רקע
ר' בנימין
יוסף צבי רימון
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

 

היחיד

יוסף צבי רימון, המתרפק כיום על סלעי־צפת, הוא המשורר הדתי היחידי כיום בקרית־ספר שלנו, האחרון (או אולי הראשון?) בשלשלת מפוארה. יש לנו כיום ששים משוררים, וכמו־משוררים אין־מספר – ואילו באנו להדפיס את כל שיריהם, היו עצי יערות־הרצל, גם לאחר שנתרבו בשנים האחרונות, כלים עד מהרה והשירים אינם כלים. ואולם בן־ישראל, בן האומה שהכניסה את השירה הדתית לאוצר האנושיות, שאת שיריה־מזמוריה שרים בכל חלק מחלקי תבל, – בן־ישראל אשר עוד ישיר את שירו לאל חי, אשר עוד יצעד מעדנות בנתיבות בן־גבירול והלוי ואבן־עזרא ובהוספת־נופך של רכּות, געגועים וכליון־הנפש משכינת־אל אשר לקהילות אוקראינה־פולין – כזאת לא ראינו ולא שמענו.

יש לנו, ברוך השם, רבנים גדולים ואדמו“רים נשגבים, יש לנו חוקרים הגונים ומלומדים מצוינים, יש לנו אפילו סופרים בעלי כשרון, אחד במדינה ושנים בחלק תבל – אך משוררים אָין. וזהו סימן לא טוב. בימיה הטובים של אומתנו הלכו משורריה בראש. היו בתי־לימוד לשירה. ‘אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג’. הרי הלויים בדוכנם. הרי תהלים. הרי מאורות ספרד. הרי יהודי תימן, איטליא ודמשק. אף בעל ‘חיי אדם’, שהוא כלו סימנים וסעיפים, הוסיף ‘תפילה זכה’, אף שרה בת־טובים; כל דור ביטא מה, חידש מה, הוסיף מה, השקיע מה מרוחו ונפשו. ופתאום לקו המאורות. בדור, אשר השירה העברית חגגה את נצחונותיה הגדולים, היה רימון משורר־יתום, יחידי, אוניקום בלע”ז, יהודי אשר יצרו משיאו לשפוך שיחו לאלהים, בשיר ומליצה, בתהילה ותפילה. ואיכפת מאד שלא נמצא לא מו"ל ולא גואל לאותו ספר שנקרא 'עולה לד'' והיה מתגולל כחספא־בעלמא. לא נרצה קרבן־עולה זה.

רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק. ואתם בית ישראל, בית־המרי, רימון מצאתם וזרקתם גם זרקתם גם את התוך וגם את הקליפה, את הגוף ואת הנשמה גם יחד.

תימה אף תימה: דך נכלם זה, שדחוהו מרוב טירדה משמאל ולא קרבוהו למדי בימין – הוא המביע צפוני־מאויים של הדור. השכינה הענוגה, הוד השמש ויפי השולמית – להם הוא קושר כתרי בת־שירתו:

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם

נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ.

זהו סוד תפיסתו את הבריאה, את החיים, את הנבואה. בשירה כמו במאמר. נפשו חולת אהבה, היא עומדת לו במרכז, היא המפתח, המעין. נימה מיוחדת זו מעמידה אותו בקרן־זוית מופרשת, מזריחה עליו אור מיוחד. –

[טבת תרצ"ב]

 

על משורר חי ומוזנח

אחד כותב אלי:

בקשה לי אליך, אדוני. ונא תן לי את תשומת־לבך. זה זמן רב שחושבני, שעלינו לאגור ולאסוף את מבחר שירי י. צ. רימון, ולהוציאם לאור בשביל אותם האנשים שלבם ער וכמה לדברי אל־חי. בזה גם נגמול משהו למשורר וגם נעניק משהו להבעת רוחם ולהמית לבם של כמה מבני הנוער המחפשים ביטוי ושהשירים הללו להם הם.

…נזכר אני בשירו האחרון של רימון שנתפרסם ב’הד' לפני המאורעות ושהיה בו כבר מעין צל המאורעות. אני מתכוין לשיר ‘ים ימי’, שבשורות מעטות ובמלים ספורות ממש הוא משקיע את הקורא לתוך כמה וכמה מצבי־רוח עמוקים, נוגים ויפים. בעצם יש בשיר הזה מן החוויות שבאו אחר־כך בימי המאורעות. זמן רב ידעתי את השיר בעל־פה, הייתי חוזר עליו ברגעים ידועים ועתים גם חפצתי לרשום עליו דבר־מה בשביל הירחון ‘זרעים’. האם באו המהומות והסיחו את הדבר מלבי? או סתם טרדות? ובקשר עם זה חשבתי: אילו נמצא רימון במחנה אחר, האם גם אז היה גורל השיר ההוא שיעברו עליו הכל בהיסח־הדעת? הנה כתב א. ברוידס שיר קטן נחמד: ‘עם ערב’. וכמה טיפלו בו וכמה חיבבוהו ולטפוהו כיאות לו. ואולם לא פגשתי בשום מקום כי יזכר או יפּקד שירו של רימון.

