רקע
ר' בנימין
פישל לחובר: איגרת על סף הששים
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

ידידי־יקירי! היש בימים האלה, בעמדך על סף הששים, פינה חבויה בלבך לאגרת־ברכה עוד אחת? זכות קטנה אחת יש לי ביחסים שבינינו זה עשרות בשנים: לא הרביתי להטרידך, להפריעך, לשדד את עתותיך. לא באגרות ולא בשיחות שבעל־פה. המעט מה שהיה בינינו היה תמיד אל הענין, אם ספרותי־עיוני ואם ענין־שבמעשה ושבפעולה. לא שוחחנו שיחה בטלה. לא אשמנו, לא בגדנו, לא גזלנו ואף לא דיברנו דופי. ואם באתי לעתים בצל־קורתך, בחינת ‘הביאני המלך (מאן מלכי? רבנן) חדריו’, והשרו הספרים הנבחרים, השקולים, רבי־התוכן והעיון אשר בארונות־הקיר ואשר על שולחן־עבודתך, מרוחם גם עלי. אך האם חטא הוא הזקוק למחילה ולסליחה, כי ידבר איש עם בן־דורו אחת לששים שנה מעט דברי חיבה ושלום וברכה? אתמהה. כן, ידידי־יקירי. עודני זוכר את הפסיעות הראשונות, אולי פסיעתך הראשונה בהיכל־הספרות. אלו העמודים המעטים, הסיפורים ב’המעורר' שהיה בהם משהו על אחד־העם. כן, היתה לנו שלישיה משותפת באותן השנים: הרצל, אחד־העם, ברדיצ’בסקי. הם עמדו במרכז. הם היו בעלי כיוונים וגילויים שונים, אבל שלשתם יחד עמדו במרכז. ואתה, בעמודיך המעטים־הספורים ההם, ניסית למצות את יחסינו אל אחד־העם. משנה ראשונה זו משלך לא היה בה עדיין מן ההיקף ומן האופק ומן העומק, שנחשפו במרוצת־השנים במסותיך המהוקצעות. לא נגלית אלינו כעילוי בכיר, הנותן מן השעה הראשונה ממיטב־תנובתו. לא זכית מיד, עם פשיטת־היד הראשונה, מן ההשראה־דלעילא ומחסד־מרומים, מחסד־שבחסד. לא זה היה דרכך. אך עם־כל־זה נמשך כבר אז הלב אל העמודים המעטים, הספורים. משהו חדש הודיע כבר פה את דבר בואו. חדש ושונה. שונה גם מן הטוב אשר הוקרנו וחיבבנו אצל בחירי סופרינו מאז, אצל פרישמן ובריינין – וברנר. משהו Sui generis החדש היה יושר המחשבה, הרגשת־האחריות על הדברים־שבכתב, קול דממה דקה, מיצוי הדין עד תומו, הצנע לכת. לולא דמסתפינא הייתי אומר: היה כאן משהו משיחת בעלי־מוחין ב’שטיבל' בין תפילין של רש"י ותפילין דרבנו־תם. הקרקפתא ללא־תפילין, אך הטלית על הראש והמחשבה צחה, צלולה, מעמיקה לאור שחרית, והדיבור זך, טהור, שקול־שקוף.

כן, ידידי־יקירי! שנינו נפגשנו אז, זה קרוב לארבעים שנה, באכסניה ספרותית אחת, ב’המעורר'. מעין בימה לצעירים, לאלה אשר כרתו ברית־חיים בתקופה קשה עם המלה העברית ועם הספרות העברית. אחדים ירדו כאשר עלו ועקבותיהם נעלמו, אחדים המשיכו כאשר התחילו, ורק אחדים המשיכו וגם עלו וגם עשו בדים ופארות להפליא. ואתה אחד המצויינים שבהם. ארוכה היא הדרך בין אותם עמודים ראשונים ועד ספריך האחרונים. אך זו היתה דרך־הכבוד. תמיד היית בבחינת ‘ואלה מוסיף על הראשונים’. מה שרכשת בפרק־זמן אחד לא שקע אחר־כך בים־הנשיה, במקום אשר לא יזכר ולא יפקד, אלא שימש הכנה למאמץ חדש. הן לא אבייש אותך אם אנחש כי היסוד היה – התורה. ש"ס. הסוגיא לעמקותה. ולהסתעפותה. התמדה המביאה לידי ידיעה והכרה והבחנה. ידיעה הנקנית מתוך ריכוז־הנפש ושימת לילות־כימים. זה היה היסוד, קרש־הקפיצה. והקפיצות היו רבות.

אחת לששים שנה הלא מותר, ידידי־יקירי, להגיד משהו ממה שרוחש הלב: אני משתאה להיקף הקפיצות האלה כמו לעומקן. אתה דן על יעקב ואסרמן באותה התמכרות כמו על אייזיק הירש ווייס. אמנם גם אנו, הפיליטוניסטים־ללא־תקנה, עושים כך, אך מה רב ההבדל! אנו אימפרסיוניסטים. אנו עמא־דפזיזא. אנו מתרשמים ורושמים מניה־וביה. אנו צפרי־דרור, שאינן מקבלות מרות. אנו פותרים את החלום לפי ההשראה. משהו מן האמת יש גם בחבריא שלנו. אבל רק משהו. יש מקום ליחס של ‘כבדהו וחשדהו’. לא כן אתם. כאן יש יסוד מוצק. כאן יש בדיקת־החמרים ובחינת־המזיגה. כאן יש ממתכונת של מדע ומיסורי־המדע. וזהו הפלא, כשאתה עוסק באחד הנושאים נדמה שאין לך בעולמך אלא הנושא הזה. אך מיד באים הנושא השני והשלישי ומזימים את ההנחה הראשונה. אין זאת כי אם לכל נושא ונושא ניתן מן החיבה של היוצר ליצירתו. כן, יקירי־ידידי. כאלה גם אלה, כפיליטוניסטים וכחוקרים, הלא מרגישים בעומק־לבם מעין התבטלות בפני היוצרים בשיר ובפרוזה. גלוי לפניהם וגם כמוס אתם, כי תו־הנצח יחובר אך אל היצירה הראשונית בשיר ובפרוזה. ועם כל זאת יש ממתק היצירה גם במסה המעולה והמזוקקה. ואשר לך הרי אני חושד בך כי על אף קפדנות החקר וחומר ההבעה יש בגנזי־נשמתך גם משהו מן השיר, יש בלוחות־לבבך גם מן הסממן האגדי. אחרת, כמדומני, אי אפשר לכתוב מסה נפלאה כזו שלך על עגנון, למשל.

האדבר גם על ספרך המונומנטלי לתולדות הספרות העברית החדשה? או על ספריך האחרונים? או על שאר עבודותיך? ואני לא באתי לסיים ל’כולהו שבחי דמרא'. אני לא אדבר גם על לחובר האדם, החבר, על לחובר שבשיחה. ודאי: מענין גם ‘האנושי, האנושי ביותר’. הנה אתה עומד עתה על סף הששים, על סף־הזקנה. האפליג בשבח הזקנה? והיא אינה אלא שערוריה עולמית. היטב אשר אמר אנאטול פראנס: האדם היה צריך להברא זקן וכל מה שהוא מוסיף שנים היה צריך להיות צעיר יותר, עד אשר יהיה צעיר כילד קטן ביום היולדו. אך הנעשה אין להשיב. נגזרה עלינו גזירת־הזקנה והיא לא מן הנסיונות הקלים ביותר שבחיים. היא מאיימת בחולשות, במרד האברים והחושים. יש לה רק תרופה אחת אמיתית: אריכות ימים ושיבה טובה. אז יש שהיא נעשית כוס־של־ברכה. אז יש התגברות והתרעננות. אז יש שאתה מרים ביום אחד משא כזה, שמקודם בזבזת עליו חודש ימים. וזאת הברכה אשר לי אליך כיום הזה: זכה־נא אתה בכוס של ברכה כזאת והוסף בדים ופארות לאלה אשר העלית עד עתה!

(כ“ז כסלו תש”ד)


המלצות קוראים
תגיות