גם בין הארנים אשר עם “הבילט” התהלכה בכלי-לבן של אחות מטפלת כבשנות העבר – כלי-הלבן שהלמו את גוף-העבודה הזריז, אף שהיו מרובבים קצת. היתה מהלכת בין הארנים ומופיעה פתאום לפני רשת הגדר המקיפה אותם, מציצה בחטיפה אל התנועה בכביש ושבה אל בין הארנים. אי-המנוחה גברה והלכה, כי הנה פנתה ללכת מאוכזבת והנה חזרה על עקביה בחיוך-תקווה נבוך; פתאום הפנתה ראשה ברעד והתחלקה מפתאומיות עצמית על המחטים החלקים. אכן, היא עצמה שאלה את עצמה: מה היה לי – הרי לבושה אני במדי שירות צבאי ובעוד שעות מספר עלי לפנות לעבודה? – – בכל אלה המשיכה להלך בין העצים שנשקפו ביניהם בנייני “הבילט” השונים.
הם העיקו בכבדם הבניינים האלה, שהופקעו בזמן המלחמה למען הצבא, על צריחיהם ואגפיהם העשויים אבן ועל שיטת גגותיהם המשופעים. בשערים התלהלהו זקיפים ואוטומובילים נכנסו בהם ויצאו לכביש, אוטומובילים מסומנים באות הצלב של בית-חולים – מהם סגורים, מהם פתוחים, – אך כולם משוחים בשפע לכה צהובה. וחיילים עלו וירדו בהם, אחיות חלפו בכלי-הלובן, חיילות-שירות מחברותיה נראו גם הן במדי חאקי שלהן. פלונית נפנתה לנוח, אלמונית הזדרזה לחופשתה; סמלת עברה, קורפוראלית צעירה – אך היא לא נתנה את דעתה אל אלה – מחנק חשה בגרונה.
והתבוששה את המחנק הזה, נכלמה מלהודות בו. חיוך של מבוכה נתרחף עוד על פניה והציץ מתוך עיניה הצעירות: מה היה לי – תהתה ולא הבינה – שמא כצעירה אני המצפה למאהב או ראשי היה עלי סחרחר ואצא על אם-הדרך לצפות? – – ובה בשעה משכה אותה מאוד הדרך וכל הנע במורדותיה ובעקלתוניה עד למרחק רב; בה בשעה ראשה סובב עליה כאילו היא נעה על גלים. אכן, כמאוהבת ציפתה ומדי קרבה השעה והלכה – שכחה את כל הנעשה סביב –
– – את החולים אשר יום ביומו – שלוש פעמים ביום – הגישה להם אוכל ומשקה – מהם במיטותיהם ומהם בכורסותיהם, מהם שגזר-דינם נחתם עליהם ומהם ששארית תקווה צפוייה להם להישאר רגישים למחלתם. שכחה את פרוסות הלחם שבצעה ואת מנות הגבינה והריבה שחילקה. שוב לא זכרה כעת מי היה אדיב ומי נשאר “אנטישמי” כשהיה; מה מירקה היום מאפס עבודה – שמשות של חלונות או כלי-בישול. אחת העסיקה את מוחה: לוא יבוא והלכנו יחד… וטיילנו מעט… ודיברנו – אז יוקל לי! – – אז אשוב וארגע! – – ותבט אל הזקיפים השוערים המתלהלהים בחום, כמתחטאת ומצטדקת: ודאי עוד מעט יבוא ולא בכדי אמרתי כי יבוא אלי “ביקור”…
אף הרגישה בבואו ממרחק רב – בעד לתנועה הכללית על הכביש הרגישה. שוב לא היה איכפת לה מה תאמר סמלת צעירה או מה תגיד אחת הקורפוראליות-הבחורות עליו – על בעלה. ודאי תרמוזנה אחר-כך… או בעיניהן תלחשנה. סמלת זו, שזיו נעוריה עוד עמה ותסרוקתה עשוייה, ודאי תצא להכיר את האורח. קורפוראלית לא תתאפק גם היא לרדת במדרגות של חדר-הנופש ולהעיר דרך אגב איזו הערה, כגון: האמנם הותרה הפעם הכניסה גם לציבילי עד “לבילט” ועל-פי מי הותר – – הסקרניות הללו, המתאוות כל-כך להצטיין, הרי מוכרחות הן להעיר דבר-מה! – אך לא איכפת לה – כי הוא בא ואין היא מרגישה בפניו העייפות – בלבה היא שמחה.