זהו גורל הסופר־המשורר במחנה־החרדים. הוא כמו תוקע לתוך הבור. הוא כמו אבר מדולדל. יש לו ענין עם סוג בני־אדם שאין להם לא רגש ולא המית־לב ולא הכרת־תודה. והנפלא מהכל: גם הנוער הדתי אין לו, כנראה, שום ענין לדברי שירה. לכל הפחות לא נזדמן לי לראות קובץ שירים משלו. והרי זה מונה כיום לאלפים, ואולי גם לרבבות.

[אייר תרצ"ז]

 

חטיבה מיוחדת

המשורר יוסף־צבי רימון, שביום ח"י סיוון מלאו לו חמישים שנות חיים, הוא חטיבה מיוחדת בחיים ובקרית־ספר. אין הוא דומה למי שהוא בין תופשי־הכנור בדור הזה ואין אני יודע בדומה לו גם בדור הקודם. בדורנו זה, בייחוד, המטשטש את ההבדלים שבין אדם לחברו, הנותן כמעט לכל אחד ואחד קלסתר משותף, הופעה חיצונית משותפת, נוסח מקובל לכולם, עומד הוא מחוץ־לשורה. ולא שהדבר נעשה במחשבה־תחילה, מתוך נטיה למקוריות, מתוך רצון להתגנדר במשהו מיוחד. לא ממנה ולא מקצתה. שהדו במרומים וגם בין המעטים המכירים אותו במקרה, אם רב ואם מעט, פנים אל פנים, שהוא לא חיפש את דרך המקוריות, אלא שדרך זו חיפשה אותו ולא הרפתה ממנו. אדרבה ואדרבה. הוא עשה בהרבה שנות־חיים מאמצים גדולים, כדי להיות דומה לאחרים, כדי שלא להיות שונה מהם, כדי לעמוד בשורה אחת אתם. לא אשמתו היא, שלא עמד בנסיון. ריבון־העולמים בוחר לו גם בדורנו זה את יחידיו ומתווה להם נתיבות מיוחדים לשם מטרות הכמוסות אתו. כזה הוא גורלו של המשורר יוסף־צבי רימון. הוא גם הוא הלך לחפש את אתונות המציאות, הממשות, את הציפור האחת הריאלית אשר ביד תיתפש. הוא לא ביקש מלכות ותהא זו אפילו מוגבלת בערוגה מיוחדת של שירה, של צקון־לחש. הוא בן־ישראל פשוט וכשר, בן המוסר היהודי, בן הרחוב היהודי, רחוב הדלות הגדולה, הכבושה, הטבעית. הוא למד ספר, הוא כיבד הורים ומורים, הוא היטה שכם לסבול, לקבל עול, מרות. האם אשמתו היא, כי אי־שם המו צלילים רחוקים בנפשו ואזנו היתה קשובה מאוד? כי אי־שם רמזו כוכבים ממעל ועינו היתה נטויה? הוא ניסה להמשיך דרך־חיים רגילה, משותפת להמוני־המונים, לאנונימיים רבים לאין־מספר. אם המו צלילים, ניסה להעלותם על הכתב, כדי להיפטר מהם, כדי שלא יטרידו בדרך־החיים הרגילה. אבל עמלו היה לשווא. הצלילים רבּוּ גם רבּוּ, הכוכבים רימזו וגם רימזו. ובאחד הימים נתברר לו, כי עמלו לשווא. כי לא יעצור כוח לעמוד מול הצלילים והכוכבים, והלך ומסר את עצמו ברשותם. יעשו בו הם את חפצם ורצונם.

כמדומה לי, שזוהי הביוגראפיה העיקרית של יוסף־צבי רימון. הוא נזיר־הנזירים שבספרותנו והוא גם אביר־האבירים, באשר הוא הרומאַנטיקון בספרותנו, באשר סוף־סוף הוא חי את חיי־הנפש אשר לו, לבלי סור ימינה ושמאלה. * * *

הוא הופיע באופן בזמן אחד עם עוד בן־גורל אחד: עם אברהם סולודר זכרונו לברכה. ואין אני מעלה את זכרון הדבר הזה לשם השוואה ספרותית, אף־על־פי שיש להם גם כמה קווים משותפים. אני רק קובע עובדה. שניהם הופיעו בזמן אחד כפרחי־כהונה של השירה העברית, פרחי־כהונה ללא תביעה, ללא־רצון להשתער על הר־המוריה של השירה. שניהם באו יותר לקבל הנאה מליצור הנאה. סולודר שפע אז עליזות. רימון שפע חלום והזייה. סולודר שט בזרם הכללי, רימון שט בזרם הדתי. סולודר קיבל עליו חוקי מלאכת השיר ואי־שם גם עשה חיל, רימון נשאר צפור־דרור, שאינה מקבלת מרות. שניהם פנו במשך שנים לא מעטות לגליל העליון וקיבלו יניקה מחמודותיו ומצפונותיו. סולודר חזר ירושלימה ויצא למרחקים. אף רימון יצא את צפת ומסתתר אי־שם בחביון ירושלים או תל אביב. * * *

המאורע הרוחני הגדול בחיי רימון היתה פגישתו עם הרב קוק, זכרונו לברכה. לכאורה היתה רק שפה אחת לרב, וכדברו עם הנהג כדברו עם המנהיג. לכאורה לא עצר כוח לכבוש את חזונו ופיזר אותו על כל אוזן מקרית. ובכל־זאת לא כן הדבר. בכל־זאת נתן את חזונו לאיש ואיש כדרך תפיסתו. וניתן לשער, כי גם רימון קיבל תורה מן הרב באופן אחר משקיבלו אחרים. עכשיו, כשהופיעו ספרי הרב בחכמת־הקודש, ניתן לשער דבר זה ביתר־בטחון. בנפשו העורגת של רימון הצעיר מצא הרב כנור־קיבול אחר מאצל אחרים. יוצא מזה, שהיו כאן יחסים הדדיים. כמה משירות רימון ראויות להינתן כהערות־שוליים לדברי הרב. כמה מדברי־הרב ראויים להרשם כמקור השפעה לדברי־המשורר. שירי רימון הם לעתים פירוש לדברי הרב.

אם תשאלו לסך־הכל, הרי קשה לערוך סך־הכל, מפני שהדברים לא נקבצו יחד ולא באו במערכת ולא שוזרו ולא חובשו ולא רוקחו במרקחת. ולבר־מזה הרי כוחו יותר בכוח מבפועל, ויותר בשורות בודדות מבשלימות היצירה. צפורת יקרה זו המשמיעה את צליליה אינה מבחינה בעצמה בצליליה. אשר על כן הומה לב־העורך הרגיש גם לצפורת וגם לצלילים. לפרסם אותם כמו־שהם אי־אפשר, מפני שהם באים בלי בחינה, בלי הבנה, בלי ביקורת עצמית; כלידתם כך הם נשלחים אל המערכת. דומה כאילו הצפורת מסירה את האחריות מעצמה ומטילה אותה על המערכת. להסתלק מהם לחלוטין גם כן אי־אפשר, מפני שלעתים בוחנת העין בפנינים יקרות. אז יש אשר יבחר העורך לעתים איזה קטע, יש אשר גם יאחה קטעים אחדים, יגרע פה ויוסיף שם, ויעמידם במערכה לפני הקורא. ואת השאר? אם בעל־נפש הוא, יאסוף את השאר במעטפה מיוחדת וישים אותו במשמרת לזמן יבוא, לדור יבוא. אולי יקום גואל גם לשאר.

בדברנו על המשורר אין להעלים, כי ניסה כוחו גם בפרוזה, במאמר וגם בציור, בייחוד בזה הציור הלירי־האישי־הציורי אשר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה אביו־מחוללו וכמעט גם יוצרו היחידי. גם הנסיונות האלה הצליחו לעתים, אבל גם בהם חסרה ההתמדה. זהו, כנראה, חוק־חייו. זהו גורלו. גורל צפורת יקרה בודדת ועזובה, הסחה עם נפשה, השרה אל נפשה, הממללת לנפשה. מהיכן צפורת זו חיה? זוהי שאלה בפני עצמה. זהו אולי גם כן סוד כמוס עם ריבון העולמים. השולח הוא את עורביו גם אליו כדי שיכלכלוהו יום־יום? לחם ובשר בבוקר ובערב בוודאי שאינם מביאים לו. ואולי יותר ממה שדרושים לו לחם ובשר דרושות לו עצה טובה, מעט הדרכה, מעט משיכה לצד הנסיונות שהצליחו, שימת הדגש החזק על המאור שבו, דרישה ביד רכה לשכלל וללטש.

