רקע
ר' בנימין
לייב יפה: ברית קודש
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

אולי אתחיל ככה: הם היו אז שלשה – מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ובצלאל יפה. וכי שלשה היו, והרי היו אז, בימי ייסוד תל־אביב, ודאי למעלה מתריסר עסקנים מצויינים ביפו והסביבה? אלא ששלושת אלו היו מעין שלישיה בפני עצמה. דיזנגוף בעל המרץ והפעולה המהירה, הפרנס הטבעי, בעל האוריינטציה הרגעית; הכהן בעל הנוצה הקלה והנעימה, בעל זכרונות ותיאורים ורוח מתבדחת; ויפה העסקן השקט, המתמיד, השוקל היטב כל צדדי הזכות והחובה, אינו ממהר להחליט דבר אך תקיף בהחלטתו, כשסבר פנים יפות למראהו בכל מצב שהוא. אינו משולהב, אינו מטיף מוסר, אינו נוצץ, אינו מתבדח, הוא רק שוקל בדעתו, מחליט ועומד כצור־סלע על החלטתו. אומר ועושה.

בצלאל יפה היה, במובן מסויים, חוט־השדרה. לכאורה עסק רק ב’גאולה' (ור' זאב גלוסקין ממשיך עד היום בפעולה זו), אך למעשה היו ידיו בכל פעולה חשובה בישוב החדש: מקומית, ארצית, קרקעית, חברתית ותרבותית. אחד מן הגווארדיה של חובבי־ציון וציונים. כולו מסירות לרעיון, מעשה־מיקשה, עשת־שן. וחוט של חן וחיבה מתוח עליו. הרעיון והתנועה יכלו להשען עליו, לסמוך בו. עתים שוחחנו בבעייות־השעה, עתים פעלנו יחד, עתים חפצנו לפעול ביחד ולא איסתייע מלתא. כגון פגישתנו וישיבתנו האחרונה בחברון, במלון ‘אשל אברהם’ לשניאורסון, ביחד עם הרב ר' יעקב יוסף סלונים זכרו לברכה ובנו הקדוש אליעזר דן זכרו לברכה, והמסַפר הדגול יצחק שמי ומר מנשה מני, ועוד. טיכסנו עצה להרמת הישוב בחברון, ערכנו תכניות, ניגשנו לפעולות – ולא איסתייע מלתא.

הם היו, כנראה, אחים אחדים, אבל הכרתי רק שנים מהם: בצלאל ולייב זכרם לברכה. על בצלאל הקשיש דיברתי זה עתה, ועתה עת לדבר על אחיו, על לייב זכרו לברכה.

הוא לא היה דומה לאחיו, לא במראהו ולא בגווני־הפנים. בצלאל היה למטה מקומה בינונית, הוא היה למעלה; בצלאל היה כמעט רחב־גרם והוא היה תמיר וצנום. בצלאל הביט אליך בעינים מפיקות קורת־רוח, נוצצות, והוא הביט אליך בעינים נוגות, חולמות. אך הצד השווה ביניהם: המסירות לרעיון, לתנועה. להט־הפנים. כביכול הרעיון אחז בשניהם ולא הירפה מהם. הוא שלט בם. הם נשתעבדו לרעיון ברמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם. לא יכלו להשתמט, להשתחרר, להתחמק. ‘ארצי ועמי, אני שלכם וחלומותי שלכם’. אין מנוס.

לכאורה היה זה אז עניין פשוט מאד, אז לפני חמישים שנה: לקום בעיר היידלברג היפה והנעימה ולנסוע מספר שעות עם עוד חברים אחדים לבזילאה היפה, השקטה, להיות בקונגרס הציוני, אולי ראשון לעשרות קונגרסים, לראות ולשמוע את הרצל ונורדאו ושאר גדולי־הדור ממערב אירופה וגם ממזרחה. ועם כל זה היתה זו יותר מנסיעה נעימה. קדמה לה סערת הנפש. קדם לה מאבק נפשי עם ה’זקן‘, עם פרופ’ צבי שפירא זכרו לברכה, שהיסס לתת ידו לקורס החדש. ובבאזיל היה משהו יותר מנוכחות סתם. לייב יפה, המשורר הצעיר, הסטודנט מרוסיא ומהיידלברג היה מוקסם. היה כחולם. בלי אומר ודברים נחתמה ברית־קודש בין הרעיון והתנועה ובינו, בין נשמת הרצל ונשמתו הוא. ברית קודש שארכה למעלה מחמישים שנה, עד רגעו האחרון ממש.

את שיריו שמעתי מושרים בפעם הראשונה בשנת תרס"ח, על הרחבה אשר ליד ים כנרת השקט בחדשי תמוז־אב, כאשר לא יסער הרוח. שירים על שדות וכרמים ועל כורמים ויוגבים. הם לא הסעירו את הדם, אך משכו אל השדה.

