רקע
ר' בנימין
הלל צייטלין: שלוש פגישות
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

הוא הופיע בראשונה בספרו על שפינוזה בהוצאת ‘תושיה’ והמשיך לכתוב על נושאים פילוסופיים. בתרס“ג הוא מפרסם ב’לוח־אחיאסף' מעין שירים בפרוזה. בימי פולמוס אוגאנדה הוא נעשה אוגאנדיסט נלהב. עם פרעות־אוקטובר בשנת תרס”ה הוא מגיע לשיא בעבודתו הפובליציסטית־האידיאולוגית. את מאמריו פירסם אז ב’הזמן' בוילנה. ספק בעיני, אם במאמריו שכתב אחר כך עבר על השיא ההוא. יעקב פיכמן כתב לפני זמן־מה, כי ברנר הביע אז את חרדת־האומה. אשר לחרדה היתה שותפות־הרגשה לצייטלין ולברנר, ואולם אשר לכוח הספרותי עלה אז צייטלין על ברנר ללא־דמיון. ברבות הימים נתחזק בו היסוד הדתי וקיבל יותר ויותר את הצביון של התקופה האחרונה. ברנר, גנסין וצייטלין היו קשורים קשרי ידידות ואהבה. ואני קרבתי לברנר ולגנסין, אך המגע עם צייטלין היה רופף מאד. הוא היה הסופר הראשון, שכתב עלי רשימת־ביקורת רצינית, היחידי שעמד על קצת החידוש שבמסה ‘מגילת שיגיון’ שלי. רשימה זו נתפרסמה ב’הזמן', וזה הגיע אז ללונדון רק לאולם הקריאה של המסיתים. מה עשה ברנר? סיכן את נפשו והוציא אותו גליון מן האולם שלא ברשות ושלח אותו אלי. אך יחסי אל צייטלין היה בעיקר יחס קורא לסופר. בהגיע אלי דבריו הגיתי בהם, אבל לידי יחסי חברות וידידות לא הגענו. אכן, גם נפגשנו שלוש פעמים, אחת בירושלים ושתים בווארשא, אך לידי שיחה של ממש לא הגענו. לא הספקנו לסלק הצידה את המחיצות החוצצות בין אדם לחברו.

ראיתיו בראשונה בירושלים. לא מלון, לא מסיבת סופרים, אלא חדר פשוט בטעם הישוב הישן בשכונת זכרון־משה. ובאמצע החדר ליד שולחן פשוט יושב יהודי גרמי קצת, בעל שערות צהובות המסתערות על פניו גם מלמעלה וגם מסנטריו, לבוש כמעט בטעם הישוב הישן, נטול כל סממנים של סופר־פייטן־עתונאי. מחוסר כל הופעה של מזורז־ממולח, של ליטוש ושינון, של בדיחה וחידוד, של יפעה וברק־עינים. אלא שבכל זאת העינים הן הנקודה המרכזית באישיות זו. דומה כאילו הן מסתכלות בלי הרף לחלל־העולם, כאילו הן תוהות ושואלות את האדם היושב ממולו: ‘שמא אתה, הזר, תענה על השאלות המציקות, תמצא את פשר־החלום?’ ירושלים, זכרון־משה, חדר פשוט. אור יועם. בחוץ הרחש הרגיל, ופה בפנים יושב אדם כמעט משמים, כמעט קודר בלחץ אימים וחזון. לא נפתח סגור־הלב. מה ששיתף אותנו לפני עשרים שנה כאילו צלל בים־הנשיה. הבלי־הנעורים. ודאי ששוחחנו משהו אלא שמכל השיחה המקוטעת נשאר בזכרון והמה לעתים אחר־כך בלב רק פסוק קצר אחד: ‘אמנם אין זו הפקידה, שאנו מצפים לה, אלא שהיא בכל־זאת משהו מן הפקידה’.

לאמור, פה ישב אדם על מדוכה זו: פקידה, שעת־רצון, אתחלתא דגאולה אשר תלך ותחזק מחר־מחרתים, או שעשועי־מדוחים ויצר־לב־האדם בעלמא. על מדוכה זו ישב ביחידות ובצער והוא הסיק: בנין זה הוא ודאי מתוך שעלה הרצון לפני רבון־כל־העולמים, אלא שכל זה אינו לפי שעה אלא מעין פתיחת דלת קטנה, פתיחת תא, פרוזדור, אפשרות, עוד לא הטרקלין, עוד לא ‘בשופר גדול יתקע’, עוד לא הפקידה השלמה.

בבואי אחר שנים לווארשא, סרתי אל ביתו ושוחחנו שיחת־חולין. ובבקרי אחר כך במערכת ה’מומנט', מצאתיו שם בישיבת המערכת. בשתי הפגישות האלה לא נוסף משהו של ממש. גם בקרן־זוית בביתו וגם ליד שולחן־המערכת נדמה לי כאורח, כזר, כאילו הוא כאן ומחשבותיו אינן כאן. כאילו כל חייו התכווצו בהבעת התהיה והשאילתא שבעינים…

(תש"ה)


המלצות קוראים
תגיות