רוצים אתם, שאספר לכם מן החיים ד“שם”? Bene!

אפשר לאמר בקצרה: הוָאי כַלבי, מכל הצדדים – כַלבי.

הא כיצד? אנו דמינו לעשות מהפכה בשביל אריות אצילים. לאחר המהפכה דאוקטובר נוכחנו, שעבדנו בשביל כלבים רעבים ולהוטים. וכיון שאנו נמצאים בתוך כלבים, גם המנהג שאנו נוהגים הריהו מנהג כלבים.

אכן, הרומאים הקדמונים היו אומרים: Homo homini lupus est, אבל טעות היתה בידי הני רומאי טפשאי – Homo homini canis est, – לאמתו של דבר: מה בין כלב לזאב, אלא שזה ביתי.

אתם מכירים אותי זה כבר: הריני אדם שקול, מתון, רחוק מכל חוצפה ומתרחק מן הקטטה וכל שאון שבעולם.

“שם” באתי לכלל דעה: קודם כל – סקאנדאלותא רברבותא!

רוצה אתה שתגיע לאיזה דבר – התחֵל בסקאנדאל. רוצה אתה להגן על זכותך, כביכול – סַיים בסקאנדאל!

נועצים אתם בי את רואותיכם: אני וסקאנדאל? ד"ר טננבוים – וסקאנדאל?!

נשבע אני בפאותי הגלוחות וזקני החסר, שאילו היה אדם בא בימי ניקולאי ואומר לי: בן אדם, עתיד אתה לעשות סקאנדאלים במוסדות־הממשלה! הייתי עונה לו בזו הלשון: אחת משתי אלה, או שאתה נטרפה דעתך, או דעתי שלי עתידה ליטרף, לא! גם אז לא הייתי מרהיב בנפשי לעשות זאת.

אבל לו ראיתם אותי, כיצד הייתי מרהיב בנפשי ועורך סקאנדאלים.

בכל מקום, שצריך היה לקבל איזה דבר. כיון שהמלכות שלנו!

על בוריה למדתי מלאכה זו.

ורצונכם שאספר לכם, איך החלותי בכך? הבה אספר.

אתחיל מבראשית.

זה היה בעונת הבולשֶביקים ה“שלישיים”. ויהי היום ואני נכנס בבקר כדרכי לבית־החולים, הסירותי את השלג מעל מגפי ועברתי על הפלטין שלי. בקרתי את הפצועים ונכנסתי אל חדר התחבשת.

את הפַרוה לא הסירותי, לא צריך היה להסיר, כי זה שני חדשים שלא הסיקו את התנורים, וכך היינו עובדים בחדר התחבשת והנתוח.

נכנסתי אל חדר־התחבשת. אצל התנור, תנור־ברזל קטן, ישבו ידידַי הרופא קארפ ואחת מן האחיות, בפישוט כפים כלפי התנור ­– תמונה מעין יהודים בשעת אמירת “בורא מאורי האש”.

תנור זה היינו מסיקים בבלויי־סחבות של מוך, באגד מלא מורסא, שלא היתה לו עוד תקנה, או שהיה כבר מוקצה מחמת מיאוס.

שניהם היו מגוחכים בעמידתם שם: שניהם גוצים, שניהם עגולים, לא משום שַמנם וחלבם, אלא משום פרוותיהם שעליהם.

דרשתי בשלומם, פרשתי לקרן זוית בכדי ליטול את ידַי.

ומתוך טפולי בכפי אני שומע קטעי דבריהם, איך שהם מדברים.

ויוצא לי מכל דבריהם, שזה לא כבר קבלו או שהם מתכוננים לקבל איזוּ מנה: קצת סכר, לא! – סוכריות… אבק סבון לגילוח… פיקסאטוּאַר לשפם… בריליאנטין… אבקת שנים…

סחורה זו היתה לי די צרכי, גם אני קבלתיה. אלא פתאם אני שומע – חמש לטרות לחם… ארבעה ארשין ארג.

– חזיז ורעם ושוב פעם! כדאמרי הגרמנים.

ארג ולחם – הרי פה ענין, שיש לדרוש בו.

ארג! זהו דבר, שלא ראינו זה כמה בעינינו… והלחם…

שכרי לחדש היה 5200 רובל. כלומר 5200:400=13, שלש־עשרה ליטרות לחם – ואנו, כלומר בני ביתי יחיו, ארבע נפשות. כמובן, זה יותר ממה שהבטיח לנו בשעתו החבר זינוביב: “ולבורגנים לחם במדה כדי שלא ישכחו את טעמו מה הוא” – אבל, באמת, קצת Knapp.

אינני יודע איזה שד תוקפני, או דחפני, ואני שואל:

–באיזו מנה אתם מדברים, “רבותי”?

בינינו לבין עצמנו היינו מתירים לנו את ה“רבותי”.

פונה אלי האחות ועונה:

–הככב הקטן האדום.

ושואל אני: ככב קטן אדום זה – מה טיבו?

ואומרת האחות: הלא היא המנה, שמקבלים הבנים, שלא הגיעו לפרקם, עד שש עשרה שנה, כל בני העובדים בצבא האדום.

– בנים או בנות?

שואל אני.

– גם אלה וגם אלה.

– ומדוע אני אינני מקבל בשביל בתי?

על שאלה זו לא ידעה האחות לענות.

– וכמה ימים שאתם מקבלים אותה?

– זה יותר מחצי שנה.

– ומדוע לא הגדתם לי? ומי עוד מקבל מאלה העובדים בבית־החולים שלנו?

ורואה אני, שרק שנים אנו מאלה שאינם מקבלים. היטב חרה לי על נבלה זו. באמת צריך היה “למרק את פרצופיהם” של אלה, אלא שהתאפקתי רק על מנת לחקור את ה“איך” ואת ה“איפה”.

מדת חזירים שבחזירים היתה זו על כל פנים, כלום אילו הודיעו גם לי היו חסרים, או עתה הם נהנים משלי?

זה שמונה חדשים שדין זה נוהג.

מילא הכסף – לעזאזל! המגדנות – עליהן הייתי מוותר, אלא הלחם והארג – ד' אמות ארג!

ואחרי כן, כששבתי הביתה, ספרתי כל זה לזוגתי תחיה.

מה שהגידה – הגידה, ואין זה שייך לענין ספורי.

ובאמת צדקה.

לא די שקפחו את חיינו ולקחו הכל, אלא מה שהם בעצמם נותנים, גם את זה אין אנו מקבלים, שלומיאלים שכמותנו. מובטחה אשתי, שיום אחד קודם שתבא עליהם המפלה ומיתתם המשונה, נמות אנו.

ואחר הסער – דממה.

אמרנו, כיוון שדין זה עדיין נוהג, עושה אני מחר כל מה שנחוץ, ואולי תשחק לי השעה ונקבל את ד' האמות הללו.

לא ישנה אשתי כל אותו הלילה: בראשה תכנית מתכנית שונה, מה שנעשה בארג. ראשית כל, צריכה בתי לפאקריס; שנית, צריכה היא לחולצה, אשתי היא צריכה לדבר אחד ושוב לדבר שני, ושלישית צריכה היא… וגם הסבתא…

וכך שכבה במטה וחשבה וחשבה עד שעלה עמוד השחר.

והתחילה לחשוב בשעה תשע, בשעה זו היינו פורשים למטה והיינו מכבים את ה“מעשנת”.

מעשנת מה היא?

נפט לא היה בעולם (כלומר בשבילנו; “בעלי השתוף” להם היה) וחשמל היה רק במשכנותיהם שלהם, לנו היה אסור. והיינו משתמשים בכל מיני צלוחית שבעולם, ממלאים אותה בשמן־זהורית, כי רק זה היה במציאות, ונועצים בו פתיל של מוך. היה עשָנה מרובה מאורה והיתה “אוכלת” את העינים ומשחירה את הכתלים ואת התקרה. אבל בשעת ארוחת־הערב לא הכנסנו חס וחלילה את הכף או את המזלג בנחירינו. אנו השתמשנו לצורך מעשנת בדיותא, בדיותא זו שהגישו לי אשכר החובשים בחזית, לא בדיותא סתם.

אגב, קודם הייתי מכין בדיותא שלי דיו. וזה מעשה הדיו: הייתי מכין אותו “משרת גופות זבובים מדאשתקד”. עד אז לא עלה על דעתי ולא ידעתי שאפשר להכין באופן זה דיו, נוטלים זבוב שטבע בקיץ בדיו ושמים אותו במים. מוטב שיהיו המים חמימים. חבל שסוף סוף הולך הדיו ומחויר. ובכן בתשע היינו פורשים למִטה, כך עשו כל הנמנים על האינטליגנטים. לא היה בית, אשר נראה בו אור בתשע, ואם היה נר דולק, ומה גם חשמל – זה היה סמן מי גר בבית.

ביום השני נחפזתי קצת בעבודתי בכדי ללכת אל המקום אשר הראו לי, כי שם מקבלים את הכרטיסים: קצה רחוב פושקינסקיה, בית 12.

רואה אני את הבית הנהדר, מאותם הבתים הגדולים שנבנו במשך עשרים השנים שקדמו למלחמה, ונזכר אני, שבו היה קודם איזה באנק, וכאילו גם פרצופו הנאה של וולאדימיר יוניץ ראיתי בו, – לפנים. נכנס אני אל האכסדרה, והנה בר־נש לקראתי. הוא נוהג בי כבוד, כי בגדי חייל אדום עלי, ושואל אותי למטרת בואי.

עניתי: רצוני לקבל כרטיס ה“כֹכב הקטן האדום”.

– טוב! – עונה הבר־נש – יחכה החבר רק רגע. אני אתן לו פרט כל הדינים הנוהגים בכרטיס זה. ותוך כדי דבור הוא פורש לזוית, מוציא מעין פנקס קטן נדפס הדר ותוקע אותו לתוך כפי: פה תמצא כל הנחוץ לך לדעת, כדי לקבל כרטיס זה.

אני מתבונן בפנקס ורואה שהגעתי עד הנקודה הנכונה, באר היטב, הכל מפורט, בקיצור נאה – הכל: פרט כל התעודות, ואל מי צריך לפנות, ואיך צריך לכתוב – דבר לא נעדר, לא ראיתי מימי דברים כאלה. כשהיה צורך לבקש איזה דבר בימות המלוכה הקודמת וגם עתה, אדם מזיע ומכתת רגליו בתוך חקירה ודרישה, ומתרפס לפני כל מיני פקידים, עד שיגיע אל הנקודה הנכונה: לאן לפנות ולמי לפנות – ופה הכל מפורש.

אמרתי (בפעם הראשונה): אבל, אנשי חיל אלה! ובריצת רגלים שבתי לביתי.

אותו ערב נדברנו עם אשתי, כאילו היה הארג בידינו ממש. כמה חשבה בלילה זה עליו אינני יודע, אני ישנתי.

ובבקר (יום שלישי) נכנסתי אל בית־החולים שלי, ולא נכנסתי תיכף אל הפלטין, כי רגלי נשאוני אל לשכת הסופרים, ונתתי פרט כל התעודות הנחוצות לי לסגן הלבלר (זקן בן ששים, שופט נכבד לשעבר), והוא נטל על עצמו לסדר הכל, עד חתימתו של הרופא הראשי וה“וואיענקום” ועד בכלל.

וכשיצאתי לביתי, היה בכיסי תיק קטן מלא תעודות נדפסות במכונה על גבי מעטפות של טה מביתו של ר' קלמן ויסוצקי מעבר השני, תעודות מאת “הדומקום”: א) תעודה מאשרת, שאני גר בבית פלוני ברחוב פלוני; ב) תעודה שילדה דנן בתי היא, בת ט' שנה; ג) תעודה מאשרת, כי אשתי בעצמה דואגת לעבודת הבית ושפחה אין לנו; ד) תעודה מאשרת, כי את מס המים שלמתי; ה) את “נדבתי” לצרכי תינוקות נתתי; ו) את “נדבתי” לצרכי החיל האדום נדבתי; ז) מס ההשכלה הכנסתי; ח) “נדבתי” להקמת מצבתו של בן־אליהו¹ סלקתי; ט) דמי מקלט לאסופים הכנסתי; י) חלקי לקנות טֶרמומטר נתתי; יא) ג' לטרות קמח קבלו ממני לצורך… ועוד תריסר תעודות מעין אלה, שקבלתי עוד אמש.

בבקר זה עשיתי אך מקצת עבודתי, ובקשתי את חברי למלא את אשר החסרתי. לא די להם, לעלובים, לחבוש לפצועיהם בחדר לא מוסק, והנה באתי גם אני להוסיף עליהם. אלא שמעו, שאם לאו ואני מפסיד את “הככב הקטן האדום” ונענו לי.

בלב דופק אל תיק תעודותי יצאתי מן הבית הגדול, שבנו היוונים שנה אחת קודם המלחמה, לשם בית־ספר, ועתה טנפו אותו עשרות מוסדות זה אחר זה עד לבלי הכיר בו מבפנים, אלא שמבחוץ עוד עמד בו יפיו.

ודאי זוכרים אתם בית זה בנוי בחצרו של בית הכנֵסיה היווני: בתים קטנים בעלי שתי דיוטות מכאן ומכאן לכֹהנים ולפרחי כהנים, פניתי כלפי ימין, עברתי על רחוב לֶנִין (לפנים רישליה) ונכנסתי לרחוב פושקין. ושוב אני פונה כלפי שמאל. חביב עלי רחוב זה. אינני יודע משום מה, אבל לי נדמה, כי בו יותר אור מבכל רחובות אודיסא, והוא יותר רחב, ופרצופו עליז – אין זה אלא מפני שהחמה אוהבת רחוב זה ביותר.

וכמה פעמים ראיתי רחוב זה, ותמיד היה יפה. אני ראיתיו בשנת 1894 אחרי מיתתו של אלכסנדר השלישי, והיה כלו עטוף דגלי אבל – רחבים וארוכים, והיה אז הרחוב יותר יפה משהיה בימי אביב, כשהוא טובל בלובן השטות הפורחות והריחניות. איזה יופי מלא געגועים וצער כמוס ועדין היה שפוך עליו, בעטים של הדגלים השחורים בתוך אורות שמש אוקטובר האחרונים.

וראיתי אותו כשעברו עליו בסך גונדות מישקא יאפונצ’יק² (זצוק"ל) וגונדות של סטודנטים שנלוו עליו. מישקא יאפונצ’יק רכב על סוס, וסגניו שנים שנים גם כן על סוסים רוכבים אחריו. דומני, שנסע אז אל התיאטרון כדי לשמוע את הנאומים שנאמו לכבודו ונשא נאום גם הוא.

אבל הרחוב היה יפה גם אז.

וכך באתי עד הבית מספר 12. נעניתי בראשי לאותו בר־נש שעל הפתח, עליתי במעלות הרחבות דיוטא אחת למעלה, הבטתי בפנקס, ופניתי אל שמאל אל העלמה היושבת מעבר לסורג נמוך הסובב את כל האולם הגדול, למעלה מן הסורג מצאתי את המספר הנחוץ לי, שאליו עלי לפנות ראשונה.

יושבת לפני עלמה שחרחורת, גזוזת שער שחור – ex nostris. יש בה מסימני בונדאית. ה“טובארישצות” חן אחר עליהן, ונקל להבחין בין זו לזו. על חזה העלמה מימין סימן לגמר אוניברסיטא – את הפקולטא למשפט גמרה.

לשמחתי אני רואה, כי אין איש מלבדי עומד עליה. נגשתי, והיא שואלת: מה רוצה החבר?

הושטתי לה כל תיק כתבי ותעודותי ואמרתי:

רוצה אני לקבל “כרטיס ככב האדום” בשביל בתי.

התחילה בודקת בתעודותי, ואני מתבונן בה. וכשגמרה בתולתא דנא לבדוק, שואלת היא אותי:

– כמה אני מקבל לחודש?

– 5200 רובל.

– כרטיס זה אינך יכול לקבל.

– משום מה?

– משום שאותו מקבלים רק אלה, ששכרם אינו עולה על 4000.

– ויתר רופאי בית־החולים, חברי, שואל אני, מדוע מקבלים הם? הלא שכרם אינו פחות משכרי. והרופא הראשי מקבל עוד יותר.

– אי אפשר!

– בהן צדקי.

משכה בכתפיה, כלומר, אינה מאמינה.

– ובכלל בטל דין כרטיס זה.

– אבל חברי לעבודה מקבלים.

– היו מקבלים, כעת פקעה זכותך.

– מתי בטלה?

– לפני זמן מה.

קבלתי בחזרה את תיק תעודותי ואמרתי אל עצמי: חמור חמורתים! עד שאתה מזדרז לקבל דבר מה, בטלה זכותך; וחבריך – חזירים שבחזירים!

רוצה אני ללכת, כלום מה עוד יש לפטפט כאן; אלא עד שאני רוכס כפתורי, שואלת אותי הבתולה:

– ומדוע אין לחבר תעודה, כמה הוא מקבל?

עונה אני לה:

– ראשית כל, אין רשום בפנקס שיש להביא תעודה זו; ושנית, אילו הייתי מקבל כרטיס, יש מקום לחשש, שאני משקר ומפחית את משכרתי, אבל כיון שאני בעצמי מודה, שאני מקבל 5200, התעודה למה?

נשתתקה, ואני יצאתי.

שבתי הביתה.

שאלה אותי אשתי: נוּ? – ולא הוסיפה.

ובאמת, הלא צדקה העלובה: ד' אמות ארג!

מילא, אמרתי, מנה זו בחיקי לא תלין, אחזירנה לחברי על “חזירותם” – מלה זו ישנה ברוסית ואין צורך לחדשה.

ויהי ערב ויהי בקר יום חמישי.

לחדר הרופאים נכנסתי כסופה בממגורה וספרתי הכל. התחילו מלגלגים עלי.

– איך זה בטלו? מתי בטלו? – אני זה אך תמול קבלתי על לפי כרטיס זה.

– ובכן?

– הכנס שנית, ועשה – סקאנדאל!

–יפה, אמרתי, אני אכנס ואעשה סקאנדאל, ומי יחבש את הפצועים?

נשתתקו.

– אמרתי, אתם תחבשו? מדוע לא גליתם אזני בעוד מועד, בשעה שלא היה כל צורך לקבל בשום סקאנדאלים? ובכלל, יש כאן שמינית שבשמינית של מדת חזירים.

לא היתה להם ברירה – והסכימו.

ושוב אני עומד לפני הבתולה השחרחורת.

שלום לא אמרתי: כי בלבי אש וגפרית, רק שאול שאלתי:

– מכירה אותי החברה? וטרם שהגידה לי הן או לאו, הוספתי: אתמול בשעה זו ובמקום הזה הייתי לבקש ממנה כרטיס “הככב הקטן האדֹם?” תאמר לי החברה, למי אני צריך לבא בקובלנא על החברה?

– בקובלנא? מה זאת קובלנא?

עניתי: חברה, שגמרה את האוניברסיטא במחלקת המשפטים ודאי יודעת מה זאת קובלנא: ובכן, אל מי על לפת בוּבלנאנוק?

– ומדוע תבא עלי בקובלנא?

עניתי: מן הסתם שלאחר שאגיש קובלנא זו יודיעו לה. אל מי אני צריך לפנות?

– אינני מבינה.

– תביני, חברה; אל מי אני צריך לפנות בקובלנא עליך?

– ובכל זאת, על שום מה?

– חברה, הגידי לי, אל מי אני צריך לפנות בקובלנא עליך. אני עובד בבית חולים צבאי, אתמול כתיתי רגלי לכאן והיום שוב. ואין לי פנאי. הפצועים מחכים לתחבושת. תגיד החברה, או לא? במטותא – אין לי פנאי.

קמה הבתולה ממקומה והראתה לי בידה אל מעבר לאולם הגדול, ואני הלכתי לשם. עמד מעבר לסורג צעיר בלי־שפם, כמובן משלנו, – פרצוף בונדאי – ומסביב לו קהל: נשים ואנשים, זקנים וצעירים, והצעיר מראהו כמראה סיח שכבדה עליו הנשימה מרוב ריצה, שומע וממלל, קורא וחותם – עובד בכל רמ"ח אבריו.

עמדתי שעה קלה עד שבא תורי.

בקצור ספרתי לו, כי יש לי זכות לקבל כרטיס זה ואלה תעודותי – הכל ככתוב בפנקס זה, אך הבתולה הממונה על הכרטיסים אינה מודה בזכותי זו; בא אני בפעם השניה ואין לי פנאי, מכיון שבבית חולים צבאי אני עובד.

לא הרבה הצעיר לבדוק. הוא הוציא את התעודות העקריות, עיין בהן, פרש ידו אל דיותא מלאה דיו אדום והטביע חתימתו תחת שתים שלש שורות שרשם ברשרוש.

שואל אני אותו:

– ובכן, חבר, מודה אתה בזכותי, או לא?

עונה לי הוא – “הן”, מודה.

– ובכן, את הכרטיס אני מקבל?

עונה הוא שנית “הן” חטופה, ופונה כלפי שני.

ושוב אני עומד לפני הבתולה ופושט לעומתה את התעודה בחותמת החבר.

בינתים כמה אנשים עומדים על ידה.

– נוּ – מה רשם? שואלת אותי הבתולה השחורה.

ובגסות כבושה אני עונה לה: לא בשבילי רשם, כי בשבילך. קראי ותדעי.

וכן עשתה, פשטה אלי את ידה ואמרה:

– יתן החבר את תעודותיו.

ואני שואל: והן למה?

– בשביל שתקבל את הכרטיס.

לא משלתי ברוחי וקראתי:

– איזה כרטיס? הא כיצד? הלא בטל הדין, ואיך זה אני מקבל? ואם לא בטלה זכותי – מדוע לא קבלתי אתמול? ובכן, יש לי הזכות לקבל! ומדוע קפחת אותה אתמול? איזו רשות יש לך להתעלל בי ב“לך ושוב”?

ומכיון שהחלותי – שוב לא עצרתי ברוחי. אני מרגיש, כי יש לי די להגיד, ולא עצרתי במלי.

– כן, אני מוסיף וקורא, אך בכדי להראות כי יש לאל ידך. איש לא היה כאן אתמול, היה לך פנאי, ואך משום שרצית להראות לי, כי “פריצתא” את, שלחת אותי מעל פניך. פקידה! פקידה! הלא גם בשעת ה“רג’ים” הקודם היו הפקידים רגילים בכך, ואתם באים להוסיף! הפקיד של אז היה הדיוט, עם־הארץ, לוקח שוחד, שכור – ואַת מן האוניברסיטא, ואַת בת־תרבות. הבשביל כך פרקנו מעלינו את הרג’ים הישן, בשביל שתבאו אתם להתעלל בנו?

דרכי לשון אלה למדתי מן הנואמים בבית־החולים הצבאי.

אתם הפקידים החדשים, האסטניסים, האידיאליסטים, במה אתם טובים מן הראשונים?

הנערה עושה עצמה כאילו אינה שומעת.

– טשינובניקים, ארכיטשינובניקים אתם לפי תכונתכם! בודאי מבינה החברה צרפתית, לכל הפחות עד כדי להבין משפט אחד. צרפתי, שסייר את רוסיה לפני שנים, כותב בספרו: ll y en Russie une espèce de canaille qui s’appelle tchinownik³. רעדו שפתי הבתולה, מתוך חירוק כבוש. אותו הנבל, אותה הַקַנַי אתם תפסתם את מקומו של הלה, ובשבילכם, בשביל שכמותכם, בשביל יורשיו שפכנו אנו את דמינו! לשון זו – סופא דקרא – למדתי מאת הדיזירטירים ו“גבורי העורף”. כל מה שהיו רחוקים מן המחנה ומן המעשה, כך היו מרימים את קולם וקובלים על דמיהם הנשפכים.

ורואה אני שרבים שמים לנו לב, ואלה העומדים על ידינו ממש נהנים בסתר מכל החרפות.

ועוד רואה אני, כי קולי משמש לי סגולה, הבתולה רוצה להפטר ממני, וכל מה שאני מרים קולי, כן תמהר ידה לרשום בעט.

ואני הולך ומוסיף.

– שמא יהיה די, חבר? – שואלת אותי הבתולה.

ואני באחת: רוצה אני לדעת, על שום מה שלחתני ריקם תמול? איזו זכות יש לה להתעלל בבני־אדם? אם בטל דין הכרטיס אתמול, מדוע יש לו כח היום? אם יש לו כח היום, מדוע אבד כחו אתמול? אם 5200 אינם מפריעים היום, מדוע הפריעו אתמול?

– ואתה מפריעני בעבודתי!

– ואת? כלום אינך מפריעה אותי בעבודתי? האם לא היה עלי עתה להיות בבית־החולים? כלום לא עמדתי כאן אתמול?

ואני זורק בפניה את המלה “סַבוטַזש”.

אין לך דבר, העומד בפני המלים “סבוטזש” ו“שכין בערפה של המהפכה” – הן שני עמודי התוך, אשר כל נאום נכון עליהם, להבדיל לנין וטרוצקי בשעת המהפכה.

ואני מפנה פני כלפי הקהל ומתחיל שוב מחדש ומבראשית מספר כל הרפתקאותי.

אומרת הבתולה: שמא בכל זאת די, חבר?

נמלכתי בכליותי (גם חומי כבר נדף): אפשר באמת די?

ומתוך פזרון דעת אני פונה כלפי העמוד, אשר אצלו עמדתי, ואני נתקל בטבלא קטנה ועיני רואות:

“בכל פעם שינהגו הפקידים מנהג גס עם הבאים – יש לפנות בקובלנא אל ראש הלשכה”.

וכל קצפי התלקח שוב.

– כך, אני קורא, – כנראה זו לא הפעם הראשונה, שכאן נוהגים כך בבני־אדם, וכי למה טבלא זו מהודקת פה?

ואז החלותי שוב לשיר את שירתי.

ופסקתי רק בו ברגע שתקעה היא בידה בכפי את תעודותי בצירוף עוד איזו תעודות חדשות ואמרה מפורש:

– עם פתקא זו יפנה אל המחלקה אשר שם ויקבל את מבוקשו.

וכעבור חמשה רגעים, לא יותר, יצאתי מן הבית ובידי כרטיס עם תבנית ככב אדום למעלה, ושובר לשם קבלת ד' אמות ארג.

ומאז למדתי את הדרך הנכונה, כיצד מגיעים למה שרוצים להגיע בממלכת הקומוניסטים.

כי בתוך הואי כלבי יש לנהוג מנהג כלבים.

וקודם כל סקאנדאלותא רברבותא.

Swinemünde