אתו נפגשתי בראשונה בירושלים. באחד הימים נתבקשתי לסור אליו אל מערכת ‘הארץ’ של אז. מערכת פשוטה, עממית, אפילו דלה במקצת, בלי תכונה חיצונית רבה, בלי דיסטאנץ. בבואי אליו, ראיתי לפני בן־אדם חולם מעט, נוגה מעט ותובע לא־מעט. הוא תבע ממני מאמר לגליון של יום־מחרת לכבודו של נחום סוקולוב, שעמד לבוא מחר, בפעם הראשונה אחרי מלחמת־העולם ההיא, כחבר לויצמן בהשגת הצהרת־בלפור.

גל חם של זכרונות נעורים שטפני. עוד ‘בזבורוב, עיר מולדתי’, בבית־אבא, היתה ‘הצפירה’ נקראת בהנאה ובחיבה. הנאת הסגנון הנוצץ, מקראי־תלמודי, הנאת המחשבה העממית, הבעל־ביתית, השכלית, עם הברקות מפתיעות לעתים. אבא זכרו לברכה, יהודי סוחר, בעל־בית, בן רב, תלמיד חכם, חסיד, תם, היה אוהב לקרוא ‘דברי הימים’ לנ"ס ועתים גם חזר על התוכן בפני אחרים. בתבוע לייב יפה ממני מאמר על סוקולוב נדמה היה לי כאילו אבא זכרו לברכה, שהיה אז עוד בחיים, עומד לצדו ולוחש: כתוב, בני, כתוב, ואל תקמץ בדיבורים טובים. הלכתי הביתה וכתבתי מה שכתבתי. המאמר הופיע למחרתו.

עברו שנים. לייב יפה יצא את מערכת העתון ונכנס למערכות קרן היסוד. היה שד"ר ראשי לקרן־הבנין. ובאחד הימים הוא מזמינני שוב לשיחה ותובע שוב מאמר. זאת הפעם על קרן היסוד. הוא מגולל לפני תמונה מקסימה מעבודת הקרן עוד בחוץ־לארץ. הקהל הרחב אין לו מושג מכל זה, לא לרוחב ולא לעומק. ‘רק אתה יכול להסביר זאת. מאמרך יתורגם לשפות אחרות. שב וכתוב’. הייתי מוקסם מן הנושא, מן התמונה. היה צורך רק להעתיק שיחה שבעל־פה לדברים־שבכתב. הסופר שבי שש על המלאכה הזאת. ובכל זאת היססתי: ‘אני שקוע עכשיו בראשי ורובי בעניינים אחרים. אי אפשר לי להפסיק את מישנתי. הייתי צריך לשם כך להחליף את האויר, להמצא במקום אחר, להתרכז ולהתייחד לגמרי בנושא זה’. ‘לאן אתה נוסע?’ – ‘במקרים כאלה יש שאני נוסע לחברון. מקום מצוין להתיחדות ולהתבודדות’. – ‘טוב. סע שמה. נחזיר לך את ההוצאות המיוחדות’.

תרפ"ז. במקרה היה זה ביום של רעידת־האדמה בארץ. בבואי חברונה, מצאתי שם בתים הרוסים. איש זולתי לא רצה ללון בקומה העליונה של ‘אשל אברהם’. בלילה שמעתי את הבכיות והצריחות, כאשר הביאו את ההרוגים מן הסביבה. בבוקר באה ועדה לבדוק את מידת הסכנה של בית־המלון, שבשכנותו נפל בנין אחד. אך אני לא זזתי משולחן־הכתיבה עד אשר סיימתי את מאמרי ומילאתי את תביעתו של לייב יפה. המאמר נדפס ב’העולם'. –

והנה פגישה אחרונה, לפני ארבעה חדשים בערך.

עשרים שנה ויותר עבדתי את עבודת ה’הד' בהתלהבות מתמדת ובעזרת חבר רבנים וסופרים וידידים, ואפילו חסידים. כמי שרואה ייעוד בעבודתו. ממיטב מחשבותי והגיגי הקדשתי לבימה זו. אך בשנים האחרונות רפו ידי. בהחרב הגולה הגדולה שאלתי את עצמי לעתים: למי אני עמל? הן בימה זו, מראשית צמיחתה, היתה מיועדת לגולה הגדולה: עתים כמי השלוח ההולכים לאט, עתים כלפיד־אש או כפטיש יפוצץ סלע. כל העבודה היתה רק מעין הכנה והתכוננות למה שיבוא אולי ביום מן הימים. והנה באה השואה והשמידה מתוך מפת ה’הד' אלף קהילות ויותר. ולמה העמל? וההתלהבות מאין תמצא?

בפגישה אחרונה חיזק את רוחי. החולם הנוגה והתובע תמיד לא רפתה רוחו. הוא, שסיבב את כל כדור־הארץ, מצא שגם היום יש עוד יעוד ל’הד‘. הוא תיאר שוב תמונה מקסימה. הוא עודד וחיזק. ואם בחוברות האחרונות היתה רוח אחרת מעט ב’הד’, ואם באה התאזרות חדשה – מידו ומרוחו היה הדבר, וצוואה היא ממנו.

[ניסן תש"ח]


המלצות קוראים
תגיות