[א]    🔗

הכביש, שדממתו בתוך הרי־אדירונדאכס דמומים אלה, המכורבלים ביערותיהם, מעיקה עלינו כדממה שבין שנינו, ביני ובין אקסי, עדיין גח ללא שום חידוש מאחורי אותה תלולית נדירה כאן בקרחתה – מכונית כלשהי עדיין אינה מופיעה. כתמול שלשום. זה ימים אנו מחכים להיסע – למכונית שתעבור, ובעליה אולי יסכים להסיענו כמה שיסיענו הלאה בדרכנו הארוכה לקאליפורניה, בעלייה־לרגל לא־מציאותית, שאינה אלא מנוסה טורפת את הדעת, שעליה נסכמנו שנינו בניו־יורק לפני כמה שבועות – ועדיין אנו תקועים בפאת־הכביש הזאת המייגעת.

אני בוודאי שקצרה נפשי בעמל־הדרך – ככל שאנו משתהים כאן יותר מנוסתי שלי מבעיתה יותר בזכרי־דברים משונים, שכאילו לא היו מעולם דברים של ממש ואף־על־פי־כן הם מרטשים את מוחי כבקדחת קרומיו כולם. לי בוודאי אין עוד כוח לשבת כאן על מחטי־האורן, השטוחים תחתינו כמצע מוצק ורך כאחד – להסיח את דעתי מדמדומי־ביעותי בנסיונות חוזרים ונשנים, חוזרים ונפסקים, ולמנות מספר לנמלים הפזיזות, הרוחשות בסדקים שבמצענו – משחימות־מבהירות חליפות, קופאות תחתן כהרף־עין, כשהן נוגעות בציפורן־ידו של אקסי וחוזרות לרחישה מזורזת, כיודעות כמה לא־מסוכנת בריה זו לא להן ולא לזולתן. דעתי עדיין צלולה עלי למדי ואני יודע, כמה לא־מסוכנת גם לי הווייתו של נע־ונד פוחח זה, הרגיל כנראה בציפיות להיסע משתהה בדרכים. אבל שכיבתו זו השתוקיית היא שמציקה לי. היא שמערבבת עלי את רצוני לשוב ולהבין, מדוע אני ולא הוא המתחיל לפקפק בממשיותם של זכרי־דברים הללו, המדמדמים במוחי כאילו מתוך הקדחת – ספק: היו; ספקו־של־ספק: לא היו?

ולא שאני צריך לשיתוף־תחומים ביננו. אדרבא: על־פי־רוב שנאוי עלי הרעיון, שחברי זה לדרך נושא בתוכו הרהורים וזכרונות משותפים לי ולו, כל כמה שעלה בידי לאַחות את קרעי־סיפוריו, נכון יותר: את למלומיו כבעקימת־הפה בלבד על מה שעבר עליו גם הוא בחיי־האהבה, בדברים שבינו לבין אותן כלבות נחמדות, כפי שהוא קורא לנשים. אפשר, נוח לי תמיד יותר אקסי זה השתוקי, שמוחו ריק למראית־העין מהרהורים מענים, דווקא משום שנוח לי יותר לדמות, שאפילו ייתכן ששמעתי מה ששמעתי מפיו וגם הצלחתי להכליב קטעי־סיפוריו במחט משלי כדי תשבץ שגור למדי שבחיי כל גבר אוהב ובורח מן האהבה – חביב עלי תשבץ זה כל כך כרשות־היחיד שלי לחלוטין, עד שאני מסרב בתוך־תוכי לראות אותו, את אקסי, אדם שנתנסה גם הוא בשכּמות שלי על אבות ותולדות שבעניין. ייתכן. ועם זאת כמעט שונא אני אותו עכשיו משום כך בלבד, שלגביו כאילו באמת לא היו דברים מעולם: לא אהב לא אחת ולא שתיים ולא היה צריך לברוח לא מזו ולא מזו ולא משתיהן כמוני, כפי הנראה. שוכב הוא לו בלי ניע רוב היום ככולו עצום־עינים בפאת־הכביש וכתמי־האור, המסתננים ברעדה משמיים לא־נראים דרך ענפי־הארנים השעירים, מפעפעים על פניו העיסניים – וכאילו הם, רסיסים הללו, נהנים והוא לא חסר. אפילו נמלה גוששת בשקיעים המלבינים שבנחיריו אינה מטרידה אותו כדי זיע. רק רחש של צמיגי־מכונית על גבי האספאלט, שקולטת בטעות אוזן אחת שרועה שלו, שעליה מוטל ראשו המדולע בסמוך לשולי־הכביש, מגביה מדי פעם את חצי־גופו, אלא שמיד הוא מכיר, שהטעתו שמיעתו והוא מושך בתנוך אוזנו, כצובטה בנזיפה, וחוזר ושוכב. עין אחת מזוגגת שלו אינו נותן בי! על חיוכו בלבד, השוטה־המשטה, לעולם אינו מוותר.

אי, חיוך־תמיד רוצחני זה שלו. תמיד כאן הוא! גם ברגע שהוא מעמיד פנים כגון עכשיו, שהקיץ מתוך ביטחון, שהעלייה־לרגל אל קאליפורניה עומדת להתחדש, שהרי מכונית – מפוארת, ללא ספק, כפי שהוא בטוח תמיד – מתקרבת: בעל־המכונית העשיר, הבורח מאשתו ומנשותיו אף הוא, לפי רמזי־תמיד שלו, יסיענו על חשבונו למחוז־חפצנו ללא טענות ומענות! גם ברגע מכזיב זה אין חיוכו של שוטה־משטה שכמותו סר מעל פניו. משל: אני ולא הוא מצפה לבעל המכונית המפוארת, שיניסנו מכאן הרחק הרחק עד למקום־סתר שבארץ־האגוזים, כפי שקאליפורניה מכונה בפיו על שם ‘אגוזים’¹ שבבני־אדם, המוצאים להם מקלט שם איש־איש על־פי טירופו, המבריחו מן היישוב. משל: אני ולא הוא מכיר את קאליפורניה, הכונסת כל מיני מנודים ומתנדים שבעולם, ובורחים־מן־האהבה בתוכם. כל כמה שיקרים לי היום הרהורי המעורפלים משום מרירותם האישית דווקא – אני מתייסר בהם עוד יותר, משום שהוא נראה מתכחש גם לי גם לעצמו בהעמדת־פנים זו שלו, שלא עברוֹ עברי, וממילא הוא מזלזל במרירות־ביעותי, האישית כל כך. הנה הוא שוכב שוב על אוזן אחת שרועה שלו ובת־שחוקו, ותרנית־למחצה והתלנית־למחצה, קפואה בשפתיו, החרורות מאבן־דרכים. קפואה כמוהו – אינך יודע, אם הוא נושם.

– אקסי, מת? – אני שומע עצמי שואל שאלת־קנטור מטופשת ולא שאלת־אמת שבלבי: במי מהתל אדם זה ולמי הוא מוותר, אם אמנם ייתכן, שזכרונותי המפוררים הם זכרונותיו גם הוא במידה כלשהי.

– משאלת־לב של ברנש! – ממלמל אקסי, ללא הפנות פניו אלי: – מותי למה לך?

– מת בחיים אתה, פרויד שכמותך! – אני נוזף בו, כביכול, משום שאף הוא כשאר צעירים במכללת־העיר בניו־יורק קלט משהו מתורת הפסיכואנליזה, שהוכנסה למדעי־הפסיכולוגיה כחידוש מהפכני בכל אמריקה כולה, שנים אחדות קודם שברח מן האוניברסיטה ונעשה נע־ונד מקניא בחירותו את כל חבריו לשעבר. אבל נזיפתי אינה פועלת כלום. אני עצמי יודע, שלא היתה אף זו אלא הערמה מצדי, כדי להוציאו משלוותו רגע ויתחיל לספר גם היום באותו שיתוף־תחומים שבחיינו בשנים האחרונות. גם היום, שכן מתבהר לי מדי פעם אף כאן, בתוך רסיסי־האור המסתננים על פרופילונו העיסני, שאם הוא יודע בי מה שהוא יודע – מבשרו חזה הכול. קנוט אני עליו גם בליאותי היום, משום שייתכן ועל שנינו עברה אותה כוס, אבל ליאותי, המדמדמת היום כמתוך הקדחת, יודעת כמו־כן, שאילו הוא מספר משהו על כוסו שלו – היה מתברר לי, מה בינה לבין שלי, שאי־אפשר שתהייה פגומה כשלי. כוסי הפגומה כולה שלי היא בעצם פגמיה. מקנא אני את קנאתה משום פגמיה. עבר זה שלו אולי שלם משלי המכורסם, ואפילו שלו רחוק ושלי קרוב כדי הושטת־יד אל שתיהן, אל אשתי שאולי אהבתיה פעם, אך ודאי שחדלתי לאהוב אותה, ואל אותה נפש יקרה באמת, שבעצם החדשים האחרונים האלה נשתבשתי בה כל כך, שברחתי כמנודה מאהבתה ומאהבתי כאחת.

אילו הוא מספר לי את סיפורו שוב, אם אמנם שמעתיו, כפי שמתבהר לי מדי פעם גם עתה, הרי הוא זוכה לי קניין גדול, שבוודאי שלו שונה משלי. לא ייתכן, שסיפור־אהבתו בניין־אב הוא לשלי. אבל דומה: הוא עצמו סבור כך. הוא עצמו אינו מפקפק בהיקש גמור זה, ואם גם סיפורו שלו מגומגם, ניתן תמיד קרעים קרעים, ושלי מלוכד – פרק פרק וחוליה חוליה יכולתי לספרו לו גם עתה, אילולא דמדומים אלה שבי, שאינם בטוחים כל־צורכם שלא סיפרתיו כבר באזניו, מי יודע כמה פעמים. מכאן, אפשר, ארשת־השוטה שבחיוכו, הנפתח תמיד לשליש ולרביע כשל פסל, כשהוא חוננני אותו אף מתוך נמנום כגון בשעה זו של אחר־הצהריים. חיוך של שוטה ולא משטה. ובכוונת מכוון. משל: מפייס הוא אותי כדרך בוגר בתינוק. משדל הוא אותי, שלא אהיה קנוט עליו: משל, טועה אני בו, כשאני מחשידו בסברה זו שלו, שמטעמים עמוקים כשלו אני בורח אל ארץ־האגוזים. שטויות ילד קודח: וכי יש בו כדי־כך באדם כגון זה, שאולי אהב פעם גם הוא, אלא שלידי ייסורים שבנידוי־האהבה לא היה עשוי שיגיע מטבע ברייתו?

 

[ב]    🔗

טוב היה להירדם: העורקים שבצדעיך מתרסקים. והכול בשל הבלים כאלה. אהבת – ברחת. אהב – ברח. היסע לא נשיג עוד היום. כמדומה, ששעות עברו כבר מאז מילמל אקסי משהו על ארוחת־צהריים, שלא אכלנו עוד. בעל־המכונית העשיר, המאחז עיניו שלו בלבד ולא של אשה או נשים, שהוא מרחיק נדוד מהן אל מקום־סתר בקאליפורניה, לא יגיע אלינו היום, אם לא הגיע עדיין. וטוב היה להירדם. השמש, כפי הנראה, נטתה כבר למערב, אל מעבר לאותה תלולית נדירה כאן בקרחתה, שמאחוריה צריכה להופיע המכונית המפוארת, אילו בעליה טורק בדלת מתוך קטטה עם אשתו בשעת קפה־של־בוקר בכרך ובורח ממנה בעוד זמן – לפני חמש־שש שעות – כדי להתעכב כאן על ידנו, עורכי־גלות־מאהבה כמוהו. די, די. אך אי־אפשר להירדם גם בחום פתאומי זה, שמהבילים עליך יערות מלוהטים אלה ממזרח, עכשיו ששמש אבגוסט הקדימה, כפי הנראה, לפנות מערבה וחושיך המטומטמים לא הרגישו בכך. שעות־בוקר ראשונות הן הקשות ביותר לאדם, שאינו אוהב את אשתו, ואפילו כולה גנדרנית כבת שבע עשרה והיא מנסה לגרותך ברישול מעושה זה שבשערה המגובב ובשרוולי חלוקה, החושפים כבאקראי טוּב צואר וזורע ושקע מתרמז בחזה, כשהיא מורחת את פרוסת־הקלי שלך בכל החביב עליך כגופה, יותר מגופה, לכל הרוחות. היסע לא נשיג עוד היום: אותו עשיר שבכרך לא טרק בדלתו בעוד זמן מתוך קטטה עם אשתו, לכל הרוחות.

– מוֹרגן שטוּנד האט גוֹלד אים מוּנד, חי־חי־חי!… – מפתיעני אקסי בכניסה שלא מדעת לתוך הרהורי המשונים.

– כלומר? – אני מנסה להבין את כוונתו והחום המהביל מפריע לי.

– שכחת את מיס סטיילין?… – הוא מתפרקד, עד כדי לחשוף במילואם את פניו, המתמיהים קצת את מוחי הכבד בסגלגלות המחוטבת שבהם: – שכחת את מיס סטיילין? או את מיס שטיילין, שלימדה גם אותך גרמנית בבית־הספר התיכון, והיא מנסה להסביר ששי“ן שמאלית לפני טי”ת בתחילתה של מלה יש גרמנים שמבטאים אותו כשי"ן ימנית: שטודענטן כמו סטודענטן, למשל, שטיילין כמו סטיילין? שכחת? גם זאת שכחת?

– אבל פתגמים גרמניים פתאום ומיס סטיילין פתאום כנגד מה, לעזאזל?…

– אל תכעס, אל תכעס… פתגמים מותר לשכוח, אבל את מיס סטיילין?… מנה הגונה היתה, לא?… היא עצמה ידעה זאת, כשלימדה אותנו בכיתה השמינית – ואנחנו לא, חי־חי־חי?…

בוודאי שאני זוכר, אלא שזכירתי אינה כזכירתו. אדרבא: היא שחוזרת ומעמידה אותי על האפשרות שבאמת אני הבורח מן האהבה. אני ולא הוא, שכן אני שאהבתי. אני ולא הוא. חמודה היתה מיס סטיילין: מלוא העין ומלוא הזרוע, בלשון התלמידים המתקרבים לתשחורת, ותשחורת לא־כל־שכן. בשרו של מי לא ערג עליה? אבל ערגה זו לא הספיקה לי: הרי התאהבתי בזו, באשתי, כשאני תלמיד הכיתה השמינית בבית־הספר התיכון וגיליתי מתוך כך, שאהבתי לא מבליעה בתוכה כל אהבה לאשה זולתה בגוף ובנפש, מעלימה מעיני הווייתה של כל אשה זולתה בגוף, אפשר, יותר מבנפש. לפיכך אני מבולבל כל כך, שהרי גם את אַן ארנולד אהבתי אהבה מטורפת כל־כך, שברחתי ממנה גם היא. היכן את, אַן? היכן? אותך הלא אני אוהב גם בענוּת־נפש זו שלי, שהייתי רוצה לשוכחה. לשכוח הכל בחום הזה. ולהירדם. כמוהו. כחבר קרוש זה לדרך. לדרך גבר לא־איש באהבה.

– מה זאת אהבה? – מפזם אקסי בניגון ידוע ובתרגומו של החרוז לאנגלית, כפי ששמעו פעם מפי שרוני במועדון לתרבות עברית שבמכללת העיר ניו־יורק, מגביה הפעם חצי־גופו כלפּי בהרחבת עיניו הכתומות, שהן תמיד כמחוסרות־שינה, וחוזר על החרוז במלוא קולו הצרוד, המתנצח עמי.

– אתה מתחיל שוב? – אני עושה עצמי אדיש כמוהו ומתפרקד כמוהו על מחטי־האורן.

– אני המתחיל, חי־חי־חי? – מרקיד אקסי את צחקוקו כפירורי־סובין עצלניים מתוך הנפה: – חתול חקאי שכזה!… אף לנסות להירדם קצת למד ממני… טוב, טוב… אל תכעס… החום באמת כבד…

הוא צודק. כרגיל. אך קשה להירדם, כל זמן שאינך יודע, אם אמנם אתה ולא הוא, אדם זה ששמו אקסי, שוויתר על עולמו כולו לפני שנים הרבה, נתנסית בהבלי ייסורים שבאהבת אשה. אהבת אשה סתם. בין פנוייה בין נשואה. אבל נשואה למי? לי, לו? אילו אתה שומע עכשיו תשובה ברורה על כך מפיו, אפשר יכולת להירדם. הצדעים המנופחים לא היו פועמים כל־כך. אין ספק, שסיפר לך הכול, ואפילו על דרך הרמז. שטות היא, אם כן, לשטום אותו, עכשיו שהוא יושב ואתה שוכב ורואה מתוך עצימת־עינים, מדומה כשלו, את ראשו זה, המונח בין ברכיו, זרוי סימני שערות לבנבנות, מועטות עד כדי להזכיר קדקוד רופס ש לרך נילוד.

אף במערבולת זו, המונעת מחשבה צלולה, למאז יצאת עמו לעלייה־לרגל בלשונו לקאליפורניה – ודווקא בדרך־הצפון הקרירה, המרחיבה דעתו של אדם ומיישבתה ממילא, כשהיא משתרעת לאורך הגבול הקאנאדי עד להררי־הסלע הצפוניים ועד לים השוקט – נתבהר לך לא אחת ולא שתיים, שאינו אלא מעמיד פנים ככופר בכל העניין הזה ששמו אהבת־אשה, לכל הרוחות, בלשון־נאָצה שלו בדרך סיפורו, המתרסק תמיד, כשהוא מגיע לשם־מקרה זה. אפשר, חבריו למכללה, הקשישים ממני והם מלמדים אותי דרך גבר בעלמה, כיוון שהם אוהבים אותי ולא מבינים לא־איש זה שבי, בלשונם ובלשונו, הם בלבד ששיננו לעצמם בעל־פה את תירוציו המגומגמים, כשהוא מסביר להם, מה טעם נעשה נע־ונד יחף ומטולא, שלא כדרך אינטליגנטים יהודים, לכל הרוחות, שכמותם בניו־יורק. כמה זמן, לעזאזל, אפשר להתפרנס מוויכוחי־סרק ארורי־אלוהים על איסדוֹרה דונקן ועל הפסיכואנליזה ועתידות השפעתה על האמנות היוצרת, בשירה בפרט, ועל מות לנין? ברור: נמאסה עליו ניו־יורק זו של חבריו האינטליגנטים, יורה מרתחת־מלח זו של תרבות אמריקנית מהפכנית־חדשה, לעזאזל, והוא ירק בפניה ובפני כל סורחנים הללו, ארורי־אלוהים שכמותם, ובחר בדרך הפתוחה. תירוציך אלה, אקסי, גם אני יודע אותם, אלא שאותי אינך מרמה בהם אף בשעה זו, שעיני אינן מספיקות להיסגר לגמרי, רק בגללך אתה, הבודק אותי בהרחבת עיניך הכתומות ודאגה משתפכת על פרצופך, הזרוח כולו משום־מה בשמש. מאין נתגלתה זו שוב, גדולה־עגולה ולא מסמאת את העינים, אפילו הן נפקחות לרווחה ולא מציצות בה מבעד לריסים בגניבה? אַל דאגה, אקסי, אַל דאגה גם לי. אין ספק, שנתייסרת גם אתה, כפי שסיפרת לי, ללא ספק, בהבלי־אהבה הללו, שהם בוודאי הבריחוך בדרך הפתוחה על פני ארצות־הברית לאורכן ולרוחבן. אלא שכאילו לא ישנתי זה שבועות וצל־טינה שבי מטרידני כטינה, משל: אילו אתה משמיעני באמת, מה אירע כאן, הייתי נרגע – הייתי יודע, אם באמת עלוב אני כל־כך. לא־איש. מבקש את האהבה תמיד, משום שהוא בורח ממנה תמיד.

עכשיו, כמדומה, נעשה קל יותר לבוא חשבון קצת. אקסי חדל להסתכל בי – וייתכן, שאני נרדם באמת. דבר אחד מתברר לחלוטין מתוך כך: אפילו אתה אומר, שאבק־טינה בלבד רוחש בי, כנמלה מטרידה בסמיותה־מן־העין בלבושי, אין זה מן היושר כלפי אחד חביב כמוהו, משום שטעם גם הוא מה שטעם באהבת־נשים לא־נוחה. וכי יש מי שלא נתייסר בכגון אלה? אף־על־פי־כן קשה להבין ללב־אדם שבך. שהרי גם אתה קרוי אדם. לא־איש ואדם. לא־איש וחושש משום הישג־גבול ברגשות, שבידוע הם ברכות שמים ותהום יחד – ולכשתרצה, קללותיהם. אקסי זה איפוא – מה כי תלין עליו. ובאחר־צהריים שוקט ומרדים כל־כך בפרט. הרי אתה בעצמך נעשה כאן נוח לך ולעולמך הקטן, אילו אתה יכול, כאסופי זה שבאקסי, ליהפך לקלח מקלחי־האדמה, שכללות הווייתו אינה אלא מעין טבילה נצחית בשמש זו הדבשנית שבהרי־האדירונדאכס. השמש רחוקה עדיין מן השקיעה. ימים ארוכים של קיץ־ההודים הדבשני, המרדים, שבהרים הצפוניים. אין דאגה, אקסי. הרהורי־תשובה נרקמים בי כלפיך. בוודאי קשים הרהורי־תשובה מתשובה: זו שכרה בהרהורי חרטה על העבר, לפחות, ואלה אף לידי חרטה על העבר אינם מגיעים. ואם אין חרטה על העבר – קבלה לעתיד מנין? באמת, אקסי. אילולא בלבולים אלה של חרטה־ללא־תשובה בפני אשה – אפשר היה לישון ולישון בשולי הכביש המשותק הזה בלב היער. אבל אין דבר. אומר אדם, שהוא בורח מן האהבה, ולמעשה אינו בורח כי אם מהרהורי־תשובה, מן החרטה, עד שהשינה קוברת אותו – קוברת הרהורי־תשובה שלו.

 

[ג]    🔗

חייך, אקסי, שאתה צודק. וכי מה איכפת מה? תנומה חמימה שבינקות נופלת על עפעפיו של אדם – ומתברר, שאתה צודק. אתה גבר־איש – אפילו היה איכפת לך פעם משום אשה זו או זו, קיבלת את הגזירה ויצאת לדרך הפתוחה. לא ברחת – קמת ויצאת לדרך, כיון שגזירה היא, שישתבש אדם תמיד בהבלוּת מענה זו שבאהבת־אשה. אפשר, כאן ההסבר לאבק־טינה שבי עליך. פשוט: אתה אדם נושא־עול, משום שלא־איש בלבד הוא שאינו יודע לא לשאת בעול ולא לפורקו. ואני מתקנא בך. הייתי רוצה לשמוע שוב את סיפוריך על נשים, כדי לדעת, שלא ברחתי גם אני. כמוך קיבלתי את הגזירה ויצאתי לדרך על דעתי, על דעת ייאושי. היה טוב לדעת גם בהקיץ, ששיתוף־תחומים זה שביננו אינו נוגע כלל לאשה זו או זו, שלי או שלך או של שנינו, אלא למרכז עולמך ועולמי הוא נוגע. עולמך ההזוי – אתה היודע, שאפילו היה מה שהיה פעם, הזוי היה אף כשהיה. ואני? כל כמה שאני רוצה לבקש סליחה ממך על טינה־קנאה זו שבי כלפיך, איני מספיק. עולמי חצוי: לא מציאות ולא הזייה. אפילו תרדמה חמימה זו שלי עולמי חצוי. מתמרד אני ברצוני לישון, נעזר אני בשבריריו של כל קו־שמש, הפוגעים בריסי, כשמשב איזו רוח משחיל אותם רגע מבעד לענפיו של עץ, כדי לראות אוזן אחת שרועה שלך, שכולה רוקדת בשברירי־האור ולא הם המרקידים נמשיהם עליה, ואיני מספיק לא לאהוב אותך באמת ולא לשנוא אותך באמת. אף־על־פי־כן אתה הגבר. לא אתה האשם, שאני מתמרד משום־מה ברעיון שלא שכחת מעברך כלום, עם זאת אתה היודע, שהכול מן השכחה בא ואל השכחה הולך. תמיד ידעת זאת. אף בשעת אותה ענוּת שבהבל־האהבה, אם משום אחת ואם משום שתיים.

מה לי אחת, מה לי שתיים? העיקר, שעברי עברו ואין להתמרד עוד. בחלום כבהקיץ. עברו של כל אדם, אקסי, עד להצחיק – אותו אותו סיפור, אקסי. בסופו בוודאי – עד לאימה. את אשתו לא אהב. סר הקסם גם מן החוטם הנחמד, המדוקדק כל־כך, שקצהו הסולד יש חידוש בסילודו יום־יום. כמו בספר. כמו באותם ימים רחוקים, שבהם נזכר אדם מתוך כך – בהם ובמאוויים שבהם אליה. אל האחת. כמו בספר. יפה היתה עוד. כבאותם ימים רחוקים של מאוויים אליה. אולי עוד יפה יותר. האפרורית השקופה שבעיניה הרחבות כאילו השחירה קצת במין בגרות שופעת יותר צמאון־חיים, אהבה גלוייה לו יותר. וכאילו משום־כך דווקא לא יכול לאהוב אותה עוד. יפה מאד היתה ואוהבת אותו מאד – ומסירות זו שלה היא עצמה כאילו הרתיעה אותו ממנה. לוא, לפחות, היתה מגלה חרון־מה עליו. אבל ביטחון זה שלה, שלא נשתנה כלום, הוא שהביא אותו לידי כך, שיתחיל להתפלל לאהבה חדשה. שקר, אקסי? לא משום כך מתחיל אדם מבקש אהבה חדשה? אבל מי המשקר כאן? הרי סיפור רגיל הוא. ובפיך גם אתה, ולוא אחת רמזת לי ואני – בטעות – שתיים שמעתי מעקימת שפתיך, החרורות מאבק־דרכים. ביטחון זה של אשתו, למשל. כולה אומרת: אין מה לסלוח – לא חטאת כלל, שכן עדיין אתה אוהב אותי. ולא שהיו דברים אלה או שכמותם יוצאים מפיה הקטן. סתם כך. כאילו לא אירע כלום ואין צורך באומר ודברים. כאֵלם האהבה בראשיתה כאלמהּ בסופה. מעולם לא סיפרו באהבתם גם בניצניה הראשונים. באותם ימים רחוקים־קרובים, שמגע אצבעותיה הפיוטיות מנבאים מרחקים־של־נצח לא־משתנים. אין כמוך יודע, אקסי, כמה תמיד בטוח אותו מגע־אצבעות פיוטי במרחקים שלו. נצחיים תמיד. לא־משתנים תמיד. שהרי שניהם בלבד כאילו ממלאים חללו של לילה ניו־יורקי נמוך ומפוייח קצת מסביב לפנסים העייפים. כאז כן עתה, אקסי, ואתה וסיפורך יודעים זאת. כוח־הבנתה האילם, לכל הרוחות, בלשונך, אקסי! בטחונה בראייתה האילמת ללבב, לכל הרוחות, היא שהעיקה כעופרת יצוקה בראש לאחר ליל שתייה של יי"ש לא־מזוקק. אהבתו לה כאילו לא היתה מעולם – וזו עדיין אינה תובעת ממנו כלום. אין צורך באומר ודברים, אקסי. להיפך: כאז כן עתה עדיין היא מטה ראשה הקטנטן לשמאלה, מסתכלת בפרופילונו כלאחר־העין – וקווצת־הערמון, שנתגבבה על גבי אותה עין שלה, המלוכסנת כשל סנאית פיקחת, מרתיחה בכוח־ההבנה המסותר שבה: אתה אוהב אותי – אני יודעת.

ממילא כמוני כמוך, אקסי, ואפילו אתה טוען, שלא הן האשמוֹת, שאדם רואה עצמו חתן־עולם אָבל, משום ששתיים מחזיקות באותה חופה ריקה, שברח מתחתיה. דבר זה עדיין לא ברור לי אף בהרהורי תנומה זו, המרעיפה לתוכי את השקט שבך. אף־על־פי־כן איני מתקנא עוד בך ולא מקנא למראיך את קנאת יסורי, שכולם רשות־היחיד שלי. כמוך כמוני אתה זוכר מתוך שיכחה וכמוני כמוך אני שוכח את השתיים מדי רגע. ללא חרון וחרונים בשקט החם הזה. לא עליך ולא על השתיים ולא על נמלה טרודה זו, שעלתה בשוגג על כף ידי ולא חשתי בה, עד שהגיעה, ללא שהרגשתי, עד מרפקי ועם שהיא מחפשת את דרכה חזרה – הנה היא שוב בכף־ידי. לחינם את מפחדת, נמלה. כולנו מפחדים, ובפרט כשאנו ערים ולא רדומים בשקט הזה כמוני. האמיני: באמת אינך עומדת בפני שום סכנה. אם אצבעות־ידי נקפצו עליך מאליהן – בזהירות נקפצו עליך גם בנמנומי. לא־איש, אך לא מזיק לשום בריה. במזיד בוודאי לא. אפילו נוּמה שלי היא שקט עירן, פחדנית כעירנותך – שיכחה שעדיין זכירה כואבת היא. בוודאי יודע אני ומכיר באימה מקפיאה זו שבאיברים כפותים כגון שלך בכף־ידי – זיע כלשהו ושיתוק, זיע ושיתוק. כמו כולנו: רגע אחד מעין שיקול־דעת מחפש מוצא – ופתאום בהלה, פיקחת פחדנית. שיקול־דעתך עצמו, כביכול, מעמיד אותך על סכנת־נפשות זו שבמציאות כפשוטה, וחכמתך אינה עומדת עוד לך, ואַת מתחילה מתרוצצת בחושך מצודתך מתוך טירוף־הדעת הגמור. כמונו. כמונו כולנו – כל אחד במצודתו. עיוורון גמור – ובלבד שיימצא המוצא. מן הדין, שיהיה מוצא. על כורחו שיהיה.

 

[ד]    🔗

– חי־חי־חי!… – מעירים אותי דרדורי־צחוקו הקלושים של אקסי: – שנת־ישרים וצייד, חי־חי־חי!… עדיין סוֹלסברי־חוֹחלצקי טרוד בציד של אחת מסכנה, ואפילו נמלה…

– סתום־פיך!… – אני מצטווח: – הפעם הרי טעה באמת, ראש־כרוב שכמותו. וכי בצייד הייתי טרוד זה עתה? וכי מעולם יצאתי לציד מסכנה פלונית אלמונית, ולא להיפך, רשע מרושע שכמותו?

– מה לך צווח, כאב־בטן שכמותך?… – הוא מנסה להמשיך להתגרות בי ומפסיק נסיונו, כשהוא מכיר כמוני, שרשעות גלויה היתה זו בו, שלא כדרכו: – נו, טוב! הניפות עלי אגרוף ובינתיים נמלטה הנמלה… הרי לך שכר ועונש ללא השגחה פרטית, סוֹלסברי־חוֹחלצקי, המיסטיקן הכופר לשעבר…

הדיבורים נושרים מפיו חלולים משום־מה ואינם מכאיבים אותי. כמוהם כאותו כינוי מטופש, שהוא מכנה אותי בימים האחרונים – סוֹלסברי־חוֹחלצקי. סגן סולסברי־חוחלצקי. אפשר, מוחי עדיין אחוז־שינה, אלא אם כן הערתו של המיסטיקן הכופר לשעבר היא שתובעת ממני, שאיזכר בעבר עוד אחד שלי, שנשתכח מלבי משום שנשתקעתי במה שנשתקעתי זה כמה חודשים. בין כה וכה דיבוריו של אקסי כעין אותיות ללא תנועות ושוב איני נכווה מהם. מן הדין שאַעלה בזכרוני אותו עולם, פילוסופי ורחב יותר, שבו חייתי, כפי הנראה, עד שצימצמה אותו האהבה. עלי להיזכר בו, אם גם איווכח מתוך כך, שמעולם לא חייתי בעולם שכזה. שאף כמיסטיקן כופר, בלשונו של אקסי, לא ביקשתי כי אם את האהבה. ביקשתי ולא מצאתי. מצאתי ולא ידעתי להחזיקה בכפי. אדרבא: זו מחזיקה אותי בכפה, אף כשאני מנסה לברוח מפניה. בטחונה של האשה, למשל, בכוח הבנתה ללב הגבר. הבנה לקולא, לכאורה, בדינה עליו – וממנה דווקא אין בית־מנוס אלא הקבר. אילו הוא אומר לה בפירוש, שאינו אוהב אותה עוד, לא היתה ניחוּת חיוכה הבטוח סרה מעל שפתי פיה, הנראה גדול ותאוותני משהוא במציאות, כשהיא פותחת אותו עכשיו בבת־שחוקה המקילה, הפורקת את נשקו מעליו.

אין מנוס ממנה, מבת־שחוק מקילה זו שלה: אין לה לאשה אלא מה שעיניה רואות – ועיניה הרי רואות, כביכול, שאין כאן מה לראות. כאילו בעיניה אף הנהגות־בית רגילות שלו לא נשתנו כל־עיקר. בבית אינו יושב עוד כמעט. מטייל הוא יומם שעות ארוכות ברחובות־הכרך כמשוֹח שמודד מידותיה של ניו־יורק לראשונה, והיא אינה משגיחה. מאַחר הוא לשוב משיעורי־הערב שהוא מלמד במרכזו של מורד־העיר, והיא מחכה לו באותו חיוך צעיר־זקן שלה, המאיר את לבנונית שיניה הגדולות – התאוותניות יותר משהן במציאות – אף כשהיא מרימה את פניה הקטנים מעל גבי הספר שעל ברכיה בצל אהילה של המנורה. אין מנוס. עד חצות ועד לאחר חצות לעולם היא מחכה לו שם בפינת כורסתה, כשהאור מסתנן על ספרה כדי ארבעה טפחים שבטבלה מסורגלת. אפילו את חלוק־הבית שלה עדיין לא לבשה: בלבושה היומי הרגיל – בחולצה לבנה, מהודקת בחצאיתה השחורה סביב למותן־צירעה זה שלה. היא מחכה לו עדיין, יודעת שלא לרצונו התמהמה, אם בכלל איחר לבוא. פשוטה וטבעית – וממילא טעימה כמות שהיא מתחילה. כמוה כאותה צלחת, שמחכה לו במטבח – נגיסה־של־חצות, שאדם נזקק לה, כל כמה שיתאחר. נסה אפוא ואמור לה: אינך אהובה עלי עוד! אף כשהתגבר עד כדי להימנע ממשחק־הנימוסים, החוטא ומחטיא, שבנשיקת־בעל לאשתו עם יציאה לעבודה ועם שיבה הביתה, לא נראתה כסתם מקבלת את הדין. אדרבא: משחק ונימוסים ביננו לשם מה? בלא אלה שלי אתה. הלא אני היודעת. אין מנוס. עד עצם הרגע הזה, אקסי, בין שאתה בעל־מיצר שלי בעניינים הללו, המצמצמים עולמו של אדם עד בושה וכלימה, ובין שסתם נזדמנו זימון־עראי בציפיית־שוא זו שלנו להיסע ולהיסעים.

– ניכר, שנישאר קבורים כאן עד מחר בבוקר – אני צד צליל־דאגה בקולו של אקסי, היושב שפוף ונזהר מלהטות פניו אלי, ללא שאבין מדוע. וכיוון שאינו מקבל תשובה ממני, הוא עצמו נראה כנזכר, שאל עוויות שורשיהם של האורנים דיבר עד כה והוא מכוון פניו כלפּי מעתה ומשמיע כמה פסוקים מלאים כל־צורכם שלא כדרכו, ואם גם רק הוא היודע לפי שעה את הקשר שבין אחד לשני: – טוב, שקנינו לך את מעיל הגשם הצבאי, סוֹלסברי²־חוֹחלצקי. נתחייב לשוא אל כפרנו גם היום עם הערב. נתחייב ללון שם גם הלילה תחת התירזה בבית־החיים שליד בית־הכנסייה.

– אבל סיפורים תספר?… – מנתרת בי שוב אותה תשוקה לא־מובנה לסיפוריו כאילו שכחתים באמת, כאילו הוא צריך גם להזכירני, סולסברי חוחלצקי³, ככינוי לי בפיו, מהיכן?

– איזוּ סיפורים?… – כועס אקסי, עומד על רגליו ובועט בנעל אחת מרופטת שלו בגבנון מעוות שבשורשי האורן, שאני יושב תחתיו: – שוב אותן שטויות? שוב נשים, לכל הרוחות?… עדיין אין לך כלום חשוב מאלה, סולסברי־חוחלצקי?… אמרתי לך: שטויות, לכל הרוחות!… לא גן־ברונכס הוא בית־הקברות שבכפר… בחורה לא תצא שם מקברה לקראת חתנה האָבל…

– מי כאן חתן ומי אָבל? – אני מנסה להלעיג עליו מתוך אותה תשוקה משמימה לסיפוריו, ואף־על־פי שאין זו מציקה לי עוד כקודם וההערמה שבלגלוגי אף היא קלה יותר, מן השפה ולחוץ ברוב רובה.

– וכי מה זה חשוב, סולסברי־חוחלצקי?… וכי מה זה חשוב, אני שואל אותך, פילוסוף ומהפכן יהודי?… – וכיוון שאני מתעצם בשתיקתי ומתעלם גם ממבטו הפקוח, הבודק אותי כמחפש בי מישהו חשוב לו יותר, הוא פוסע שתיים־שלוש פסיעות אל אם הדרך ומאהיל על עיניו בכיוון הכפר: – מכונית, ואפילו נושאת ארון־המת, לא תגיע עוד… אך, בעצם, למי איכפת מה, חי־חי־חי?…

– ומה איכפת לך, אם כן, שפילוסוף ומהפכן יהודי משתקע בשטויות הללו שלך ושלי? – איני מקנתר אותו הפעם, אלא שואף באמת להבין, מניין לו, לנע־ונד זה, סולם־ערכים משונה שלו, כאילו מעולם לא ברח מן האוניברסיטה ומחבריו האינטליגנטים ויצא אל החירות הגדולה שבדרך הפתוחה.

איני בטוח כל־צורכי, שאקסי הוא היושב מעתה על ידי ממש: דיבורו קולח והולך, כאילו לא הוא הוא. ללא גמגומים וללא לגלוגים הוא מדבר, כמשיב תשובות כהלכה על שאלות שבלבי. ברור: מן העיקר הוא משתמט עדיין – מספר לי על מעיל־הקצין, שקנה לי לפני שבוע או שבועיים, כשהרחקנו אל מעבר לאוֹלבּני ולסקנקטדי והגענו לגלנז־פוֹלז, עיירה שגבעותיה מבשרות כבר אותה גלוייה מצויירת, ששמה ימת־גיאורג ועשירים שבגויים, ימח שמם, מבלים שם את חופשותיהם במלון האכסכלוסיבי שבה, כלומר: זה, לכל הרוחות, שרגל יהודי אינה מותרת בו. ברור: אין כוונתו אלא להשיאני בדברים סתם, שהם ידועים לי מכבר, ובלבד שייפטר מן השיעמום שבשאלות הטרדניות שלי. ואף־על־פי־כן הוא נסתחף בדיבורו כל־כך ומשנה כל־כך בסיפורו הידוע גם על המלון האכסכלוסיבי, לכל הרוחות, גם על קצין מדומה זה שבי, סולסברי־חוחלצקי, לפי כינויו, שהשניים כאילו נעשים קשורים זה בזה עד כדי מוסר־השכל מתרמז: אם אני תופס את הקשר שביניהם – אני תופס, כביכול, מה טעם חבל לו על עולמו של מיסטיקן וכופר, לכל הרוחות, שכל עולמו הפילוסופי נצטמצם עד לבושה וחרפה משום חצאית זו או זו, שמגלגלת עכוזה כך או כך, אלא שלעולם היא היא אותה חצאית, לכל הרוחות, ואותם אותם אחוריים! עד לזרא, עד לזרא!