– נלך קצת. – היא מציעה ומצטחקת.
– או שמא עייף אתה, כי אז תנוח כאן. – חוזרת היא ומציעה.
– לא. מוטב כי נלך מכאן ונתרחק מעט. הרי שעות החופש מעטות ובכוונה יעדתין לבואך. – חזרה בה.
כן רודפות הצעותיה והם הולכים משם ומתרחקים. בחטיפה החליפה את הלובן בחאקי היומי. את כובעה חבשה לראש כאנוסה ומיהרה ללחוש לו: נמאס לי כובע זה… ושבה והציצה לעיני ההולך עמה – האם הוא מבין… האם מרגיש… האם רואה ללבה? הרי שנים רבות היו קודם לכן ביחד ואי-אפשר כי תשתלט זרות! היא מחרישה את הספק המתעורר ומתמסרת להנאה של הטיול הפתאומי. הם יורדים מעט בכביש ועולים במעלותיו – הנה יגיעו עד למנזר ויטפסו במעלותיו – זה כחצי השנה היא נושאת את נפשה להיות שם – והכל משתוקקות – והפעם תעלה!
– שם נזירות… כה חביבות… כה ישישות… כה נקיות… – מספרת היא בהנאה.
יפה הדרך ויפה ההר מכאן. הבניינים העצומים שלצידם אך חלק הם מהנוף ההררי, אך על פיסת-שמים הם שולטים. למטה מהם משתרעת העיר ירושלים – ובינה לביניהם שדות. מוריקים השדות בתקופה זו של השנה סביב והעיר הומיה לבטח – בה לומדים ומהלכים, מתעניינים וערים לכל – מדוע היא אינה ערה ואינה מתעניינת בדבר? – היא מנערת הרהור זה, כי אינה רוצה עוד ברגע זה ספק. רגע הוא של בטחון – הבטחון חזר אליה! – ומדוע תשתרר בה אדישות – אדישות אל החולה שעזבה, אדישות אל המחלים? – אל החובה? – –
היא ממאנת לחשוב על כך. הם עולים במעלה של המנזר כאשר אמרה. שם באוויר הצח, בשקט שיאפוף אותם – בין הישישות העמלות והנקיות – שם יתלבן הכל ויתברר… שם ייראה הכל פשוט, טפשי – נערותי. הכל ישוב אל מסלולו. – ומרוב שמחה היא משלבת את ידה בזרוע ההולך עמה – מתרפקת ואומרת חרש:
– רואה אתה צלקות אלו על השוק? הרי מעדתי ונפלתי מרוב צפייה לך – בושה!
– וסימנים אלו על הזרוע – התראה? נחבלתי…
– איני יודעת מה היה לי, כי בכל אשר אפנה אני לוקה. כמוני כנערה טפשה, כנערה בלתי-מנוסה.
ומביטה לתוך עיני ההולך עמה: האם יבין לריעה? – וכבר הגיעו לתחומו של המנזר ושקט מבפנים לחומותיו. זקנה שוערת יצאה וקידמה את הבאים במאור-פנים, שילחה אותם בעיניים עליזות לשביל ולקראתם מידדה נזירה אחרת צעירה יותר, עטופה אף היא בשמלותיה הארוכות עד לקרסול, וצנופה גם היא צניף אפור-כהה מעבר לאזניה ומתחת לסנטרה הדק. זו הקישה במפתח שבידה, נזירות קשישות עסקו סביב – כל אחת מהן בכהונתה: האחת בגן והשניה בבדק הבית מטפלת. וצליינית שבנזירות עומדת עטופה ופניה אל האיקונין ולא פסקה מהתפלל. הרימה מורת-הדרך שלהם את סנטרה התמים למעלה ורמזה להם לבוא אחריה:
– הנלך? – שאל הבעל.
– נלך… לי לא איכפת… – השיבה האשה בעליצות.
כי נדמה לה, שמדי לכתה וחדרה יותר אל המנזר הלא-נודע, – ירחב לבה והמחנק שחשה כלא היה. הנה הגיע ריח הלבונה אל מול אפה – והיא עלצה לריח המוזר. נשקפו האיקוניות המוזהבות והמוכספות, על ראשיהן הדקים-האלכסוניים העטורים הילות ועל עלילותיהן המצויירות בתום, והיא התפעלה בתום לבה: מה נאה הכל! – עד שהגיעו אל המדרגות של מגדל הפעמונים והביטה כלפי הצריח השפוד, הפטירה:
נעלה – ויחלו לטפס שניהם בסולם הלולייני, כשמורת-הדרך הנזורה מארץ-החיים, התיישבה בענוות-רוח למופת, להמתין עד אשר ישובו.
– עלה נעלה! – משכה אחריה את הגבר בלי ליאות במדרגות המרובות לאין מספר.
– עד לקצה שאי-אפשר עוד לעמוד בו מפני הרוח הפורצת וסוחפת במרום – א–הה–! –
היתה חזקה הרוח והיא צרבה, טרפה את הפנים. מהרים נמוכים יותר ומבקעות עלתה – הרוח – מים אל ים נשבה כאן במרחב. והעיר ירושלים השתרעה למטה, פעמוני-מתכת כבדים היו תלויים עליה, רתוקים וכבולים לבלי-נוע עד יבוא קץ למלחמה הגדולה – רק הרוח היא שנהמה במתכת הרתוקה בצליל בלתי-נשמע, עמום; רק הענבלים הקשורים לחשו: עתה רתוקים אנחנו… עתה שומעים רק תותחים… אבל יפסיקו תותחים את דיבורם ונפתח אנחנו… – שוב ינוע הענבל – בו-ו-ום… – אך עדייו לא נעו הענבלים אף ניע, רק הפלדה המתה ברוח: ה-מ… מ…
– ה-א-א – שוב נשמה ושאפה כממלאה אוויר את ריאותיה – לו נגמר כל זה!… שם אנשים נמקים… חולים צפויים למוות… חיילים שנספו בקרב… לוא נגמר כל זה – כי פה מרחב! – מפה רואים חיים נולדים ולא חיים נוטים למות –
ההבין הגבר ללבה, ראה למתרחש בו? – אולי לא חל ולא הרגיש כאשר שבו וסובבו במדרגות הלולייניות חזור וירוד למטה, שם המתינה מורת-הדרך בחיבוק-ידיים. התחרטה האשה בו במקום: שמא הגזימה ואך את חולשתה ורגישותה גילתה? – סוף-סוף היא חיילת ולה נהיר מצב-רוח זה, אשר לזולתה חידה הוא. לכך ירדה כשולת-רגל וצרובת-לחי ושוב חינקה בה את הפקעת שבקעה לצאת מפיה. הם חזרו כעת – על פני קבר נזירה שירתה את אבן-הפינה של המנזר וקבר נזירה שניה שנרצחה לפני שנים רבות במקום זה – הנה יצאו את החומה – תם הטיול וייפרדו.
האם גוללה מאום מעל לבה ומעתה יוקל לה? – חשבה בלוותה את ההולך מעמה ובפנותה לחזור אל בין הארנים אשר עם ה“בילט” הצבאי שלה. לא… לא גוללה מאום… ולא רווח לה… שוב עברה הסמלת הצעירה שגווה חסון ומביע מנוחה גמורה. פה ושם חלפו קורפוראליות זריזות. עברו גם שתים או שלוש מחברותיה לשירות, ששערן הכסיף כבר פה ושם והן אומרות לה: פניך צעירים.. לך טוב… היה לך ביקור… טיילת – אך היא אינה מרגישה בטוב. חלקלקים מחטי האורן שיבשו והצטברו על הקרקע. בולטים סלעים בחשיכה ואינם נראים עוד בעדה. אך היא מרגישה בכל – כענבל זה של הפלדה אשר כבלוהו לבל ינוע כל עוד תותחים שרים – לוא נגמר כל זה! – הספיקה אך ללחוש ולהיאנק כפלדה של הענבל שהמתח לרוח במרום.
ותדע כי גם אנקתה היא כבולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות