רקע
עבר הדני
קרקע
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יהושע צ'ציק; 1968

בשעת-בוקר של יום זה התכנסו יהודים לבנין-האבן הלאומי, כשהם מרוננים למשב הרוח, שנלחמה בעננים קלים ופיזרה את רסיסיהם הראשונים מהגיע עד לארץ. מלאים חדוות מצווה הם התכנסו תוך צפייה לתור את קרקע הארץ כאשר הובטח, ומתוך שהשעה קצרה להם תקעו כף אלו לאלו, התהלכו אנה ואנה, פרשו ויצאו את הפרוזדורים והטרקלינים ושבו ונכנסו, כשהדוחק הולך ורב. היה נדמה, כי על הפנים הזחוחות מחדוות בוקר ועל תנועות הגוף המאוששות מתכונה בלתי-מצוייה קרנה אך מחשבה אחת: לו תמהר לבוא מצווה של ראיית קרקע הארץ לידיהם – ויקיימוה.

ועד לקהל מגוון זה מאנשים שפרקם נאה – עבדקנים, זלדקנים או עסקנים לאומיים רכי-מגבעות – הגיעו גם נדב וצרוייה. הללו אך מקרוב נודעו איש לרעותו והגבר היה עדיין כתוהה על סודות הווייתה הנאה והקלה של האשה. בלכתה עמו הרגיש מעין הנאה מחינה הרב, אך בה בשעה היה חובטו גם הרהור רע והרה-ספק, כלוחש לו חרש: מה, על צד האמת, הוא יודע מסוד הווייתה? ומה יכיר מתחת לקליפה דקה זו? מנין שאין עבר נגרר וחוצץ ביניהם בלי שייראה לעין – עבר שלה, שאין בינו לבינה ולא כלום?… גם עתה, בהיקלעם לתוך קהל הנאספים, הרגיש בחבטה זו.

אכן, צרוייה, כאשר ניחש, היתה למרכז הכל. עיניה התלחלחו באותו לחלוח הברק, שכה היטיב למשוך אליה את לב הכל. מעברים מיהרו להושיט לה יד ולברכה, לאמור: “גם צרוייה הנאווה עמנו בבוקר זה”… “אין זאת כי השמש תלך עמנו והעננים ימוגו, והרוח תהיה כלא-תהיה… ח-ח-ח!..” והדברים אפפו את צרוייה מסביב כדוק, עד היעלמה כמעט מעיני נדב. אף הוא הפטיר שלום, או בירך מהשפה ולחוץ, אך השעה ארכה לו מאוד בין הקהל, והיה נראה לו כי השמש המשלחת את חומה בעד לרוח הרטובה, במזיד עושה זאת, כדי להקדיח שמחתם של יהודים.

הנאספים נתכנסו ובאו עד לאחרונים שבקרואים. גם המכונות נכונו. הכל נחפזו להתכנס אליהן ולתפוש להם מקום בעוד מועד. גם צרוייה היתה עולה מכבר, אלמלא נדב שעיכב אותה. רגע אחד היה נדמה לו, כי הדוחק מרובה, ורגע משנהו היה מוצא עילה אחרת. כל אותו זמן היה כמתכוון לדחות את השעה, בה1 יצאו לנסיעה זו, שכה ציפו לה. ולא עוד אלא נראה כמו ניטלה ממנו שמחת הצפייה והיה נוח לו שלא לנסוע כל עיקר נסיעה צפופה זו מאשר לנסוע.

– נעלה! – שירבבה צרוייה את שפתיה בתנועה הידועה רק לה.

– ניחא! – הפטיר נדב רפות, וכבש דרך לשניהם.

– אל נא ניפרד, אלא נימצא ביחד! – שבה ולחשה לו על אזנו.

– ככל שהדבר יהיה אפשר! – השיב, וחש טינה כלפי עצמו על הצינה המתגנבת לדבריו. 