 

[ה]    🔗

גויים הללו, ימח שמם. אם בניו־יורק יהודים בונים לעצמם גיטאות, כביכול, אין זה משום שהם מסתייגים מן הגויים. אדרבא: יהודי נכנס לשכונה שרוב בתיה של גויים, והם – גויים מפוטמים הללו – מסתלקים ממנה. ואילו מלון אכסכלוסיבי זה שבימת־גיאורג – הוא שמסלק רגל יהודי מתוכו. מן הדין אפוא, שיהודי טוב כסולסברי־חוחלצקי יעשה נקמה בגויים ויתגנב לשם, לתוך המלון הארור הזה, ידחק לשם רגל יהודית, לעזאזל. ובשעה חמש לפנות ערב דווקא, בשעת קפה־שלאחר־הצהריים דווקא, כשאפשר להאזין שם לקונצרט קאמרי, המנעים את שעות־הדמדומים המנוייחות על חזירים אלה, שונאי־יהודים שכמותם. בוודאי לא אקסי הוא שמעוניין במהפכות בולשביסטיות או מנשביסטיות. אף הרצאותיו הציוניסטיות של שרוני במועדון לתרבות עברית שבמכללת־העיר גרמו לא מעט לכך, שיברח אקסי מן האינטליגנטים המהפכנים המשעממים הללו שבמכללת־העיר ובכל מרתף מעופש שבכרך, שבו הם מנסים להוכיח את מרדנותם, לכל הרוחות, בשתיית זוהמה של אלכוהול אסור, ואפילו עיניהם מסתמאות מתוך כך והם מזהמים מתוך כך בקיאם כל קרון שברכבת־התחתית בדרכם עם שחר הביתה, אל ברונכס זו, שגויים מטומטמים מרוקנים את בתיה לאחד אחד, כל־אימת שדייר יהודי, ‘אולרייטניק’ עולה לגדולה, זוכה לעבור לשם ממורד־העיר או מהארלם. אין מקום לטעות! אקסי לא בולשביק הוא ולא מנשביק ואפילו לא ציוניסט כשרוני במועדון לתרבות עברית, לכל הרוחות. לאקסי לא איכפת, שגויים שונאי־יהודים מיטמטמים בשנאתם כל כך, שאינם נותנים דריסת־רגל ליהודי אף באולם הקונצרטים שבמלון האכסכלוסיבי שלהם שבאותה גלוייה־מצויירת, ששמה ימת־גיאורג. אבל לפעמים לא־איכפת גם כן איכפת, לכל הרוחות. ולאחד כגון סולסברי־חוחלצקי לא־כל־שכן. אלא מה, סולסברי־חוחלצקי פחדן הוא ולבדו לא יתגנב בדרך האחורית אל אולם הקונצרטים? אַל דאגה! אם אקסי כאן – סולסברי־חוחלצקי אף הוא עמו. על אפם ועל חמתם של זנאים אכולי־סכרת אלה, שמטרוניותיהם בוודאי שהיו נהנות ממנו, מסולסברי־חוחלצקי, יותר משהן נהנות מהם, מאותם באושים מסורסים שלהן. אפשר, אקסי נראה חשוד קצת בעיניהן, ואם גם פניו לבנבנים־צהבהבים כשל ארנב פולני. כלומר: לא משום יהדותו, אפשר, יהיה חשוד, חי־חי־חי!… אפשר, מבחינה זו מסתכן יותר סולסברי־חוחלצקי: אקסי, סוף־סוף, אינו אלא משרתו של סולסברי־חוחלצקי, חי־חי־חי!… ואילו הוא, גבירותי ורבותי, ארורי־אלוהים – גיבור ורדן הוא, קצין לשעבר בצבא הוד־מלכותו, חי־חי־חי!…

– מסכים, סולסברי־חוחלצקי? – נקטע שטף־דבריו בשאלה שלא כעניין.

– מסכים למה? – איני מבין את מבוכתו, כשהוא מתחיל לנער את מחטי־האורן מתוך חפתי מכנסיו, כשמחצית־גופו כפופה עליהם.

– מסכים לעלבון עוד אחד? עלינו לחזור אל בית־הקברות. היסע כבר לא נשיג היום: התחרטו היום בניו־יורק כל המתענים בחיק הנשים… אין בדעתם לברוח עוד לא מן הפנויות ולא מן הנשואות…

– מה עלבון בדבר איני רואה – אני מנסה להשיב מתוך יישוב־הדעת, ובלבד שימשיך, עכשיו שגם מבוכתו, שאיני מנחש סיבתה, גם דבריו על הפנויות ועל הנשואות אומרים שהוא מתקרב אל העיקר: – אין אסון בכך, שנלון גם הלילה בבית־הקברות שלך. אבל החיפזון למה?

– ראה – אינו קורא לי עוד סולסברי־חוחלצקי ותולש מחט־של־אורן מתוך רפידת מעילו: – עוד מעט לילה ויש לקנות חצי־לחם וסרדינים בחנות־הכפר, קודם שתיסגר. סנטים אחדים עוד נשארו גם בכיסי. – והעובדתיות הצלולה שבדבריו כמעט אינה נפגמת, אף כשהוא מנסה לחזור אל הלגלגנות הקלה ומוסיף: – אינטליגנט כמוך הן לא ילך עמי לגנוב מאיזה לול נידח תרנגולת כלשהי לשם צלייה על המדורה בחושך… נוהגים כך אורחים־פורחים בלבד, כשהם רעבים מעת לעת…

– טוב, נלך – אני מרים את מעיל־הגשם מתחת לעץ ומתחיל לקפלו. בוודאי חושש אני, שמבוכתו בפני עצמו מקטעת את סיפורו לצמיתות: בבית־הקברות שבכפר על אחת כמה וכמה שלא ישוב אליו. כל לינת־לילה שם תחת התירזה משתיקה אותו עד כדי תענית־דיבור, ולוא גם משום שוטר־הכפר הגידם, שכבר הזהירנו, שאין רצונו לתפוס אותנו בשוטטות – יי"ש אסור אמנם לא מצא בכיסינו, ואף־על־פי־כן! אך מוזר הדבר, שמבוכתו של אקסי מסקרנת אותי עכשיו כל כך, שאותה בלבד כאילו הייתי רוצה להבין מעתה, אילו הוא חוזר ומסתחף בדיבורו. לפיכך איני עושה שקר בנפשי, כשאני מתנהל לאטי, לפי צעדיו שלו, הטופפים ונעצרים משום־מה, טופפים ונעצרים בדרכנו חזרה אל הכפר, ומתאמץ להכהות את התקווה שבהצעתי: – אבל נשוב לכאן עם האוכל. גם בלילה יבש פה יצוע־המחטים יותר מן העשב הטלול שבבית־הקברות שלך. ואת מעיל־הגשם שלנו נוכל לפרוש כשמיכה גם פה…

– בית־הקברות שלך ומעיל־הגשם שלנו!… – הוא מחקה את חיתוך־דיבורי על דרך הדקלום הנלעג: – מעיל הגשם, מילא… אבל מפני בית־הקברות מי מפחד?… כאילו כאן ביער מתיך קבורים בך להנאתם… – וכיודע, שהגדיש את הסאה בזוּלוּת זו שברשעותו, הנאחזת בהבל־הבלים שבמבטאו של אדם, הוא מרחיב צעדיו ומתחיל כמעט לרוץ: – עלינו למהר… החנות, אפשר, כבר נסגרה… המתים להיקבר והחיים לאכול, חי־חי־חי…

סולסברי־חוחלצקי שוב אין בכוחו להוסיף משום מה. ואף־על־פי־כן אינך צודק הפעם, אקסי. אם המתים חיים בו באדם לפעמים עד לטירוף־הדעת גם באור יום מטורף כגון זה, שעבר עלי עמך היום, הרי אינם אלא מרחישים בו בשקט בשקט עכשיו, שהוא עצמו כאילו דעתו מתיישבת עליו, הואיל וקיומו שלו עצמו נעשה מפוקפק באפלולית של שקיעה מאוחרת ביער. דעתי הרי באמת צלולה עלי יותר עכשיו, שאתה מדבר שוב, ואני שומע כל דיבור יוצא מפיך ומהרהר בשלי, כרגיל, אך ללא שיבהילוני הרהורי. חשובים מהם עכשיו דיבוריך שלך, כשאתה משתדל להסביר לי, שאסור לשקר, ואני, היודע זאת כל ימי, איני יודע אם אמנם שיקרתי. וכי לאַן ארנולד שיקרתי? ומפני אשתי – כן, זו שברחתי ממנה באמת, אקסי – אולי פחדתי, אך גם לה לא שיקרתי. אפשר, לא פחד היא המלה הנכונה, אקסי, אבל אין לי אחרת זולתה בשביל אותה מציאותיות תפלה, שבה שיעבדה אותי. הנה פוסק אדם להעלים מעיניה את חדלון־אהבתו, הנה הוא עורג על אהבת אשה אחרת, כגון זו או זו מן התלמידות האביביות שלו בשיעורי־הערב – ועדיין אין בו העוז להגיד לה, לגרושת־הלב, שהוא עוזב אותה, פורש ממנה משום תלמידה מתלמידותיו, שקלסתר־פניה החולמני מתרומם כלפיו באקראי, כביכול, באמצע השיעור והוא מתרעד מולה כנער, שומע רגע מעין הד לאותה נבואה סתומה ויפה, שאולי האזין פעם אחת בחייו קודם, בראשית אהבתו הראשונה – אולי לזאת, לגרושת־הלב, המטילה עליו עול פחד לא־מובן. גם לה לא שיקרתי, אקסי, ומה דיבורים הללו שלך, המגנים את השקר?

– כן, כן, סולסברי־חוחלצקי, כולנו מרמים, את עצמנו בפרט… – ממשיך אקסי בדרשתו, כשעיניו ממצמצות מול הרמץ החום שבאופק: – עוד מעט ואנו בכפר. אבל כולנו מרמים, את עצמנו בפרט…

– אבל לא את זולתנו! – אני מתעקש.

– אל תהייה ילד ושקרן… צריך להיכנס אל החנות…

– עוד רגע, אקסי, רק עוד רגע: עדיין לא הגענו. מדוע אתה חוזר וטוחן: את עצמנו בפרט?…

– משום שקל יותר לרמות את עצמנו מאשר את זולתנו, לכל הרוחות!…

– אל תכעס, אקסי, באמת אל תכעס… אמור לי רק זאת: מנין לך כל אלה?

– וכי לא סיפרתי לך אלף פעמים מנין? וכי לא סיפרתי לך שוב זה עתה, לעזאזל, מתי למדתי שלא לרמות את עצמי?… הרי מתוך כך חדלתי לרמות גם את הזולת, עד שנכשלתי בך ורימיתיך, לכל הרוחות, סולסברי־חוחלצקי!…

אתה רימית אותי?… – אני נפתע כל כך, שאקסי נעצר בהליכתו, כמאמין לי לראשונה: – במה רימיתני?… ספר לי זאת, לפחות.

– ספר, ספר… – עייף קולו של אקסי: – רק סיפורים אתה אוהב… ושל זולתך דווקא… צריך אתה לספר לעצמך את סיפור־האמת שלך ויימאסו עליך סיפורים בכלל…

– רק זאת אמור לי: במה רימיתני? – אני מתחנן, כאילו בתשובה על שאלה זו אני תלוי לישועתי.

– שמע־נא פעם, בן־אדם – מופנות אלי פניו הרציניות של אקסי, המוארות למחצה באור הפנס היתום של הרחוב האחד שבכפר מזה ושל עששית־הגז רחבת־השוליים שבדלת החנות מזה: – שמע־נא פעם. אני רעב ומחר אני לכאן ואתה לכאן…

– כלומר?! – איני מספיק להעלים את הבהלה שבקולי, ללא שתפגום ברצינותו העייפה של אקסי.

– פשוט – אין קולו מתרומם אף כדי איום: – אני לדרכי ואתה לדרכך שלך…

– לאן? דרכי לאן, אקסי?

– אל תבכה, ילד, אל תבכה… הביתה, כמובן… ובלבד שלא לספר סיפור־אמת אחד משלך ולעצמך…

 

[ו]    🔗

וכי מי התנדב לצבא – סולסברי־חוחלצקי ושכמותו אידיאליסטים מזוייפים שבמכללת־העיר האבוסה עד להתפקע נקניקים חריפים הללו שבמהפכנים ואינטליגנטים יהודים? הם פאציפיסטים היו, אף לאחר שנכנסה אמריקה גם היא למלחמה, כשהם מרבים להג על לנין, המתחכם לכל הקאפיטאליזם המגועל שבעולם ומגיע למה שהוא מגיע לאחר־כך, מכשיל את שני הצדדים הלוחמים, לכל הרוחות, בערמת החוזה שלו בברסטליטובסק. הם אף מבית־הסוהר ידעו להתחמק בשל דיעותיהם, המגנות כל רצח, כביכול, ורצח שבמלחמה בעריצות הגרמנית בכלל זה. תמיד תמיד הלהג האידיאליסטי בפיהם – ואילו אחד כגון אקסי אינו מגיע אל תפיסת השקר שבכל הסיפורים על רוח האדם, העולה למעלה, תמיד למעלה, לכל הרוחות, כי אם בדרך הדמים הנשפכים ממש! הוא שהתנדב לצבא עוד לפני כניסתה של אמריקה – באיחור של שלוש שנים ארורות ובדלניות – לתוך מרחץ־הדם המסריח: לקאנאדה ברח, כשאינו חייב עוד חובת־גיוס, לפי גילו, ובלבד שיכריע הצדק, לעזאזל. ייתכן, שאילו הוא ממתין קצת – היה יורה שתי ציפורים כאחת: היה נלחם בקייזר, ששפמו אמה וגידו היהיר אמתיים וחצי, והיה נלחם גם למען בית לאומי בארץ ישראל בלגיון היהודי כמה וכמה שנים קודם שהתחיל שרוני, שברח מארץ־הקודש המנוּולת שלו עם תום המלחמה, להרביץ תרבות עברית וציוניזם במכללת־העיר שבניו־יורק. אלא שעכשיו אין כל זה חשוב לו: יפטפטו השקרנים הללו על המהפכה ועל איסדורה דונקן ועל הציוניזם הסוציאליסטי – אותו, את אקסי, לא ירמו עוד. את התרמית שברוח־האדם, העולה למעלה, לכל הרוחות, למד בשאול החפירות שבקושי־בקושי נסריהן הרקובים אינם נופלים עם שקי־החול שעל גביהם וקוברים בתוכן את המחכים לפקודה: אל על! בורדן למד את השקר שבאידיאליזם האנושי – ולא מתוך רומאן כגון תחת האש, לעזאזל – כמשוררים המהפכנים הללו שבכל חור מסריח, המוכר להם יי"ש אסור, כדי להרדים את מוחותיהם המעוותים, הטרודים יומם ולילה בתקנת העולם כולו.

מתקני־עולם ארורים! עולם חדש מבשרת להם איסדורה דונקן – מוסדות טריים ונקיים! הוא, אקסי, טיבן של טריוּת ונקיוּת אנושיות למד שם, בחפירות המקוללות. עוד בשעות הבוקר של 11 בנובמבר, יום שביתת־הנשק, המשיכו הפקודות להמשיך להרוג עד לשעה 11 לפני־הצהריים! בשעות־הבוקר המוקדמות כבר ידעו הכל בחפירות, שהקרבות נפסקים באחת־עשרה, אבל מוסדות הם מוסדות: שביתת־הנשק נכנסת לתוקפה באחת־עשרה בדיוק – ובינתיים הרוג והיהרג, לכל הרוחות!… אסור לשקר, אני אומר לך, סולסברי־חוחלצקי!… אנשים נפלו על ידי עד לשעה 11 בבוקר של אותו יום של הפסקת־האש – ואסור לשקר!… שעות אלה אחרונות ורצחניות ללא־שום־אמתלה־שבקדושה של מלחמה להשבית מלחמות הן שהוציאו את אקסי מן השקר, מן היכולת לרמות את עצמו – ואת זולתו לא־כל־שכן. ואם אותך רימיתי, סולסברי־חוחלצקי, בימים אלה אחרונים – בכוונה תחילה רימיתיך. רציתי לנסותך, לראות מי אתה באמת בעולם הרוח, העולה למעלה, לכל הרוחות. אותך הרי באמת חיבבתי. אפשר, מחבב גם עתה, לעזאזל, ואף־על־פי שלא עמדת בניסיון. אינך מבין? בוודאי לא. טרוד עדיין בסיפורים על אשה ונשים – ובלבד שלא תספר לעצמך סיפור־אמת משלך, ואפילו על אשה ונשים. לא מבין, לא מבין! חשוֹב, בן־אדם, חשוֹב. מתי התחלתי לקרוא לך: סולסברי־חוחלצקי? מתי ומדוע? אינך זוכר גם זאת משום בדייות הללו שלך על אחת ושתיים, שתיים ואחת, וכפל־כפליים לשם הידידות – שלי שלך, ושלך שלי, לעזאזל…

בוודאי זוכר אני, אקסי, אלא שעדיין איני מבין, מה ניסיון ניסיתני בכינוי־הבאי זה, שכיניתני: סולסברי־חוחלצקי. בוודאי אני זוכר. באיזה יישוב קטן סמוך לגלנז־פוֹלז המצאת לי שם זה, שמצחיק אותך מאוד משום־מה, למאז המצאת אותו ועד לפרץ שפרצת עלי זה עתה עם כניסתך אל החנות. אילולא דאגה זו שבי, שמא בדלת אחורית שבחנות אתה עשוי להתגנב ולחמוק אל השדות ולהתעלם מעיני, כדי להיפטר ממני, עשוי אני לחזור גם על הסיפור הזה, כאילו מפיך שמעתיו. ככל סיפוריך, שעדיין קשה לי להאמין, שאינם אלא שלי בלבד. אחת ושתיים, שתיים ואחת, כפי שאתה מלעיג עלי. אבל בדייות אין אלה. באמצע השיעור הרי מורה, שאינו אוהב עוד את אשתו, תופס מדי פעם גם מבט בוֹש־מתגרה בעיניה של תלמידה יפה ומשהו מתרסק חצי־שנייה בקצב פעימותיו של הלב, שאדם אינו נותן דעתו עליהן אלא בחצי־שנייה כזה, עד כדי סכנה שיאבּד את חוט־ההיגיון שבהסברה העניינית. אפילו אין זה דמיון בלבד, שסומק מווריד בצווארה החשוף של הנערה ואינו מספיק להגיע ללחייה – פניה הרי היא כובשת בספר שעל משען־הכסא שלה, מכל־מקום, וכבר היא מרימה אותם מתוך בגרות שלווה, כדי לשאול שאלה עניינית סתם. היא, הצעירה ממנו ארבע־חמש שנים, בוודאי עוזרת לו להתגבר על בלבול־דעתו – והוא אינו יודע להגניב במבט חטוף משהו מן התודה לה על שיתוף־הרגע המבלבל ועל עזרתה לו בטשטוש הרגע המשונה. צעירה הרבה ממנו ויודעת, כביכול, שלא יהיה נוח לו לשוב הערב הביתה, הואיל ואישתו ממתינה לו בכורסת־הפינה, המוארת קימעה, ופני הסנאית הפיקחית שלה – ניחוּתם אומרת: בוודאי אתה רוצה לספר לי מה שאירע לך בכיתה הערב, והוא יספר. בריכוך גוונים, כמובן, ועל דרך המהתלה הקלה. אבל יספר.

אין זו בדייה אקסי, ואתה היודע ועד. ממילא איני מבין, מדוע אתה רוצה להיפטר ממני, ואני חייב להבליג על רצוני להיכנס גם אני אל החנות, כדי לרדוף אחריך בשדות, שהתחמקת לשם בדלת האחורית בהסכמתו של החנווני בן־הכפר. אף הוא כשאר גויים ובני־כפר באמריקה חביב עליך מכל האינטליגנטים היהודים בניו־יורק, כאילו אף הוא נע־ונד בכוח כמוך, מניח ידו גם מן הרע שבעולם, משום שטוב אין בו בעולם, ויוצא עמך לגנוב תרנגולות לצלייה על המדורה בלילה מאיזה משק נידח שבדרך הפתוחה. הוא ולא אני, ואף־על־פי שאני היחידי מכל האינטליגנטים בניו־יורק שנתלווה אליך במנוסתו מניו־יורק. אל תכעס, אל תכעס אקסי. ייתכן, שצדקת: אני הנס ולא אתה. אני אני הנס מן הפחד, ואם גם אתה סיפרת לי סיפורים על נשים. אפשר משום כך אתה משתהה שם בחנות יותר מדי: להבינני בינה, כי גם מפני אינך עשוי להיות נס, בורח באין עיני רואות. מחר, אמרת, אתה לכאן ואני לכאן. בין כה וכה אל תעזבני, אקסי. עוד הלילה אשתדל להבין, על שום מה אתה מחשידני בשקר. עד צאתך מן החנות אשתדל להבין, מה ניסיון ניסיתני בכינויי זה בפיך – סולסברי־חוחלצקי. סוף־סוף גם אני עייף אחרי ימים טרופים כאלה במחיצתך המלגלגת־המקטרגת. עייף כל כך, שלבי עוד לא נקפני כראוי מפחד, שמא לא איוּם ריק השמעת. אל תעזבני. אשתדל להבין הכול. פירושו הנכון של כינויי בפיך, אפשר, גם הוא יתבהר לי. את הסברך הגלוי לו בוודאי שאני זוכר, אקסי: פרט מפרטיו לא שכחתי – זוכר אני הכול. גם בעייפותי. הכול – וללא נשים ואשה.

כן, באיזה כפר סמוך לגלנז־פוֹלז קנה לי את מעיל־הקצין – לסולסברי־חוחלצקי. שלושה ימים נעצרנו שם מחמת הגשמים. יום־יום היינו יוצאים אל מחוץ לכפר, עומדים באמצע הכביש ממש, עד לסכנה שנידרס על־ידי מכונית, שאינה מבחינה בנו בערפל הדחוס, ובלבד שיעלנו בעליה עליה ויסיענו עד ימת־ג’יאורג' – ואפילו עגלה רתומה לסוס מתפגר אינה עוברת. יום־יום היינו חוזרים אל המלון הקטן, שכספנו עוד הספיק לנו לשלם בו בעד לינת־לילה בעליית־גגו – ואקסי כדרכו אינו מקפיד על העיכוב. גם על אם הדרך, בחיק הכביש הרטוב, לא הקפיד כלל על השהייה הארוכה: זוקף את צווארון־מעילו השחוק כנגד רסיסי־הגשם המרושלים, היה יושב שם כשכובעו, המשובץ משולשים שחורים ולבנים, שמוט על פדחתו, וכולו שלווה רטובה. אלא שמתוך ישיבה כזאת פנה אלי פעם בהצעה שכל־עצמה החלטה פתאומית:

– אתה יודע? מעיל־גשם אתה צריך!… – וכמפליא בעצמו את החלטתו, הוא מעיין בה רגע וממשיך: – כאן, בכפר הזה גם כן ראיתי חנות לצורכי החונים באוהלים… שיירים ממחסני־הצבא בשנות המלחמה הארורה!… במקום שאין כלב יוצא ממאורתו זה כמה ימים של רפש דולף, אף כאן שיירים מן המלחמה: התכוננו השדים לעשר שנות־מלחמה ולא הספיקו לזהם את כל המלאי שלהם אף ביום אחד־עשר בנובמבר, רוצחים, ימח שמם!… אבל הכול בזול. מכירה כללית, ראיתי…

בוודאי אני זוכר הכול, אקסי. נזכרתי גם בפרט חשוב יותר: באותו מעמד גשום, נדמה לי, הגענו אל העיקר – אל כחולת־העינים, היקרה לשנינו, שנכנסה לכיתה באמצע החורף והעמידה את המורה שלה על המשובש, על המשפיל שבחייו בבית אשתו, שאינו אוהב אותה. שחרור נתרמז לו בה, בגבוהת־קומה זו, שמתחילה לא ראתה אותו אלא כמורה סתם, ואפילו אמרה לו לאחר־כך, שבשיעוריה הראשונים בכיתה כבר חשה בנעשה בו. פשטות כפרית היתה בה, נשיות רעננה־טבעית, כאילו רק גשם־אביב רוחץ את בשרה עם בוקר. אבל אקסי אינו מרוצה משתיקתנו באותו הרף־עין, כאילו באמת שכחתי מה שאמר זה עתה, והוא רוטן מתוך גסות־רוח מכוּונת:

– וכי אמך אני לעזאזל, שאהיה צריך לדאוג לך כשתצטנן?… – אלא שמיד הוא נראה מתפעל מרעיון חדש שחלף במוחו, והוא מעקם פיו בחיוך עליז: – אתה יודע? תלבש מעיל־גשם צבאי ואתה אריסטוקראט לכל דבר!… סגן בן־טובים, חי־חי־חי!… עשירים הללו, הבורחים מנשותיהם ומתרוצצים כאן כעכברים מטורפים במעבדה נסיונית ביהייביוריסטית, מיד רואים אותך אחד משלהם, אריסטוקראט בורח מנשותיו אף הוא, ואף־על־פי שמכונית אין לו לזה משלו, חי־חי־חי!… הן הדין, שיסיע אותו – נסיעת־מתנה עד קאליפורניה בוודאי. לו ולמשרתו. חי־חי־חי!…

 

[ז]    🔗

– ובכן, לאן בורחים, סולסברי־חוחלצקי?… – כבר עומד על ידי אקסי, מרחרח מדי פעם בשקית־המזונות שקנה, ללא שהרגשתי ביציאתו מן החנות, אלא שיותר משאני תמיה על עצמי משום כך, אני תמיה עליו, שאין אבק־לצון בדבריו, אף כשהוא ממשיך למקוטעין: – כל מקום שאתה בא אתה מוצא מישהו רוצה לברוח… מאשתו, על־פי רוב… כאילו בלא נשים העולם כולו גן־עדן, לכל הרוחות… גן־עדן לנשים, לכל הפחות… והן אינן רוצות לברוח מבעליהן, המרבים בשר וממעטים אהבה?…

הרבה דברים אני שומע כאן ואיני מספיק לרדת לסופו של אחד מהם: כובד־הראש שבקול הדברים מעמעם לי את תוכם. דאגת־פתאום זו לנשים מנין לו לאקסי? הד־מה יש כאן אף לאַן, לאַן ארנולד, שריח עשב טלול בשדה עולה ממנה החורף בכיתה זו, שהיא מתנכרת בה בין שאר התלמידות במין שלווה, שאינה הולמת את גילה: לעולם אין בה מן הגנדרנות המבודחת, המרתיתה אותן בסתר גלוי גם להן גם לו, כשהן רוצות לעורר אותו על מציאותן. יישרת־צעד, כמתרגלת עצמה לעיניו לתפקידה בעתיד הקרוב כמורה להתעמלות, היתה נכנסת מתונה ויוצאת מתונה באמירת־שלום קלה בלבד. שום הצנעה מגרה לא היתה בהתנהגותה: פשוט, אינו אלא מורה שלה בלבד – לא איכפת לה כלל, שאהבתו לה הולכת ומשחררת אותו מעול אשתו.

– מה אתה שותק?… – לוחש אקסי על אוזני: – אינך רואה? החנווני עומד מוכן להגיף את החנות ואנו מעכבים אותו… הוא עצמו אמר לי: חיכה לנו כל היום, ידע שנשוב ונצטרך למשהו… ובפרט שפדיון הרבה לא היה לו היום… יום של בטלה ארורה: כלב לא עבר בכפר… נלך ונאכל משהו… – והוא מעביר את המזונות ליד שמאל, מחבקני משום־מה בימין מתפנה שלו ומושכני אל מחוץ לאריחי־האור, המתקרבים אלינו עדיין מפתח החנות, המואר עדיין כל־כך, שאף את זקנו העבות של החנווני אפשר לראות.

רק לאחר שהחשכה בולעת אותנו לגמרי, נעשה דיבורו של אקסי רגשני שוב, כשהוא מתקיפני במעין קושיה ליצנית:

– לא התגעגעת עלי, סולסברי־חוחלצקי, כשהשתהיתי כל־כך בקניית לחם וגבינה? אבל אין דבר: בוודאי היית שקוע בהכנת השיעור בשבילי, לא?… מצאת, במה רימיתיך?… אבל לא זה חשוב… העיקר הוא החנווני המסכן: התלוצץ הרבה תחילה והגיע סוף־סוף אל הרגיל, אל אשתו שמדברת ומדברת, עד שנוח היה לו שלא לשוב הביתה כלל… הציע, שישלם לה ניקל נוסף ליום, אם תסתום פיה, כשהוא חוזר הביתה הרוג מיום של חוסר־פדיון… היה רוצה לברוח ממנה…

– ומה אמרת לו, אקסי?

– מה אמרתי?… אין בורחים, אמרתי!…

– אבל הנה אנחנו בורחים!… – נשמעים גם לי דברי כצעקה.

– אל תצעק!… – מסתננת לחישה שוטמת מפיו: – רצונך, שהשוטר הגידם יתפסנו, קודם שנגיע אל בית־הקברות?… אתה הבורח ולא אני… אתה המשקר ולא אני…

– אבל נשים אהבת גם אתה?… – אני שואל במורך־לב.

– טעות, סולסברי־חוחלצקי – הוא אומר בשקט, כמתפייס עמי: – טעות ואולי שתי טעויות. קודם־כול, לא כל אחד אוהב שתיים. ואפילו אוהב אדם מאה – לעולם הוא אוהב אחת לא־קיימת בדמותן הססגונית של מאה…

– אבל בין כה וכה אהבת!…

– אמרתי לך שלא?… גם אני שיקרתי… אהבתי, לא אהבתי, למי זה איכפת?…

– לי זה איכפת – נחנק קולי, ואקסי כאילו מזנק קדימה, מפסיע על ראשי ממש, כדי להיתלש ממני עולמית בחשכת־הלילה. אלא שמיד הוא נזכר, שנשארתי עומד בעיגול־האור שמסביב לעמוד הפנס מול בית־התפילה, והוא מנמיך קולו מבסמוך אלי, ספק חש פתאום ביחידותי הנזופה, ספק חושש מפני השוטר הגידם, האורב לנו: – בוא… אני רעב באמת… הנה בית־הקברות…

– אבל ענני על שאלתי…

– הלא כבר עניתיך – עדיין משדלני אקסי בהנמכת־הקול ומוליכני בידי על פני המדשאה הרכה של בית־התפילה אל שני הקרשים, שתלש מתוך אחורי־הגדר של בית־הקברות והוא חוזר ומעמידם במקומם עם יציאה משכימה מתוכו: – למי זה חשוב, אם אהבתי או לא?… למי זה חשוב מעולם פרט לעצמי?… אני, אתה, כולנו, בנו בעצמנו אנו מאוהבים… בנו בעצמנו, הנבזים, תמיד!… ועד שאנו מגלים אמת פשוטה זו, אני משקרים ומטנפים את העולם המטונף…

– והאשה האוהבת?… – אני חוזר כמעט אל עינויי געגועי על אן, שחיכתה לי עד שתיים לפנות בוקר בדשא בחורשה, שבה גדלה מילדותה בסביבות ניו־יורק, ונעלמה מעיני לאחר כך.

– אשה לא הייתי מעולם, סולסברי־חוחלצקי!… – שוטמת אותי שוב לחישתו הזהירה של אקסי: – בוא, ניכנס… אשה לא הייתי ואינני… אני רעב… אבל משער אני, שאשה אוהבת אין בכוחה כלל לגלות, שהיא משקרת באהבתה לזכר שלה: וכי היא צריכה לו? – רחמה צריך לו… הרחם אינו משקר, כפי הנראה… ואילו הוא, הזכר המטונף?… אילו הוא מגלה, כמה הוא מאוהב בעצמו תמיד, ולא באחת ושתיים אלה, היה פוסק מלשקר ואווירו המסריח של עולם־האדם הרוחני מתחיל להיטהר קצת… באמת, סולסברי־חוחלצקי, אני מתקשה לנשום במחיצתו של האדם הרוחני… שקריו לעצמו מטנפים עולם יפה כל־כך, כל כמה שאתה מנסה ללמד אדם שירגיל עצמו להתרחק מהם, סולסברי־חוחלצקי!… אילולא שקרים הללו המופלאים שבאהבה, אפשר היה האדם תופס גם את הנבזוּת הרצחנית שבתיקון־עולם שלו, במבולי־דמים אלה שבמהפכות, שאיסדורה דונקן חוגגת אותן בניתורי־קפיצותיה האולימפיות בקיוב, ובשביתות־נשק, ימח שמן, שמבשרות עוד מלחמות ועוד שביתות־נשק וחוזר חלילה, לכל הרוחות… לא, סולסברי־חוחלצקי… חשוֹב קצת, חשוֹב… דרכי לכאן, דרכך לכאן, אבל מה זה חשוּב?… העיקר, שילמד אדם לחשוב קצת ולא לרמות את עצמו, לפחות… אוּהּ! דיברתי יותר מדי ואיני יודע מעתה, אם אני רעב יותר או עייף יותר… ואתה?… שותק פתאום?…

שני דברים הייתי אומר לך, אקסי, אילו יש בי עוד כוח לדבר: עייף אני אולי יותר ממך ומעיין כל הערב בסתום שברמז שלך על רצונך לרמותני, כשכיניתני סולסברי־חוחלצקי. עייף אני כל־כך, שעדיין לא נקפני לבי כל־צורכו אף מול הסכנה, שאתעורר מחר בבוקר ואמצא עצמי בודד כאן בבית־הקברות. אין בי חיוּת קולחת זו שבך, שביום היא נראית ישנה שנת־מרמיטה ובלילה היא מתאשדת בחכמה שכּולה, שאיני יודע אם כדאי תמורתה להתייאש מן המצוקה, האוחזת את הלב כבצבת אף ברגע זה משום שאני כאן והיא, אַן, איני יודע, היכן היא. לא פעם סיפרנו בזה, אקסי, ומעולם לא ניסית להבין תענוג שבמצוקת־האהבה מה הוא, כשמורה יודע, שהוא משתכח מן הלב עם גמר השיעור והיא, היקרה־הקרובה כל כך, מסתלקת מתוך ברכת לילה־טוב מנומסת וחוזרת אל הבחור האהוב שלה, שהביאה לפני שלוש שעות אל בית־המדרש ועכשיו הוא מחכה לה לא הרחק מכאן – אצל אחד מן האריות, המפוסלים מזה ומזה למדרגות, העולות אל הספריה הציבורית־המרכזית. לא פעם סיפרנו, אקסי, בתענוג נוגה זה, בין שהבינות בין שהשלית עצמך כלא מבין. כן, אַן ארנולד בדרך הטבע חוזרת אל הבחור הצעיר שלה עם גמר השיעור, והמורה על־כורחו שיסתפק בהרגשה החדשה, שימיו ולילותיו מלאים ציפייה יפה לערבי יום שלישי ויום רביעי, שבהם היא נכנסת אל הכיתה וריח של עשב־אביב טלול נכנס עמה גם בחורף המשולג. בוודאי ביישנות עילגת, מין משב־זיקנה טופח על פניו של אדם, העומד על סף השלושים, מצדקת דינה המפוכח של אַן ארנולד עליו – הרי לעשרים לא הגיעה כי אם בליל־הפסח שעבר, כשנעלמה ממנו לאחר חצות בחורשה שבה גדלה מילדותה. אלא שלא דינה המפוכח ולא צידוק־דינה המבויש מספיקים לפגום באותה מתיקות שבמצוקה, כשהוא הוגה את שם משפחתה לאותיותיו, מבקש שתשמיע דעתה בשקלא־וטריא שבינו לבין הכיתה. מיס ארנולד! טבין ותקילין: צלילי־קולו כאילו צלולים יותר, כבדי־משמע יותר, משום מתיקות־המצוקה באותה שעה. עליו לכבוש את הפנים בדוכן־הקתידרה באותה שעה – היא שלווה בתשובתה כרגיל ושאר התלמידות עשויות לתפוס אותו במבוכתו, הן ולא היא, שאף מבוכתו אינה נוגעת לה.

– ואפשר, תאכל משהו? – שואל אקסי: – האוהבים אינם רעבים, מה?…

– אקסי – אני מהסס ומשיב בשאלה אף־על־פי־כן: – הרי גם אתה היית מורה בשיעורי־ערב לבוגרים?…

– מה אתה מעלה גירה שוב?… לא אוֹכל כלום ומעלה גירה!… עניינים חשובים מאלה עדיין אין לך?…

– אבל רק הפעם: לימדת בשיעורי־ערב לבוגרים?…

– כן, לכל הרוחות! אלף פעמים כבר סיפרתי לך גם זאת… אם כי בוגרים כמעט לא היו שם: רק בוגרות־דוגרות ואוהבות שקרים שבעולם־הרוח קודם לנישואין…

– והיו יפות ביניהן?

– אלא מה? לא היו?… – זועם עכשיו אקסי ומצטרד, מתוך שהוא נזכר, שעליו לדבר בלחש: – כמה פעמים אתה רוצה, שאחזור על אותם סיפורים מטומטמים שלך?… מיסטיקן וסולסברי־חוחלצקי ועניינים חשובים יותר אינם טורדים אותו מעולמו… טוב: אספר הכול עוד פעם בלילה אחרון זה שבדרכנו… היתה גם אחת יפה מאוד ואהבתי אותה, כפי שהיית אתה אומר… אך לא יכולתי להמשיך…

– מדוע?

– די!… – מצטווח אקסי רגע ופוסק מצווחתו מיד, כדי ללחוש על אוזני את שפך זעמו: – לא יכולתי, סוֹלסברי־חוחלצקי, ודי!… לא יכולתי לשקר כמוך… אני בחפירות למדתי את שיעורי… ואתה?… אתה גם על השאלה הגלויה ששאלתיך לפנות ערב לא ניסית לחשוב… אך די… אכול, אל תאכל; חשוב, אל תחשוב: לי לא איכפת…

חשבתי, אקסי. בשטות זו שלך, שבסולסברי־חוחלצקי, כבר נזכרתי לכל פרטיה. אבל מה עניינה של זו אצל הסיפור העיקרי, המתרוצץ בי הלוך ושוב כארג במטווה המסוכסך שבינינו? טוב, טוב. את המעיל הצבאי הלבשתני, אקסי, מיד לקנייתו, כשאתה פורף עלי ביד אמונה את כל כפתוריו הנוצצים, מהדק באבזם את החגורה סביב מותני, עד כדי להבליט את חזי, ופוסע פסיעה זהירה אחורנית להסתכל בי כחייט, בעצימת עין אחת ובהטיית הראש אל כתף־שמאל:

– לא רע… נסיך ממש!… סוֹלסברי חוחלצקי, חי־חי־חי…

אבל מה לקח טוב אתה נותן לי בכך, איני יכול להשיג, אקסי, ואם גם אני זוכר את דברי־ההסבר שלך כלשונם ולעיקומיהם:

– סגן סוֹלסברי־חוחלצקי, חי־חי־חי… ללא שרטת יצא מכל הקרבות… האֵם אנגליה, כמובן, נצר ממשפחת סוֹלסברי… הקשיבו רגע לחיתוך־דיבורו: לא ברונכס הקייקית⁴ ולא בוסטון, הרחוקה מיהודים… הווה אומר: בריטי, לכל הרוחות!… ואשר לחוחלצקי, חי־חי־חי, ברור: שם האב למשפחתו!… במי תבחר אצילה בריטית מטורפת, אם לא באיזה רוסי־פולני, פליט רוסיה הצארית?…

 

[ח]    🔗

– מתקדמים קצת, מה?… – נשמע אקסי מפהק פיהוק מעושה קצת באריכותו.

– מי מתקדם?…

– שנינו – הוא אומר, שעוּן על מרפקו עם מסד הכותל הלבן של בית־התפילה: – שנינו… אני לכאן ואתה לכאן, אב למתקדמים…

עדיין אתה חד חידות לי, אקסי: אינך גננת שלי, אתה אומר בתשובה מפוהקת על רצוני לשמוע מפיך, מה סוף־סוף הקשר שבין ליצנותך באותה תרמית־שטות שלך כלפי איזה סולסברי־חוחלצקי מדומה שבי לבין העיקר, זה סיפור־האהבה שלנו. כן, גם שלך. הרי אף ברגע זה, שאתה מדבר ברצינות, כמעט כעסת עלי, משום שכמעט הודית, שאהבה אותנו. בוודאי את המתים אין להעיר, כמעט התחלת לצעוק עלי זה עתה, אבל כעסך הוא עצמו מעיד, שהאהבה לא מתה עדיין, לא שלנו ולא שלה. מועקה שבאהבה ללא־גמול לאחת תמירה וכחולת־עינים, שלפתע־פתאום אתה מוצא אותה בשילה וחכמה ממך לכל דבר למרות גילה, לעולם אינה משמרת את האפתעה שבגמול־האהבה המתבשר ולא את הייסורים שבאותו גמול, כשהאהובה נעלמת עדי־עד אחרי חצות בחורשה שבה גדלה. בעניינים אלה היית צריך לספר עמי, אקסי, ואפילו לא ידעת זאת מפי. תחילה היתה המועקה, ששכרה האחד העוז החדש בפני אשתו: מעתה באמת אינו נאמן לאשתו, מעתה יש לו להעלים מעיניה משהו יקר עד לכאב. תענוג היה באותו חיזוק, שמחזקת אותו מיס אַרנולד בפני אשתו, ואם גם שלא על דעתה של מיס אַרנולד. הפעם היא, אשתו, העלובה – היא הנפגעת. ללא שום נוקמנות היה טוב לצוד נצנוצי־פחד בעיניה, כשהיא מסתכלת בו לפעמים בגניבה מן הצד, כשהוא רכון על חיבורי תלמידיו ועושה עצמו כלא מבחין במבטיה מגנבי־הפחד. ללא שום נוקמנות וללא הרהורי־תשובה עם זאת. שכן סוף־סוף היא המנוצחת. היא הטעונה רחמים. עד כדי צורך מוזר להראות לה סימני־חיבה, שמטעימים את תוספת־העוז בפניה. פת־שחרית, למשל, שהתחיל להתקין לה במפתיע, עד שאינה מספיקה לטשטש בעיניה את התהייה, המבעתת אותן רגע קל, כשהוא מפנק אותה פינוק זה בבוקר בבוקר, מגיש לה על הטס את המיץ ואת הקפה במיטתה. לא נוקמנות ולא הרהורי־תשובה. היא שטעונה רחמים, עכשיו שנשתחרר מעול סלחנותה הנוחה, עכשיו שהוא אוהב אשה בפעם הראשונה בחייו.

In the Land of Italy –

There my sweetheart waits for me

– מתחיל אקסי מפזם מתוך מיתוח זרועותיו ומתפרקד על הדשא.

– שמא נסתלק לשם, אקסי? – אני מנסה להחליף כוח כדי רגע של קלות־דעת מדומה.

– לאן, לאיטליה? – מתבדח גם הוא כמתוך ביטחון, שבדיחות־הדעת שלי יש בה ממש: – אמרתי לך, שמתקדמים, לא? אבל גם לשם תלך בעצמך. אני כבר הפלגתי על פני ימים, כדי לטעום טעם זוהמה באירופה…

– אבל מה עניין זוהמה לאהובה באיטליה, אקסי?

– אתה מתחיל להבין, ילד, ואינך רוצה להבין… תבין פעם בלעדי… מגלה אדם את השקר שבאדם והוא מגלה גם את השקר שבו עצמו… בכל כולו, על אהבתו כולה, לכל הרוחות!…

– כנגד מה עכשיו, אקסי?

– כנגד הכול, לעזאזל!… כנגד מה שאמרת וכנגד מה שלא אמרת… פחדים שהם רחמים ורחמים שהם פחדים, לכל הרוחות! והכול שקרים שבאהבה… שבאהבת עצמך, פחדן מנוול שבאדם…

– פרויד אחד – הייתי רוצה לחדש עוד רגע מדומה של קלות־הדעת ואיני מספיק. משהו מן האמת הרי יש גם בדברים אלה שלו האחרונים. תערובת משונה זו: פחדים שהם רחמים ורחמים שהם פחדים. הרי בא האביב ומתחילים טיולי־יחיד בחורשות, המרוחקות מן הכרך, ושורשי־העצים שמתגלים מתחת לשכבות־הקרח הסדוקות אף הם כאילו מהססים בנכונותם ובאי־נכונותם להתמלא חיוּת משחירה שוב. בוודאי יודע אדם בטיוליו, מה פירוש אהבה ראשונה בחיים. בוודאי יודעת גם מיס אַרנולד, מה פירוש אהבה ראשונה, כשהיא מטיילת עכשיו אף היא – יחידה אולי ולא עם הבחור, המביא אותה אל שיעורי־הערב ומלווה אותה הביתה עם גמר הלימודים – באיזו חורשה מרוחקת מן היישוב. אבל עגמומיות רחומה הרי יש גם בשורשי־העצים הללו, המתגמשים ומטפיחים בסדקים שבשכבות־הקרח. אהבה ראשונה בחייו של אדם, תוספת עוז בפני אשתו מתוך כך, מתוך אביב ראשון, כביכול, בחייו של בן־שלושים – ורחמים כלפי אשתו אף־על־פי־כן. רחמים – ולא פחדים, אקסי. אילו אַן אַרנולד כאן עמו בחורשה, שהאופק אינו נראה בה ואפילו צמרירי־עננים לילכיים שבשמים כאילו אינם אלא אחיזת־עיניים, מתעתעים בלבד בין זרדי־בוקיצות עקוצי־פקעים, אילו היא עמו – אפשר, אף הרחמים היו מסתלקים.

– יודע אתה? – נוגע אקסי במרפקי לפתע: – הבה נחלוק אותן: אשה לשנינו ואהובה רק לך…

– ואז? – אני משתדל להסתיר את חרדתי.

– ייקל לך, סולסברי־חוחלצקי… תספר פעם אחת עליה, על האהובה בלבד, וייקל לך… תראה… שקרים הללו שברגשות מפולגים… לא לכאן ולא לכאן… עד מתי אדם בורח ועומד במקומו, סולסברי־חוחלצקי?… חמר־גמל: רץ ועומד במקומו, לכל הרוחות, כגון חזירים מפוטמים הללו שבמלון האכסכלוסיבי… בין כה וכה אינך נותן להירדם בין המתים כאן… ספר, אם כן… אבל רק סיפור־אמת ועל האהובה בלבד, קודם שאני מחזיר אותך מחר אל ימת־גיאורג ומטרוניות חולמות על וסת דאשתקד זוללות אותם בעיניהן, לכל הרוחות, באולם הקונצרטים הקאמריים שם במצודת־הנרי שלהן ושל הטומטומים שלהן, שונאי־יהודים ארורים…

בוודאי אקסי פוחח הוא ופרות שמנות ולא־חולבות אינן יכולות להבין, כיצד קצין של צבא הוד־מלכותו, כנראה, בוחר לו לשמש אחד קרוע־בלוי שכזה. וכי יכולות הן לדעת, שאת הקצונה קיבל סולסברי־חוחלצקי מידי שמשו? וכי יכולות הן לדעת מה שסולסברי־חוחלצקי מידי שמשו? וכי יכולות הן לדעת מה שסולסברי־חוחלצקי עצמו אינו יודע בעניין? לא מרשעות מודעת או לא־מודעת, כפי שחושב סולסברי־חוחלצקי, עשאהו אקסי לקצין. אף לא לשם תכלית, כפי שציפה גם הוא, אקסי, מתחילה. בוודאי שנהנה גם מן המבדח שבמצב, כל פעם שנעצרת איזו מכונית, המבחינה במעיל־הקצין של אחד משנינו, ואקסי רואה חובה לעצמו להציגני לפני בעליה כקצין פלוני, עם שהוא דוחקני פנימה והוא מבקש רשות לשבת על יד הנהג כמשרת לכל דבר, כפי שהוא אומר מפורש לגוי זה, שסקרנותו אינה מתעוררת כלל לגבי שם נכבד וזר שבפי ליצן ממורטט שכמותו. בוודאי שאותה שעה אקסי סובל: מתגנב להציץ בי באלכסון מאחוריו ובחצי־פניו, הזקוקים לגילוח זה שבוע, הוא מבקש, שאשתתף בצערו על שמיטיבנו הגוי ערל־הלב לא נישטה אחריו, המשטה בו ובי. ייתכן, שאף אחד מיסטיקן ופחדן ושקוע תמיד בחשבון־נפש מזוייף תפס, שלמעשה אקסי משטה לא בי בלבד, אלא אף בעצמו בהומור זה שבכינויי. אלא שאף מתוך כך תפס אקסי את המשוקר שבמיסטיקן ואוהב שאינו רוצה להבין, שהעולם האלוהי שלו בדייה אחת היא שבאהבה עצמית, וכל אֵבל אהבתו הראשונה, הראשונה בגיל־שלושים, לכל הרוחות, אינו אלא מנוסה מן האמת, לכל הרוחות!…

אהבה טהורה ואידיאלים טהורים!… וכי ניסה סוֹלסבּרי־חוֹחלצקי לעמוד כלל ועיקר על המגונה שבהשתתפותו במשחק, שהמציא אקסי לא לשם תכסיס לקבלת־היסע אחת לשמיטה, לכל הרוחות, אלא כדי לחשוף לו, לסולסברי־חוחלצקי, כמה הכול זיוף משפיל… יהודי גיאה ומוכן לקבל שם של ממזר גוי בשעת הצורך!… מיסטיקן ואוהב אהבה ראשונה בחייו ולא מקפיד כלל על התרמית הנבזה, שמרמה אותו אקסי, אף כשהוא חותם כך את שמותינו בפינקס של איזו אכסניה אכולת־פשפשים, שבה אנוּ מתירים לעצמנו, כל עוד בכיסנו חצי־דולר ליום, להתחמם קצת מגשם שבדרכים ארורות־האלוהים, לייבש קצת על גבי החבל שבחדר את תחתונינו הרטובים… סולסברי־חוחלצקי ומשרתו, ימח שמו!… בוודאי את הגוי האכסנאי אין הוא מרמה ולא איכפת לו!… זה האכסנאי, חושד בו, ששיכור הוא – יחשוד לו, לעזאזל!… אבל סולסברי־חוחלצקי!… אדם נאה הוא, כפי הנראה, ולו הוא מוסר את המפתח לחדרנו, כשהוא מעיר בבת־צחוק שבעיניים: – בבוקר אתם בוודאי חוזרים ברכבת – כלומר: נוסעים אנו קלי־מטען עד כדי חשש, אף צקלון צבאי אין עמנו… ואדם נאה זה, סולסברי־חוחלצקי, אינו מקפיד, שעיקר החשש מכוון אל אקסי… ומדוע יקפיד?… חולה־אהבה מבועת הוא ואינו עשוי לשים לב לפגיעה בחבר־לדרך, שכבר שמע את סיפוריו כולם המשוקרים עד לזרא… עד לזרא!… שכן את הסיפור האחד אין סוֹלסבּרי חוחלצקי נועז לספר… אפילו לעצמו… ממילא טוב, שהגיעו למה שהגיעו: מחר זה לכאן, וזה לכאן…

כמובן, עד ימת־גיאורג ילווה אותו… יראה את סולסברי־חוחלצקי שוב בגדולתו: שקוע בהקשבה עצומת־עיניים לרביעייה של בטהובן, מן המאוחרות, כמובן, מן הרוחניות־הרוחניות עד לאין תפיסה, ושומן־שדיהן של מטרוניות שבמצודת־הנרי מתמוגג למראהו במחוכיהן… לא משום כך מדבר עכשיו אקסי לפתע־פתאום, כפונה אל קהל המתים כאן ואפילו מפני השוטר הגידם אינו חושש… לא משום כך… וכי לא יהודי הוא גם אקסי?… ויש לך יהודי בניו־יורק, שאינו אוהב מוסיקה?… הרי בה, במוסיקה, אין מלים – וכל השקרים שבאדם מוּבלעים בה כאמת, מפני שאין האדם שומע בה אלא את האמת המזוייפת שלו, זו שהוא מפחד להלבישה במלים אלה, לכל הרוחות, העשויות להשמיע משהו ממשי… אלא שאם אקסי אינו מחסר קונצרט סימפוני בנדודיו על פני ארצות־הברית – לא לשם שקר שבשכחת־עצמו הוא מתגנב לשמוע אותו… אף לא לשם שיחות־הבל יהודיות אחרי הקונצרט על ההבדלים שבניצוחו של מנגלברג, המפליא לעשות גם בלהק של כלי־הנחושת שלו עד שהם נשמעים כאבובים שמימיים, לכל הרוחות, לבין פייר מונטייה, השוכח את הפאטריוטיזם הצרפתי שלו ואינו מחריש את האוזניים בנגינת חיבוריו הרעשניים של בן ארצו – מה שמו, לכל הרוחות?… זה שלא היה די לו להתחרות בוואגנר… זה שביקש תזמורת כפולת־שמונה לביצוע הסימפוניה שלו… אבל זה לא חשוב… העיקר הוא, שאקסי גם הוא יודע, מה עושה מונטייה בתשיעית של ביטהובן – כאילו הוא כתבה והוא לאין זולתו יודע ומנגן את כל יגוניה ולבטיה – עד לפרק הרביעי, לכל הרוחות, עד לאותו הימנון של בית־מרזח גרמני ונודף ריח של בירה סרוחה, לכל הרוחות… אחוות־האדם – גם היום, גם אחרי הטבח, שלימד את אקסי שלא לשקר, ביום שביתת־הנשק בפרט…

אלא ששוב אין זה העיקר… באמת, אילולא סוֹלסבּרי־חוֹחלצקי, היה כבר נוחר מזמן… ואת העיקר עדיין סולסברי־חוחלצקי מפחד לספר… אפילו עכשיו כאילו העיקר בשבילו בוודאי זכרון הקונצרט היחידי, ששמע בניצוחו של מונטייה בניו־יורק… דווקא אז כבר לא היה אקסי בכרך… כבר ברח לקאנאדה ונתגייס – שנתיים לאחר שהתחיל הטבח ואינטליגנטים ומהפכנים יהודים שבניו־יורק נוח להם יותר במכללת־העיר מאשר בחפירות… כן, כן… סולסברי־חוחלצקי עוד נער מבסיר היה: נקישות־הגורל שבפתיחת החמישית בניצוחו של מונטייה היו פעימות־לבו של בן שבע־עשרה, המפחד מפני קריאת־הגבר שבו, אף כשהוא מציץ בשיקסל מעין סדרנית זו דקת־הבשר, שהראתו לו, לסולסברי־חוחלצקי, את מקומו בשורה העליונה שבאולם המאולתר… כן, את כל סיפוריו המשמימים של סולסברי־חוחלצקי הוא יודע עד לזרא… אולם מאולתר היה זה: אולם־קארנגי סגור בקיץ והאיצטדיון של מכללת־העיר עוד לא נפתח, וסולסברי־חוחלצקי מדבר עד היום על השיקסל דקת־הצמות ודלת־השוקיים, כמפחד מפני כל בת שלוש־עשרה ומעלה, כמחלל אותה אף במגע שבהרהור, לכל הרוחות… שקרים הללו למה?… מילא, מוסיקה הוא אוהב באמת – ועד מחר הוא שובה באולם הקונצרטים הקאמריים שבמלון האכסכלוסיבי שבימת־גיאורג לבה של כל מטרונית משועממת שבמלון: כולן הרי חשות אי־איך, שהוא מפחד מפניהן, ואימהותן מתמוגגת בסתר חמוקיהן תפוחי־העורקים… כאילו לא את עובּרו בלבד רוצה אשה ללדת, אלא אותו עצמו אף הוא…

אך הפעם צריך שיהיה ברור: אל אולם־הקונצרטים שבמלון יכניס הפעם את סולסברי־חוחלצקי, לא משום שאינטליגנט ומיסטיקן יהודי כדאי שיגונב לתוכו פעם ויתפקעו מזעם טומטומים גויים, המחפשים להם מקלט במקום שרגל יהודית אסורה, ואפילו שם המקום, מצודת־הנרי הוא על שם מלחמת השחרור האמריקנית, כל הרוחות… כאילו סתם יהודי פולני כאותו חיים סלומון לא תרם תרומה כלשהי לג’אורג' ואשינגטון בנצחונו… כאילו סתם ‘קייק’ הוא גם הוא, חיים סלומון זה, שאילולא כספיו לא היה נעמד מלון אכסקלוסיבי על שם מלחמת־השיחרור האמריקנית, כגון מצודת־הנרי, שעכשיו אסור ליהודי לשמוע בו קונצרט קאמרי, אלא אם כן הוא מתגנב לתוכו בדלת האחורית, לכל הרוחות… איכפת לו לאקסי עשירותם של טומטומים הללו?… איכפת לו אפילו שנאתם ל’אולרייטניקים' יהודים, הדוחקים עצמם לכל מקום שאינם רצויים לגויים… כאוסקר שטראוס היהודי, לכל הרוחות, שבמיליונים שלו העקשניים שבר את האיסור המטונף באיזה מלון אכסכלוסיבי באטלנטיק־סיטי או בפלורידה… וכי במה שונה סולסברי־חוחלצקי ממנו, מיאהודי מזדייף ונדחק למקום שאין רוצים בו, כגון אוסקר שטראוס?…

כמובן, כמובן… לא סולסברי־חוחלצקי הוא שדחק עצמו לבין אותן מטרוניות, שחזה־התנופה שלהן מזוייף אף הוא… אקסי הוא שדחקו לביניהן: יאכלוהו בעיניהן אלמנוֹת־חיוּת אלה, יבזו בגלוי את בעליהן הארורים, שקרחת־קדקדם צומחת מתוך יבושת מוחם המפורר… אבל למי היה נוח הדבר, סוֹלסברי־חוֹחלצקי?… לשקר לעצמו לא יחדל סולסברי־חוחלצקי גם מחר, כשהוא עוצם עיניו שוב מתוך האזנה לווידוי עמוק־מכל־עמוק באָריה של באך… אלא שאף זה וידוי ללא מלים הוא ונוח לשקוע בו ובלבד שלא יספר אדם סיפור־אמת אחד ועיקר לעצמו: רק לעצמו לא…

 

[ט]    🔗

– השעה מאוחרת, אקסי, ומוטב שתישן, – אני אומר מתוך דיעה צלולה: – את הכול סיפרתי לך ואתה בשלך.

– אבל את האמת עדיין לא סיפרת: מדוע ברחת ממנה? לא מן האשה, לכל הרוחות!… כי אם מזאת, מן האהובה…

– לא ברחתי ממנה, אקסי… – אני מתחיל ואיני יכול להמשיך: הלא הכול כבר סיפרתי לו. לא הבינותי, איך קרה הדבר בשעתו ואיני מבין עדיין. כן, מיס אַרנולד השתנתה: היסוסי־האביב הניו־יורקיים הופיעו, גם בהנהגתה כלפי. התחילה נכנסת⁵ לכיתה, כשהחדר עוד ריק, והיא מיטיבה את העטיפה האדומה שעל גבי שמלתה הכחולה מתוך הצצה בי בעינים אומרות נאמנות וקולה רווה יותר בברכת־שלום מבויישת ובודקנית קצת.

– מדוע, אקסי, אין אנו נותנים להן להצילנו? – אני נבוך בשאלתי.

– משום שהפחדנים אינם נועזים לאהוב… – נבוך גם אקסי רגע ומרים ראשו למעלה כאילו זה עתה נגלה לו הכוכב הלבן, הקופא במקומו מעבר למרזב־הגג.

– אבל אהבנו, באמת אהבנו…

– אהבנו, אהבנו – מסלק אקסי עיניו מן הכוכב: – אבל מה עשית באהבתך?… ברחת ממנה!… שמע, מוטב שנישן קצת: השעה מאוחרת ולא הלילה ולא בעוד שנה תתחזק כדי לספר מה באמת קרה לך… לך ולא לי… אמרתי לך: אשה לא־אהובה נחלוק בינינו… היא שלימדתני להכיר גם בשקר שבאהבת אשה… אינך רואה? עזבתי את האשה ושוב איני יודע, אהבה מה היא… אבל אתה?… אפשר לעת זיקנה תגיע גם לסיפור־אמת משלך…

– טוב, אקסי, אספר…

– שוב: היה היה?…

כן, היה היה. אַן אַרנולד, נתגלה לו לאדם, התחילה לאהוב אותו כבר בשבועות הראשונים ללימודיה בכיתה, אלא שהעלימה זאת ממנו, כאילו תינוקת שכמותה כבר מכירה, כמה רחמיו על אשתו אף הם משעבדים אותו, עכשיו שאינו מפחד מפניה. בוגרת ממנו בחכמתה: כאילו ידעה אַן אַרנולד שיש להניח לו, כל עוד הוא מסתפק כנער בן ארבע־עשרה בקורי־משי אלה, שאורגים לו כמצודה רחמיו על אשתו, והוא אינו יודע – הוא מדמה שאין אלה כי אם חלומות־אהבתו הנכאבים, הראשונים בחייו גם בכאבם. הרי כל מה שהתחילה אַן אַרנולד להתקרב אליו, כאילו נתרבה כוח־רחמיו על אשתו ונכונותו להבחין בסימני התקרבותה של אַן מתמעטת. כמובן, בבית לא ישב כמעט. בימי־ניסן ראשונים אלה מטייל בחוצות־הכרך, הפליא תשוקת־חיים⁶ זו שבפקעים צבים גם באילנות כחושים שבשולי־המדרכות, ולפנות ערב היה מתחבא מאחורי אילן שכזה, גדוש אנקורים מצייצים־עם־לילה בגינת הספרייה הציבורית. בוודאי היה אורב לאַן אַרנולד, לה ולבחור שלה, כאילו להוכיח לעצמו, שאינו אלא משלה את עצמו, כשהוא תופס מדי פעם, שמערב לערב היא מבליגה יותר על ביישנותה גם בפני חברותיה לכיתה.

– עדיין לא נרדמת? – מרחיש אקסי כמתוך שינה: – העלאת־גירה שוב!… כן, מתקדמים קצת… אבל לא די: ידענו, ידענו כל אלה עד להירדם בחצי־היום… קצר קצת… ללא פיוט… ללא עלים זעירים־לבנבנים, שירקותם מאפילה יותר, לכל הרוחות, משיצא חצי־ניסן…

קיצור, עובדות, מבקש אקסי. ומה יועילו אלה? משיעור אל שיעור נועזת מיס ארנולד יותר אף בפני חברותיה לכיתה: נשארת יחידה עמו לאחר השיעור, כדי להמשיך בקבלת תשובה ברורה על שאלה, ששאלה באמצע השיעור ונסכמה עמו, שלא כדאי לבטל זמנה של הכיתה כולה בהרחבת הדיבור בה וברצון תישאר דקות מועטות לשם כך, אם לא איכפת לו. רומזת היא גם על האמת המרה שבחייו: – אשתך, היא אומרת, בוודאי לא תסלח לתלמידה קשת־תפיסה, שהיא מעכבת את המורה שעה ארוכה כל כך – ומחייכת לשמש, המציץ בדלת כתוהה על השניים, שאינם נותנים לו לסגור את הבניין. כמה קרובה היא, כשהוא עדיין יושב בקתידרה, והיא מעבירה אצבע ארוכה על גבי שורה שבספר, הפתוח בין שניהם, ומקרבת קיבורת־ידה אליו מתחת לעטיפה האדומה שעל גבי שמלתה הכחולה…

– מי מהן אין לה שמלה כחולה, לעזאזל? וכי זה העיקר? אפילו אל המכתב עוד לא הגעת!…

– איזה מכתב?… – אני נבהל.

– גם אני אינני יודע, – קם אקסי על רגליו ומציע את מעיל־הקצין תחתינו: – איזה מכתב?… תמיד אתה מגיע עד כאן ומפסיק.

משונה. בטוח אני, שסיפרתי לו על המכתב. דומה: לא נתעכבתי מעולם לספר בו. בפרוס חופשת־הפסח חדלה מיס אַרנולד לבקר בשיעורים והוא לא נועז גם לכתוב לה ולשאול לשלומה. היא שכתבה לו. בפשטות נהירה, נהירה ככתב־ידה המדוייק, הסבירה לו, שהפסיקה את לימודיה, משום שהיא רוצה להיות עמו מחוץ לכותלי המוסד – להרחיק את עצמה ואותו מן המבוכה שבשניהם בכיתה. הנה מספר הטלפון שלה – אפילו לכתוב לה איננו צריך. רק יטלפן בשעה כך וכך – ויתחילו להתראות ביחידות אי־שם. תודה, אקסי!

– תודה על מה? – תמיה אקסי.

לא לעג ולא סקרנות בתמיהתו. אבל מדוע אינו יכול להבין מאליו, כמה מענה ריח עורה של האהובה, אף כשהוא עולה מתוך סיפור על פגישות עמה בסתר, כשהיא מלמדת אדם לאהוב, כשהיא מאמצת אותו לחלוק עמה בלא מורך גם את אהבת עורה החלק, הבּשים? אילו אדם מעז, הוא מאריך בסיפור זה דווקא על ראשית חינוכו באהבת־אמת, שׂכוּרה וגלויית־עינים, שהטעימתו לראשונה בחייו נפש זרוחה זו, אַן אַרנולד, ואפילו בפינה שבמסעדה נידחת או באפלת המונית, שבה הוא מלווה אותה אל ביתה שבחורשה, המרוחקת מן הכרך. והכול ללא תביעות. הכול כמובן מאליו.

– ואחר־כך? – שואל אקסי והופך גבו אלי מתוך שכיבה, כמשתדל להקל עלי את גמר הסיפור.

לא, אקסי, לא. גמר־הסיפור מבייש. עד אימה. תבין – תבין, ואם לא – המציאהו משלך. ליל־הסדר! אַן הלא הכינה אותי לקראתו במשך שבועיים. הכנות לקראת חג־כלולותינו, כפי שהיתה אומרת בערמומית שבתינוקת ושיניה מבהיקות בחיוך מתכוון לבחון אותי, כביכול, אם אני יורד לסוף כוונתה. זאת איני יכול לספר. תעזבני או לא תעזבני מחר איני יכול, אקסי. חולשה מבישה זו שבאדם, שרחמיו על אשתו משעבדים אותו אף במין לילה כזה. ליל־הסדר האיום בבית הוריה של אשתו השנואה עליו כל כך באותו הלילה. ליל־הולדתה העשרים ושניים היה זה לאַן, שיעדה אותו בתמימות נרגשת־מפוכחת להיות גם ליל־כלולותינו, בלשונה. באותה חורשה שלה, שבה גדלה מילדותה תמירה ויישרת־צעד. וכאילו מדעת, כדי שלא יגיע אל אַן בעוד זמן, התחכמה לו האשה באותו סדר, שערכה לו בבית־הוריה. והוא לא נתמרד בה. בחצות היה צריך לבוא אל אַן בחורשה הרומאנטית שלה, כפי שהיא עצמה מכנה לה במין לגלוג תמים־רציני, כל־אימת שהיא חוזרת עמו על הכנותיהם לטקס־הכלולות שלהם, הפרטי לחלוטין, בלשונה. והוא לא בא. עד שתיים, עד שלוש אולי חיכתה לו בחורשה, ואותה בושה של ליל־הסדר בבית הוריה של אשתו הולכת ונמשכת. כמה שנא את אשתו, כמה שנא אותה באותו הלילה!

– ואת עצמך אהבת באותו הלילה? – מפהק אקסי, כשגבו עדיין מופנה אלי. וכיוון שהוא מרגיש בגבי, שכאילו הרעדתי, הוא מתפרקד, מתמתח בכל גופו ופושט זרועותיו כאומר לחבקני.

– אַן הרי חיכתה. חיכתה ונעלמה: זה שלושה חודשים…

– ואתה חיפשת אותה?… כתבת מכתב? טלפנת?… – ואף לתשובה אינו מחכה, שכן הוא שומט בשתיקה מתחתינו את מעיל־הקצין, כדי לכסות את רובי ככולי, ואינו מוסיף אלא לאחר שהוא מקופל בסמוך לי: – אין דבר, סוֹלסבּרי־חוֹחלצקי, תגדל ואולי תמצא אותה…

– ומחר, אקסי?…

– מחר נראה…