קמטים אחדים כבר הרשיתו את פניה הרחבים ושערות־הכסף האחדות הלבינו ביו קווצות השער שנסתרו מתחת לשביס, כאשר הרגישה, כי ממשמשת ובאה שעת הפרידה מן המעון. כששביסה המעומלן מעוך מעבודה, וסינורה מרובב פה ושם מרפואה ומהוה מכביסה, – סקרה את הפעוטות היושבים וישבה גם היא על דרגש נמוך. הכל ישבו כעת: גננת בריינית ומצויידה בחליל, מתלמדת צעירה ומפוחית בידה, מטפלת, מבשלת ומנקה – כל חבר המשמשות את המעון. מיד ניתן האות ופצחו בשיר. 

לעת־עתה היו שרים לכבוד השלישיה של הבובות שהתנוססה באמצע: פוטית, המעומדה בפישוק ידים לשם שיווי־משקל; לודית, שנשענה אל הכסא כשכורה; וכושית, שהבליטה את עיני הזגוגית שלה וניחשה, מה הוכן לפעוטות עם קבלת שבת – סופגניות מורבכות בשמן או סוכריות? – מגדנות של יום־הולדת, או מתנות של חג? – ולא היה משיב על שאלתה של זו, כי הגננת נזדקרה ומסרה מודעה:

– ילדים, הידעתם? – שאלה את הפעוטות – היום נפרדת מאתנו האחות. היא מתגייסת!

התנפחה הפעוטה מזל באברקיה הירוקים, עד שחישבו שתי לחייה הנפוחות להתפקע. רינה חברתה תחבה אצבע לפיה ומתחה את גבותיה לצדדים כשני חוטים דקים. מר “בטהובן” הירקרק והמסולסל, זה אברהם הפעוט, חיבק מהפתעה את שכנתו מימין, עד שנתהפכו שניהם מן הספסל. ומששב הסדר על כנו, הוסחה כבר דעתם מן החדשה העגומה והיושבים נעו בכה ובכה, ניפחו פיותיהם וספקו בכפותיהם, כשהשירה עושה סיבוב בחלל־החדר ועולה אל־על.

הביטה האחות אל הפיות הללו והגתה בלי משים הגות קשה, לאמור: כפויי-הטובה הללו, כמה גיפפתי וטיפחתי כל אחד מהם – אשר לא ידע ללכת ופיגר, שמחתי כאשר כונן לראשונה את גופתו על שתי רגליו; אשר לא ידעה דבר – נתמלאתי צפייה ליום בו יישמעו ההגיגים הראשונים מפיה; כאשר הובא אחד אל המעון ולא ידע לאכול – אני ששידלתיו, או הטלתי עליו אימה, עד שהחל לאכול; ואם קונדס מהם – רעבתן וזולל גדול – התנקש לקפח את חלקו של החלש ממנו – אני שעמדתי על המשמר… ועתה יושבים הם ופועים, מפשילים את אברקיהם, הנוכלים, מוצצים וממצמצים כמו לא אירע דבר. נתרעמה האחות שלא מדעת והרעימה קולה־גערתה:

– ניסים, שב! מזל, אל תנועי! רינה, אל תבכי! אברהמ’לי, אל תשתובב! –

התעוררו הללו כמקיצים מחופשה נאה… היה היתה להם שעת־חורין קטנה, שבה מיהרו להתנשא כל אחד לפינתו: מזל פרחה אך לפני רגע אל הטפליא שהתפלשו בדיצה גדולה אצל השופכין שבחצרם הרחק ממעון זה – – ניסים היה מנפח ושורק בפיו, כאשר ישרקו הבחורים שברחובם אחרי גמרם לפצוח את הזרעונים ביום שבת – – אברהם’לי הרהר באבא, שמא הוא ממהר כבר דרך הככר ובעגלת־היד שלו ממסמר ועד פטיש – כנפי דמיונם היו נושאות אותם כאווירון על פני כל השכונה וחוצותיה, סימטאותיה וחצרותיה, שלוליותיה ושווקיה לקול המפוחית והחליל – והנה גערת־פתאום – כועסת האחות –

– מה היה לה? –

תלו בה את עיניהם והיו מפשפשים במעשיהם… היום לא נדחקו לחדר־הרחצה ולא פתחו את ברזי המים המציפים את הרצפה. כן לא זרקו היום את הקוביות, לא מרטו את הבובות בשעה שעין לא השגיחה. היום – יום קבלת־שבת – לא השכיבום לישון את שנת הצהריים, ולפיכך לא צבטו אלו את אלו, לא העירו ולא הקיצו את הישנים – – אכן, נודע דבר כעסה של האחות: סילון המים הוא שהזדלף מקרקעית כד־הפרחים על הרצפה, והם מיהרו עטו אל שלולית המים, הזדרזו לנגב אותה בידיהם! אכן, הרעו לעשות, וצדקה האחות מאוד…

– טובה האחות… טובה… ניחמו והתנחמו מהר. – אך טובה האחות המתגייסת ושוב לא תכעס עליהם.

האיר חיוך גם את פניה הרחבים של האחות, שנתפכחה מיד מרוגזתה. פעוטות אלו – הרי היא עוזבתם היום. מי יחבוש פצעיהם ומי ילחש על מכותיהם? מי ירכיב, מי יזריק ומי ימדוד את החום? – – מי ישגיח בהידלק עין, ומי – בהתלונן ילד על מיחוש? – הרי כאילמים לא־ידעו דבר הם הפעוטות האלה והמחלות אורבות להם ומקננות מבית – מי יעמוד על המשמר בפני החליים בהיעדרה? – התדענה המטפלות העובדות עמה להעריך גם הן את הסכנה שבסדקי כל צריף ואת הפורענות החבוייה בלבוש העוני? – מביטה היא ומחליפה עם חברותיה לטיפול חיוך.

הפעם היא נרגעה למראה פניהן – בסוף דבר בחורות טובות הן, נשים עובדות ומטופלות בדאגות משלהן. מבשלת זו – הרי חרוצה היא במלאכתה, והמלאכה להאכיל ארבעים תינוק בירק ופרי ובמעשי חלב שלוש פעמים ביום – אינה קלה מעיקרה! – או הגננת – הרי גם היא מסורה למקצועה, מרקדת ומשעשעת את הפעוטות באמצעים המעטים והדלים שבמעון שלא כב“גנים” העשירים! – ואפילו המתלמדת, נערה זו המבקרת זמן קצר להשתלמות, אף היא הספיקה כבר להתקשר אל הפעוטות – מלעיטה דווקא את המפגר וכרוכה אחרי הנחשלת! – אכן, כולן טובות הן ושעות נעימות־רבות בילו ביחד, עת הפעוטות ישבו באפלולית של קירות־מקלט או בחצר עת זרחה השמש גם בשכונת העוני –

ושכונת העוני גם היא בסוף דבר אינה נופלת מפרברי העיר העשירים, אך אולי עולה עוד כמה מעלות עליהם. פרדסים סביב לה ושקט בתוכה, כי רחוקה היא משאון העיר והמונה. צפופים צריפיה, אך יש בהם לווית־חן משלהם. גדולה דלות שמקננת בה, אך מתפשטת היא לאורך ולרוחב, יוצאת את תחומי העיר וגובלת בשדה, כובשת חצרות של פרדסים שנחרבו, נדחקת מתחת לנופי דקלים זקופים, כובשת בהליכה, במקום שאין כבישים, את אדמת הטיט של השכונה. ואנשיה, משפחותיה, מספר ילדיה וטפליה – מי ימנה ומי יספור – כחול, אשר לא יימנה מרוב! –

רחמים רבים מציפים את לב האחות הרך בשעת־חסד זו עד חשבה לבכות, אך בו ברגע נפתחת דלת ובעד חלונות החדר מציצים פרצופים שונים, כמו על־פי פקודה שניתנה מבחוץ.

– אחות… אחות… – קראו גברים ונשים ממיודעיה שבשכונה זו ונענעו בראש – את מתגייסת? – ומה טעם שמתגייסת את? האם לא טובים לך פי מאה ילדים שלנו מאלף חיילים זרים? – כן קראו וספקו כף רוכל ורוכלת, אשה כובסת לבנים, גבר ואשה סורגי גרביים, שכנה משותקת יד, טלאי של נעליים ומסגר שנתחרש, מהערב־רב של “הוריה” – הורי הפעוטות שבמעון.

– ודאי אך שמועת־שוא היא, עוד תחזור בה האחות…

– לא… לא… – צחקה האחות נרגשה מאוד ולחצה את הידיים המושטות אליה, כלחוץ ידי ידידים מכבר.

– לא, כי אמת לאמיתה. חובה גם להתגייס. – חייכה אליהם ונפעמה מתמימותם.

כל ימי עבודתה שמעה מפיהם אך תלונות. היו מתלוננים מרה עליה ועל המשטר שבחיים. היו מתלוננים כי אין מי שיאכיל ואיו מי שילביש אם מרובות הנפשות בבית. כי אין מי שידאג אם חולה הבעל… אם האשה דווייה… אם הופר שלום בין גבר לאשה בידי שמים. כל הימים היו קובלים – תחילה מדוע אין מקום פנוי דווקא לילד שלהם ואחר־כך מדוע מפנקים במעון זה ילד של פלוני ולא ילדם שלהם… כן רגנה תמיד העדה המרה הזאת של ספרדים וספרדיות, תימנים ותימניות, יוונים ויווניות, עולים אוסטרים וגרמניים – העדה המעורבה של השכונה הזאת, עד שיש ואפילו בשלום־בית שלהם נתחייבה בנפשה – ועתה מה נרגשות פניהם, מה חמות קריאותיהם אליה! –

– אחות, כאם היית לילד שלי ועשית למענו יותר מאם. – נאם יבשות גבר קיפח וצנום והניח צרור פרחים על השולחן. 

– אחות, תינוקת זו שלי הצלת ממוות, שדופה וסחופה היתה. אמרי שלום לאחות, בתי, אמרי. – ומסרה תמונה בצירוף ברכה לידי האחות הנרגשה.

– אחות, לו תצאי כעת ומהר תשובי, כשהשלום והנצחון בפיך! – פרצו דברי הסכמה ורגש מפי כל העדה כאיש אחד.

כן נערמו לפניה על השולחן מהתשורות והפרחים אשר הביאו, כל אחד כמתנת ידו, או שנים ושלושה הורים ביחד, והיא צוחקת ואומרת: הנה כדאי היה כל הגיוס!… והמטפלות שהביטו אל התכונה הבלתי־מצוייה הזאת שבמעון אמרו: אין אנו מקנאות בך, כי ראוייה את לכל האהבה הזאת, חלף המסירות שבה ניחנת. אך הפעוטות לא נתנו גם עכשיו את דעתם על המאורע: הללו מרחו כעת את לחייהם באודם סלק, גנחו ונאנחו בתיאבון על גבי הצלחות, חבטו בכף ותבעו סופגניות ומשקיבלו אותן, הקשו לאחרונה: היכן הסוכריות שלנו? – – יצאה הגננת אליהם וחילקה סוכריה־סוכריה לילד, כשהיא שואלת בקול רם: ומי הביא לכם היום סוכריות? – – תפשו הילדים את הסוכריות בעטיפותיהם, מרטו אותן וצעקו: האחות הביאה לנו סוכריות!

לא יכלה עוד האחות להתאפק והחליטה כי הגיעה שעתה להיפרד. בעוד הפעוט האחד בוכה על קיבה שבעה והשני גועה בתוך בלוייו והשלישי פועה כמסיכה מפורכסת ושחורת עיניים, מיהרה האחות להסיר בצנעה את שביסה הלבן ולקפל בתיקה את סינורה המשומש. חגרה את מעילה העליון למתניה ויצאה להיפרד גלויית־ראש מעל קהל הנאספים במעון. סקרה באחרונה את פרצופי העומדים ושקיקי העינים – אותם שקיקי העור הקטנים שמלמטה – נתקפלו ונתלו מלאים… אך העבירה מיד בתנועה על פניה וקראה מרחוק:

– נו, היו שלום הורים וילדים. שלום גם לכן, חברות מטפלות! – ובאספה לידה את התשורות, יצאה בפסיעה רהוטה את חצר המעון הקטנה, התרחקה מהצריפים הצפופים, שלחה מבט־עין על הגדרות מסביב כאומרת: אין דבר… בכל מקום נחוצים רחמים… וגם שם נחוצים הם. – וקומתה נעלמה מאחורי קרן הרחוב.