צפורת יקרה, מי ידע חייך, מהותך?…

[כט סיון תרצ"ט]

 

עם יובלו החמשים

ליובל זה נתעוררו אחדים וכתבו אמרי־שפר. לאמור: לפני היובל נאמר עליו עוד פחות מזה. בצל עברו שלושים שנות שירה והגות, מאמר ורשימה. לא דיבּרו בו והוא לא דיבר באחרים. הוא סח עם נפשו־עטו, הוא חי בגוילין ועל הגבולין, בין הכרה להזייה, דחוף מחוויה לחוויה, בערפל שבו הבהיר הופך טמיר והטמיר – בהיר, בערפל שממנו פסוקי־נבואה ניתזים בבלי־דעת לעולם. הכתיבה היא מין סטינוגרפיה לחוויות. לטפל בחוויה קודמת חסר מתג־הכח ודרבן־הרצון. הכל נובע ושוטף. ועם כל זה בוקעים ועולים צלילים נפלאים, נוקבים־מוצצים, רון־אראלים, מתק־ציצים, סער־רגשות, אנקת יום עבר ויום יבוא, זיו בת־המלכה, עוז ארי ונמר, דלג איל, משק נחלים, שדי איום ונורא. כפולטו את השאר הוא פולט גם אלה, פולט לפי תומו, בלא יודעים. ועם כל זה יש ילחש באזנך בטון כבוש ומבויש: ‘רשימות אלו, שאני מוסר כאן, יקרות לי, באשר אני חש בהן המשך רוח המדרשים’, היינו באמצעי־ביטוי של היום, בעט אשר בידו. ופעם או פעמיים ילווה את משלוח השיר בהערה קטנה: ‘שיר זה יקר לי’. ודי לחכימא. אדם עם שירו. הוא רן, בוכה, דואב, תמה. דבר אין לו אתי ואתך. דבר לאט לו עם נפשו בלבד. ‘ראיתי נזר על שדות’. נזר, שדות וראייה – וכתיבת פסוק סטינוגרפי. ולא רק את הנזר ראה, כי אם גם את בת־המלכה או את המלכה בעצמה והנזר על ראשה. עליה הוא מספר. ואף את החי והצומח ראה, ואת המוראים, ואת העבר. כל מה שגלום בתורה, בנביאים ובאגדה – הוויה. פרעה מלך מצרים, עמלק ונכדו המן הרשע נמצאים בקירבת מקום וזמן כהיטלר וגיבלס אשר עליהם מדבר הראדיו יום־יום, ואף – להבדיל – האבות והאמהות ובני עמרם ובני אמוץ וחלקיהו לא רחקו מאתנו. הם מלווים את צעדיו ושיח לו ושיג לו אתם. מכל שכן שאלהים הוא מציאות קרובה. הוא הכל. מקומו של עולם וזמנו של עולם. הוא אָב ואֵם ושכינה־אחות ושולמית. בחיקו שופכים שיח תפילה. אך אתו יש גם דין ודברים. יש התפרצות. כי יש הדדיות. הוא בוכה בחיק השכינה, והשכינה משיבה בכי אל חיקו. יש חברוּת. אדם עם אלהיו.

דִּמְעֲךָ זָהָב עַל כִּתְפֵי נְעוּרַי נָפַל.

המדובר פה על שירה בחרוזים ובלי חרוזים. אך יש גם פּרוֹזה. יבול משונה. אך יש מסות מעטות וציורים מעטים שהם נפלאים. גם בתלמים אלה נפל זרעו בין מענית למענית; ובעבור ‘הצופה’ לתל־אביב היה מפרסם בגליונות־לשבת רשימות יקרות. למה נפסקו? תיקו.

ועתה נתפרסמו עליו רשימות־שפר. בעיקר ב’מוסף' ל’דבר'. הזכירו בנשימה אחת אתו את ניטשה ורילקה והלדרלין. ובודאי יש מתמרמרים: היאך, הוא ואלה? לאט לכם, מתמרמרים. נחכה עוד חמשים שנה, נחכה עוד מאה שנה. נראה מי יקום אז בתחית־המתים.

לא אאריך. כתבתי עליו בתרפ"א ב’התקופה‘, כתבתי עליו עתה ב’הצופה’. ויש בכלל מסתו של א. קריב כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. – מפאת יובל החמשים קמה ועדה להוצאת כתביו: טשרניחובסקי, ב. כצנלסון, יעקב רבינוביץ ועוד. הלואי שהועדה תצרף מעשה למחשבה. –

[תמוז תרצ"ט]

 

דברים במסיבה

בערב להופעת ספר שיריו

סגנונו המיוחד הנותן ביטוי נאמן לחוויות פנימיות. שיריו הקצרים־העמוקים מלאים רוך נפשי וחיי נשמה. שירתו – שירת יחיד ולא תמיד הוא מובן לקהל. בכלל שיריו שירים עמוקים וחזקים, המרימים את רימון לדרגת המשורר הדתי היחידי בדורנו.

[סיון תש"ד]


המלצות קוראים
תגיות