וכאשר עלו גם הם אל הרכב, והוא עבר לפנים בין ספסלים תפושים, הרגיש בחוש, כי צרוייה נשארה מאחור; נתעכבה – כי עיכבוה. פלוני קם והציע לה מקום לשבת, ואלמוני ביקש להחזיק את מעילה – הכל טרחו להנעים לה את דרכה, אף שהיא עצמה נשארה מעומדת בצד כלונס, בדוחה ועליזה. כדי להניח את הדעת של המחזרים אחריה, חייכה, החליפה דברים, לקחה שבי כדרכה, את לבות כל הנוסעים, וסירבה להענות להזמנותיהם. “כן טוב לי” – טענה – וקלות-ראשה משכה אליה את העיניים מסביב.

“אף אתה אל תעמוד זועף”… – חייכה לצד נדב – “אל נא תעמיד פנים סרות, כי טוב לי”…

והוא, אף שנהנה גם הוא מקלות-ראשה, היה מפנה בכוונה את מבטי עיניו בעד חלונותיה המאובקים של המכונה, אל מראות הדרך שהחלו להגול, משיצאו מחוץ לבנייני העיר. דרך זו ירדה תחילה עם מדרון ההר, והקירות שבצידה גבהו ונעשו תלולים מאוד. החלו הטרשים להלבין בעצב, ונראו מחשופיהם של דירוגים הרריים עד למרחוק. כאדמה לא-חרושה מימים קדומים וכציונים לישובים שנחרבו בעבר רחוק, נראו ההרים הללו בעיני נדב, עד שתפס את עצמו בהרהור-ספק: “מה שמחה היא לנו, שיוצאים אנו לראות את אדמת הארץ – והיא צחיחה, והיא אינה נענית עוד לעמל ידי אדם, והיא קשה כאבן יבשה – האם תצמיח אבן?…”

נדב הרים את עיניו בזעף-משנה מעל הניר ההררי החרב חרבוני-קיץ, נשא אותן מעל צרורות האבן הלבנים שגרף הנחל המבתר תהומות, וכל אותה שעה הרגיש כי עליו להזהר מלהתקל במבטה של צרוייה. מבט זה חי כעת וססגוני הוא – עבר נשקף ממנו, עתיד רומז מתוכו, בר בזמן שמסביב ציה ללא עתיד פורח ורובד אדמה קשה שאינו מסביר פנים לקראת הבא.

– – “מה ראית, בעד החלון?” – חקרה צרוייה במבט מאיר. והוא השתדל להניח את דעתה בתשובה נשמעת לכאן ולכאן:

– – אם אומר לך, שובבה, כי צרורות לבנים ראיתי ורובד קשה של אדמה צמאה – לא תשמחי…

“אני אשמח!…” – חייכה בעליצות.

– כי אז אפשר שיש לך סיבה פנימית לשמוח. – הסתכל בה יפה-יפה והרגיש כי שלטונה עליו גדול. 

“ודאי ישנה!” – הביעה בראשה לאות של הן.

התפלא נדב בפנים לבו והיתה לו שוב ההכרה, שליוותה אותו כל הימים האלה, כי תמונה נאה ורצוייה עומדת לפניו. ראש מסולסל על דרך ילד ומזדקר בשעה זו בקונדסות-מה, וטורי שיניים נחשפים שווים כשאין בהם חסר – ושמחה רבה שהיא נובעת מבפנים. שמלה לפופה לגו הדק, וכל-עצמה כפופה קצת לפנים ועם זאת זקופה. במגע יד נאמנה אפשר ליישר את הגו הזה, אך כיצד יגרש מעליו את העבר המציץ מתוך עיניה ותוסר המחיצה החוצצת ביניהם?… הרהור זה חזר אליו כאשר המכונה עמדה, והנוסעים נעו והחלו יורדים בזה אחר זה, וגם הוא וצרוייה ירדו.

– אף-על-פי-כן אתה שלי! – השמיעה בשקט על אזנו.

והוא חייך חיוך תמה.

– אף-על-פי-כן אני שלך! – לחשה ביתר עקשנות.

והוא התבונן סביב בחשש, שמא קלטו אזני זרים שמץ מדבריה.

גם על כך התפלא לא מעט, שאינה חוששת להשמיע את דבריה, ואינה מהססת לגלות בתנועתה מאשר ירחש לבה. ותנועתה הרי דיברה כמיתר דק, וכל אשר אוזן לו יכול לשמוע; לחישתה היתה רפודה קטיפנות רכה, עד שכל עין יכלה להבחין מיד…

– הארד עד סוף כוונתך? – שאל בשחוק כאשר נגעו רגליהם בקרקע, ואחז בידה.

אותה שעה הפתיעו ממרומים טיפות מים בודדות, שתעו בנפילתן. הן טפטפו מבין כנפי הרוח המנשבת ופוזרו מיד – והחלו לנוצץ לנגד העיניים מעל מחט אורן ואצטרובל יבש, מעל סלע שבכרם ומההר, שמעל למקום עמדם. נתפכחו כל הנוסעים והחלו מרננים בקול: גשם עלינו!… מגבעותיהם נעו, כובעיהם זעו, אך חום-היום – חום ההרים – שם את פחדם לאל. כי נשארו זוהרות טיפות המים שאינן נראות לעין אי-שם במרומי אוויר. אותה שעה משך נדב את צרוייה אחריו, ובהגיעם לשביל בודד אמר:

– רוצה אני, כי דבר לא יחצוץ בינינו, פן אתחיל לקנא באלו העצים. והיא צחקה בצייתנות.

– רוצה אני, – הוסיף – כי דבר לא ייגרר כצל אחרינו. וקמט העיב לרגע את פניה הדקים. 

אולי נדחסו השמיים ביותר מהצפייה לגשם, כאשר חזרו מהמשעול ומכר צעיר חצה להם את הדרך, חצה והצטחק בעזות עיניים, כשאמר: “מטיילים אתם?” – והם הפטירו: “כן!” הלה שב ומדד אותם בכוונה נועזת, ושאל: “האם על האדמה הזאת מהלכות רגליכם?” – – – ומיד השפיל את ראשו באי-רצון, אך צרוייה השיבה בתוקף: כן! – ומיד הסבה את פניה. הרגיש נדב, כי דברים בגו ומשום-מה העיר בנעימה שווה לשניים:

– הבו ונתכנס עם כל הנאספים, כי לראות את הקרקע באנו, לשמוע מה בפי הנואמים עליה. –

ופסע לפנים בלי הבט לאחוריו, כששני בני-לווייתו התנהלו ביחד, אף-על-פי שחש יפה-יפה, כי לפתע נתקפו הללו באיזו עצבנות. המכר הצעיר אץ בזריזות רבה והחל מפצל לעצמו מקל מענף עץ עבות, ונדב שם את עצמו כאינו רואה שצרוייה נעוצה אותה שעה במבט חד בתנועתו של זה, עד שגמר את פיצולו ונופף את הענף כאשר ינופפו במקל-דרך, נשען עליו ואמר: שלום! – ונעלם בין העצים… וצרוייה עדיין מביטה ואינה מפנה את עיניה לצדדים.

– האם זו אהבה קודמת? – שאל נדב בשקט. וצרוייה משכה בכתפה…

לא הוסיף לחקור והיטה את אזנו לשמוע, קלט דברים על הקרקע. מומחים השיחו כי קרקע זו שלנו – קרקע לאומית – אף רואה כל עין כי היא מצמיחה כבר עץ, כרמים משתרגים על מדרגותיה, ארנים נתערו על מדרוניה המסוקלים. מדוע יאמרו, איפוא, כי צחיחה הקרקע? מדוע יוציאו את דיבתה רעה?! – כן טענו המדברים והוסיפו: “אך זו צרה, קרקע זו כמוה כפיסת-היד, בעוד שכל הארץ מסביב – בבעלות זרים היא…”. נתפכחו כל השומעים מהרהוריהם ונעצו את עיניהם במרחב הרב.

– הקרקע היא חיים… – היה מי שאמר – ובלעדיה אין לנו תקומה… הקרקע – נמצא מי שטען – מצפה לעם החסר אותה; אך גם העם רעב לקרקע… – ונדמה גם לנדב, כי הוא רואה המוני אחים נודדים בארצות תבל באפס מטרה, בעוד שכאן חסרים העמלים החרוצים… האומנם גם כאן חוצץ דבר-מה בין שניים השואפים לברית-אמת – בין עם לקרקע – ואין כוח שיפיל את המחיצה מדורות רבים?! –

“אומללים אנחנו, כי נתוקים אנו מאם כל חי” – – – מצא את עצמו משנן פתאום משפט ידוע, והתבונן כי צרוייה שוב עומדת לימינו. 

עמדה – אך ראשה המסולסל מופנה – לצד ההר. היה רוצה מאוד לראות כעת את שתי עיניה; אך ידע מראש כי יקרא בהן דבר מכאיב. יקרא דברים אשר קרו, והם סתומים ובלתי-מפורשים, כשם שלעולם לא יוכלו להתפרש דברים שחלפו, אך צילם נגרר… בו ברגע ירדה עליו עצבות והרגיש עצמו מדוכדך עד מוות: זו חידתה של אשה נאה – הגה; כמוה כחידת הקרקע שאין לה בעלות…

בה בשעה קרב אליו זקן, שאבריו חדים ושיבתו קלושה. כמו הרגיש בדכדוכו של אדם צעיר ממנו, ובא וישב אצלו, כונן אליו מבטים חודרים. תחילה כמקשיב לדבריהם של אחרים, ואחר-כך פנה אליו, מדדו בעד משקפיו בכוונה של אדם זקן. החל גם נדב בהיסח-הדעת ממודד את פדחתו החשופה ואת קמטי צווארו המרושתים ואת אברי פניו המחודדים ועטורים זקנקן לבן, והרהר: “כמוהו אהיה גם אני, וחיים שלמים עדיין לא רוויתי, האמנם ארווה אותם?!” –

– יקר! – שמע לחש על אזנו – מה לך?

– לא כלום… – מיהר להתאושש. – אך זאת, שאדם זקן בא וישב אצלי והעלה על דעתי רעיונות שונים.

– ואף-על-פי-כן במה הרהרת? – שבה ושאלה במבט נכנע.

– הרהרתי… – שמע את קולו משיב ביובש, ונרתע מדברי עצמו – הרהרתי, שיש אשר לא תתקים הברית הרצוייה, כפי שחושבים אנו לטוב.

– ומנין ריחוק זה לפתע? – הצמידה כתף דקה אליו.

– זו החידה שחדה לנו הקרקע שלפנינו. – רצה לפטור את שאלתה בשחוק.

הבינה – ונאנחה אנחה פנימית שאינה נשמעת… מה תוכל לעשות ועבר אשה אינו עשוי להמחות?… פיצול זה של מקל ומעשה הטיול בהר של מכר צעיר הזכירו… הרי גם אז פרחה האהבה… האומנם נבלה?… לשקר אינה רוצה. כל שפרח נשאר כמוס בלב, ולעולם יישאר כמוס בו… וגווה הדק נעשה צנוף ושפוף יותר, כמו הודרך להתגונן בכל הכוח שניתן לו – להגן על עולמה שלה…

קרא כעת נדב בתנועותיה, כקרוא בספר הפתוח. הוא חש, כי גם כעת אוהבת היא את זה שעלה בהרים בטפיפת רגל צעירה. יתר על כן: הוא ידע כעת בבטחה, כי מאז הבוקר אהבה צרוייה את הכל והגתה אהבה לכל, מלבדו הוא. יקרו לה כוחם וכשרונם של גברים אלו להתחרות זה בזה למענה, שמחתם להסתכל בפניה בלי לשאול את עצמם: האם יאהבו אותה? – התאהב היא אותם? – כל האווירה הזאת, שהיתה מבושמה עד לשכרון-חושים נעים… וכן רחקה להלכה ממנו – “זרים אנו כעת!” – פסק בוודאות, כשהוא מתכווץ התכווצות קרה, שאין עמה כאב ולא קנאה.


גם בחלל האוויר ההררי חל בינתיים שינוי עיקרי. האוויר והשמים לא יכלו שאת עוד את החום הדחוס בין ההרים ואת צמאון האדמה, ולא רק מחטי האורן היו תופסים בטיפת הגשם האקראית ומזהירים בה כלפי על, אלא הנירים החשופים גם הם, וצרורות האבן שבנחלים העמוקים, התעטפו בעננים תוך צפייה לטיפת הגשם התלוייה. ונזדעף האוויר בין השמים והארץ מרוב מתח, שלח גלגל-רעם לפניו – אזהרה על העלול להתרחש!…

עם גלגל-רעם זה שהתפרק עליהם ממרחק רב בשאון עמום, הרגיש נדב כי דבר-מה מתפרק גם בתוכו. הוא לא כעס עוד, אלא ריחם. נזכר באדמות ההר החרבות – והבין מה ערך הבשורה שבישר להם הרעם… בה בשעה נזכר גם בהמוני אחים הנודדים תוך השואה שבאה עליהם באירופה והרגיש מה ערך יש עוד – לקרקע שתאמצם אליה כאמץ אם את ילדיה לאחר פרידה ממושכה… ובהביטו על צרוייה מן הצד, גבר נחשול הרחמים שבקרבו: גם זו, הנאווה והדקה, לא למלחמת-דברים צריכה כעת על חטאים שלא חטאה, כי אם להרגשה אחרת שתמלאנה רגש נצחון – ומה היא? –

למחשבה זו שככה רוחו ולא הוסיף עוד להשגיח באשה. היא רחקה ממנו והחליפה דברים עם פלוני, שוחחה קלות עם אלמוני. יש ונתעלמה מעינו לשעה קלה ויש אשר שבה ונראתה לו מן הצד. גם הוא לא מיהר להפיל מחיצה זו שקמה ביניהם, כי לא חשב עוד שאפשר להפילה ביד גסה. הקשיב בינתיים למספרים שהושמעו על נכסי הקרקע של הקרן הלאומית ושוב לא היה לפלא בעיניו, כי הכל מדברים באותו דבר – בצפייה כמוסה לקרקע שוממה של עם נודד – “ברית מולדת”! – – שמע קול נואם מכריז באזני היושבים.

בו ברגע חזר אליו אותו זקן וכונן שוב את מבטו החד בעד הזכוכיות של משקפיו כמו היו מבינים זה את זה: – מה דעת כבודו? – שאל באמונת-אומן של מי שהזקין בעמלו – האמנם עשוייה להיפתר שאלת הקרקע שלנו? – – והזקן עומד זקוף ברגליו המחודדות בעד למכנסיו ובזרועותיו המגויידות, כשהן שלובות מעל לכתנתו הלבנה והמטולאה – והוא נוהר בעינו כאחד הנכון לקבל עליו לנטוע את כל ההר הזה תפוח ואגס ועד כל עץ-פרי למינהו…

נדב משך בכתפו והפנה את מבטו לראש ההר, שם מעל “מזבח האבן” העתיק כימי אנוש על אדמה, שכן ענן – זה הענן הנושא בחובו הכל: את הגשם לקרקע או אולי תוחלת-שוא… את תשוקת הקרקע לפריון או היפוכה – שממה… את סוד הברית בין עם לאדמתו או היפוכה – פרידה עולמית – – והיה הענן תלוי ויורד על מזבח-האבן הקדום, להזכיר לעומדים את דבר הגשם הקרוב.

– נחזור! – נמלכו הנאספים בדעתם והחלו מתכנסים חזרה אל המכונה.

באה גם צרוייה מכיוון נעלם, כשקמט לה על גבותיה השחורות. היא לא הלכה באשר רצתה ללכת, כי אם באשר רגליה הוליכוה – למקום שם ישב מכרה הצעיר והשתוחח בשיוויון-נפש עם נשים זקנות מהמקום. הלה לא הביט עוד לעברה ולא ראה את הליכתה השפופה ואת עינה הנבוכה… הלה צחק צחוק קל-קנטרני, קם ואץ לפנים אל הרכב העומד… הכריז בשמחה: אשרי הממלט את נפשו והבל הספקות!… בשקט ובאי-חמדה עלתה גם צרוייה עם נדב ונדחקה לפינה, ונדב אחריה ומיד החל לפנות מקום אצלו לחבר שלישי. בדוחק נאלצו להצטופף, וצרוייה לא מיחתה. היא לא פישטה את גבות עיניה, אלא הפטירה בטינה קלה: הרי רשאי אדם לקרב לשבת גם אצלי… ונדב שנזהר מהקניטה, העלה חיוך על פיו.

– במזרח – אמר בבדיחות-דעת – לא טובה הישיבה הקרובה אל האשה בתוך קהל… במזרח – חזר – זהיר הגבר מהתקרב אל האשה בפומבי יתר, כי הבריות מרננים על כך… – והעביר את זרועו מעל כתפה שנשמטה.

המכונה נסעה כלעומת שבאה וחזרה עם אפלולית – לא אפלולית-ערב, אלא אפלולית שבצל ענן שקרב גם הוא לבוא העירה אחריהם, עם הרוח הנושבת, וירד עמהם מדי רדתם בתחנה. ירדו נדב וצרוייה ולא התבוננו כי קרבו לבוא עד לביתם, וכי עוד מעט יישארו לבדם עם עולמם… האם חששו מרגע זה, כי הציצו בגניבה איש לעיני רעותו – או התחמקו מהשאלה?… על כל פנים, הסיחו את דעתם בפזיזות נפרזת מכל אשר ראו ושמעו היום. 

– אני אקנה עוד כמה צרכים לבית. – הפטירה צרוייה בשפה רפה.

– לא, כי תכנסי לנוח, ואני אקנה. – שידל אותה.

ולא סירבה. נכנסה לבית ופשטה את מעילה; ישבה על ספתה, כשמבטה תלוי נכחה; מצצה את הסיגאריה שבפיה ושמחה שאין מפריע להרהוריה. תפחו כמה קמטים על גבי מצחה, ונענעה בראשה תנועת איום. נכנס נדב וישב גם הוא בלי אומר, ואף העביר בידו על קווצות שערה שנתפרעו.

– ואין בלבך עלי? – שאלה והתרחקה.

הוא הניע בראשו לאות לאו.

– ואין כל שאלות?

– השאלות לא תועילנה, ואיו חובה להשיב עליהן. אילו באנו לשאול שאלות, לא היינו מספיקים.

– ולא איכפת כלל, שיש הרהורי-עבירה בלב אשה? – שאלה ברוגזה עוקצנית.

– כעת לא איכפת. כי זרעי-בר מרובים נפוצים מהקיץ גם על אדמה צמאה ואף-על-פי-כן– – – נקטעה לשונו ולא ידע מה סוף הרעיון שרצה להביע.

האם שמעו את קול הרעמים שהאיצו ולא הרפו עוד מהגשם היורד – – האם שמעו את הדלף בעצמו שהבקיע בעד לאוויר דחוס וזרמות טיפותיו זלפו-קלחו לתוך האדמה המצפה – – קרוב לוודאי כי לא שמעו לרעש, כאשר לא נשמע לרוב על בואו של דבר צפוי. אך ריח המים כבר היה חודר בעד לדלתות סגורות וקולותיהם של טפלים שכנים נשמעו מצפצפים על המים הזורמים. – צרוייה קמה ונגשה לדלת, כשעיניה תלויות בסילוני המים המקלחים בעזותם, גם נדב נגש אחריה ועמד בצידה.

– משונה הדבר, – אמר לה – כי יש אשר שכלנו לא ישיג את הרעיון המבוקש ויש אשר תיעדר מפינו המלה הנכונה, אלא אם יימצא לנו הטבע.

– ואז? שאלה ולא הסתירה את עצבה.

– אז בא הגשם וצמאון הנחלים נשטף. גם הנירים שנתקשו כאבן מתרככים… אז נבין גם אנו כי היסוד הגואל הוא – הפריון… זה גם מקור הכמיהה לקרקע, אשר דיברו עליה יהודים טובים בשם עם נודד.




  1. במקור נכתב בטעות “בא” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות