רקע
עבר הדני
התחיל לקנות פרחים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

בעבר רחוק קנה אך פעם אחת פרחים – וכעת בהיזכרו הבין מה נהדר היה המעשה. בוקר-שבת היה של יום קיץ חם, עת לא יפרחו עוד בשדה פרחים ואשר פרחו קמלו. הלכו בדרך מכוסה אבק לבן מחום, עת כל שער של חצר סגור מבחוץ ואין יוצא בו או נכנס. היתה גם אז שנת-מלחמה קשה, בה לא היו מצויות פרוטות בכיס שלו, של בני-גילו, אף לא בכיסם של גדולים מהם. היו אז ימי-מחסור ודלדול כה נאמנים, שכמוהו כרוב בני-גילו – נעליהם היו מצפצפים, חלקי-עור הציצו – חורים מחפירים נראו בעד כל האשנבים – ואף-על-פי-כן קנה – פרחים! –

בחבורה גדולה וצעירה הלכו אז ויצא לו, שפרש מהחבורה הצידה עם בת-לוויה נאה. עברו מהחבורה והלאה, נכנסו בין חצרות כפר מלבבות ושהו שעה קלה. שוב לא זכר אם אמר דבר או אולי שתק, אך זאת יזכור כי בת-הלוויה הציעה בקול מיושב ומשכנע – דיברה חרש ובקול רוטט על ההפתעה שיש להכין לחבורתם בבוקר זה, שכן יצאו לבלות היום שעה ארוכה בין ירק עצים גבוהים… שם יטיילו, ישירו, ויתבודדו מעט – ומן הראוי להביא שמה פרחים… ישמשו הפרחים אות לרעננות של הטיול, לרגש האחווה המפעם בחבורה, להערצה המסותרה שירחשו לבבות צעירים לטבע – למלכות הרגשות כולה.

ניאות לה – לבת-הלוויה הכבירה ממנו בחינה ובדבריה והביט אובד-עצה אל חצרות הכפר סביב. שם פרחו פרחים רבים ולוהטים בחום – מעבר לגדרות – אך כיצד תשיגם ידו? – הניע בראשו לאות הסכם, אך הרגיש כי נתחייב לכלימתו בדבר שהוא למעלה מיכלתו. אותה שעה קילל בלבו את נעליו הממורטטות ונכנס כאחד ששד כפאו לחצר הנאה שבכולן בשפעת פרחיה, בלי לחשוב עוד מה הסכום שבכיסו.

הוא סמך על נס ויותר ממנו על נעימתה של בת-לוויתו הנפלאה, על תווי פניה הישרים והתפוחים קצת, על חיוכה המשדל בפשטות תמימה ובעיקר על רצונה העז, על תשוקתה הנחמדה להפתעה. – נכנסו בעד הפשפש לחצר זרה – ושדה פרחים דמם לעיניהם. שפעה – עין לא ראתה בחוץ – סגול, כתום וארגמן בעלעלים ובעלים, בכותרות, בניצנים ובפקעים – וריח-ניחוחם הקטיר ונח עליהם בלי-נוע. הביט בכה ובכה נבוך – מה הפרחים אשר יבור, מנין ייקטפו ומי יחליט? –

– מאלו נקח. – הצביעה בפשטותה המשכנעת בת-לווייתו התמימה.

כאשר הביט אל כיוון ידה, הבין כי לוורדים כוונתה. כי מעל לאשבולים הסגולים והכחולים ומעל למשזר של הצבעים המסנוור בחום היום, התנשאה המלכה – הוורד. ולא לוורד הלבן היתה כוונתה, אף לא לוורד הכתום – אף לא לוורד הפתוח שאבקניו שמוטים מהכותרת בעצבות של כליון קרוב, כי אם לוורד הצהבהב כעין התה, שכל עליו חיים ואין רבב עליהם, שעטופים הם מסביב ומלופפים ברוך ורק עלה תחתון שלוף, כדי לגלות אך טפח מהדר-פריחה.

– ולוא מאלה… – נענע בראשו והיה חש כי להט הבושה מציף את פניו בחום, כחום השמש הבוערת מעל לראש.

אינו זוכר עוד כיצד נקלע לידו צרור וורדים חמים, אך עובדה היא כי נשאהו בזהירות, כמשתדל לעטור בו את ראשה של בת-לווייתו והוא שמח על המחמאה המפרכסת בלשונו ומחפשת לה ביטוי: – כוורדים האלה כן ראשך היפה… – גימגם וסלד – – –

יותר מכן לא יזכור… אך עצים גבוהים, ורדים וראש בת-לווייה, כשהוא עצמו כבן-מלך עני, ההולך וניזון מן ההפקר עד שובם לחבורתם. מאז עברו השנים – ושכח. פרחים רבים ראה מאז בחלונות-ראווה, אף יש אשר קנה ושלח. יש אשר קיבל פרחים, אך האשכולות הצבעוניים הללו, בין שהיו פורחים בעציצים עטופים ובין שנעטפו ונגזמו במספר אל גליון נייר שקוף, – לא הרעידו את לבו ולא הפעימו את רוחו. – כסחורה היו בעיניו – כאחת הסחורות העוברות לסוחר בחנויות העיר.

– – והגיע היום. שוב יום-קיץ כבוש, כשערב רטוב ואפל התחיל מחשיך על פני עיר הומיה. נדומים הרחובות ללא אור ומאפילים הבתים הרמים. הפעם – בודד היה ללא חבורה עליזה וללא בת-לוויה שפרשה בצידו ודיברה על אזנו בנעימה רוטטת. הפעם – ישב במקומו שפוף ומצודד, בלי שישגיח ביושבים סביב ובלי שהללו השגיחו בו. הכל עסוקים בשלהם וגם הוא תלה את עינו בנקודה: תבוא – לא תבוא – ולבש אדישות מכוונת, שכיסתה על פניו כמסווה. 

ספל-הקפה עמד ריק מתכנו וציורי העתון לא משכו את העין… גם בהם תותחים ורובים, גניראלים ועשן הפצצות בשדה – – כן דפדף והרהר בלי-משים ונזכר מה דומים הימים: – מלחמה בעבר, בהווה – יש איזה דמיון. כן התרקם במוחו אותו זכר ולא ידע עוד לאן ירמוז – אך נכנסה – והוחוור לו.

לא ראה בבואה, כי הרגיש. אולי במכוון היה כלא-רואה, אך ידע את הדמות הבאה. בין המסובים הרבים עשתה את דרכה ועיניה חיפשו: האמנם טעות נפלה כאן, או שגיאה יצאה? – אך כאשר נפגשו עיניהם – הצטחקו, עוררו בלי-משים את ההרגשה המשמחת: מה נפלאות עיניה. –

ועדיין לא הזדקף בגשתה, או במכוון נשתפף עוד יותר והקדיר את מסווה האדישות, אף לא העיר הערה על השמלה המצויירה ציור קל ועליז, שהוסיף להבהיר את חיוך עיניה. – חיכית? – שאלה וישבה בתמימות.

הניע בראשו לאות הן.

– הידעת כי סוף-סוף בוא אבוא? – שבה וחייכה אל פניו.

– לא ידעתי. – ענה בהתגלות-לב קהה.

– שמא רצית לחכות עוד מעט וללכת? – הוסיפה וחיממה בצחוקה.

– כן חשבתי. – הודה ומיאן להסתיר את המחשבות שרחשו במוחו על בואה.

– ובכן טעית ותודה. – שחקה ופיזרה את מסווהו בשמחתה הגלוייה.

צחק והתאושש גם הוא ניכחה, והציע לעבור למקום צח יותר. סקר אותה – את פניה – כמו לא שבע להביט. וכל אותה שעה רחשה במוחו מחשבת-סתר: איך אגמול לה ובמה? – והמחשבה כמוסה ונחוצה עד מאוד. היה מביט לעיניה הפקוחות לרווחה וחושב: עד מה פקוחות הן, חומות ונוצצות – האמנם למענו נוצצות? – היה מסתכל אל ציורי שמלתה והוגה: מה עליזים ומשובבים את העיין הציורים האלה – האם למענו נבחרו? – ראה את כף-ידה המושטה מקרוב ותמה: מה תזכיר כף-היד? – –

פרחים! – נזכר משום-מה והופתע כאשר אותם הפרחים, פרחי הראווה – שוב החלו חיים לנגד עיניו… לא עוד כסחורה עוברת אף לא צבעוניים כמות שהם כדי למשוך לב קונה – אלא גוון-החיים בהם ולשון ממללת אשר לא יביע שום פה בעולם. – פרחים – –

גמלה והלכה בו הרגשה טובה, כי נמצא לו ניב חי ומסותר. הוא ישב ויחריש.. יעטה המסווה על פניו, ישים את עצמו שפוף משנה מנטל שנים ותבונה – אך הפרחים הם ידברו.. והחליט: אקנה לה פרחים…

כן הלך בצידה ונפרד מעמה – לא ראה את פניה בחשיכה, אך לחץ את ידה לפרידה, החזיק בכפו את האצבעות הדקות, כנושא שמחת-נצחון: ברקאי! – אקנה פרחים ואשלח לה – ויהיו הפרחים כעיניה חומים וגדולים ויהיו כמוהן חלקים כקטיפה, יהיו חיים-רעננים כציורי השמלה שלבשה בערב הקיץ. –

נפרד והלך במעלה של הרחוב. אפוף החשיכה היבשה של ערב הקיץ והמלחמה בעולם, עת המחסור שורר וסכנת-הרעב צפוייה ומגור שולט מסביב. – יהי אשר יהי – שינן לעצמו בשקט ודאי – אקנה פרחים, ולוא תהיה הערב חבוקה בידי זר… לוא תסיח מלבה את זכרי – גם אז אקנה ואשלח – כי לשון נשכחה הזכירה הערב – את לשון הפרחים.


* * * *

והיא – שלא האמינה עוד בעצמה ובזולתה, האמינה בפרחים והם האמינו בה. ולכן מדי עברה עם בוקר מחדרה בפסיעה קלה על פני ביתה, יפנה ראשון מבטה הצידה – לפרחים. לאגרטל, לקנקן החרסינה, לפך החרס המעומדים בכל פינה – אף תרגיש מיד כיצד עמדו בלילה הפרחים: האם קמלו או צמאו למים, כי שכחו אתמול למלא את מחסורם; האם סייפנית נפתחת וגודציה אם דהתה או אולי לוע-הארי הרך-והפרפרי נפגע מצריבתו של החמסין – תחוש באלה ולבה ידובב אליהם, כדובב אל נפשות חיות.

מיד תנענה אצבעותיה מאליהן – זריזות-פזיזות בעבודתן – והיא אוספת את האגרטלים, הקנקנים והגביעים עם הפרחים אליה, ותעשה בהם את טיפול הבוקר הראוי. מהאגודות שבידיה נושרים אז גבעולים קמלים וירק-העלים נשלך; מתחת ללהב הסכין נושרים קצוות עבים של גבעולים חזומים וכן תחזור ותזקיף אותם לקנקניהם. מודדת בעיניה את הגבעול ועליו, בוררת בין המאריך לחיות לעומד לנבול – והאגרטל, הפך והקנקן חוזרים לפינותיהם לחיות.

“מדוע ורדים אלו נזדרזו להוריד את כותרותיהם?” – תפתח בהרהור קל את “יומן-הבוקר”, בהורידה את רגליה היחפות על הרצפה. והיא מסתכלת בוורדים הכתומים האמורים כחוקרת לסיבה, מציצה לתוך זכרונה בקמיטת מצח ובלי מצוא טעם לקמילה. – מניעה בעקשנות בקדקדה וצומדת את שפתיה. אז ייראה לעין כי יש אופי עם אשת-הנעורים הזאת, שזקפה בינתיים את תסרוקתה למעלה והשכיבה את קווצת השער הצידה מ“השביל”. יש עמה אופי – והיא מסרבת להסכים לקמילה זו! – היא נוטלת את הוורדים לתוך ידיה בהחלטה נוקשה ומטילה אותם לתוך אמבט של מים: “חיה תחיו –” – לחשה עליהם ומניחה אותם שטים…

“ומה פשר הסגול שבסייפניות האלה – סגול שאינו מצוי?”– שוב תהרהר ביומנה, יומן-הפרחים שבביתה.

ויש טעם לדבר, כי מאמינה היא בכל לבה, כי צבע הפרחים תלוי ברצון ובכוונת שולחם. אילו כיוונו כל השולחים לדעתה, היו ודאי שולחים לה “גרברה” ארגמנית. כן החליטה בלבה מכבר, כששפתיה נצמדו בקמט מרירות, כי פרח זה עדיף עליה. עליו מפוצלים – דקים, גבעוליו ענוגים מאוד ואף-על-פי-כן יש בו עריצות העשוייה לדרוס לבו של גבר… ובכוון השולח לדעתה, תעמיד את הקנקן עם הפרחים ביד בוטחת בפינה אשר ליד הראי, עם פינת הנוי שלה, כשהם ניבטים משם ומתמזגים עמה – עם בעלת-הבית ורצונה. –

“אתם פרחים שלי.” – תאמר בשעת בדידות כזאת ונעים לה מאוד, אך גם קשה מאוד, ובפנים לבה תחוש געגועים: “לוא התערב רצון של זר וכפה את עצמו עליה!” –

– – אך משום-מה עולים ומשתלטים ימי-כניעה רבים – ימי מעבר… הכל עושים את רצונה ובצנעה ממלאים אותו. מעריץ נסתר שולח “גרברה” בלי חתום את שמו. מאוהב גלוי שולח פרח זה ומצרף רמזים אליו. “קשר” קיים מודיע על ביקור קרוב ומקדים פרחים אלו לבואו. הכל מציית לרצונה בתקופה זו… בכל – העלים הארגמניים הדקים כשערות… סביב לה – אך הגוון הזה המבשר עריצות… והיא מהלכת בביתה בפסיעה עצורה וחרישית ומכווצת את צפרניה הארוכות והשרוקות, נכונה לתקוע את חודיהן בבשר כפה וסולדת בעיניים מאויימות ומגוחכות:

“המ… – תחזור ותלחש לעצמה – אך כניעת בוז… אך התמוגגות פושעת… פוי! מה מפונקה אני!” –

ויש אשר יופיעו פני מכר חדש – והוא מודיע: אין זה מדרכי להיכנע ולציית; כי יש פרחים לרוב ועדיין לא מיצה הפרח האחד את כל רחשי לב-האדם… אז תביט בעיניה הגדולות תמהה: מה?! – אז תתעוררנה בה התרגזות וסקרנות, תהלך מפינה לפינה ושוב תלחש כלפי עצמה: הרי זה אינו נכנע – יפה… הבה ונראה… והיא מתחילה עוקבת בסקרנות אחרי הפרחים שהוא שולח: ורד וגודציה.. צפורן ולוע-הארי… שום כוונה ברורה, איפוא… שום רמז דק… – אך אהבה פשוטה היא! – ומורידה את ראשה באכזבה.

כי אינה מאמינה עוד באהבה פשוטה, ושוא ידברו אליה פרחים שונים, אך שוא יפייסו את דעתה. היא מעדיפה לעבור ולקרוא מעל הפרחים ברורות: איש זה מה רצונו? – שולח זה מה כוונתו? – ודאי שיש שולחים מנוסים מאוד, אשר אינם מעלימים את מחשבתם או רצונם, כאשר לא יעלימו את מבטי עיניהם בשבתם בבית-קפה. לאלה תשיב גם היא גלויות במבט עיניה: תחייך, תמשוך, תבטיח להנאת עצמה ולהשתעשעות עצמית. אך בהיותה לבד, תצית סיגריה בחתף, תקמט את מצחה קמיטה דקה ותניע בחטמה הגבנובי-השמי המובהק: מה אני רוצה בעצם? – מה אני רוצה? –

אז תעבור על פני פרחיה כחוקרת מפיהם לאשר תרצה תאמין בהם ובאותותיהם אמונה עיוורת. שואלת היא אותם והם משיבים מכל פך, קנקן ואגרטל – עד היות השיחה כללית: לשולח זה אל תאמיני כי כוונתו רעה… על שולחנו אנו תרחמי, כי נפשו יוצאת אליך… בשולח זה תהיי זהירה, כי פגיעתו רעה… אשר לשולחנו אנו – עליך לגמור ולחסל מהר, כי מסוכן הדבר מאוד, גם לו גם לך… וכמו למען בדוק אם אמת בפיהם – היא בוררת ומקצצת, גוזמת ומחליפה את מימיהם, ואחר-כך בוחנת בעיניה כשואלת: אמת דיברתם אלי או כיזבתם?

“אמת דיברנו…” – נענים לה הפרחים המחודשים.

“אמת ותשובו לחיות עמי?” – תשאל.

“אמת וחיה נחיה עמך, כי את יודעת את נפשנו”.

“וגם אתם, הוורדים הענוגים, שבתם לחיות?” – תרכן אז על אמבט המים ותשלוף את הגבעולים הדוקרניים אחד-אחד בסקרנות.

“נשוב לחיות גם אנו, כי לא רצינו לקמול עליך…” – עונים לה הוורדים.

ונפשה מתמלאה חדוות-אמת כי כן חשבה וכן היה. עתה תשוב אולי להאמין באהבה פשוטה? – ולהרהור זה היא מתרגשת, פניה נעשים שקופים ועל ראשה עולה מעין אור חדש: אהבה פשוטה האם לא תכזיב?… לא הרגישה בלבה ספק. להיפך: התלבשה בוטחת, אף הוסיפה קצת פרכוס על הנהוג עמה כל יום. שרקה את לחייה, שטפה את עינה, הסתובבה סחור-סחור ואמרה בקול: אני יפה היום!

כן קמה ויצאה לרחוב אף נעלה את הדלת אחריה. כמעט הסיחה את דעתה מהפרחים המושטים במים, כי את שולחם רצתה למצוא… הנה נכנסה למקום ועד ציבורי, וסקרה סביב – נגשה לפלוני ולאלמוני ממכריה ושאלה בשחוק: מי כאן אוהב פשוט אשר ישלח פרחים כאלה?… ונבוכה כאשר לא נבוכה מכבר. הביטה לצדדים. הרגישה את עצמה מהוססת. ניסתה לקרוץ1 בעינה לשמאל-לימין – ונענתה באלם-פה: לא אנו… לא אנחנו… שוב אין אנו עוסקים באהבה.

חזרה כפצועה אל ביתה ופתחה את הדלת ביד רוטטת. עברה על פני אגרטלי הפרחים המעומדים ורגליה מיהרו אל אמבט המים. כופפה את גוייתה הגמישה עוד לפני החליפה את שמלתה, הביטה אל המים ולחשה-ניחשה: עוד חיים?… ומשתה את הגבעולים, ניערה מעליהם את המים ובדקה אחד לאחד: עוד תחיה… לחשה בכעס – תשוב לחיות…

ולמחרת – ראשון מבט עיניה נפל לאותה פינה: אמנם חיים הם! – וכאשר הורידה את רגליה מעל מצעה, לבה צהל: חזרו לחיות! – היא מיהרה להתלבש, כי הפרחים הזקיפו להפליא, מוטים וקמלים שבו וניצבו – האח! – מיהרו ידיה בפרכוס. האח! – נזדרזו אצבעותיה בסירוק – וכאשר צלצל פעמון ביתה, שוב לא נפעם לבה, אלא בנחת נגשה לפתוח, הזדקפה ואמרה לבא:

– אוהב פשוט, אם איני טועה… המ… כן… פרחיך הזדקפו… – וצחקה צחוק עליז ורענן כנערה.




  1. “לקרון” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות