רקע
עבר הדני
תפילה ליד הכותל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

אב ובנו נועדו יחדיו אל מקום התפילה הנודע לשם, אך בהגיעם למקום הוכו בתמהון הנצחי: מה פשוט הוא! – – דל מכל תואר, פטור מכל הדר, פשוט מכל מראה אחר. נפעמו שניהם מתימהון ונשארו עומדים באשר עמדו: על קו-החציצה שאינו קיים בין עזרת גברים לעזרת נשים, מעבר מזה לרחבה המשמשת מעבר. שיעור שתי פסיעות ומחצה מכותל-התפילה עצמו, אשר מספר מתפלליו לא עלה כמספר האבנים העתיקות שבו – ואף-על-פי-כן לא זזו ממקומם.

כי נשפכה אותה שעה אלומת-קרניים בהירה וחזקה, שנאספה מראשי ההרים סביב. נשפכה לתוך החלל הצר, רחצה את אריחי המעבר החלשים והשחוקים, גיפפה את נדבכי הקיר על אגודות העשב וזלזל בודד שבצבצו מבין סדקיו. וכיוון שנתבשמה האווירה מכוחו הרב והמסמא את העיניים של אור היום, החלה שכינה קובעת לה מקום-מושב, לאחר ששמש יום שישי רמזה לה להקדים לבוא והמתפללים ציפו לה.

מעטים ודלים נכנסו ובאו – נער יספרם. מדלת-העם שנשתהו מקודם ותודה, תחינה ובקשה על דל-שפתם. מעניי-עם שנתכנסו להקביל שבת לאחר שהתקינו את עצמם ובאו בטפיפה רכה, כשזקניהם סרוקים או סבוכים. שחקו בכניסתם שחקת-ברכה אלו לאלו – אך מיד ניצבו ופניהם לקיר – כשומרי-חומה נאמנים. כן עמדו זקופים בשורה דקה אל פני האבן כעמוד אל קיר-היכל ומזמורי תהלים מולמלו בפיהם שגורים ומשומשים, ללא הפסק.

דממו גם הנדבכים הארוכים והרחבים בתכונת-החול של ערב-השבת ומביניהם הציצו חורים, בקיעים ומיני סדקים. סדק – ובו פיסת נייר – – אבן תחתונה ולרגליה אשה דמומה שאזל מעין בכייה ואנחותיה – – אבן-גזית משוקעה בקיר ובתוכה כבושות פני נערה ורודה בלי שיישמע קולה – – נתחלחלו האבנים העתיקות ודממו בקוצר-רוח, כאומרות: האומנם זה גמול צפייתנו לבוא יום-הקדושה, זו שמחה שישמחו בנו אלפי שנים? – –

הועבו בצל לשעה קלה נדבכי הכותל העתיק ונזדקרו יותר לעין מראות-חולין גסים שבצידן: מצחית-הכובע הנוצצת של שוטר נכרי, ששפמו נשחל מעל שפתו כחוט פשתן; ארון זכוכית, אשר שידתו מלאה פתילות-שמן דקות ומבליחות בלשונות-אש קטנות ועשנות לאור-היום; ארחי-פרחי מן הערבים שעברו עבור-ושוב בגילוי-ראש ונתכוונו להקניט את הבאים. שיקעו העומדים את ראשיהם בכותל ולחשו את המזמורים לאבניו. –

בושו מסורגי-הברזל של החומה אשר מעל הכותל ונזהרו מפגיעתה של עין זר. השימו את עצמם כאינם משגיחים בפניהם של הנכרים, אף שמאוד-מאוד קשתה להם נוכחותם. ולאחרונה כבשו את פניהם מכלימה, כאשר הרגישו כי מוגרבי שחור כשחור-הלילה עבר שפי בכפות רגליו המזוהמות דרך רחבת הכותל, כשכל הווייתו קוראת ומכריזה: עדיין חוזר אני מעבודתי למשכני ואין מי שימחה בידי… – שעת התפילה עוד לא הגיעה ואני “ארמיליוס,” אופה-הלחם הקדמון, עובר כצל במעבר של הקדושה.

הועב הצל ויקדר מאוד – ולפיכך משך הבן בשרוול אביו ושאל ברוגזה: מדוע יעבור? –

והאב השיב: אל מקום מגוריו ילך.

הבן האיץ: נלך מכאן.

והאב התמהמה: נמתין שעה קלה.

רגז הבן: לשם מה נמתין עוד? –

והאב השיב-ולא-השיב: לרחמים. –

האם בכוח דיבור זה בלבד שוב היתה אורה והצל כלא-היה? – ארמיליוס המוגרבי אופה-הלחם חלף כשד בעל כרעיים, כצל שטן שפניו שחורים כשולי קדירה. פריצי הערביים גלויי-הראש אף הם הרגישו, כי גבר האור ולא נראו עוד. חזר השוטר הבריטי אל סוכתו ולהבות השמן הקטנות מיהרו להתעמעם בכרס הארון ולא העלו את עשנן בעד זגוגיותיו. קפחה שוב אלומת-האור החזקה אל העיניים והבן שאל בקוצר-רוח: לשם מה עוד אנו עומדים? – 

השיב האב: למען התפילה.

שאל הבן: ותפילה על שום-מה? –

השיבו האב: הידעתי… הרי מתפללים כאן – משמע שהם יודעים. נחריש.

החרישו – ומיד הרגיש בעמידתם הממונה על פתילות השמן, שמש מזוקן שלבו גס בבקשות ובהזכרות. נגש אליהם כבהיסח-הדעת ועמד בצד בעמידתו העלובה. אך מעטים עזרו על-יד שמש הכותל. זאטוט משגיח על קו-העזרות ומחלק קונטרסי-תהילים דקים וממושמשים. פאר לא עטו על לבושם. הדר לא הכירם. מעין בית-מדרש מעט, כמוהו כבית-כנסת שגגו רצועת-שמים צרה וגבוהה מאוד, ובה קבועה חמה לוהטת ככבשן. הרכין שמש הכותל את ראשו אליהם בלחישת-פה:

מי שברך את…

קרא האב בשמו.

מי שברך את…

פירש האב בשם אשתו.

מי שברך – – –

פירש האב בשם בתו. החל השמש מונה את השמות ויצאה לו שושלת ישראלית פשוטה וחולונית: פלוני בן פלוני… ואלמונית בת אלמוני – הכל הוזכרו בנשימה אחת לנוכח אבני הכותל העתיק. “בשעה זו שומעים כבר האבות את התפילה מאצל הכותל” – סיים השמש את עבודתו אחרי שקמץ בכף-ידו את מתת-היד ופנה אל התפילה.

איש לא השגיח בעבודת-השפתיים שעבד ואיש לא הקשיב לדברים שנמסרו בלחישה. דברים שבמוסכם היו והכל ידעו עליהם. עם-הארץ שישב בפישוק רגליים על מדרגה וחכם שעמד במקום-כבוד כשפניו לכותל – שורה דקה זו של דורשי-תפילה אשר לחשו את המזמורים לאבניו – הכל ידעו מאליהם, כי בשעה זו באים שלושת האבות עתיקי-הימים מהר חברון והרי הם עומדים כבר בשערי העיר, שוהים שם ואומרים: שלום עליך, ירושלים הבירה – – שלום, ירושלים הקדושה – – שלום לך, שבת מלכה בתוככי ירושלים – השלום עליך. – –

– – ברכו שלושת האבות, שבהם התחילה מגילת-היוחסין של האומה והיו ממהרים ומתקרבים – כל אחד על-פי דרכו: אברהם – עבד אלהים כביר, עתיק-ימים ואוהב מצוות; יצחק – ברוך ד' ואוהב רוח-השדה וכל חי אשר עליו; ויעקב – איש תם, אשר חזה עוד מרחוק בעיניו הענוגות מה עתיד נכון לצאצאיו – ואף-על-פי-כן היו פניו שמחות. שמח בשמחת שבת שנכנסה, בשמחת עניי-עם עלז – כי סופה של עליצות שהיא גוברת ומנצחת בכל אשר תפנה. כן קרבו עתיקי-הימים הללו, הביטו על סביבם וחייכו לאמר: מה שלל תפילות יובא להם בערב-שבת זה?

* * *

לא רב היה שלל התפילה, כי מעטו דורשיה, והדורשים – אך למצוקת לבם הם דרשו: בקשת לב נשבר, רפואה שלמה, הצלחה במעשים, מעשי תשובה וחרטה. אשה שכילתה את דמעותיה נשארה יושבת כמעיין הרב. נערה – כיוון שדבקה בשמלה ורודה לאבן, שוב לא ניתקה ממנה. התבוננו האבות סביב וליקטו את הפתקאות, את האותיות הפורחות בהן אספו, את מלמול המזמורים קלטו כמסבירים פנים לחזיון ידוע: אכן, מזמורי דוד הם – זמירות דוד הנעימות תמיד לאוזנם וללבם. –

ושוב לא היו מאריכים לשהות כאן, כי היו אצים לחזור לדרך העולה בהר חברון למקום מנוחתם – אלמלא תפילה נוספת שעיכבה אותם לפתע… אמר אברהם עתיק-הימים: חכו, כאן עוד תפילה ניצבת… נשא יצחק את מבטו המלא געגועים לגאיות מסביב, כאחד שואל: מה קול התפילה הזאת?… הרכין יעקב את ראשו ברחמים ושש שאבותיו היטו אוזן קשבת לתפילה, אף לחש באזניהם: תפילת אב ובנו הם –

שאל אברהם: למי התפילה?

השיב יעקב: תפילת ישראלים.

שאל גם יצחק: מה ברכה יבקשו לעצמם?

הסביר יעקב: לא ביקשו הברכה לעצמם, כי על עמם ביקשו.

כיצד? – שוב נגולה לפני עתיקי-הימים שלשלת התפילה הישראלית מדור-דור: מאות שנים ואלפי שנים חשים אל כותל זה בניהם ובנוסח התפילה תינו את גורלם הישראלי המר: בן-בן-ישראל ששמו אבד בגלות צפונית קרה – בן-בן – ישראל שזכרו נמחה בשמד דרומי – בני-בניהם של סבות ישראליים שנרדמו על דפי גמרות גדולות תוך מלמול בזקניהם הארוכים – שמות מתים-מתים בדרך ארוכה של מוות ופיזור – ואף-על-פי-כן – שוב זרע של חיים! –

שאל אברהם עתיק-הימים: ומה החיים אשר יבקשו עליהם השניים?

שאל גם יצחק בפיזור-דעת-מה: מה דרך-חיים חדשה תסופר בתפילתם של אלו? 

הזהירו עיני יעקב התם ואהבה גדולה האירה מחורי עיניו בשלהבת-נעורים: חיים, חיים ממש עולים מתפילתם! –

חזרו והתמהמהו עתיקי-הימים, אף ששעתם דחקה לחזור. המערה הקדומה מימי בראשית חיכתה לגוויותיהם שישובו אל חיקה. הר חברון רמז ממרחק לבוא, כי נטל עליהם להישאר במרכז תמיד – בעת כל ההפיכות והתמורות שבתבל. אבני הגולל – אבני עולם – אף הן רגזו, בי נגזר עליהן לשוב אל מקומן בשעה קבועה מאת השר הממונה עליהן: שלושת האבות צריכים לנוח תמיד תחתיהן – כן הופקדו. ועדיין נשתהו שלושת האבות ושוחחו בחדשה.

– תפילה זו – הוסיף יעקב לספר בחשק – חדשה היא באזני. שוב יש בה משירה קדומה ששכחנוה כבר… משירת אמהות מנוחתן עדן… משירת רחל – – ואותה שעה נישאו עיניו לראשונה בעצב אל הדוק הלופף בדמדומים את דרך אפרתה.

נכמרו רחמי שני האבות על הצעיר שבשלושתם, זכרו לו את אסון מותה של אשת-נעוריו וניסו להפיס את דעתו ככל אשר יכלו:

– יעקב נכדי, – אמר עתיק-הימים ואוהב המצוות שבחסידי עולם – אל נא תעלה תלונה על דל שפתיך בהכנס שבת לעולם.

– יעקב בני הצעיר, – התהלך יצחק הלוך ושוב – שא עינך אל ההרים ושעשע את עינך בכל אשר תביט בארץ-החיים, יפעת שקיעה שרויה בכל, כבערב צפותי אני לבוא רבקה אמך אלי מבית אביה.

שוב נשתתקו שלושתם לשעה קלה, כאשר התנער יעקב מעוצם געגועיו אשר תקפוהו והחל מסיח חרש באזני הגדולים ממנו את סוד התפילה אשר שמע:

– ראיתי – אמר בקול רונן וחודר אל לב – כי שילשל הגדול שבשניהם את נדבתו לידי שמשנו הזקן ומסר את השמות אשר יתפלל למענם… והנה השמות הללו – שמות נשים הן – שמות נשים ישראליות שיצאו למערכה, כדבורה בשעתה.

– נשים מישראל קמו ללחום? – שאל עתיק-הימים והרים את גבותיו בפליאה למעלה.

– היחזור גלגל הימים אחורנית? – תמה יצחק גם הוא.

– אף אני לא אדע מה אירע – היסס יעקב שעה קלה מחשש שהתבדה, – אך לא הטעתני אזני… שמות נשים – כאשר אמרתי. אשה ובת שיצאו לחרף נפשן במערכה והמערכה מערכת-דמים כבדה הנטושה בעולם כעת, הן לוחמות – הן ואחיותיהן הרבות – ולמענן שולחה תפילה זו למרומים – תפילת אב ובנו.

לא הוסיפו האבות לשאול, כי הגיעה השעה לאסוף את האותיות שפרחו אליהם ולשאתן אל מקום מנוחתם. מיהרו, איפוא, וטענו כל אחד ככל שיכלו לשאת. אברהם לא בז גם לקטנות וקושש כל אות שתעתה. יצחק נטל את חלקו, אך עיניו היו מלאות אותה שעה צער של פרידה מארץ-החיים. ויעקב נעשה זריז, כרועה אוסף עדרו: באוזן קשובה וביד נטוייה ליקט ואסף ברחמים רבים את האותיות האחרונות, חימם אותן וצרפן אלו לאלו לתיבות, כצרף את הפנינים.

“בואנה אלי, היאספנה”… – לחש, השביע בסוד הגלוי רק לו – והאותיות נמשכו אליו, כהימשך פרחי-שדה אל הרועה.

“היאספנה ואפח בכן רוח-חיים”… – הוסיף ולחש וטיפל ביד אוהב באותיות הפורחות.

שני עתיקי-ימים כבר הקדימו לצאת את חומות ירושלים ומגדליה – אך יעקב עוד התמהמה. חס שמא תישכח ולו מילה אחת… שמא תחסר ולו אות אחת ממערכת השמות שבתפילה. ולא הרגיש כמעט, כי בעמלו הרב וברחמיו נאספו אליו ונזעקו שמות שלושת אלפים האחיות, שיצאו ללחום את מערכת ישראל בהתעוררות גבורה.

“בואנה… היאספנה”…. – הוסיף וקרא אליהן, מדי נערם עליו המשא הרב והוא הרגיש כי גוו מזדקף ועלומים נוצקים בו וכי מצעדו דורך בעוז להשיג את אבותיו עם השלל הרב.

– אבות! – קרא אליהם והדביקם. – שלל רב אני נושא הפעם.

– יעקב, מהר, כי אין השעה פנוייה עוד לדיבור, – זירזוהו עתיקי-הימים בלחש.

– אבות, הקשיבו… עבודה קשה עלינו לעבוד הפעם למען שמות בנותינו… – עדיין קרא אחריהם בשמחה.

– יעקב, נחוש לעשות את דרכנו הנצחית, פן ייסגרו שערי האבן בפנינו אל מקומות המנוחה שלנו. – כן הזהירוהו האבות.

אך יעקב לא שעה אל קריאתם. כמו פיעמה אותו רוח-עלומים מקדם, אץ-רץ והצטחק, חייך כלפי עצמו ורמז כלפי שמים. היה לו סוד-שיח משלו בשעה זו ולא הרגיש מרוב טירדה בדרוך רגלו על שדמת אפרת והקבר הקטן של אשת-נעוריו הזדקר לעיניו פתאום. הרגיש בו ועמד, נפעם ומרעיד ניצב, זקוף כמבשר בשורה, התיישר גוו ועיניו האירו:

"רחל… – קרא והתדפק על פי האבן – התשמעי, רחל? משא יקר אני נושא עמי, האהובה. משא בנותינו היקרות שהתעוררו ללחום את מלחמת ישראל. בא הקץ, רחל אהובתי. הקיץ הקץ על פורענות גדולה שנתחוללה עלינו. בנינו – ירווח להם מעתה ואילך, ורואה אני בעיני רוחי, שיום גאולתם קרוב לבוא – התשמעי, רחל?',

“יעקב”… – ענה לעומתו הד עמום מעמקי קירות האבן ומחלל הסלע שלרגליו ויתפעם.

“שמעת, רחל האהובה?” – שב ושאל.

“יעקב”… – ענתה כהד אותה בת-קול כבראשונה ושוב נדמה.

וכאשר הבין יעקב, כי את קול רחל שמע ממעמקים לאחר אלפי שנים, הבין כי יפה ניחש וכי בשורה גדולה בישר לה כאשר ניבא לבו. בעליצות-מישנה נשא את עיניו וירא ממרחק רב את אבותיו, אשר עמדו כבר לפני שערי מערת המכפלה, החזיקו ותמכו בהם, בל ייסגרו כל עוד לא הגיע השלישי. עמדו ושרו בשתיקה עם שר-המערה ומיאנו להיכנס כל עוד לא הדביקם השלישי שנתאחר.

– הגעתי! – אץ כצבי אליהם וקרא קריאת נצחון גדולה שהרעידה את חלל המערה וזעזעה מוסדות תבל.

– ויפה עשית שהגעת – – נזף בו עתיק-הימים יצחק, בזכרו לו ברגע זה את זריזותו כלפי אחיו עשיו…

– אכן, גדולה עשית שהגעת ברגע האחרון. – מלמל עתיק-הימים וכביר המצווה אברהם זקנו ולא נודע אם היתה גם לו טינה כלפיו או שמא חייך למעשה נכדו. כי אותה שעה סובב השער על צירו בכבדות ואברהם נכנס אחרון כמאסף לצעירים ממנו וכממונה להשגיח על המשא אשר נשאו לבל יאבד ממנו כחוט-השערה ויפול ארצה.

נכנסו ובאו. – המו מעמקי המערה לקראת שוכניה וידעו, כי עולם לא יתמוטט עוד וכי מרכזו שב להיות איתן כביום בואם של עתיקי-הימים הללו לשכון תוכם לעולמים. והשמש רד על הר חברון. גזעי הגפן הסרוחה על מדרגותיו לא נראו בחשיכה. עלטה עטתה את המשא אשר הביאו שלושת האבות אל עמקי המערה משריד הכותל אשר על הר המוריה, ועמדו להגישו תוך ששת הימים אל אל קונה עליון. – עלטה עטתה את בנייני האבן וסגרה על-פי המערה עד ישוב יום שישי ושלושת האבות ישובו ויתעוררו לארץ-החיים.

ל – ר.



המלצות קוראים
תגיות