רקע
שמעון הלקין
הטבת חלום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשל"ב 1972

 

[א]

סבתא קורנפלד, אמו־זקנתו של סידני קורנפלד, זו שעלתה מקברה לעיני אַכּסל כאן באיצטדיון ונזדקרה לעיניו מתוך ההילולה שבאיצטדיון, זקנה מרשעת היתה. כמוה כסידני, לכל הרוחות! לא נכדה של סבתא קורנפלד היה סידני בעיני אכּסל, כי אם בנה ובר־בטנה – שחיף, לכל הרוחות, כאותו ספק־שיח ספק־עץ גוץ ומעוקם וממאיר במראהו. ולא שכך הדברים נראים משום שאותה בלבד רואה אדם מטפלת בסידני הכחוש, מאכילתו ומשקתו בהנאה שטופה ונוזפת בו תמיד באותה הנאה עצמה שבה היא מאכילה אותו ומשקה אותו. אמנם, סבתא קורנפלד היא המטפלת בסידני – כל מחסורו עליה. סידני יתום מאביו הוא משחר ילדותו, ואמו, כלתה של סבתא קורנפלד, אין אדם רואה אותה בבית כלל:

– רוכלת היא בקפה – אומר סידני, ועור פניו הכחלחל מסמרר אותה שעה כעורו של תרנגול שחוט ועינו השמאלית מעפעפת עיפעוף נמרץ אחד כאחוזת עווית. רגליה של זו, מספר סידני בשעות־רצון רחוקות אלה, כשרשעותו מרפה ממנו והוא אינו מצמצם שפתיו כאוגר רעיונות של זהב לו לעצמו: – רגליה של אמא קורנפלד תפוחות כגיגיות־החלב שבחנות־המרכולת; כל כך מייגעת היא את רגליה, כשהיא מטפסת יומם ולילה במדרגות המסריחות שבבתי לקוחותיה הכושים בהארלם. הוא עצמו כמעט אינו רואה את אמו אלא בסופי־שבועות בלבד.

מילא, סבתא קורנפלד ראוייה שתהא נראית כאמו של סידני משום טיפולה בו אף הוא. אבל אכּסל נותן סימנים מובהקים יותר באותה קירבה יתירה, קירבת בשר ורוח שאין למעלה הימנה והוא, רק הוא, חוזר וקובע אותה בין סידני לבין סבתא קורנפלד. רק למעט את טוֹלי לוסקין, חברו של אַכּסל וחברו של סידני. לכאורה טוֹלי זה לא פחות ממנו, מאַכּסל, הוא סובל מרשעותה של סבתא קורנפלד ומרשעותו הכבושה יותר של סידני. ואף־על־פי־כן אין טוֹלי לעולם מקבל רצון קטרוגיו של אַכּסל על השניים, והוא מתמרמר אליו משום־כך בשטף לשון נמלצה, פוסק לו פסוקי־זעם מתוך מילטון ומתוך צ’נצ’י של פּרסי בּיש שלי כל־אימת שהוא, אַכּסל, מטעים וחוזר ומטעים באזניו את הקירבה היתירה, קירבת בשר ורוח, שהוא רואה בין סבתא קורנפלד לסידני.

– טוב, טוב! – טוען אַכּסל בלבבו: – יכול אדם להיות מילטון ושלי ואמרסון ותוֹרוֹ כרוכים יחד, אבל טיפש אין אדם צריך להיות אף־על־פי־כן. הסומא הרי היה מבחין שדמותה של סבתא כדמותו של סידני! דמותה שלה כדמותו שלו, ולא להיפך. כשאינה כועסת, כמובן. דווקא כשאינה כועסת! שהרי סידני לעולם אינו כועס – רשעותו שלו היא הכבושה במינה, השתוקית, לא? וכי לא אותן עיניים קטנות אצל שניהם, שתמיד הן אצות־רצות בתוך חוריהן, כחיות קטנות מרחרחות חשש־סכנה? ולא אותם שולי־נחיריים דלוקים אצל שניהם, כאילו שניהם חשודים על הנזלת בין בחורף בין בקיץ? ולא אותם עורקים לבנבנים, סיבים דקים שבתפוחי־אדמה עבשים, מתרקמים בעור־הפנים המשונה, שאינו אדום ולא כחול ואף־על־פי־כן אדום הוא יותר משהוא כחול וכחול יותר משהוא אדום? ובפרט אותה עמידה משונה של השניים, לכל הרוחות! וכי גם בזו לא השגיח טולי? אותה עמידה כפופה ומהורהרת, המעלה תמיד את המחשבה, שחטוטרת פרחה להם פתאום, ובקושי־בקושי אַכּסל כובש את יצרו מהתגנב אחוריהם של אלו ולהציץ בגבם – כלום נתעלמה גם זו מעיניו של אותו משורר ופילוסוף ואדם גדול סתם, טוֹלי לוסקין? אי, עמידה זו אצל סבתא! כשאינה כועסת כמובן. אותה שעה אנחה קלה נפלטת מפיה שלא ברצונה, שפתה התחתונה נפטרת, נושרת למטה כמתוך אפתעה: דומה, רעיון נפלא הנץ במוחה ואילו היא מספרת אותו, מיד שמחה ואורה ואושר־פלאים יורדים לעולם – ממש סידני, סידני ממש! אלא שתוך כדי רגע, דומה, היא חוזרת בה מתוך רשעות. כגון סידני! נמלכת בדעתה מתוך הרשעות, גונזת את הרעיון המופלא בקפל־שפתיה השנאוי ועיניה העשישות מתרתחות שוב – ושב מרחרחות חשש־סכנה בתוך חוריהן.

וגם בעניין גדול זה של שילוחים מן הבית, שאין סבתא קורנפלד עייפה כל ימיה לשלח את החברים כל אימת שהם נכנסים אל סידני הפיקח לשם שיחה, שיחת־חולין של תלמידי־חכמים בלבד, חולק אַכּסל על דעתו של טוֹלי מכול וכול. דעתו של טוֹלי! וכי יש לו לטוֹלי דיעה שהיא ראוייה לשמה בעניינים כגון אלה? נעלב הוא כמוהו, כאַכּסל, אלא שהוא נוהג בעצמו מנהג עלבון של אדם גדול, של איש הרוח: כביכול, לא בו פגעה סבתא קורנפלד, כשגירשה אותו מביתה, אלא בעולם־הרוח כולו פגעה. קיפח ובעל־בלורית מהלך אז טוֹלי על־יד אַכּסל, על־ידו ולא על־ידו אף־על־פי־כן, מלכסן קצת לצדדים ופוסע פסיעה גסה באותם שוקיים ארוכות ודקות ומסוקסות שלו, הבולטות מתוך מכנסיו הקצרים – טוֹלי שאף הוא בן שש־עשרה עדיין לובש קצרים, שכן אמו עדיין מתאווה ליהנות ממנו הנאת אם מן התינוק, וכדי לעשות נחת־רוח לאם יודע פילוסוף זה, לכל הרוחות, לעשות עצמו גם תינוק בשעת הצורך – וכולו אומר כבוד ורוגז יחד. רוגז על מי? אַכּסל יודע! עליו, על אַכּסל! משום שיודע טוֹלי, כי יודע אַכּסל שאף הוא טוֹלי יודע שסידני הוא המשסה את סבתא קורנפלד שתשלחם מן הבית כשאינם רצויים לו. סידני הוא הלוחש לה כך, משטוֹלי מצלצל בפעמון ביד איסטניסית ומהססת וסידני, חולדה פיקחית שכמותו, מכיר בצלצולו מיד. יודע טוֹלי בכך, ואף־על־פי־כן אַכּסל הוא האשם שאף הוא יודע כך: אסור, אסור להרהר אחרי מידותיו של סידני קורנפלד!

מילא, לא איכפת לו לאַכּסל. נועץ הוא ידיו בכיסיו, המלאים תמיד כל מיני אספים, כובעו נשמט לו על עורפו מאליו וניגון עליז מחלחל בפקעת השפתיים המתכדרות – עוד רגע והוא פוצה שריקה מסולסלת ומופקרת. אריה זו ‘פיגארו’, למשל, ששר אותה קארוזו. ולא שמפי קארוזו שמע אותה, אלא מן התקליט שמעה – בבית התספורת של טוני ארמינו, ידידו ואיש־שלומו, שמע אותה עוד פעם ועוד פעם וחוזר חלילה. בבוקרי־קיץ ארוכים־ארוכים, כשבית־התספורת ריק והרחוב ריק, וניו־יורק כולה נראית ריקה, כאילו חלל פעור ומפולש ומלוהט, וטוני ארמינו מנמנם על גבי הכיסא בפינה, מתעורר וממצמץ בעינו לאַכּסל דרך חיבה מסותרת וחוזר ונרדם מיד. ברור, שאין הניגון העליז נשמע. השפתיים מתרקעות וחוזרות ומתהדקות, ספק מתוך חרון ספק מתוך בוז קל לטולי זה, שמתוך האהבה לפילוסופיה ולפילוסופים, לשירה ולמשוררים, ולרוח ולאנשי־הרוח בכלל, נוח לו להמתיק אמת מרה, נו, להעלים את האמת קצת, פשוט לשקר.

אדרבא, טוב ויפה! אין טוֹלי רוצה להודות שאף הוא יודע שאותו שקדן צנום ונבזה, שכבר בשנת־לימודיו השנייה בבית־הספר התיכוני הוא מתקין עצמו ומכשיר עצמו לזכות בפרס־המדינה, שיאפשר לו לימוד־חינם באוניברסיטה – אל יודה! רוצה טוֹלי לקנות שלימות, לעשות עצמו מלאך, לכל הרוחות, להיות אך טוב ואוהב את הבריות אהבה יתירה שבנשמה יתירה – אדרבא ואדרבא! יבושם לו ויערב לו. אין לאַכּסל כלום כנגד עניינים כגון אלה. אבל יכול אדם להיות מלאך, בלי שיהיה טיפש, הא? ואם אין טולי טיפש – אדרבא, יסביר לו, מנין לה לסבתא קורנפלד כל אותן חכמות, שהיא משמיעה באוזניהם, כשהיא משלחתם מן הבית, הא? אדרבא, מנין? אנגלית לא ידעה מעולם ולא תדע לעולם וכיצד למדה לצווח אנגלית כמעט באותו קול ארור שלה, שתחילתו דק כקול־האזעקה של מכונת־הכבאים וסופו גס וצרוד כסירונית של ספינה? צווחת וטוענת, טוענת וצווחת! חבריו של סידני מקפחים אותו בזה ובבא! מפסידים מאמציו של יתום עלוב להגיע לידי השכלה גבוהה, באוניברסיטה העירונית, בלימודים העיוניים דווקא ועל־פי סקוֹלרשיפ דווקא, כלומר: על־פי תמיכה קצובה מטעם המדינה, לכשיקבל תשעים וחמישה אחוזים, לפחות, בבחינות הגמר בבית־הספר התיכוני – מנין לה כל אלה, טוֹלי לוסקין, מלאך מקולל שכמותך? מנין לה כל אלה, הא? – סקאלשיפּ, סקאלשיפּ, – משבּש אַכּסל את עצמו בהברה ומתוך טינה צוהלת, כשהוא מחקה את דרך דיבורה הנלעג של סבתא קורנפלד באנגלית. טוֹלי זה! אפילו לדבר כדרך האדם אסור במחיצתו, וממילא אדם מתנבל מתוך הכרח.

 

[ב]

רק בחורף היתה סבתא קורנפלד משנה את טעמה, נהפכת לאדם אחר – כל־כך עד שאַכּסל שוב אינו מכיר אותה כמעט והוא מתחיל מפקפק באותה קרבה יתירה שבינה לבין סידני. בלב החורף, בבוקרי החורף בניו־יורק, שאם אינם מלבינים מפני הערפל הם מלבינים משלג־לילה קלוש, נדון לכליה משתזרח שמש רפוייה, חיוורת כלבנה בענני־לילה דלילים, היתה סבתא קורנפלד פושטת את צורתה הממאירה, וצורה זו החדשה שהיא לובשת מבלבלת ומביישת קצת את רואיה בחידוש הסתום שבה. והכול מפני חלומות רעים שהיא חולמת בחורף. דווקא בחורף שנתה של סבתא קורנפלד נודדת, ואין להם שבוע לאַכּסל ולטולי שאין סידני בא פעם לפחות בבוקר השכם להבהיל אותם אל סבתא קודם ליציאתם אל בית הספר, ושלושתם חוזרים אל סבתא ולוחשים לה שלושתם יחד מין לחש מתוך הסידור הגדול – מיטיבים הם את חלומה, כפי שסידני מסביר תמיד בקול נרגש עד כדי גמגום, ואצבע אחת שלו משתלחת מאליה ומגרדת בחטף אחת ושתיים בתוך צווארונו מחמת עצבנות. האחד, כפי הנראה, המבין באמת מה הוא לוחש מתוך הסידור הגדול, שסבתא אף היא מעיינת בו עם מיטיביה, הוא טוֹלי כמובן. וכי מה אין טולי מבין ויודע? הרי גם היברו למד וג’וּדאיזם הרבה למד, כלל לא כאַכּסל שבוּרותו בענייני יהדות משתרגת ועולה על צווארו כחבל־החניקה בבוקרי־חורף אלה, כשאדם צריך להיטיב עם סבתא קורנפלד עברית דווקא. טוֹלי יודע את כל הלחש כולו כמעט בעל־פה, ומדי פעם בפעם הוא חוזר ומתרגמו בעל־פה לאַכּסל, כשטקס־הלחש נגמר והם חוזרים הביתה באור־הבוקר, העמום עדיין, ופנס אחד, נשכח תמיד, עדיין דולק כנר־נשמה חיוור בפינת הרחוב. ואילו אַכּסל, התוהה בשעת הטקס על טיב חלומה של סבתא, כאילו מצפה לשומעו מפיה תוך כדי רגע, ותוהה מצד שני על כוח־פעולתו של אותו לחש משונה לאחר הטקס, לעולם אינו מספיק לקלוט לא את המלים עצמן ולא את תרגומן, החדש באוזניו תמיד. רציני טוֹלי לוסקין כדרכו ואינו מגיס את לבו אפילו באמונה זרה זו, הנראית לו כאמונת־הבל, אצל סבתא קורנפלד: אדם ואמונותיו, אדם ודיעותיו, כפי שהורה אמרסון, וזה פירושה של הסיבולת הנאורה, שהיא יודעת לנהוג דרך־ארץ אפילו לגבי אמונות ודעות הנראות כדברי־הבאי בעלמא, ובלבד שהן מזינות את נפש בעליהן. ואַכּסל, המהרהר תמיד הרהורי־אפיקורסות בגודל נפשו של טוֹלי, בתכונותיו הנאצלות, אינו חש ברחש־הטינה שבלבו עליו תדיר, עכשיו שהוא מכניס גם את פחדיה של סבתא קורנפלד מפני חלומות רעים לתוך חוג החוויות הרוחניות, שאדם רחב־הדעת חייב לנהוג בהן דרך־ארץ אצל הזולת.

דומה: שניהם, גם אַכּסל גם טוֹלי, מאוהבים קצת בסבתא קורנפלד בצרת נפשה בימות החורף. דומה, זקוקים הם לה ולפחדיה יותר משהיא זקוקה להם בהטבת חלומותיה. ממילא שלום חשאי ונוגה, עצבני קצת, שורר ביניהם לבין סבתא קורנפלד כל ימי החורף. עכשיו אין זו חשה לגרשם מן הבית, אפילו כשהם מאחרים אצל סידני עד עשר וחצי ועד אחת־עשרה, מפליגים בשיחותיהם בכה ובכה – סידני בהיסטוריה ובכלכלה, וטוֹלי בביולוגיה, בפריה ורביה של צמחים ואמיבּות בפרט, ואכסל שומע ואינו שומע, מעיף עין מן הצד בסבתא קורנפלד ותאווה מוּחשת אוכלתו לדעת, מה החלום שהיא עתידה לחלום הלילה. ברור, שאין שלום זה, החשאי והנוגה, עולה לה לסבתא קורנפלד בזול. בימי החורף אַכּסל אף הוא בוש לפרקים להודות על האמת, כשהוא מרגיש לעתים מזומנות, מרגיש בחוש, איך מררתה של סבתא קורנפלד מתפקעת משום שאינה יכולה לתת קולה באותה צווחה משובחת שלה, שתחילתה דקה וצורמת וסופה צרידה ומגושמת. בערבי־החורף הטובים והנוגים האלה יש והוא רואה את סבתא קורנפלד מקללקת בבת־אחת את שפתיה הנפולות, הכחלחלות, בקצה לשונה האדמוני, המחודד כשל נחש כפי הנראה, והוא יודע שרצון הצווחה תקף עליה כשפתחה את פיה, אלא שחזרה בה מיד והיא מערימה על רצונה לקלל באותה ליקת־שפתיים חטופה בקצה־לשונה המחודד.

נוחה סבתא קורנפלד, הרבה יותר נוחה, בימי החורף, תקופת חלומותיה הרעים, מבשאר ימות השנה. בוודאי ייסורים ממרקים אותה ומרככים אותה, אם יודעת היא להסביר פנים, על־פי דרכה, כמובן, בליקת־השפתים החטופה בקצה־הלשון, אפילו לו, לאַכּסל, שכל עצמו אינו אלא שלישי ואיבר מדולדל בטקס־הלחש, המקודש בעגמומיתו, ולאמיתו של דבר אינו אלא מקפח אותה וגונב את דעתה, כשהוא משתף עצמו לשני חבריו בעניין חשוב זה. אפשר, אין הלחש פועל את פעולתו כלל מתוך שבעצם לוחשים אותו רק השניים והוא אינו אלא נגרר אחריהם – כמעט אינו מספיק ללחוש כלום. לכל היותר, נאחז הוא בחצי־הברה, שהוא מבחין בסופו של פסוק. לכל היותר, נחשל הוא אחרי סידני, הבקי אף הוא ממנו בהלכות־יהדות – שהרי עדיין הוא מניח תפילין בכל יום! – ומקפץ ומדלג כל עוד רוחו בו אחרי טוֹלי. אי, טוֹלי זה! קורא הוא בהטעמה כל כך ובהבנת־המומחה, עד שהוא מעורר פליאה חוזרת ונשנית בשעת־הטקס בלבו של אַכּסל, ומתוך כך הוא מסיח את דעתו אפילו מן האותיות ומן הנקודות, שדומה כבר הוא מזהה אותן, עוד מעט והוא מצרפן לתנועות.

ממעיט דברים, כמבהיל את הרופא אל חולה מסוכן, היה סידני מופיע באותם בוקרי־חורף, הדלופים או השתוקים בדממתם הלבנה, וענוותנית ונמוכת־רוח היתה סבתא קורנפלד יושבת על גבי הסידור הגדול, מצפה למיטיביה, וידיה, משמשניות ולא־בטוחות כשל תינוקת רכה, מנסות לתפוש בשולי השעוונית ואינן נאחזות בהם די־הצרוך. קודם לכניסה, עם פאת השלג האפורה, התחוחה מעשה־חורי, ליד גדר־הקרשים הירוקה, היה אַכּסל מדמה שסמוך לכניסתו הוא רואה גופתה של סבתא קורנפלד מסתמנת קטנה, מעוטה, מתחת לעטיפה השחורה על גבי הרצפה, והעין אינה מבחינה ברור היכן מראשותיה והיכן מרגלותיה של הגופה המתה. ולפיכך פליאה מפעימה את הלב עד כדי שמע, כשהוא נכנס ורואה אותה יושבת על גבי הסידור הפתוח בחדר־האוכל וקילוח הגז שבמנורת־התקרה, כחלחל־מפוייח בשורשו, במקום שתייתו מן הקנה, וכתמתם־אדום מאמצעיתה של השלהבת ועד קציה, הומה ותוסס, מנפץ ומתיז רשפים כתומים־ורודים, המשתקפים בחלקת השעוונית הקרה על גבי השולחן. בשפה רפה משיבה סבתא על ברכת שלומם של הנכנסים ובסבר־פנים כאחת, ואכסל נזכר שכך נשים מישראל עונות על שאילת שלום מצד בניהן וחתניהן, כשהן עולים אליהן1 לעזרת הנשים בבית־הכנסת ביום־כיפור לאחר הצהריים, כשבית־הכנסת שפוך זהב, זהב מופקר שאין איש מרגיש בו מתוך התענית וחושש לזכות בו. ריק ומרווח מכפי הרגיל נראה חדר־האוכל לאור הגז בשעת בוקר חיוורינית זו, כאילו הסיטו הרהיטים את עצמם לצדדים מתוך המורא, ואכסל עם שהוא רואה את סבתא קורנפלד יושבת במקום שהיא יושבת, נמוכת־רוח וממשמשת בשעוונית באצבעות מתאמצות ומתרפות, מתאמצות ומתרפות – עדיין נדמה לו שהכול יודעים, והחדר בפרט יודע, כי אמנם מתה סבתא ואף־על־פי־כן לא מתה, חיה ספק חיים ספק שינה וחלום. אחד הוא טוֹלי לוסקין, הסותר את הרגש־המוות המופלא שבחדר. בלי מורא ובלי בושה, בלי תהייה כלשהי, ניגש טוֹלי אל המלאכה, אל טקס הלחש הנורא והעגום, משל לרופא שעושה את שליחותו באמונה ונשאר עומד מחוץ לשליחותו. לא אחת ראה אַכּסל, בנדודיו בשכונת פוֹרדהם, אותם רופאים לבושים לבנים יוצאים לעשן לרוח היום בחורשה המקיפה את בית־החולים הגדול שבשכונה, וחולין שבפניהם והגלוי שבפניהם מהממים בסתירה שביניהם לבין השקט והמסתורין והאימה, השורים על בניין־הלבנים הגדול. בניין זה עצמו – אדם מתגנב עד לחלונותיו המרושתים, מציץ בהם ואינו רואה ואינו שומע כלום חוץ מלובן המכשירים, המכסיפים על לבנונית הקירות הדמומים, ואף־על־פי־כן דומה: מרגיש כאן אדם בחוש כיצד אלה שבפנים כואבים בדממה ומתים בחשאי, והחיים נראים מופלאים והמוות מופלא אף הוא.

 

[ג]

– כולנו כאן – מכריז טוֹלי בקול, ספק לעצמו ספק לסבתא קורנפלד. דומה: אף הוא, על־אף מעשיותו המקצועית, אינו בטוח כל־צורכו, אם תשובתה על ברכת שלומם לא היתה אלא מעין מקסם־שוא בלבד, ולאמיתו של דבר לא ראתה אותם, לא יכלה לראותם בכניסתם. מיד פניו של סידני מתעוותים, כאילו צבת גדולה אוחזת בהם בסנטרם ומעווה אותם לצד אחד בחזקת היד. פניו המרושעים מעירים הרהורי־חרטה בלבו של אַכּסל על שיכול היה לדמותו אל סבתו: כל־כך מרוחק הוא נראה עכשיו מזקנה קטנה זו, שכולה כמין כדור מפוקע ומצומק וכולה נמוכת־רוח, וכאילו אשימה ויודעת שהיא אשימה ומעוררת רחמים ושאר מיני רגשות משונים, עד שהרואה אותם בוש בפני עצמו בראייתו והוא חוזר ומפנה פניו מחבריו, כאילו עוד מעט עיניו מתחילות זולגות דמעות של חולשה. אבל סידני עצמו מתחרט על רשעותו, מגרד באצבעו בחטף אחת ושתיים בתוך צווארונו, ורומז לחבריו בניד הראש כלפי ימין שיגשו אף הם אל הסידור.

– טוב, סבתא – הוא מפליט אנגלית, הנשמעת כאידיש באוזניו של אכסל, ואותו רוך שבקולו, שבו הוא משתדל לייחד את לשון דיבורו, חדש ומדהים: – אמרי…

שעה ממושכת, נדמה לו לאכסל, לוחשת סבתא מתוך הסידור והוא אינו מבחין כלום בלחישתה. אפשר נדהם הוא משמוע ואפשר סבתא, הנראית נזופה, מנסה להשיב לעצמה את קול־דיבורה, ואין הדבר עולה בידה לעת־עתה. טוֹלי וסידני, מדמה אַכּסל כבתוך הערפל, משיבים לה משהו מתוך הסידור ותשובתם אינה מגיעה לאוזניו גם היא. טוֹלי, ברור, מתרגז עליו, שכן הוא מגבב את גביניו העבותים, ומוליך אצבעו בשבילו לאורך השורות הקצרות, שבהן מתחיל הלחש. האותיות מרצדות לעיניו של אַכּסל, קטנות, מוּכּרות ומתנכרות כאחת, והוא עדיין אינו שומע כלום, אינו מבחין כלום. סבתא קורנפלד רק שפתיה נעות, וטוֹלי גביניו מגובבים ואצבעו עוברת עוד פעם ועוד פעם על פני אותן שורות קצרות עצמן, כמשחיל את האותיות על חוט סמוי והן נושרות מעליו ומתפזרות תוך כדי השחלה. ופתאום אוזניו כאילו מתפקחות ולבו ניתר משמחה. עד שטוֹלי מתמיד בהולכה ובהעברה על פני אותן שורות מקוטעות, לחישתה של סבתא קורנפלד נעשית צלולה יותר ויותר, כאילו מגיחה ומתקרבת ממרחק מעורפל, ופתאום קולה רונן באוזניו, ברור וטוען שוב, כשהיא מתיזה זי"ן נזוּלה בעקשנות סרבנית:

– חלמא טבא חז’אי, חלמא טבא חז’אי, חלמא טבא חז’אי… נתרחש הנס אַכּסל יודע שסבתא קורנפלד חיה, קמה מבין המתים. המלים היוצאות מפיה – והוא מבחין בהן עכשיו לאחת אחת – נראות שמחות ומאירות בשורותיהן המקוטעות בסידור שלפניו. קופצות האותיות כלפי מעלה כמיני דפוסים, ככלי־קיבול לאותיות־הדיבור, המידרדרות מפיה של סבתא קורנפלד, נוּקשות ומחוטבות וזי"ן נזוּלה זו פוגעת בנוקשותן כמין רקב שאינו מזיק, ושמחה חשאית ממלאת את החדר. אותה שעה נזכר אַכּסל פתאום בשמחה החשאית העולה משעטת פרסותיו של סוס לפנות בוקר, סוסו של החולב כשהוא מתקרב אל הבית בדממת הרחוב, ופחד של לילה פג לשמעהּ ואדם מרגיש שעדיין אדם הוא, עם שחשכה אופפת אותו כאן במיטתו, שכן האדמה עדיין אדמה ופרסות־הברזל ברגליו של סוס מקישות בה בטוחות. עכשיו קולו של אכסל, חוגג ומעודד, מתמיה את טולי, הרוצה להעיף בו עין תוהה – ומבליג, ומרגיז את סידני, החושש שמא קולו של זה מתגבר על קולו באוזני סבתא שלו. אך מה לו לאַכּסל תמיהתו של טוֹלי, מה לו רוגזתו של סידני? העיקר, שנזכר באותם פסוקים משונים! העיקר, שפסוקים משונים הללו שמחים לרוץ אורחם מתוך פיו מאליהם. פולט הוא אותם בעל־פה, כמעט אינו מביט בסידור, וקולו האחד מתגבר ומנחם את סבתא קורנפלד:

– חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא…

עולם תמוה! כמה פעמים הוא חוזר שלא מדעת על הפסוקים העליזים האלה, בעל פה כמובן, בנדודיו יחידי בקצווי ניו־יורק – וכשהוא נקרא אל עצם העניין, אל טקס־הלחש באחד מבוקרי־החורף, מישהו כאילו מכה לו באצבע צרדה על מצחו בין עיניו ואותם פסוקים עליזים משתכחים מלבו. דבר תמוה זה ראוי הוא שיתן דעתו עליו, ישאל את טוֹלי, למשל, שהרי זה יודע ומבין הכול, לכל הרוחות, אלא שבעצם הלחש סופו מגיע אל נצחונו וקולו מתגבר על תמהון־לבבו. רוצה אַכּסל להציץ בפניה של סבתא קורנפלד. לראות את החיוּת חוזרת לתוך לחייה, שצבעם עכשיו כצבע אותו כד גדול וישן שלה, שסידני אומר שהביאה אותו מעבר לים – ירקרק־כתום ומבהיק בחיוּתו לאחר שמורק ושוּטף ונתלה על גבי הכלונס שבחצרה. אי, כמה היה שמח להציץ בפניה, שמעין אדמומית פושה בהרות־בהרות בירקותם, ולהבטיחה במבטו שאף הוא אַכּסל יודע, שהיא חיה, הולכת וחוזרת לאיתנה כאן על האדמה ולא שם במקום שהיא ספק חיה ספק חולמת חלום שאין לו סוף, אלא שמפחד אכסל מפני סידני, שמא יקפיד עליו שאינו קורא מתוך הספר ומפסיד את הלחש כולו ואת כוח־רפאותו. אין הוא סובל את מבטו המתרוצץ, הסובב בתוך גולות־עיניו כשפיפון רעב. אך אין דבר! סבתא קורנפלד חיה והוא, אַכּסל, היתה לו הרווחה והשמשות שבחלון, שהיו עדיין כחלחלות בכניסתם, כמעט הלבינו, ואַכּסל בקושי מתאפק מנעוץ לו לטוֹלי את מרפקו בצדו, כשהוא מתפרץ סוף־סוף ואינו חושש לא מפני טוֹלי ולא מפני סידני וקולו מתגבר והולך:

– חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא…



  1. כנראה צריך להיות “כשהם עולים אליהן” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות