּסרביה. אך הוא לא הופיע ונעלם וחזר והפיע כאחדים מהם. הוא התמיד והמשיך ונשא בעול. הוא, המתנהל לאטו, הוא גם שקדן על־פי דרכו. הוא מבוני ספרותנו וממשיכי הבנין הספרותי בכל השנים האלה. וזהו הנימוק הסובייקטיבי המכביד לדבּר עליו. להלל את תנובת־רוחו זהו להלל את דורך אתה. לספּר עליו זהו כמו לספר על חלק מחייך אתה. הוא מעורה בך. הוא נתוודע אלי בראשונה על־ידי שירו ‘נגוהות’ בחוברת ט' של ‘המעורר’, שנה ראשונה (אם זכרוני אינו מהתל בי). ואף־על־פי ששיר זה, שתפס כשלושה עמודים, היה בודאי שיר־היחיד והביע את רגשות השר, הרי היה גם שיר־הרבים והוא גם הוא היה חלק מן ‘המעורר’: מן הקשר שבין האדם והיהודי, מן היחס לטבע הקוסמי, מן התוגה שבשמחה ומן האור שבעצב. אם אני פירסמתי באותן החוברות את ‘עלים’ (שיח דשא ועשב והמנונין לפיזור הזבל בשדה), הנה את הביטוי השירי לרגשותינו אז נתן פיכמן בשירו זה. ושוב: באותן החוברות, שהייתי בהכרח ממלא אותן למחצה בפרי־עטי, הייתי בהכרח גם משתמש בשמות שונים. אך פיכמן המבקר, כשדן עליהן ב’היום', והוא לא ידע עדיין את סוד השמות האלה, עשה בכל־זאת סמיכות־הפרשיות ביניהם. בחוש המבקר שבו ראה את הסתום כגלוי. ויותר מזה: הוא ניסה לנסח על חצי־עמוד את המוטיבים העיקריים שבחצי־תריסר מאמרים גדולים בערך. ואני בקראי אז את דבריו נפעמתי עד מאד. אני מצאתי את כמוסי־רעיונותי מנוסחים ומובהרים בתכלית הבהירות. ואני אמרתי אז לתומי: כן, אלו היו המוטיבים שהכו על לוח לבי וציוו לי: כתוב! ושאילו הייתי יכול לנסחם ולבטאם בצורה משופרת כזו, לא הייתי צריך לטרוח ולכתוב את כל המאמרים האלה…

כזאת היתה ההתחלה. ואחר בא ההמשך המבורך, שאותו אי־אפשר לפטור בשתים־שלש שורות, בקומץ הערות וציונים. עתים התרומם וגאה. גם בשיר וגם בפרוזה, גם במקור וגם בתרגום, גם בחקר שירת־הנבואה וגם במיצוי חיי־ההווה. הוא השקיע את עיונו ב’איוב' וב’קהלת' והוא שצר תמונה רוטטת מביאת לנין פטרוגרדה. הוא שזכר חסד־נעוריו לספרים שקרא ראשונה והוא שהבהיר שאלות פנימיות של אסתיטיקה וחינוך. הוא העושה והוא גם המעשה. אי־אפשר לך לעמוד בפני דרישותיו־נזיפותיו. הוא כיום התובע הכללי של עבודת הספרות. אך על כל זה עוד מוקדם לדבר בשער־בת־רבים, כשהוא עומד עוד במערכה, ב’נגוהות’־הצהריים ובמלאכת־הצהריים. כי חג־היובל הזה הוא רק אתנחתא, אך לא סיום וסך־הכל. כי חג היובל הזה לספרותנו העברית אינו אלא תחנה לאחד המעולים שבבוניה, כדי לסקור אחורנית לנדבכים שהקים עד עתה, ולהתאזר כוח להקים נדבכים חדשים.

ה’המשך' יבוא וגם ‘החשבון’ יבוא.

[כו בכסלו תרצ"ב]

 

על שיחה אחת

ו' בשבט. – הערב ביקרני יעקב פיכמן, ובמעט מליצה אפשר להגיד: בא פיכמן, באה אורה. הוא אינו מעלים את קורת־רוחו מקבלת פרס ביאליק ואינו מצטער אלא על שאבדה לו השנה רעיתו־חברתו בחיים, בת שבע זכרונה לברכה: ‘האדם היחידי שהיה נהנה מזה הנאה שלמה’. מתן־הפרס גרר אחריו כמה מסיבות־כבוד. באחת מהן דיבר פיכמן על חיי הפייטן, שהוא שר על מה שיש לו ועל מה שאבד לו – והיה מוכרח להפסיק זמן־מה עד שהיה יכול להמשיך. אני נזכר בתיאור של י. ד. ברקוביץ ב’הראשונים כבני־אדם' מפיכמן הצעיר. באותם הימים היו הסופרים בווארשה מתאספים אחת בשבוע אצל פרץ. הזקנים היו ראשי המדברים. גברת פרץ הגישה תה ומרקחת. הזקנים נהנו מן המרקחת, הצעירים רק מן התה. ‘רק פיכמן, שכבר ניסה אז להציג את כף־רגלו על שדה־הביקורת, היה בינינו האחד, שראה חובה לעצמו להכניס לתוך דברי הזקנים משהו משלו ולהרים על־ידי־כך את כבוד כולנו’. ולא עוד, אלא באותו רגע שנטל את רשות־הדיבור שאב גם מן המרקחת מלוא־הכף, ונשא אותה לאט אל הספל. ‘הוא מדבר ברגש על תעודתה הרחוקה של ספרותנו, ונושא בזהירות את הכף אל תעודתה הקרובה’. מה עשה אז חד־מן־חבריא? הכה בידו על השולחן, נפלה הכף על המפה הנקיה, ופיכמן הפסיק ולא סיים את דבריו. בתיאור־זוטא זה יש מדרך חייו של פיכמן. הוא העז להגיד את דברו הוא, את שירו הוא, אך עתים היסס הרבה ועשה את מלאכתו לאט, ועתים בא מי־שהוא והפך לו את הכף על פיה. עתה אתנו פיכמן חדש. עתה אינו מהסס. עתה אין איש מכה בידו על שולחנו. וזה אולי זר־האורה, שאתה מרגיש כיום בחברתו.

גם הוא שוחח על סמיואל. היה מעשה ופירסמתי עליו מאמר ב’התקופה' ובא העורך פיכמן והעיר על דברי וסתר את דברי. ‘אצטרך לעשות משהו מריביזיה על עמדתי אז’, אומר לי פיכמן היום. הוא כיום מודה במקצת. אני אומר: ‘כמדומני, כי גם במקצת הנשארת צדקתי’. הוא מעיר: דיזרעאלי עשה היסטוריה באנגליה בגלל שהרשה לעצמו להיות היהודי הזר, ‘המיסתורין האסיתי’, כמו שקרא לו יריב, ולא התחפש להיות אנגלי מוחלט. וסמיואל בכל כשרונותיו הגאוניים לא עשה היסטוריה שם, מפני שרצה להיות, ואולי כמעט גם היה, אנגלי־שבאנגלים. אני מזכיר מימרה של דיזרעאלי מאחרית ימיו על עצמו: באנגליה יכול אדם לפתוח את כף־היד לרביע ולשליש, אבל לא למחצה וקל־וחומר לא בשלימות.

מענין לענין הוא מדבר על רשימתי הראשונה ב’הדואר', שכבר קרא. הוא מרוצה מאד ממה שבחרתי בצורה היומנית ומזרזני להמשיך. הוא אומר: ‘כמה שיחות חשובות ואפילו כמה הרצאות ונאומים בעלי־חשיבות יורדים לטמיון, שהיו ראויים ונחוצים להעלותם על הכתב, ואין להם הצלה אלא ביומניות; בזו הצורה שאינה מחייבת לרשום את הכל, ומאפשרת לרשום את התמציתי ביותר’. והוא ממשיך: ‘הנה, למשל, שיחתך עם מאגנס, שמסרת ברשימה ראשונה. כמה נכונים דבריו נגד ההרגשה המשתלטת בציבור, שאין לנו מה להפסיד פה. אף אני נאבק עם הרגשה זו. אך מאידך־גיסא יש ויש להבין את מצב רוחו של הציבור, וביחוד של הנוער. אם אחרי השואה אנו פוגשים בטמטום גס ובקושח־לב כזה מצד הממשלה האנגלית, בלי שיקום שם איזה כוח מוסרי גדול ויקשור מלחמה אתה – הרי אין להתפלא, אם חלק מן הציבור אבדו עשתונותיו’. אני אומר לו: ‘ברשימותי ב“הדואר” אין כוונתי להכנס לתחום־הכתיבה של סופריו בארץ במתן אינפורמציה רחבה. אף אי־אפשר בצורה היומנית לכתוב מסות ספרותיות. אך יש בצורה זו להמחיש את המציאות על־ידי תיאור היום־יומי, על־ידי המגע הישיר. וחוץ־מזה יש גם חובה להודיע לציבור בחוץ־לארץ דברים, שמטעמים שונים אי־אפשר להודיע עליהם לציבור בארץ. לדוגמה: ענין ילדי טיהיראן, שכתבי עליו ברשימה אחרונה. דברים כאלה ישנם לא רק בשטח המדיני־החיצוני, אלא גם בשטח הרוחני־הפנימי. גם פה ישנן בעיות חשובות אשר העתונות בארץ מתחמקת מהן. גם פה קל יותר לכתוב (את שראוי להכתב) בעתוני חוץ־לארץ. האם קראת כבר את “תמול שלשום”? אם תסלק את הצד הפיוטי וההומוריסטי שבספר תמצא גם שם מעין רשימות ביומן – לאחר ארבעים שנה. אני מנסה ב“הדואר” לכתוב רשימות ביומן לא מ“תמול שלשון”, כי אם מהיום־היום’.

כשפיכמן רואה על שולחני שנים מספרי זאנגוויל ראָטה הוא אומר: ‘מה שזבורוב יכולה’! ומתחיל לדבר על החריזות שבשירה. זהו מאמץ שאינו הולך לאיבוד. –

[יד אדר־א תש"ו]

 

דרכו כעורך

יעקב פיכמן קיבל השנה את פרס ביאליק ודבר זה נתקבל בחגיגיות ידועה בציבור הסופרים והקוראים. ישראל כהן אמר ב’הפועל הצעיר': הקהל חיכה לשעת־הכושר, כדי להביע למשורר ולמבקר את רחשי־לבו, ההומים בו אליו זה עשרות שנים. הקהל חיכה לשעת־כושר… יש בזה משהו משל גוזמה. לא רחוקות השנים, שבקהל הסופרים היו הדעות מחולקות. זכור הפילוג בין הזקנים והצעירים, בין הקלאַסיים והמודרניים, בין בית ‘כתובים’ ובין בית ‘מאזנים’, שהרבה שנים היה פיכמן עורך אותו בקפדנות יתירה. אך השנים האלה הן נחלת־העבר. פסקו הריב והרוגז. עתה יעקב פיכמן הוא דמות מרכזית בעולם הסופרים והמשוררים. בהעדר ביאליק וטשרניחובסקי הוא כמו מאליו בא במקומם. הוא קצת סבא וקצת צעיר כאחד. לבו מופנה גם לאוצרות־העבר וגם לחדש שבחדש בספרות, בשיר, בציור, בתיאטרון. עכשיו, כשאין אחריות ‘מאזנים’ עליו, הוא מעז יותר להכיר גם בכוחות צעירים, או כמו שאומר עתה כהן: ‘הוא אוהב לא רק את הפירות, כי אם גם את הפרחים’.

עכשיו באמת מתקבל הרושם, כי כל הלבבות הומים לו באהבה. בתל־אביב ובירושלים נערכות מסיבות חגיגיות לרגל מתן־הפרס. הוגד לי, כי הטון בתל־אביב הוא לא רק חגיגי, כי אם גם לבבי מאוד. בירושלים באו למסיבה כל אבירי־הספרות. נאומים לא היו, אך כשנתפזרו רוב המסובים נתקשרה שיחה – על ביאליק. היה זה מראה יפה. פיכמן ישב לו בקרן־זוית ומסביב לו מספר חכמים וסופרים ומסיחים על שיריו האחרונים של ביאליק. פיכמן ניתח את המוטיבים ואת הניגודים הפנימיים, אחרים הוסיפו נופך. בחינת סופרים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו־השירה. המו הלבבות לו באהבה ובהוקרה. הנה הגיע איש ברוך השירה ונאמן השירה לשיא דרכו בחיים ובשירה. הוא מעין ‘רבי’ לשעה, וסופרי הדור שותים בצמא את דבריו. שעה לא תישכח.

פיכמן היה אחד מארבעת העורכים שלי אשר אהבתי: בריינין, פרישמן, ברנר והוא. עורכים אשר אם שלחת להם, במקרה, פרפרת נאה, הרגשת שגרמת להם קורת־רוח, כאילו עשית משהו בשבילם באופן אישי. לפיכמן בייחוד היה כוח סוגיסטיבי עלי בתור עורך, בין אם אמר לי בעל־פה: ‘שמע נא, יהושע, צריך לכתוב על נושא פלוני’, ובין שפנה אלי באיגרותיו הקטנות והחביבות – תמיד ראיתי חובה לעצמי לרכז את מחשבותי ולנסות דבר. וסממן אחד ומיוחד היה לפיכמן בתור עורך, שלא ראיתי כדוגמתו אצל אחרים. בנוהג שבעולם העורך מפציר בך, עד שהוא מוציא מתחת עטך את המבוקש, ואחר־כך הוא עוזבך לנפשך. לא כן פיכמן. הוא דוקא, אחרי קבלו את המבוקש, המטיר עליך דברי־שבח, שמכיון שלא באו מתוך אונס, נאלצת להאמין שיש בהם ממש. אני זוכר פרט אחד. אני יושב בווינה והוא בברלין, והוא דורש ממני מאמר על פרישמן בשביל ‘התקופה’. ישבתי וכתבתי את אשר כתבתי ושלחתי לו, ובלבי כירסם הספק, אם הצלחתי במשהו. אחרי ימים מספר אני מקבל אגרת שלימה מפיכמן, שממנה נשאר בזכרוני פסוק אחד: הוא שמח שיוכל לקבוע טורי־זהב אלו במדור שלו. טורי־זהב… הייתי מבוסם ממליצה מופלגת זו, והיא גם חיזקה את רוחי. לימים מודיעני פיכמן, כי מאמרי אבד בדואר בדרך מברלין לווארשה. היה מר לי מאד, כי לא נשארו בידי כל קטעי־רשימות. אך איך לא אנסה בשניה, אם בראשונה הצלחתי להעלות על הכתב טורי־זהב… המאמר שנכתב בשנית, ושאולי היה חסר משהו מן הכתיבה הראשונה, נתפרסם ב’התקופה'.

עכשיו חדל להיות פיכמן אורח כעורך. הוא סופר פרטי. הוא בודד בביתו, כי בניו ובנותיו יצאוהו, ואשתו, אשר חבר ורבת החן והטעם, נסתלקה ממנו השנה. פעם בשבועיים הוא מפרסם ב’דבר' של ערב שבת ‘קטעי שירה ופרוזה’, שהם ממיטב־הספרות. לעתים הוא פוקד גם במות ספרותיות אחרות, גם את ‘הדואר’, אך עיקר ענינו כאז הוא לאסוף את היבול הספרותי אשר לו בשיר ובפרוזה. ספריו מופיעים גם במוסד ביאליק, גם ב’עם עובד' וגם בהוצאת שוקן. עמוד־עמוד וערכו וחנו.

[כג שבט תש"ו]


המלצות קוראים
תגיות