[א]    🔗

כשנכנס לוסקין אל חדר עבודתו, מצא את מקורמיק עומד, כדרכו בבית זה ובחדר־העבודה הזה, בפני מסכת מן הש“ס הפתוחה לפניו על גבי הכוננית שליד ארון־הספרים עם החלון הגדול הנשקף על פני הגן, וכולו מרוכז בעיון, עד שאינו שומע את בעל־הבית פותח את הדלת ונכנס. ניגש לוסקין אל מקום עמדו על ראשי־אצבעותיו, מעשה־קונדס, העולה על דעתו כל אימת שהוא רואה את מקורמיק עומד כך מהורהר ומבולבל בחדר עבודתו, להוט תמיד להציץ בספרים הנוראים האלה, בלשונו של הגוי, ועמד על ידו שעה קלה, מבלי שירגיש מקורמיק בכך, מעיין אתו יחד במסכת נזיר, דף מ”ז, ומחקה¹ את תנועותיו, שהן עצמן מעין חיקוי שלא־מדעת לתנועותיו של יהודי בשעת תלמודו, מנסה לנענע את גופו הגדול מטבורו ולמעלה וכל הגוף הגדול כולו נע, כמין בניין גדול המט לנפול², שולח ידו אל פאת ראשו, כמבקש פאה יהודית מעל לאוזנו לשם סלסול אגב עיון מעמיק, אינו מוצאה ומטיח ידו באוויר בתנועת־חרון, שעוד מעט היא גוררת אַלה וקללה באלוהים ובמשיחו. עמד לוסקין אצל הגוי, עלה על דעתו שכך ממש עמד לפני שעות אחדות אצל אדם אחר בעל גוף אף הוא, איש מידות אף הוא, ותמה תחילה מתוך הבושה ואחר־כך מתוך בדיחות־הדעת, שבהעלם אחד הוא מעלה על דעתו אדם חשוב כפרופסור פולנר, רב ומורה־הוראה בישראל, רב לדור ומורה לדורות רבים, וגוי גמור, שיכור ומאוס בתועבת הפוליטיקניות הניו־יורקית כגוי זה, המתקשה בסוגיה קשה בנזיר, דף מ“ז. מתוך בדיחות־הדעת ביקש מחילה במחשבתו מאת הפרופסור פולר שבמקרה אף הוא רב צעיר באמריקה, והרבנים הצעירים באמריקה, להבדיל אלף הבדלות, אין הבנתם בנזיר רבה משל מקורמיק, נעץ אגודלו תחת לסתו השמאלית, ונתן קולו על מקורמיק, כאומר להפתיעו ולהבעיתו: – מה לא נהיר לך כאן, גוי גדול שכמותך? רש”י או תוספות, הא?

– מהרש“א – לא נפתע מקורמיק והוסיף לנענע את גופו הגדול מטבורו ומעלה, כאילו כל הזמן, עד שלא נכנס לוסקין, לא עסק במה שעסק אלא דרך ליצנות בלבד: – הכול נהיר לי בסינית זו שלכם, חוץ ממהרש”א – ומבטא מהרש"א מתרחב ומשתרבב בפיו עוד יותר בכוונת מתכוון לשבש את השם ולהפכו למשהו דומה בצלצולו למהרדזשא, כלומר: נסיך הודי, אותה תמונה נפלאה, שממנה מקורמיק יונק את כל השגותיו ברומאנטיקה, למיום שראה את רודולף ואלנטינוֹ משחק בה ועד היום.

– מהרדזשה? – מחקה אותו עכשיו לוסקין וחוזר ומחקה ומתחיל מתרגש כדרכו אפילו מתוך הליצנות: – מהרדזשה? אינך יודע כבר לבטא את השם מהרש“א? צלם אלוהים סר מעל פניך? גירסא דינקותא שכחת, ובלבד שתעמיד פנים, כאילו כל החידות הישראליות שוב אינן מעניינות אותך? אסור לגלות ללוסקין, שעדיין אותיות מחכימות אלו מגרות את חכך לא פחות מיין נסך! אסור לגלות ללוסקין, מה שהיה גלוי וידוע לכל בר־בי־רב יהודי ברחוב קלינטון, שפרדי מקורמיק אינו רוצה ללמוד בבית־הספר של אבא מקברייד והוא מתאווה להיכנס דווקא אל ישיבת רבנו יעקב יוסף, ראביי דזקייקוב דזשוסף סקול, שפרדי מקורמיק יום אחד מתגייר – כך, חותך לעצמו, ולומד רש”י ותוספות ומהרש"א? שכחת, ראש גוי שכמותך? שכחת, שהיית מוכן ומזומן לחתוך חתיכה הראוייה להתכבד?

– יותר מדי ראוייה היא להתכבד, לוּא – נכנס מקורמיק לתוך הטון הקל אף הוא: – ולפיכך חבל לחתוך, ח־ח־ח־… – אך עיניו עדיין חוזרות ונפנות אל הפינה אשר עם החלון, מקום שהמסכת נשארה פתוחה על גבי הכוננית והוא אינו יודע לקבוע את הטוֹן הנכון לדבריו, כשלוסקין תופס אותו עוד הפעם ועוד הפעם באותה הצצה גנובה שלו במסכת הפתוחה: – אותיות סיניות אלו, לוסקין, משגעות את האדם… רוצה אתה להבין כלום, לתפוס משהו, והן מסתכלות בך, תמימות כביכול, כל אחת קוביה קטנה, ברורה ומסויימת, כל אחת קופסה קטנה, ברורה ומסויימת, והן אוצרות כל מיני סודות, לעזאזל! כל מיני סודות שאין פלוגת הבלשים שלנו כולה באולם־העיר מפענחת אותם. ואתה באמת יכול לקרוא אותן, כלומר: לפענח את הסודות שבהן, לוּא? אחת אחת הרי גם אני יודע לקרוא יהודית… את האותיות אני מכיר, להבור הברות³ אפילו אני יודע לפרקים, כגון שעה שאני חוזר הביתה ברכבת־התחתית ואיזה יהודי, מן הוותיקים, מן הקוראים עוד אצלכם את ה’פוֹרברטס' פותח את עיתונו לכל מלוא רוחבו, דרך יהודי, נו, נו… אל תיטרף דעתך עליך, כלומר: אל תכעס… מי כמוך יודע, שכל עצמי חצי־יהודי אני. כיצד היו קוראים לי ה’שקצים’ליך בבית־ספרו של אבא מקברייד? לא פרדי מקורמיק, אלא שיני⁴ מקורמיק: שיני! מה אתה עושה כאן בין ‘גויים’? שיני, מתי אוכלים ‘גפילטה פיש’? ואתה חושד אותי בשנאה ליהודי זה, היושב ברכבת התחתית כבטרקלין שלו בהוֹנטס־פּוֹינטס, פורש את ה’פוֹרברטס‘, להנאתו ולהנאת הבריות, שכניו מזה ומזה, ואני אחד מהם, ואני קורא עמו ב’פוֹרברטס’, מאבּק תמיד את ידיעותי באותיות העבריות, והובר הברות ומבין משהו: הו־ו־ב־א־א־ר קל־א־א־י־ב־ט זיך לו־ו־י־פע־ע־ע־ן וו־א־א־יי־ט־ע־ע־ר, ‘הואווער קלייבט זיך לויפען ווייטער’, הוּבר מתכונן לרוץ שוב, בלשון בני־אדם, שוב מעמיד עצמו לבחירות. ובכן, ישבור הוא לעצמו רגל! אבל יודע אני לקרוא יהודית – ומה טעם איני מבין כלום שם… באותם הספרים?…

 

[ב]    🔗

אותו הפחד, הממתיק את דינו עצמו בארשת־מה שבבדיחות־הדעת, פשה שוב בעיניו של מקורמיק, כשהוא נפנה ואינו נפנה אל הכוננית, שמסכת נזיר, עדיין פתוחה, מונחת עליה וכשהוא מעביר את מבטו אל פניו של לוסקין, עיניו מיד שחות והוא כאילו נרתע קצת לאחוריו, דומה: משהו מאותו סוד נורא שבאותיות המרובעות מציץ בו מפניו של לוסקין. ‘וראו כל עמי הארץ את שם השם כי נקרא עליך ויראו ממך’, עולה פסוק על דעתו של לוסקין ומיד הוא תופס, מה טעם ישראל שבאמריקה ובכל הארצות כולן צפויים לסכנות גדולות יותר משהיו צפויים כל ימי עולם, עכשיו שנתמעטו הדורות, ותורה חלילה הולכת ומשתכחת מישראל, ושם אלקים מטשטש בפניהם של ישראל ואין אומות־העולם שוב יראות מפניהם. לא איש הוא מקורמיק שיכניס אותו לוסקין בעבי־הקורה של ענייני־ביתם של יהודים, עניינים שביניהם לבין עצמם וביניהם לבין המקום: הללו יש בהם משום אל תגידו בגת. וכבר צווח לא אחת על מנהג חדש זה שבא למדינה ורבנים מישראל, כלומר: ראבייס לטמפּליהם ולגוניהם, נותנים ידם למתוקנים שבהם, לכמרים וסתם דורשי שלום ואמת שבתוכם והם מתכנסים יחד באותו בית־היראה, בבית־הכנסת של הולמס האוּניטארי ובהיכל־החסד של אותו רב מג, המשחק הגאון, המעיר ומעורר את האהבה עד שתחפץ בלבן של מטרוניות ישראליות בראשון בשבת מדי שבוע, מגיע דרך לבותן של מטרוניות ישראליות אל כיסיהם של פטרונים מישראל ועושה מעשה צדקה וחסד בחינוך ובציונות ובסתם מוסדות של תורה ותרבות והשכלה בממונם של ישראל, הבא לידו על טהרת הקודש, מתוך עבירה על לאו כתוב שבתורה, ‘לא יבוא אתנן זונה ומחיר כלב אל בית השם’. מתכנסים יחד רבנים וכמרים ודורשים! במה? בענייני ישראל הם דורשים – וטומטומים הללו משלנו, רבני־סרק אלו אינם חולים ולא מרגישים, שכל זמן שכמרים הללו אינם באים לטכס עצה עמהם בענייני קהילות שלהם, של אפּיסקופליים ושל מתוֹדיסטים ועוד, ירבו ויפרו, עד שתתגלה האמת האחת הטהורה ליושבי תבל ויכירו בדת־האמת האחת, זו שלא תחליף ולא תמיר ומקדם קדמתה, ורצון שוכני סנה. כל זמן – טוען לוסקין – שכמרים הללו אינם גומלים חסדם עם הרבנים השוטים שלנו ואינם שואלים בעצתם בענייני־ביתם הם, אסור להם, לצעירי־הצאן הללו, המעמידים את עצמם רועים ומנהיגים לציבור, והציבור, עולם־גולם, סובלם ואינו דוחם ומסלקם, אסור להם לגלות את מומיהם של ישראל אפילו לעיני אוהבים נאמנים כהולמס זה האוּניטארי וכאותו רשכבה"ג של האפּיסקופלים, פוֹסדיק.

טוב שבגויים, ויהי זה הוֹלמס או פוֹסדיק או סתם מקורמיק, שנתחנך בין יהודים ויודע אידיש ויודע קידוש של שבת בעל־פה והוא סתם שיכור ומנוול אוהב את הבריות, שאינו עשוי להזיק זבוב על הכותל, טוב שבגויים גוי הוא, ואם אינו שונא – ערב־שונא הוא תמיד ולשונא אין אדם מגלה את נגעיו בדרך הטבע. ועד שהרהורים אלו מתערבלים חיש־מהר במוחו של לוסקין, תוך כדי אותם רגעים מועטים שהוא צופה במקורמיק, המגנב מבט נפחד כלשהו מן המסכת הפתוחה אל פניו של לוסקין, ומפניו של לוסקין אל המסכת, חושב לוסקין שכדאי בכל זאת לזכור את הרעיון הזה על פירושו האמיתי של אותו רעיון על התורה, שהיא שומרת ע לישראל, כלומר: התורה, רוח ישראל סבא, כל זמן שישראל עוסקין בתורה, ממילא מגלפת גילופיה, חורתת אותותיה בקלסתר פניהם של ישראל ואנפּהא נהירין בנהירו עילאה, ואומות־העולם שקלסתר פניהם באותו האקלים ממילא אחר הוא, אחר מפני שתורתם אחרת ויראתם אחרת והרהורי מצוה ועבירה שלהם אחרים, תמיד רואים מתוך כך את ישראל כזרים והם יראים מפניהם.

– רצונך לטעום קצת מן האיסור, מקורמיק? בברכה, כיהודי טוב! שאם אתה שותה כיהודי שוב אינך שיכור, אלא שותה לחיים בברכה לפניה ובברכה לאחריה ופניך שומרים את רשמי הברכה ואינם שומרים ממילא את רשמי הכוס ומה שבתוכה. רצונך לשתות כיהודי שלעולם אינו שיכור, כידוע…

– אף אתה, לוּא – משיב מקורמיק אגב נטילת כוס של יי"ש ‘ישר’ מידו של לוסקין: – אף אתה סבור, ששבחו של יהודי אתה אומר בפניו של מקורמיק, כשאתה מספר לי שיהודי אינו משתכר עולמית? פיקח שכמותך מה מדבר שטויות שכאלה? ובפרט אל מקורמיק, שגוי הוא ואף־על־פי־כן לא גוי סתם, אלא מיוחס, מיוחס גדול, כידוע לך – קודם כל, חצי יהודי, כידוע לך: מודה אני, שייני חני… שנית, אף יחוסי האירי לא יחוסו של סתם קבצן ירוק באמריקה הוא: הרי תודה לי, שאם עמך נטל תשע מנות מעוגת־התפוחים ששמה ניו־יורק – בכספים, בנכסים ובמשרות, הרי עמי, עם אָרין נטל כמעט את המנה העשירית כולה כמעט לעצמו… כולה כמעט: נהגים בקרונות החשמל, נהגים ברכבות התחתית והעלית, פקידוֹת, זבניות נאות ופנקסניות נאות, המשמשות תמיד את נותני לחמן ושיקויין בכבוד גדול ובנאמנות של אשה אירית, בת אָרין כחולת־עיניים ושחורת־השיער… נו, ושופטים ושוטרים – דבר מועט הם? סליחה, סליחה… נניח, שבבית־הדין עמך דוחק את רגליו של עמי, ולא רק בעורכי־הדין, שאתם מגדלים שישים בכרס אחד בכל דירה שבכל בית בן עשרים דירות מרבבות הבתים שבברונכס ובברוקלין, לא רק בעורכי־הדין, נאמר, לוּא, אלא גם בשופטים… כן, נניח, שגם את משרות השופטים אתה מוציאים מידנו – השוטרים שבניו־יורק, זרזירי מותנים הללו, בחורים כארזים הללו, לפחות עדיין שלנו הם: שופטיכם מוציאים את פקודות המאסר נגד האיטלקים והכושים ושאר הירקות שבשבעים אומות שבניו־יורק ושוטרינו אוסרים אותם, שוטרינו עדיין, ומשלכם אין פרץ ואין צווחה שם עדיין – וי, וי, אין מכניסים יהודים למשטרה! אקסטרא! פורברטס ספּשיל אקסטרא! אנטישמיות בעיריה! אין מכניסים יהודים לעיריה! שמעת כגון זה מימיך? חייך, שלא שמעת, וחיי וחי מוֹזס, שלא תשמע… כלומר: אותה חלוקה נאה של ניו־יורק קיימת ועומדת עוד הרבה ימים: האיטלקים והכושים ושאר הירקות שבשישים ריבוא שלנו, מספיקים לשוטרים האירים את אסיריהם ולשופטים היהודים את נתבעיהם ונדוניהם בבתי־הדין שבניו־יורק… עדיין, אני אומר, ואולי לעולם ועד אני ולוסקין נשארים שותפים, לא רק במקרקעים, אלא גם בשופטים ושוטרים – ושותפו של לוסקין לא ייתכן שלא יהיה אדם מכובד, בעל בעמיו, ואפילו גוי הוא, ואפילו איירישר… ומה לך שאתה מכבדני בכוס קטנה שכזו, שבתי, אם לא בתך, לוּא, בהילולות, ובחינגאות שלהּ, ודווקא עם בחורים משלכם, עם מועמדים לבחינות־המשפטים ולמשרות שופטים לאחר־כך, במשתאות הללו שהיא קוראת להם ‘מסיבות־רעים חמורות לחביקה ולנשיקה’ – בתי, אני אומר, היתה נעלבת, אילו כיבד אותה בכגון זה אחד ממחבקיה וממנשקיה החמורים, איזה מועמד, בעוד עשר שנים, משגדלה כרסו ושערותיו נשרו ושיניו בפיו רובן זהב, לשרת מעלת כבודו השופט רודף־שלמונים.

סוף־הדברים, שאינו מכוון כל צרכו לראשיתם, מפתיע את מקורמיק יותר משהוא מפתיע את בעל־הבית, את לוסקין. דווקא לוסקין יורד לעומק דעתו של מקורמיק, כשהוא מתחיל מתבדח, כביכול, על חשבונם של אירים ועל חשבונם של יהודים ואיטלקים ושאר ירקות שבניו־יורק מרובת־העמים והלשונות. אי, מבין לוסקין פירושם של דברים הללו, שהוא שומעם מפיו של מקורמיק ומפיהם של שאר גויים שכמותו, מקורבים אצל יהודים, שותפיהם לעסקים ולעסקי פוליטיקה שבעיר, של המדינה, מדינת ניו־יורק, ושל הארץ כולה, ואף־על־פי־כן אין קרבתם אצל היהודי לעולם קרבה שמה ואין שיחתם עם יהודים, מחוץ לעסקי־פרקמטיה, לעולם שיחה־שלמה – רוה, נובעת, תוכה כברה וברה כתוכה – אלא תמיד עשוייה היא נקבים נקבים, חלולים חלולים, שכל אחד מהם עלול להיפתח פתאום יתר על המידה או להיסתם פתאום יתר על המידה והגוי האמיתי, הרשעות, כפי שהיה אומר ידידו האחד הטוב מבין היהודים, מי שלימדוֹ אנגלית בשיעורי־הערב באדיוקיישונל אלייאנס, גחים ויוצאים אם בהרחב הדיבור הפורץ לפתע כל סכר וכל גדר, ואם בצמצום הדיבור מאחורי אותן שפתיים דקות וקרות, שפתיים של גוי, שמתחילת ברייתן לא נוצרו אלא לחרף ולגדף אדם מישראל.

ומתוך שלוסקין יודע ומכיר דרך שיחתם של גויים בניו־יורק אל היהודי ומכיר בזהירותם, שיש בה תמיד מאותו פסוק ‘ויראו ממך’, ואפילו לא נשתייר בפרצוף היהודי אלא רישום של רישום של שם אלקים מחוק ומטושטש, חס ושלום, נהנה הוא לפרקים בשיחתו עם גוי, כדרך שהוא נהנה הערב בשיחתו עם מקורמיק מזהירותו של זה ומפחדו! ומעצם השנאה הכרוכה וגלומה בעצם פחדו וזהירותו! מתייגע הוא להלבישה חכמה וערמה, בעיקר ערמה שאין החכמה שוכנת אצלה, וסופו, עד שהוא מערים ומתחכם, הוא מכסה טפח ומגלה אמתיים וחצי ומתחיל מטליא טלאי על גבי טלאי ומבחין בכשלונו ומסתבך ומתבלבל וגומר בצחוק או בבדיחה גסה ואפילו על חשבון אשתו ובתו, כגון מקורמיק זה, המיוחס, שותפו ממש במקרקעים ובירושת־אבות זו ששמה ניו־יורק וחילקוה יהודים ואירים ביניהם. ולפיכך מוזג לו לוסקין למקורמיק כוס שנייה, דווקא גדולה, מן הכוסות המזומנות לשתיית־רעים כגון זו, הנשברות אצלו תריסרים תריסרים לשנה מתוך שעוסקין בפרקמטיה ובפוליטיקה עם גויים, עם אירים יודעים לברך ‘שהכל’, וכשהוא מגישה למקורמיק שוב אינו דק עמו בנימוסים דיפלומאטיים, אלא אומר לו ברור:

– עד שאתה צודק בהחלט, בחור זקן, שאתה מתרעם עלי ועל כוס־נשים זו הראשונה, אינך צודק בכמה וכמה דברים אחרים תנא ברא שלי…

– תנא מה? – מעגל מקורמיק את עיניו בפחד מעושה, עד שהוא לוגם מחצית הכוס: – זו לא למדתי בבית־מדרשו של דושייקוב דזשוסף…

– הרבה דברים לא למדת שם, בחור זקן, ואחד מהם הוא, שפתח בכד וסיים בחבית אינו דרך דיבור של בני אדם, משנה ברורה אינה. קפּיש?…

– ארור אני ומקולל, אם תפסתי כלום – והראש נרתע לאחוריו רתיעה קלה שבשיהוק שאינו בא לידי גילוי תיכף לאחר לגימה גדולה שאין עמה קינוח: – סליחה… שמא יכול אתה לתת לי פרוסת לחם… סליחה! לא השגחתי, שהגברת לוסקין הכניסה לכאן טס מלא וגדוש ‘גורי־כלבים חמים’ הללו, תוצרת ‘עברית לאומית’… אם בשופטיכם ובעורכי־דינכם אתם מתגאים, בנקניקים ‘עברים־לאומיים’ שלכם על אחת כמה וכמה שאתם צריכים להתגאות, ח־ח־ח…

 

[ג]    🔗

ושוב לוסקין אינו יודע אם מקורמיק זה כבר הספיק להתבסם ובאמת שכח את היהודים ואת היהדות ואין לפניו אלא יי"ש אסור זה ונקניקים הללו, שכבר נצטננו ואף־על־פי־כן הוא כורכם לאחד אחד, חיש מהר בזה אחר זה, בפרוסות הלחם הרך ובאניצי הכרוב החמוץ ובולעם ללא לעיסה כמעט, בטחינת שיניים פזיזה וקלה, כאילו שומשומין בפיו, או שמא אין לו אלא אמתלא יפה להשתמט מן העיקר, מן הדברים המרים, דברי־בלע, רשעות של גוי, שהתחיל אומרם והפסיק. עצבות יורדת עליו, על לוסקין, לפתע פתאום: דומה מצטער הוא ואינו יודע ברור על מה הוא מצטער. הרגשה קשה היא, שלא שמע מפי הגוי כל מה שהיה בפיו להגיד לו, שמתוך כך אינו מספיק להעמיד את הגוי על טעותו, להילחם מלחמת־מצוה על כבודו של ישראל, שהגויים מחללים אותו תמיד, והרגשה קשה הימנה היא זו, שהוא דווקא מתאווה לשמוע מפי הגוי את הרשעות שבפיו.

דווקא! יותר משהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק: יותר משהגוי רוצה לדבר דברי־בלע ואינו נועז, היהודי מתאווה ומשתוקק למנת החרפות והגידופים שישמיעו. אף הוא, לוסקין, שאין בו כלום מן ההתבטלות בפני גוי גדול וקטן, הן מפאת השאיפה להתבוללות, להיות ככל העמים בית ישראל, הן מפאת הלאומיות הצרופה מבית־מדרשו של אחד־העם ומבית־מדרשו של הפרופסור פולר, זו אשר אין עיניה ולבה כי אם אל הטוב ואל העמוק שבנו, שבו ובו בלבד אנו ראויים למעט שזוכה לו כל בעל־חיים על הארץ, מעט חיים ומעט אור ואוויר לנשימה – אף הוא בעצם, כטסי זו שלו כלומר: אשתו המפחדת מפני העיניים הכחולות־האפורות של עכו"ם, אינו מתכוון במחיצתו של גוי אלא לבחון ולבדוק אותו מאה פעמים ואחת בגלוי ובהסתר־פנים, כאדם הנמשך תמיד לחטט בשן הכאובה, מיראה בלבד שמא לא ישלוט הגוי ביצרו והוא מטיל מרה ביהודי והיהודי נהנה, הוא לוסקין היהודי והוא הנהנה: אשרי! הגוי שונא אותי! הגעתיך, ערל שכמותך! נפלת בפח – ושוב אינך מתפתל ומתחכם לעומתי: אף אתה שונא אותי. ומתוך שלבו מתחמץ בקרבו ואינו יודע ברור על מי ועל מה הוא אינו שוקל הרבה בדעתו ושואל ברצינות־פתאום שבפנים וביבושת שבקול של יושב בכסא־הקפיצים שבמשרד:

– לביקור־ערב הפעם מה זו עושה, מקורמיק?

– סליחה? – מתנצל מקורמיק דרך שאלה, כאינו מבין, ולוסקין חש בו שנדהם: – כלומר: מה זה באתי אליך?… ולמה לא? – הוא מסיים בדרך דיבור קייקי⁵ כלומר: של יהודי ירוק במזרחה של ניו־יורק – וי נט?

– באמת מקורמיק, במה אוכל לשרתך? – עדיין מתאמץ לוסקין להמשיך באותו טוֹן קר וכבוש שבאיש־העסקים.

– תיכף, תיכף – כח מקורמיק כיחות מקוטעות אחדות בעומק גרונו ופיקתו מתבלטת לפתע בצווארו השמן והאדום: – תיכף, תיכף, תנני לבלוע רוקי, לוּא! מה זה עקצך פתאום? מה עווית תקפתך פתאום שאתה רוצה לשחוק אותי כך?…

ומתוך שהגוי נראה בעיניו כמיתמם, כמשחק תפקידו של ליצן ואיש־רעים, מתברר לו ללוסקין כאילו מתוך הארה עליונה, שמקורמיק מתאמץ להרחיק את עיקר השיחה כל כמה שהוא יכול. שהיה רוצה לדחותה, עד שישתכרו שניהם, עד שישתכר הוא עצמו, לפחות. ומתוך כך, מתוך אותה הארה עליונה עצמה, כבר יודע לוסקין לשם מה בא אליו הגוי בערב זה, והוא חוזר ומהממו בשאלה ישרה:

– בעניין טוֹלי באת, מקורמיק? על טולי ועל פעולותיו באוניברסיטה אתה רוצה לדבר עמי?

– דזשי הויסקרס ומוזס הקדוֹש! – ספק משחק ספק נוהג מקורמיק בכובד־ראש, כשהוא מקנח את הזיעה המדומה מעל מצחו הזרוע כתמים צהבהבים, קולוניות של נמשים: נמיה אתה, לוּא, יהודי פיקח אתה, בחיי! ולמה אינך מעמיד את עצמך לבחירה כקומיסיונר של מחוז ברונכס או אפילו כראש־העיר, לוּא? בחיי, יהודי פיקח אתה! ואיך זה ניחשת?

– אבל ניחשתי?

– הן ולאו, כלומר: עד שאני בא להגיד לך ברור, מה שאיני יודע ברור, אתה בא ומברר לי לעצמי, שהכול ברור לי בעצם…

– שמע־נא, מקורמיק – ניגש אליו לוסקין ועומד ממולו ממש, טבורו מול טבורו, והוא מרגיש כאילו גבהה קומתו מתוך גישה זו ומתוך עמידה זו, כאילו לא מקורמיק הוא שראשו וכתפיו גבוהים ומתנשאים עליו ככתפיו וכראשו של הור־ההר על גבי הר ננס, אלא להיפך: – שמע־נא⁶, מקורמיק… בחור חביב אתה ואורחי אתה… ואף־על־פי־כן איני רוצה, שתדבר אלי בעניין זה, כלומר: בטוֹלי ובפעולותיו… אין זה עסקך ואין זה עסקי…

מקורמיק שורק שריקה אחת קצרה וחשאית, כאומר: כוליה האי? ואחר כך הוא מכרבל את לשונו בלחיו השמאלית. נועץ יד שמאלו לתוך כיס־שמאל שבמכנסיו לאט־לאט, כמתוך ישוב־הדעת, ומניף לאט־לאט את אצבע יד ימינו ומנענעה בפניו של לוסקין:

– אפשר, לוּא, לא עסקי הוא זה, אבל ברי לי במידה מספיקה, שעסקך הוא ועתיד אתה להתעניין בו יום מחר על כורחך, כשמישהו כופה אותך עד שתאמר: עסקי הוא… והרי פיקח אתה, לוּא, ומוטב⁷ שתקדים בכגון אלה מרצונך משתאחר לקבלם בעל כורחך…

אצבע ימינו של מקורמיק, הקצרה כמגודמת והיא מצומחת שיחי־שערות עבותים וצהובים, שלושה שיחים בשלושת פרקיה, מתנופפת בעצם מעל לראשו של לוסקין, וכדי שתהיה כמתנועעת בפניו ממש, רואה מקורמיק את עצמו אנוס לכוף את קומתו קצת. מתוך כך כביכול חש לוסקין, שקומתו שלו נגרעת, חוזרת לקדמת גוציותה – הוא הננס ומקורמיק⁸ הענק ולא להיפך, כפי שנדמה לו זה עתה, והוא בורר לו לשון של בדיחה, כשהוא רומז לגוי שנוּצח, כלומר, שניצח הגוי.

– ירה! – הוא אומר בקלות, הנשמעת קלה יותר על המידה באוזניו אף הוא: – כלומר: פתח פיך ויאירו דבריך…

– אבל בלי כוס ביד לחזקני ולאמצני אתה עשוי שוב לעלף את חושי, לוּא…

– אה, סליחה, סליחה – מגיע עכשיו תורו של לוסקין להתבלבל, כשהוא ממלא כוס שנייה גדולה למקורמיק והוא עצמו אינו יודע, מה טעם הוא מתבלבל. וגבר ישראל, וגבר עמלק, וגבר ישראל, וגבר עמלק – מסתחרר פסוק מקריאה של פורים במוחו והוא חושב שאם לא קיימו ישראל מצוה אחת מכל המצוות הכתובות בתורה, הרי זו מצוות תמחה את זכר עמלק. ואותה לא קיימו, משום שאי־אפשר לקיימה. עמלק לא תחת השמים הוא שיהא סיפק בידם של ישראל למחות את זכרו מתחת השמים, אלא בלבם של ישראל הוא, בדמם ממש, ומשהו בלב, בבשר ובדם ממש, אינו נימוח ואינו נמחה. וזהו מה שרמז הכתוב באמרו תמחה את זכר עמלק! תמחה את עמלק אין כתוב כאן – זכר עמלק כתוב, וכאן רבון עולם, הטלת על ישראל מצוה שהיא דווקא מובנת מאליה, מסתברת ומתקבלת על הדעת מאליה, שלא כשעטנז וכאכילת חזיר וכיוצאות בהן מצוות שאין טעמיהן מפורשים ואף־על־פי־כן ישראל מקיימים אותן מדור דור. ואין בידם לקיימה, משום שעמלק בלבם הוא, בבשרם ובדמם תמיד חשים הם בו וחוששים מפניו, תמיד חולים ומרגישים בו ומבקשים קרבתו שלא לשמה, שלא לשם קרבה בלבד, ולשמה, לשם הקרבה, ולשם האהבה והאחווה והריעוּת בלבד.

ועד שהמחשבות הללו מסתחררות במוחו ופניו משתלהבות כאילו מפקפק, אם אמנם אין מקורמיק צופה ורואה באיצטגנינות שלו הרהוריו של יהודי במחיצתו של גוי מה הם, ואפילו באמריקה, ואפילו לוסקין הוא היהודי, שאלפי גויים חיים מפיו, מפיו ממש, ברצותו מאריך ימי עבודתם אצלו ואצל אחרים וברצותו מקצר והם באים ומתחננים לפניו: עשה למען תינוקות! – אפילו מקורמיק זה הגוי תלוי הוא בלוסקין זה כעשרים שנה וכל גדולתו זיו רחוק של אורו הגדול של לוסקין בחיי־הכספים ובחיי־הפוליטיקה של המטרופולין – עד שהרהורים רעים אלו משתלבים ומצטנפים בו כבמין מחול של יהודים שלובי־זרועות והולכים בזה אחר זה במעגל הוא נזכר פתאום בדרך עמידתו של אביו לפני הסטאנובוי⁹ בעיירתו ברוסיה הלבנה: גבוה וראשו מגולה, ונראה כעור ביותר מתוך שהוא מגולה וגזוז כולו ושתי פיאותיו, ואף־על־פי שהן דקות וצרות, מתגלות פתאום כשני זנבות מודבקים לו משני עברי ראשו, והסדק שבסיורטוק־של־שבת שהוא לבוש בחול מתפלג ומתרחב, כשהוא עומד עמידה שיש בה משהו מן הקידה והיא רומזת גם על האפשרות שהיא הופכת השתחוייה, בשעת הצורך, לכשירצה כבוד השר. וצלחת מלאה כבד צלוי של אווז ושביסקי־אווזים בידו של אבא, מושטה בהכנה גמורה לכל שעת רצון מצדו של הסטאנובוי, שאינו משגיח בה לעת עתה, אלא מחזיק את הכוס בידו, שפמו הארוך סרוג טיפות אחדות, הנחרזות על גבי השערות כעין נטיפות־בדיל, כל אחת בולטת בפני עצמה, ולעת עתה אינו שותה ואינו לוגם, אלא טועם קימעה, מטביל שפמו מדי פעם בכוס ומדבר אל אבא דברים שאין לייזרל מבין אותם כל צרכם, אלא שכפי הנראה אין כל רע בדברים הללו. שכן אבא רוצה לחייך ואינו מעיז, והמתיקות שבפניו כמתיקות פניו אגב שמיעה של מגידות מפי מגיד אורח הנקלע לעיירה אחת לשנתיים, והסדק שבסיורטוק מתפלג ומתרחב וחוזר ומצטמק, כמין פה גדול ורחב המתכוון לומר משהו ואינו מעיז, והפיאות הצרות והדקות, שבדרך הטבע, בנוהג שבכל יום, אינן נראות כמעט, מתבלטות בשני עברי הראש הגזוז ומבליטות את חורי הלחיים ואת הכיעור המשונה שבראש מדולע זה, הגזוז והמגולה. וכשלוסקין מושיט את ידו אל הצלחת המלאה כריכים של בשר מעושן וגלוסקאות וכרוב חמוץ, ועוד מעט והיד נוגעת בצלחת, על מנת להושיטה למקורמיק, היא נרתעת פתאום מאליה, בו ברגע שדמות דיוקנו של אביו נראית לעיניו בדרך עמידתו לפני הסטאנובוי שבעיירה, והוא מצביע על הצלחת למקורמיק ואומר לו;

– התכבד! אם כבר שותה אתה, מותר לך גם לקנח…

 

[ד]    🔗

– בוודאי נתכבד, ובוודאי נשתה וגם נקנח! – משיב מקורמיק בצלילי־קול מורחבים ומשורבבים ובלשון רבים ודעתו זחוחה עליו: – הרי זה העיקר, לוּא, שנדע לכבד וגם להתכבד… ואפשר, זוהי רעה חולה אחת בכם, היהודים, שלכבד אתם יודעים ולהתכבד משל אחרים אינכם יודעים. גאוותנים אתם, היהודים, לוּא, ואתה הלא ידעת, שאין בי כלום משנאת ה’גוי' לישראל… אתה ידעת… כל ימי גדלתי בין היהודים, חצי־יהודי קראו לי השקצים בשכונה, ואין זה מענייני סתם לפגוע ביהודים: מה הנאה היא זו? מעולם לא הבנתי, ובפרט בביתך, בחור זקן, ובעיקר העיקרים אגב כוס וכוסות וכורכין הללו, שהכינה הגברת הקטנה בעצם ידיה… לא, לוּא, אין בי כלום משנאת ה’גוי' ליהודי, ואף־על־פי־כן אני אומר לך: רעה חולה אחת יש בכם, שאתם נכונים תמיד לכבד ואינכם נכונים להתכבד, נכונים תמיד לתת, לעזור, ולא לקבל, להעזר…

– שיכור אתה, מק! אינך יודע מה אתה סח: היהודים אינם יודעים לקבל, לקחת? שאל גוי קטן ראשון בחוץ, לא בביתי, ויגדך…

– אי, אי – מנענע מול פניו מקורמיק את כף־ידו הפרושה, כשאצבעותיה מלוכדות ואגודלה כפוף מתחתיה, ופיו הלועס משני צדדיו כאחת רחב, כלסתותיה של צפרדע נושמת בתוך הביצה, עושה שתי שליחויות שבלעיסה ובדיבור באמונה ובזהירות יתירה, שיניו נוקשות לשמע האוזן והמלים ניתזות מפיו מהוקצעות ורטובות במקצת: – אי, אי, לוא, טועה אתה! גוי קטן אפשר אומר אחרת, אבל לא גוי גדול שקצת חומר האפור לו בקדקדו, ועל כל פנים גוי גדול שכמותי, שהרבה בליטות לו בגולגלתו וחלוליהן של בליטות הללו מלאות הרבה חומר האפור, ממה שקוראים מוח שכל… וגוי גדול שכמותי, לוּא, אומר לך מה שבעצם יהודי פיקח שכמותך יודע – שיהודים אוהבים ליטול בפרקמטיה ואינם אוהבים ליטול לשם הנאה בלבד… יהודי נוטל תמיד מה שמגיע לו, ובלבד שלא יהא בכך משום מתנה, מטובת־הנאה… לא? אינך מאמין! שוחד מי לוקח? שופט יהודי או שופט גוי, הא? ואילו כספים לשם בניית בתי־כנסיות של גויים, של קאתולים ושל באפטיסטים, ואפילו של שחורים שלעולם אינם יודעים מה הם: באפטיסטים, אוּניטארים או שומרי־שבת, לעזאזל, מי נותן? לא יהודים שלכם? ואתה בעצמך, לוּא, כלום לא תרמת, ותרומה גדולה תרמת, לבדק בית־היראה העתיק שבבית־הקברות בשכונת־הבורסה? כן, כן, עניין היסטורי, תאמר לי, ולא עניין של בית־כנסיה¹⁰, אבל קצת מבוסם אני, לוּא, ואני אומר לך את האמת: אם כך אתה אומר, אינך אלא בדאי. נתת כדרך שיהודים אוהבים לתת, כדרך שכולם נותנים להקמת בתי־הכנסיות של נוצרים ובתי־מדרשות ואוניברסיטאות של גויים ואיצטדיונים של ספורט לגויים ומוזיאונין ובתי־חולים ומוסדות של הצלב האדום ושל צבא־הפדוּת… נותנים, תמיד נותנים, עד שאינם מתבקשים הם נותנים, נעלבים שאין פונים אליהם, וכדי לעכב את העלבון, הם מזדרזים ומקדימים ומרגיזים את הגויים בתרומותיהם הגדולות, שכן הללו מחייבות גם אותם, את הגויים. תמיד, תמיד ראשונים אתם בהלכות כיבוד, תמיד מכבדים, לא נתבעים ונותנים, נעלבים כשאינם נתבעים ונותנים – ואילו ליטול אינכם יודעים: היכן בתי־הכנסת משלכם, ממאות ואלפים בתי־הכנסיות שבניו־יורק, שתרם גוי משלנו להקמתו? היכן בית־חולים אחד, בית־ספר, בית מושב־זקנים, וכיוצא באלה מוסדות של תורה וצדקה וגמילות־חסדים שלכם, הממלאים את ניו־יורק על חמשת מחוזותיה ומתפשטים והולכים עד ליוֹנקרס ועד לנפּירה, היכן מוסד אחד מאלפי המוסדות שלכם, שתבעתם גם אותנו, את הגויים, שנתרום איש כנדבת לבו להקמתו ולהחזקתו? אין גם אחד, לא תבעתם ואינכם תובעים וזו רעה חולה בכם – תמיד מכבדים אתם ואינכם מעיזים לתבוע כיבוד עצמכם כנגדו, מכבדים ואינם מתכבדים. וזו רעה חולה שבכם, אומר לכם מקורמיק, הוא מקורמיק שגדל בין היהודים כל ימיו והשקצים שבשכונה היו קוראים לו חצי־יהודי, פּיני מקורמיק, והוא יודע ומכיר אתכם כפי שאתם יודעים ומכירים את עצמכם ויותר משאתם יודעים ומכירים את עצמכם, שכן אתם רואים עצמכם תמיד בעיניכם שלכם, בעיניים־של־יהודים פחדניות ומטייפות לצדדין ובורחות מן האמת, והוא מקורמיק ‘גוי’ הוא אף־על־פי־כן – אפשר לא גוי גמור, אבל אף לא יהודי גמור, ופחד מפני הגוי אין בלבו…

– שיכור אתה, מקורמיק, שיכור אתה – משסע אותו לוסקין כמתוך בדיחות־הדעת ואף־על־פי־כן לא נוח לו ביותר שגוי זה כאילו באמת צפה באיצטגנינות שלו וראה מה שראה בלבו של בעל־הבית: – וכי מי מפחד מפניכם כאן? זו ארץ החופש היא… דת וגזע אינם נזכרים בקונסטיטוציה… עדיין זוכר אתה פסוק אחד מן הקונסטיטוציה, ראש גוי שכמותך?

– היא הנותנת! – חוגג מקורמיק את נצחונו בהפיכת כוס עוד אחת לתוך גרונו: – היא הנותנת. קונסטיטוציה זו שלך אינה אלא מסייעת לי בטענותי עליך ועל שכמותך, לוּא… סליחה, אף אתה יהודי סתם אתה בנידון זה, אף אתה מכבד ואינך מתכבד, כאילו תמיד אינך בטוח ברצוני הטוב, לוּא, ואף־על־פי שאני זקוק לך הרבה יותר משאתה צריך לי, לכל הרוחות, וממילא אתה מנסה תמיד לשדלני בכוס גדולה, תמיד אתם מתאמצים לקנות את לב הגוי, כאילו אינכם בטוחים בו אפילו כאן בארץ החופש, שקונסטיטוציה שלה אין בה זכר לדת וגזע ואחד מכם, לכאורה, עשוי על־פי דין, אם לא על־פי שכל, להגיע אל הבית הלבן, ואתם פרים ורבים כאן כאיטלקים, לכל הרוחות, וממלאים את חמשת המחוזות שבניו־יורק שכונות יהודיות ודוחקים את רגלי הגויים, עד שהם אנוסים לפנות לכם שכונה אחרי שכונה, מעתיקים תמיד מערבה וסופם מגיעים לסן־פרנציסקו וטובעים בים ואתם נשארים אדוני הארץ, אתם והאיטלקים והכושים, ח־ח־ח־!… ואף־על־פי־כן עדיין אינכם בטוחים כל צרככם בעיניכם מטייפות לצדדים ואתם מורחים יד לגוי זה ויד לגוי זה – לא על דרך השוחד דווקא, אלא תרומה לכאן ונדבה לכאן, כיבוד לגוי זה וכיבוד לגוי אחר… ואתם בעצמכם, לעזאזל, היכן אתם? כיבוד עצמכם ובטחונכם בעצמכם, שהם היינו הך, היכן, הא?…

– לא רע, לא רע – עדיין משתדל לוסקין להתגונן בבדיחה מפני ההתקפה של הגוי השיכור, המדבר דברים של טעם ואף־על־פי־כן קשה לו לשמעם, כלומר: לשמעם מפי הגוי: – בחיי, שהיית צריך לבקש לך משרה של ראביי באחד מן הטמפּלים המרובים שלנו בניו־יורק…

– חכה, חכה, לוּא – משיב מקורמיק אף הוא בלשון של בדיחה תחילה ונחפז לשוב אל טוֹן דבריו הקודמים, כחושש שמא ישתכחו הדברים מלבו או שמא הוא מתפכח בינתיים ושוב אינו מעיז להגיד ללוּא לוסקין מה שבלבו: – חכה, אני אומר לך, אחת מני אלף עדיין לא שמעת, ולכשתשמע קצת יותר מובטחני שאתה ממנה אותי אכיבישוף; סליחה, מה קוראים לזה אצלכם? נו, רב־הכולל, רב כל הטמפּלים הנהדרים שלכם, שהקימותם בכספיכם ואל גוי לא פניתם מעולם בבקשת תרומה כלשהי… איני סבור, לוּא, שאתה יורד עדיין לסוף דעתי אם אתה משטה בי ואינך מודה בדברי אלא עד כדי למנות אותי רב סתם באיזה טמפּל משלכם סתם, שלא אני ולא אתה אין אנו מחשיבים אותו, מה? עדיין לא ירדת לסוף דעתי, לוּא, וטוב שאתה רואה אותי כשיכור, שהרי לשיכור הכול מותר, לא? מה אתה שותק? מותר או לא מותר, לעזאזל?

– מותר – משיב לוסקין וכבר אינו יודע, להיכן קולע מקורמיק, ומבוכתו חוזרת ומתחדשת.

– טוב, מותר… אם כן, על־פי הסדר, לוּא… זה כמה שנים אתה מכיר אותי, לוּא?

– נו, כשלושים שנה בוודאי, כשאתה עדיין שרץ קטן, נובר עם החתולים בדודי־הפח, שבהם אנו, נערי המסעדה שברחוב קנטון, מוציאים את שיירי־האוכל אל החצר…

– בלי בדיחות, לוּא… דבר בכובד־ראש גמור… זה כמה שנים אתה מכיר אותי, כך, כאדם מבוגר, לא טיפש, עוזר לך ולאחרים ונעזר בך ובאחרים כדרך העולם בפרקמטיה ובפוליטיקה, הא?

– עשרים וחמש, עשרים ושש שנה… ובכן, מה? – כבר קצרה רוחו של לוסקין בהעלאת גירה זו של הגוי ושוב אין דעתו נתונה אלא על טמטום־מוחו של גוי, שאינו מבין שיהודי תופס בן־רגע מה שהוא טורח להסביר במשך שנה: – ובכן, מה?

– אל בחפזך, לוא… אני העומד על הרצפה כעת: שיכור אני ולי רשות הדיבור כעת… ובכן, עשרים וחמש, עשרים ושש שנה… נאמר שכך… וכמה פעמים הייתי בביתך, לוּא, במשך כל השנים הרבות הללו?

– שמע, מקורמיק, שתה קצת סודה והתפכח! מה אתה חותר להוכיח, לכל הרוחות? – חופזת דעתו של לוסקין עליו יותר ויותר.

– לא, לוּא, אני השיכור ובביתך השתכרתי ואתה הפּיכח וממילא אתה נוהג בי דרך ארץ ועונה על שאלתי… כמה פעמים, למשל, הייתי בביתך כל השנים הרבות האלה, הא?

– מה אתה סבור, מק? מלך אתה שאני צריך לרשום את ביקוריך אצלי שבוע שבוע ולפרקים פעמיים ושלש, ערב ובוקר וצהרים?

– כך, כך – זחה דעתו של מקורמיק עליו והוא משתרע בכסאו ומתיר כפתורים אחדים בתחתית אפודתו על טבורו הגדול: – ועכשיו התחלת מדבר… שבוע שבוע ולפרקים פעמיים ושלוש וערב ובוקר וצהרים… כך, משמע, מאות פעמים לפחות בתוך כל השנים הרבות האלה, הא?…

– נו, נניח שכך – מסכים לוסקין מתוך סקרנות שואפת להגיע סוף־סוף אל קצה פלפולו של הגוי.

– נניח, נניח – מתכעס מקורמיק ומחקה את לוסקין, עד שהוא מכפתר כפתור אחד באפודתו מתוך הכעס וחוזר ומפתחו מתוך הרגשה עמומה שכרסו מתמרדת, חורגת ממסגרותיה, כשהוא יושב כך מלא וגדוש ומתלהב ואינו נותן לה לעסוק במלאכתה ביישוב־הדעת: – נניח!… עכשיו, שאתה בא בין המצרים שכחת את חשבונך? בוודאי מאות פעמים הייתי אצלך בתוך כל השנים האלה!…

– ובכן? – מתקשה לוסקין באמת ובתמים בהבנת הסוגיה.

– ובכן? – מישיר מקורמיק את גבו הגדול בכסאו, נשען על סומכות הכסא ופניו מתוחות, כשופט הקם ממקומו לפסוק את פסק־דינו בדיני־נפשות: – ובכן? אני את חשבונותי איני שוכח ואיני מבלבל אותם אפילו מתוך שיכרות… אני אצלך מאות פעמים, לפחות, הייתי במשך השנים האלה שאנו שותפים וידידים טובים ויצאנו מגיל התשחורת והיינו לאנשים ולקחנו לנו נשים והעמדנו ולדות וידענו צער גידול בנים ואנו הולכים ומזקינים ושערותינו נושרות ונשותינו אף שן אחת משלהן אין להן עוד בפיהן… שנים רבות רבות אני מכיר אותך והרבה מים זרמו תחת גשר ברוקלין תוך כדי כך ואני מאות פעמים, הא אלפי פעמים נכנס ובא אל ביתך – ואתה מתי היית אצלי, הא? מתי כיבדתני, הא? לא עלה על דעתך, שאתה עלול לכבדני בביקור ואתה כל השנים האלה סבור אתה, די לו שהוא בא אל ביתך על דעת עצמו ואתה מכבדו בכוס גדולה, עושה עמו כוסה, כלומר: אתה עושה עצמך כשותה ובינתיים אתה משקה אותו?

– עצור בסוסיך – שמח לוסקין, שהשיחה נוקטת קו חדש זה, מן הכלל אל הפרט, מכלל ישראל אל ר' ישראל, והוא משתדל להעמיק את הקו ולכוון בו¹¹ את שטף רוחו של מקורמיק עד שיפסיק פעם אחת: – עצור בסוסיך, כדרך שהתינוקות אומרים… מה הרעש? לא הייתי בביתך כל השנים האלה, כלומר: חוץ מאשתקד, כשהכנסת את בתך לחופה! מה הרעש? וכי הזמנת אותי אליך אפילו פעם אחת?

– זו, לוּא, טענה זו, לוּא, – מתקשה מקורמיק לעבור ממלחמת־תנופה למלחמת־מגן, ואפשר לא נתן דעתו על כך כלל, שבוודאי יש גם ללוּא לוסקין טענות עליו: – זו חרב־פיפיות היא, לוּא, אני לא הזמנתיך אלי ואתה לא באת… טוב ויפה… אפשר, הייתי צריך להזמינך… אך כנגד זה צא וראה, אם כל אדם מחכה להזמנה, לוּא, כדי שימלא את תאוותו ואת געגועיו הגדולים מהכיל על ידיד ורע, הדר במרחק נסיעה של חצי שעה ברכבת־העלית או לכל היותר: חמישים רגע באוטומוביל נאה שלו, בפאקארד שלו, לוּא… מבין אתה? לא, בוודאי לוּא אינו מבין, ח־ח־ח!… אדם תם כלוּא אינו מבין עד ששׂמים את הדברים בפיו ממש, טחונים ולעוסים יפה־יפה, ובפרט כשאינו רוצה להבין, ובפרט שהדובר גוי הוא ואפשר לטפול את האשמה בו: ערל טמטום־המוח שאפשר לומר עליו תמיד שאינו יודע להרצות טענותיו אלא בשעה שהוא דורש באחת האסיפות בפינת הרחוב בשבחי טאמני בשעת הבחירות…

– שמע, מקורמיק – קם לוסקין ממקומו ומעמיד עצמו מול פני מקורמיק, עד שזה אנוס להרתיע קצת את רגליו הגדולות אחורנית ומתוך כך ברכיו מתרוממות ודוחקות את הבשר במפלי־כרסו כלפי מעלה והוא אנוס לפתוח שני כפתורים באפודתו בבת־אחת: – השעה מאוחרת ואני הייתי רוצה לשמוע מפיך ברור, מה אתה רוצה הערב… כלומר: באת לדבר אלי בעניין טולי – טוב שומע אנוכי… התחלת מפתח רעיון פילוסופי על היהודים ועל היהדות – שמעתי שוב, עד שנסתבכת… עכשיו שמע: יכול אתה לישב כאן עד חצות ועד בכלל, עד שתתפכח, ובינתיים תסדר את מחשבותיך עד כדי צורך־שמיעה ואפשרות־שמיעה ואני אעיין קצת בספר…

– אותה תחבולה בדוקה ומנוסה, – נעלב מקורמיק וקם על רגליו, מכפתר את אפודתו כולה: – אותה סגולה בדוקה ומנוסה אצלכם. רצונך, רבּ איד, לעשות רושם על הגוי, שידידו הנאמן אתה, השקהו שיכור כלוט וגרשהו מן הבית. אלא שהפעם, לוּא, טעית… הפעם לא אלך, כמי שאתה מגרש, אלא על דעת עצמי ולרצוני אלך… אינך יכול לירות אותי – אני מתפטר, כדרך שאומרות הבריות, ח־ח־ח!…

– אף זו סגולה בדוקה ומנוסה – מעמיד לוסקין פניו שוב כמקבל את כל העניין בתורת הלצה: – רוצה אתה לפעול על היהודי, להשיג את מבוקשך ממנו, עשה עצמך כנעלב, ומיד היהודי מתחיל מכרכר סביבך, כאילו נשכוֹ נחש… בכובד־ראש גמור, מק, איני מבין כלל מה רצונך הערב: – מה תכלית ביקורך מלכתחילה ומה כל הפילוסופיה הזאת בענייני יהדות… דומה שמעולם לא נגעת בכגון אלה במחיצתי, אנטישמי שכמותך.

– טוב, לוּא – מתרצה מקורמיק: – אשתדל לקצר… ובתנאי שלא תפסיקני, אם דבר זה בכוח האפשרי הוא: מוחך הרי מין דינאמו הוא, וכל גירוי קטן מפעילו מניה וביה – טרר… לא תפסיקני?

– שפיר, מק! ירה!

– שוב ירה! דרך־לצון זו למה היא לך אצלי תמיד? וכי כך אתה מדבר אל יהודי מכובּד עליך?…

– א! איסטניס אתה הערב, מקורמיק! אבל כאב־הבטן הזה מהו?

– שמע־נא, לוּא לוסקין: או שאתה מקשיב אלי בדרך כבוד באמת, או שאני נוטל את מגבעתי והולך לי…

– ואת אדרתך אתה משאיר לעצמך ערבון, שתוכל לשוב, ראש גוי שכמותך!

– לילה טוב, לוּא! – נפנה מקורמיק פתאום ללא אזהרה ופוסע פסיעה גסה אל הדלת, אלא שתוך כדי הליכה אל הדלת עינו נתקלת במסכת המונחת פתוחה על הכוננית וכיציאתו לדרכו פתאום כך עמידתו פתאום ובלי אתראה: – בפעם האחרונה, לוּא, לא תפסיקני?

– לא אפסיקך – מנענע לוסקין בראשו, ומשלב את כפות־ידיו זו בתוך זו דרך תמיהה ודרך ביטול כאחת.

 

[ה]    🔗

ובכן – מתחיל מקורמיק באמצע¹² החדר, פותח תחילה ואחר כך מנקה את גרונו: – מקורמיק גוי הוא, טמטום־המוח, ואתה מכיר אותו כמין דג מטומטם זה עשרים וחמש, עשרים ושש שנים, ובוודאי תמיהּ אתה בלבך ותתמה עוד יותר, כל מה שאמשיך ואלך, שמקורמיק חושב קצת ומהרהר ביישובו של עולם, וביהודים ביישוב זה בכלל, ובלוּא לוסקין ומשפחתו בפרט… והנה, לוּא, אל תקפוץ ממקומך, לכשתשמע מה שתשמע אלא עד גמירא… רוצה אני להגיד לך כמה מלים על טוֹלי בנך, ואתה אל תקפוץ ממקומך… לטובתו ולטובתך ולטובתה של הגברת הקטנה אני מתכוון… כך… לך מותר להעמיד פנים כמעוניין בשלומה של מרתא שלי ושל הנכדה – ולי אסור להיות מסור לך ולאשר לך בלב ונפש ממש? אי, יהודי אתה, לוסקין… תמיד נותן, תמיד מוכן ליתן, ואילו ליטול רק משלו הוא נוטל – מפחד לזכות משל אחרים ולפיכך דוחה את הניתן לו באמת ובתמים ורודף תמיד אחר המקבלים… ומכאן סוציאליזם וקומוניזם זה שלכם… לכאורה, מה חסר לכם כאן באמריקה? עמנו, עם הגויים יחד, בניתם אותה ואין מי שיכפור בכך והרשות בידכם ליהנות מבניינכם, מניו־יורק זו שלכם ומן הקייטנות ומן המלונים בכל רחבי אמריקה, בהריה ובעמקיה ועל חופי כל ימיה, כרצונכם… בניתם – אכלו מטוב הארץ! יש בידכם לחיות מאות אחדות בשנים על כל טוב – חיו ונוחו, נוחו, אני אומר, לכל הרוחות, מרוסיה ומפולין ומשאר ארצות־תבל המנוולות, שעברו שם עליכם כל מיני משברים וגלים. נוחו וטוב הארץ תאכלו! אדרבא מי אינו מניח לכם? משלכם אתם אוכלים – ויערב לכם ויבושׂם לכם… אלא מה? גויים רעים יש גם כאן בארץ זו הברוכה?… ברור כשמש שיש! פוֹרד ודירבורן לא היו? וקוּ־קלוקס־קלן לא היה? בוודאי¹³ היו ויש ויהיו גויים שונאי־ישראל באמריקה – אך מה איכפת לכם? מה הם יכולים לעשות לכם כל זמן שאתם חיים ועובדים ועושים עושר? אלא מה? איכפת לכם והכול איכפת לכם… ובעיקר שני דברים תמיד מטרידים אתכם יותר משהם מטרידים את כל האומות, ואפשר שניים אלו דבר אחד הוא בעצם… שונאים אתכם ואתם מצירים ודואגים יותר מכל האומות, שכל אחת מהן שונאת את חברתה… הפּולאקים שלך שבאותה שכונה שלנו, שבה גדלנו, אהבו את הופּים¹⁴? הופים אוהבים את הכושים? האירים אוהבים את כולם וכולם אוהבים את האירים? ברור: שונאות האומות זו את זו ולא איכפת להן שהן שנואות זו על זו! ואילו אתם, ישראל, להיות אהובים על כל אומות־העולם אתם רוצים, ואפילו באמריקה, שעדיין שבעים אומותיה מתבשלות והולכות בתוכה, עד שהן נהפכות לאומה אחת יום אחד, אלא שעדיין לא הגיעה לגמר בישולה, ועדיין אין אומה אחת יכולה לשלוט בחברתה לרע לה ובייחוד בכם, עם חכם ונבון באמת ועשיר באמת, שהכול מפחדים מפניכם והכול מוכנים ומזומנים אפילו לקבל את חכמתכם הנוראה: בכם בוודאי אין שום אומה ולשון כאן באמריקה ובניו־יורק זו בפרט מנסה להשתלט לרע לכם…

והרי טוב… אני, ראש גוי שכמותי, אומר: טוב, יחיו להם הלוסקינים ובני־עמו, שאם לא כולם פיקחים שכמותו – כולם, כולם מסוגלים להוליד בנים פיקחים שכמותו… לעולם אינך בטוח מי ומה מוליד הלילה יהודי, גל־עצמות זה, היושב על ידך בתחתית וה’פוֹרברטס' עוטף אותו כתכריכים, ובלילה הוא עושה מעשהו, זר מעשהו, ואשתו חובקת איינשטיין קטן או ישא חפץ קטן כעת חיה… אדרבא, אני אומר, יכול העולם לעכל עוד גאונים אחדים, ואפילו אחד משלכם קם ומוליד שוב ישו קטן אחד – אין העולם מתקפח, ואף־על־פי שלא עיכל עדיין את הראשון כל צרכו… כך אני אומר תמיד, כך אומר פרדי מקורמיק לעצמו, כל אימת שהוא שותה קצת ודעתו פנוייה להרהורים שאין בהם משום טובת־הנאה לפוליטיקני זה או לרודף־שלמונים זה, ואפילו שמו פרדי מקורמיק! כך, לוּא, אף אני, ראש גוי שכמותי, חושב לי את מחשבותי ומהרהר לי את הרהורי, כל כמה שהדבר תמוה בעיניך, האין זאת? ובכן, אני אומר: מה היהודים האלה צריכים עכשיו אצלנו כאן, בחסותם של הכוכבים והפסים, כי אם לחיות ולצחוק? אבל אני אינני ראביי, תודה לאל, ואין משלמים לי משכורת שמנה, שאעמוד על הבימה ואורה דיעה לבני ישראל; אני רק את הרהורי שלי, באופן פרטי, אני מהרהר כל אימת שאני טועם קצת באין רואים מן האיסור, פעם פעמיים בשבוע, ואף לך לא גיליתי שמץ מנהו בתוך כל השנים הרבות האלה אלא הערב, שכן אתה תוהה ותמיהּ עלי, כאותו כושי הרואה רוח־מת ופיו פעור כשל דג משוי מן המים ועיניו הכתומות יוצאות מחוריהן… כך, לוּא, אף לך לא גיליתי כלום מכל אלה עד כה, ואפילו הערב לא הייתי מגלה לך כלום, לולא בנך, שהמשטרה מתחילה מתחקה על צעדיו… כמובן, קומוניזם, כל זמן שאינו מטיף להפיכת הקערה על־פיה בחזקת היד, להכאת קרקעיתה של החבית מתוך החבית הזאת, המלאה יי"ש, בין באיסור בין בהיתר, ושמה ארצות־הברית של אמריקה, אין המדינה נוקטת אמצעי־כפיה כנגדה, ואף לטולי שלך אין סכנה נשקפת, כל זמן שהוא דורש דרשה קומוניסטית והכוכבים והפסים מתנופפים לצדו על הדוכן… אין סכנה ממש נשקפת לו מצד המדינה, אם גם יגרשו אותו מן האוניברסיטה, לכשידרוש מה שידרוש באותה אספת־המחאה של הסטודנטים באוניברסיטה העירונית בעוד איזו ימים… ואף־על־פי־כן, אני אומר לך, לוּא, לא כדאי לו העסק הזה ולך בוודאי לא! מה לכם מזכים תמיד את העולם במציאוֹת? מה לכם תמיד מספקים לעולם כיבוד גדול דווקא של צדק מוחלט ויושר מוחלט – אין אדונים ואין עבדים תמיד, אין בעלי־ממון ואין רעבים־ללחם תמיד: אנחנו בנערינו ובזקנינו נלמד אתכם את דרך הישר, אנחנו נוציא אתכם, את כל העולם כולו מבית־עבדים, ממצרים נצחית זו ששמה אמריקה? רעה גדולה עשתה לכם אמריקה, שאתם באים לתקן אותה? ירושת־אבות הפסדתם באמריקה, שאתם באים להתריע עליה? בניהם של חייטים ושל בעלי תריסים למיני מתיקה נהפכים בן־לילה, תוך כדי עשרים שנה, לרופאים ולעורכי־דין ולבעלי בתי־חרושת, ואינם יודעים מנוח: אינם בטוחים כל צרכם, שהגיעו למה שהגיעו מבלי שירגישו בהם הגויים – מפחדים מפני הגויים, שהם מונים אותם בחריצות ובהתמדה ובחסכוניות והם באים ואומרים לגויים: טעות יש כאן! אבותינו הם נתעשרו, אבותינו הם אוהבי־ממון, מנצלים ומשעבדים, ולא אנחנו… אנחנו הצעירים שמעולם לא נקפנו באצבע קטנה כדי להרוויח כדי פרנסת יום אחד, אנו יודעים היכן בני־אדם, ויהודים בעיקר, מעשירים… לכל הרוחות, העשירים איפוא – ואפילו אבותינו הם, ובפרט שהם אבותינו – אנו יהודים והם יהודים, ואנו מתביישים בהם ובמעשיהם ורוצים להוכיח לכם, הגויים, שאבותינו לחוד ואנו לחוד, שאנו בנים אנו במקרה לאבות שאינם ראויים לנו…

אי, לוּא, חשבתי שאני יכול להסביר לך פעם אחת את העניין ברור ושוב נתבלבלתי… לעזאזל אפוא! העיקר שתשגיח על טוֹלי… אין כל רע נשקף לו לעת עתה מאגרופו של אחד שוטר אלם שלנו, אך מי יודע מה ילד יום… והעיקר שוב, שאיני רוצה שישחיר טוֹלי את פניך… שכן אגיד לך את האמת: לא את טוֹלי אני מחבב כל כך – אותך, לוּא, בחור זקן, אני מחבב, אותך ואת שאר הבחורים משלכם, שעבדו עבודת־פרך מן המסעדה ברחוב קנטון ועד הנה והגיעו למה שהגיעו, לעושר ולכבוד, אלא שהעמידו בנים שאינם ראויים לאבות שכמותכם, כלום לא ירשו מכם אלא את אי־הבטחון שלכם בעצמכם, את הפחד שלכם בכל עת ובכל שעה, שמא אינכם יוצאים ידי חובתכם בפני הגויים, שמא אינכם חולקים להם כבוד כל צורכם, ואם אינם מתנקמים בכם בפרעות, אינם נפרעים מכם בשפיכות־דמים, מתנקמים הם בכם בשנאה ובקנאה כבושה, כפי שאתם מדמים… אי, לוּא! נתבלבלתי… לא כך אמרתי להסביר לך את העניינים… תמיד אני מתבלבל בדיבור, חוץ מבשעה שאני דורש דרשות של דופי בשבחו של מועמד פלוני רודף־בצע לבחירות מטעם טאמני… הרהורי, כשאני שותק ושותה, כל כך ברורים, כל כך מסודרים – ודיבורי כגון עכשיו, לאחר הכנות של שנים, מבולבל ואינו מוסבר אפילו ליהודי פיקח שכמותך… אך מה בכך לעזאזל? לא מפי אתה צריך ללמוד חכמה, אם כי בוודאי אינך תופס, אינך מבין כמוני, כמה קילקלתם את בניכם, לוּא, כמה אינכם יודעים לחנך את בניכם, כלומר: לחיות באושר ובנחת יותר משנות דור אחד, מתוך שאתם זהירים תמיד בכיבודם של גויים… הו, עייפתי, לוּא!… לא נולדתי, כפי הנראה, להיות מטיף, ואף־על־פי שאמי, זכרונה לברכה, רצתה שאלמד בקולדז' של הישועים ואהיה כומר ולא עורך־דין רודף־שלמונים באולם טאמני…

וכשהוא גומר ורואה את לוסקין שותק ומסתכל בו בעיניו הכחולות העצובות, הוא תופס את ידו בידו שלו השעירה, כף רגל של דוב, ולוחצה עד שלוסקין מעווה קצת את פניו, מנענעה בכוח בתוך שלו ואומר בטון של רופא המשתדל לעודד את החולה:

– נו, לילה טוב, לוּא… דרישת־שלום לגברת הקטנה… ולטוֹלי אל תאמר כלום… סדר את העניין¹⁵ כך, בניחותא… צעיר הוא עדיין… בנינו באמריקה מתבגרים במאוחר, הן שלנו והן שלכם… לא כמונו אבותיהם המהגרים, שעמדו על רגליהם בני שלוש־עשרה ועשו את עצמם לבני־אדם מתוך ההכרח… לילה טוב, לוּא, ותסלח שלא הסברתי לך את העניין כל צרכו… עכשיו אתה אנוס לחכות עוד עשרים ושש שנים, עד שפרדי מקורמיק פותח את פיו ודורש דרשתו באוזניך, ח־ח־ח!… לילה טוב, לוּא, לילה טוב…