מאורע הִילֶק הימֶלפַרב שִמש כמה וכמה ימים חומר לשיחה בקהל, לז’נדרמים במסלת הברזל, לבולשת וגם לחבריו בקסרקטין.
ואף־על־פי־כן לא היה בו כל ענין פוליטי.
מה שהוא, אותו הילק הימלפרב, עתה – אינני יודע, אבל אותה שעה לא היה אלא חייל פשוט. ברם, גם חיל פשוט לא היה, “יֶפרֵיטוֹר” היה, הוי אומר: צעיר־סגני־האופיצרים.
בחור “בעל גרמים” היה ולא “יוֹלְד” חס וחלילה, כי על כן היה יליד אוטשֵקוֹב.
די היה בהבטה ראשונה ב“קשוט ראשו” שלו (החיל הרוסי לא חבש לראשו מצנפת, כובע וכיוצא באלו, אלא “קשוט של ראש”) ובשפמו המסולסל: כדי להוכח שהוא לא היה יוֹלְד כלל וכלל! וכשגלה לרגלי חובת חייל לניקוֹלַייב, לא התענה ביותר בעול המשמעת הקסרקטית, כאחיו היהודים הפולנים, עלגי־השפה.
בגדי־השרד שלו היו חמוּדים לו. היה מתבונן בראי הקטן, הקבוע בתוך מסגרת־בַּעַץ, ומוצא, שהם הולמים אותו. ושפמו הקטן המשחיר על גבי שפתו העליונה מקביל ל“תסרוקת־הקפוד” שלו.
היה מקפיד על זהר כפתוריו שלא מאונס. ה“דוד” הממונה עליו – לו היתה עין בוחנת, הכיר מיד בחניכו ושם עליו עינו לטובה, בפניו ושלא בפניו הגיד שבחו בפני השררה.
מטבעו היה הילק פקח. מאליו עמד על כמה וכמה דברים. ידע איך להתנהג עם הפדפֶבֶל, ידע לכוֵן את השעה של הבאַת “השמינית” טה והשמינית “מַחורקה” – כללו של דבר, הילק היה חייל, שהיה לחן ולחסד בעיני העומדים על גבו.
וסוף דבר היה: כעבור שלש שנה התעלה למעלת צעיר־סגני־האופיצירים, למרות היותו יהודי. סרט אחד לבן עובר על כתפותיו, שביל דק שבדק של תפירות־מספר קבוע באמצע אותו סרט. כריכה של סרטים היתה תמיד שמורה עמו בארגז – היה מקפיד גם על זה שיהיה מבהיק תמיד כביום נתינתו.
עגול של מתכת ושני רובים עוברים עליו באלכסון קבעו על לוח לבו זה כבר: סימן למורה רובה מצוין.
“אילמלא היה הילק שמי, היה מתפאר בקהל היהודים בימי חג, כשהיה נכנס לחצר בית־הכנסת, כי אז כבר היו לי שלשה סרטים, ואפשר גם סרט אחד של זהב”.
"היולְדים הפולנים, שהיו סמוכים לו בשעה זו ובאותו מעמד, צרי החזה וירודי הכתפים, כל אלה אדומי הזקָנים הנפסדים, היו עומדים שותקים, מודים לו מתוך שתיקה.
הילק הימלפרב! אילו היה גוי במקומו – אָהָה!
“בניקוליב, ספר הילק בסוד מכיריו ומכירותיו, קשה לעבוד. הרָשות מרֻבה וגם “בני־הצי” יחסנים כאן, שאין כך בשאר הערים. אבל יש גם מעלות־טובות לעיר גדולה. צא וראה איך מלבישים את החיילים בערים הקטנות, איך מאכילים אותם. כאן יש עין רואה”.
“וביומא דפגרא ־ יש מקום ללכת, לראות ולהֵראות” – – –
בזה היה מתכוון לריבות, בנות העיר הגדולה! יוצא לו בר־נש עם ריבה יפה; ועינים לה, לשד ולעזאזל! ומרשרשת היא ברשרוש מגרה־לב ומחיה נפשות. מי יכיר מאחרי איזו כירים היא באה? או איך שעמדה עם המגרפה בבקר? – “בַּרִישניה” לכל דקדוקיה ופרטי פרטיה. וכל הלך נפשה – – – וכל נמוסיה – –
"חן המקום על יושביו. העיר בעצמה דורשת שיהא אדם מקבל פרצוף גבר שבגברים.
תן עינך, למשל, בחייל מֵחֶרסוֹן: תלבשתו עליו – תבנית שק, הליכתו – זו של תרנגלת מגולחה. לא כן ניקולייב: שם החייל מצווה ועומד להקפיד על מראהו, –שבאם לא, תקומה לא תהיה לו בפני הספנים.
אמת הדבר, אלה הספנים “בחורים עם גרמים” הם. אין לך לילה שלא תהיה תגרה בין ספנים וחיילים.
ידו של מי תקיפה? זו היא שאלה, שיש לעיין בה. –"
אבל הבחורות, תפח רוחן, כרוכות דוקא אחרי הספנים. הילק אינו לוקח חלק בתגרות אלו. הילק יהודי. והוא כרוך אחרי יהודיות, ואלו, ברוך השם, אינן מכירות בספנים. הילק מבכר את היהודיות על פני השקצות. חובב יהודיות הוא. ברם, גם בפני שקצה אין לירוק. אדרבא ואדרבא, הדברים אמורים, – הוא אינו יולד. ובחורים שכמותו גם השקצות אינן מואסות, אף על פי שהוא יהודי. אלא מאי? החברים, היהודים שבקסרקטין מקנטרים. מובן הדבר, שקנאה מדברת מתוך גרונם של אלו.
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
גם הפעם יצא הילק בערב אל התחנה. מקום יפה לראיון – התחנה. בפרט, בערב. הריבות יושבות בסמיכות לתחנה, יוצאות לקדם את הרכבת הערבית ככלות עבודת חוקן בבית. ריח של סבון־ביצים נודף מהן יפה יפה, מעורב בריח כל מיני מי־בשמים: “זיונית”, “שושנה” וּ“ורד־המלך”. יוצאות הן שלובות־זרוע ומסתכלות בחלונות הרכבת אל היושבים בקרון, בבחורים המטיילים על המרצפת הזרועה חול, בבאים לשם קבלת־פנים ולויה, בנוסעים היוצאים לדרך.
אין לך מקום יותר נאה לטיול מתחנת הרכבת. חיוך קל, מבט כלו אֵש – ואין בזה שום סכנה. בעוד רגע והרכבת חלפה, והתחנה נתרוקנה והכל כלא היה! מי חִייך? עיני מי אוֹרו? אין לדעת, סוד כמוּס הוא לעולם.
חביב הטיול שעל התחנה גם על הילק. ביחוד, כשאין חבר לטיול נטפל אליו.
וכן בא לשם גם הפעם.
עד בֹא הרכבת עוד היה הרבה זמן. לא נתנו לצאת את בית הנתיבות. הילק נכנס ומתוך סקירה של איש בעל נסיון הבחין תיכף בריבה אחת נאה עומדת בקרן־זוית ועל זרועותיה תינוק. לא ריבה, אלא ־ “תמונה”. קטנה לערך, אבל זקופת־קומה, וראשה האצילי והקטן נעטר פעמַים בקוֻצות־זהב. הפה הקטן, פיו של תינוק שנעלב, עומד ומכריז: הלא תשקני? פניה ורדיים־ורדיים, וכל כך התאימו להם הגבות השחורות, שתי קשתות מלאות עזמה, כאילו מתוך חריצות יתירה ובמכחול דק מן הדק צייר אותן מי שצייר.
וכשפתחה שתי עינים תכלת־כהה, מתבוננת מתוך חיוך קל בהילק, כבר הלם לבו בחזקה־בחזקה.
היתה הקטנה עומדת ועל זרועותיה התינוק והיא מישנת אותו בנענועים קלים, אחת לימין ואחת לשמאל.
נעץ הילק עיניו תחלה בה, ואחר בתינוק.
כאילו עמד גל ורדי ונשפך על לחייה ועל צוארה ועל קצה החזה התמים הנראה מתוך חולצת־הצבעונין. השפילה עיניה והוסיפה לנענע את התינוק.
הילק לא היה יוֹלד. עברו רגעים אחדים והבלונדית היפה העבירה עיניה הנאות העברה מהירה החל ממגפיו, מגפי חיל מתגנדר, ועד כתפותיו עם הסרט הלבן על גבן.
כנראה, מצא חן בעיניה.
הילק עמד עליה ופיו לא חדל מדבר. דבר, והיד מושכת כל הזמן את השפם המסולסל.
רוצה הוא לדעת, כמה זמן היא כבר פה, באולם.
מענין הוא לדעת, בן כמה הוא התינוק.
מעסיקה אותו מאד השאלה, מאין היא באה העירה.
אי אפשר לו שלא לדעת, למה נכנסה לכאן.
שאלות, כפי שאתם רואים, העומדות ברומו של עולם.
הילק התבונן רגע בתינוק העטוף בחתוליו וגזר אומר:
“יפה התינוק שלך!”
– לא, לא ילדה שלה, כלום מה הוא סובר?
עיני הילק ארבו לרמזי־שדיה מתוך החולצה.
לא ידע מה לענות: נכשל בלשונו.
– ובכן ילדו של מי?
– של אופיצר הוא.
יותר משמינית שבשמינית גאוה היה בתשובתה שלה.
הסירה את הצעיף שעל פני התינוק.
בדרך כלל היתה התחלה יפה. הילק היה מרוצה. נסתלק לרגע מן האולם. וכששב, היה כיסו מלא זרעונים. ישבו על הספסל הסמוך, שפך הילק מלא כפו זרעונים לתוך כפה הקטנה שלה: זרעוני חמנים וזרעוני־דלעת ביניהם בטלים בששים.
וכך ישבו כשהם מפצחים את הזרעונים.
ישיבה של אנשים הגונים.
ובכל פעם שהיתה היא נותנת בו עיניה, שני גלים של תכלת־כהה, נדמה לו כאילו יד רכה וענוגה עוברת על גבי חזו.
בינתים נמלא האולם אנשים. גם הספסל שלהם, העומד בפנה נפקד. תחלה באה זקנה נאנחת, ישבה על הקצה מזה והניחה על הספסל את צקלונה הגדול.
באו עוד שתי נשים, ישבו כשהן מספרות זו על אזני זו, מתלחשות. נצטרף אל המנין גם מסגר בעל זקן גדל פרא. פנתה לו הזקנה הנאנחת מקום, ישב ושתק.
הילק היה האחד, שקולו היה הולך כל אותה השעה. הוא ספּר על “העבודה” ועל חבריו לקסרקטין. גם הקטנה ספרה. מן הכפר באה, והיא משרתת בביתו של אופיציר. לא הגידה את שם הכפר ולא את שם האופיציר, רצה הילק לשאול, אלא בינתים עברה השיחה על האופיציר שלו. האולם נמלא כלו.
קם שאון. התחילו קציצות שורקות בשריקה משונה על גבי המחבות. הזדרזו מלצרים – טטרים מגולחים.
ואפסו הזרעונים מן הכיס. הרגיש בדבר הילק ונסתלק שוב, ושב עם זרעונים.
יָרַק יריקת גבור־חיל מתוך שנים על הרצפה הרחק ממנו והלאה והציע לגשת אל הבופט לשם הרקת כוס שֵכר. אותה שעה ישבה היא בפישוט דד והיניקה את התינוק.
נתקלו עיניו בשד הקטנה והנאה, ונשאר עומד קופא במקומו. גל של רותחים פגע בקטנה, במצחה הָחל ובשד הנאה כלה. השפילה את עיניה.
– יודע המנֻול הקטן, מה שהוא רוצה – הסבירה הזקנה הנאנחת. לא היה סִפק בידי הילק לענות, והנה נכנס בר־נש עוטה בבגדי־שרד, עמד על האסקופה וצוח ככרוכיה:
– צל־צול רא־שון! הרכבת ליקטרינוסלוב, לוֹזוֹבַיַה וחַר־קוב!
ההמולה גדלה כפלים. רבים קפצו ממקומם, התחילו בודקים בחפצים, התחילו מקישים בכפות על הצלוחיות, כדי להבהיל את המלצר. הקטנה הוציאה את הפטמה מפיו של התינוק ובידה האחת היטיבה את החולצה.
על קצה לשונו של הילק היתה תלויה שאלת רשע: מה העבודה הזאת לך? כלומר, מה ענין יניקה לבתולה?
אלא כבש עצמו, ושוב כבש עצמו שלא לשאול.
נפתחה הדלת. רבים מהרו לצאת. גם המסגר העבדקן נטפל אל היוצאים.
הקטנה נשארה באולם, והילק נשאר גם הוא.
אותה שעה התחילה הקטנה, שהיתה עונה עד עתה קצרות, מפטפטת־מפטפטת, והיה כל כך הרבה מלים בפיה הקטן והרענן, וניגון לבבי מתוק כזה עולה מתוכו, עד שלא קם רוח בהילק להקשות על כמה דברים.
ובינתים שוב נכנס הכורז על כרוזו.
– צל־צול ש־ני, רכבת ליקטרינוסלוב, לוֹזוֹבַיַה וחַר־קוב.
ובו־ברגע שהיה קולה יוצא ברחש לבבי ונכנס אל הלב, הרכינה ראשה הקטן עד סמוך לראשו של הילק, עד תסרוקת־הקפוד שלו. והשמים הכחולים אשר בשתי גלות עיניה הביטו ישר לתוך עיניו – עד שראשו שחָש סובב עליו, ועל אזניו צלצלו מליה:
– רחימאי, קח לרגע את התינוק. אני תכף שבה, נחוץ לי.
לא הספיקה לו שעתו של הילק לענות דבר, וזרועותיו שֻלחו מעצמן אליה, וכבר התינוק מוטל על זרועותיו.
עמדו עוד כמה אנשים והזדרזו לצאת. הילק התבונן בתינוק, כאותו תיש בשער חדש, ולא ראה באיזו דלת יצאה “הקטנה”.
עברו רגעים מספר. ושוב הכריז המכריז:
– צלצול שלי־שי! הרכבת ליקטרינוסלוב, לוֹזוֹבַיַה וחַר־קוב!
– ריבה נאה הכלה שלו! – זה היה קולה של הסבתא הנאנחת.
הילק חייך במלא פיו.
שנים־שלשה גברים, שישבו סמוך לשלחנות על כוסות טה וכנופיה של סוחרים יהודים מנצחים זה את זה בהלכות עסק על יד המזנון, קפצו כמטורפים אל הדלת. אחרי כן נשמעה שריקה וחריקה, האופנים זזו, הרכבת עברה על פני הדלת, קרון אחר קרון. מספר אנשים שב אל האולם ויצא אל מחוץ לתחנה דרך הדלת הפונה לרחוב. רק הקטנה לא שבה.
המלצרים נקו את השלחנות, מוכרת הספרים והעתונים סגרה על מסגר את ארון ספריה.
לאולם נכנס אותו השעמום, הנשפך בכל אולם גדול שנתרוקן מאדם.
עיני הילק תלויות בדלת המובילה אל הרחבה עד שסגרו גם אותה, והוא עומד כל אותו הזמן.
זאת היתה בכלל עמידה עלובה: חייל שעומד בפישוט זרוֹעות ותינוק בחיקו.
כשנסגרה הדלת אל הרחבה, התחיל מתבונן בדלת המובילה לרחוב. הקטנה עדיין איננה.
ולא שבה גם לאחר שמחוג השעון עבר על פני שש מעלות בנות חמשה רגעים.
ועוד שלשת רבעי שעה ארוכים כאורך הגלות ומשעממים גם הם עברו. – והיא איננה.
– אין דבר, בני, – חכה עוד רגע! – שִדלה אותו הזקנה.
שתי המתלחשות לא עמדו מלחשן ולא פסקו. אלא שהילק חשד בהן, שעליו הן מתלחשות הפעם.
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
ושוב התחילו אנשים מתכנסים באולם.
ובכל אשה ואשה שנכנסה התבונן הילק מתוך כליון נפש ממש.
ואז ־ פתח התינוק את עיניו והסתכל יפה יפה במבט טפשי של עגל בפני הילק.
כנראה, לא מצא חן בעיניו.
מצמץ את עיניו והוציא מבין שפתיו קול.
ולא מצא ספוקו באותו קול, התחיל פועה באיזו “פו־אה” משונה ־ פּוּאַה! פּוּאַה! פּוּאַה!
וכיון שהתחיל – לא חדל. צעק בקול אחד, ללא מעלות ומורדות, ללא־טעם. והקהל נזדעזע לקול זה ונתן עינים זעוּמות באותה פנה.
– פואה! פואה! פואה!
אימה נפלה על הילק. הוא נתבלבל כולו. נזכר, איך שהיתה הקטנה מנענעת אותו, עמד על רגליו והתחיל מנענע.
הוא מנענע ־ והקטן בשלו.
והאם איננה!
– פואה! פואה! פואה!
התחילו מתרגזים גם אלה שחמלו תחלה על התינוק הבוכה.
– גם לזו יקָרא אם!
– פואה! פואה! פואה!
אדם קטן זה, כנראה, היה בטבעו צעקן יחיד במינו. קולו היה הולך מקצה האולם ועד קצהו.
הילק עמד כולו רוחץ בזעה. כתנתו לבשרו כרוכה.
מה קרה? מה זאת? אינו מבין, אי אפשר לו להבין, לא היתה קללה שלא שלח בקטנה, באמה ועד סוף כל הדורות.
אילו היתה פה, כי אז הרגה.
נשים רחמניות עומדות על הילק, כל אחת ואחת יודעת עצה משלה, איך להשתיק את התינוק.
אבל הוא לא נשתתק.
מרוגז ומיואש ואובד עצות עמד הילק על עמדו, עומד ומנענע, מנענע ומזיע, מזיע ומתבונן בדלת, מתבונן ומחפש בעיניו בכל פנות הבית, ומסתכל בשעון. והקטן צועק. לא יכול הילק להתגבר עוד על מרירותו – הטביע את שתי אצבעותיו בחתולי התינוק וצבט אותו בכל כחו. זאת היתה צביטה שיש בה ממש. התינוק פתח לרוחה את עיניו, פער את פיו חסר־השנים, אבל קולו נחבא, כאילו קפא בתוך גרונו.
ופתאום הזדקף בכח, כרוצה לחגור מחתוליו, והתחיל ב“אַה” צרודה.
הקהל התאסף. התרגז וקבל. הילק עמד נבוך לגמרי, לא רצה להבין, מה שהבין כל הקהל, לא ראה כלום מלבד מחוג־השעות.
זה התחיל מתקרב עד אחת עשרה.
ב“פתקה” שבכיס בגד הילק כתוב מפורש – עד השעה האחת־עשרה.
רעיון נורא, רעיון מוזר חלף במחו של הילק ולבו נעשה קר ועמד מדפוק. מצחו התחיל מטפטף טפין: היא לא תשוב! היא לא תשוב!
ואז אמר גם הוא להחלץ מן המצר.
– סבתא, פנה אל הזקנה הנאנחת: במטותא, קחי את התינוק, אני תיכף אשוב, מיד אכנס.
– לא, בני, ענתה לו הסבתא, אפשר גם אתה תסתלק מכאן, ואני אנה אני באה עם תינוק זה? הכלה שלך אמרה להפטר ממנו – ולמה לי הוא?
ריחו של עסק ביש, של בולשת עלה באפו.
להניח את התינוק ולנוס אי אפשר היה.
– – – ומחוג־השעות מתמיד ומתקרב, מתמיד ומתקרב עד אחת־עשרה – – – עמד ושהה רגע, ואחרי כן עבר על אחת עשרה – – –
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
וכשהלך הילק לחפש את הז’נדרם, לא הלך לבדו.
קהל סקרנים ותאבי־סקנדלים לִוה אותו.
מעולם לא נראה לו להילק הכְחול של הז’נדרם כל כך כחול, וחזהו של זה כל כך רחב ובולט ומלא כוכבים ומדליות, אולם הוא ראה רק את רֻבְּל־הכסף הגדול התלוי לזה על צוארו. רבל־כסף כזה לא ראה מימיו.
והז’נדרם היה ז’נדרם מכף רגלו ועד קדקדו ועד מצנפתו. כל טפח וטפח שבו ז’נדרם.
רצה הז’נדרם לדעת מה שם בנו – התינוק, ורק לאחר שעה ארֻכה בא לידי מסקנה, שלאו בנו של זה הוא.
ואז רצה לדעת את שמה של הריבה.
– פְרוֹסְיה – ידע הילק.
כמה פְרוֹסְיות ישנן בשוקא!
ואז גבו עדות מפי הזקנה הנאנחת ומפי שתי הנשים המתלחשות, ומשום זה לא נסעו חלילה. בינתים עברה הרכבת.
ואחרי כן הלך הילק בלוית שוטר אל המשטרה, ולשם הביא את ה“תינוק שלו”.
ורק אחר כל הענויים האלה שב בגפו אל הקסרקטין, אחרי חצות שב. והעומד על השער הכניסהו ולקח את הפתקא, ועיין בה יפה וצוה עליו ללכת אל האופיציר התורן.
– מי הוא התורן? – שאל הילק.
– יֶפִימוֹב!
יפימוב שִמש מפקד בגונדא שלו – הוקל לו קצת על לבו, וכשספר הכל, את כל המוצאות אותו, שאלו הלז:
– ואמרה, שהוא בנו של אופיציר?
– כן, רום מעלתו! בן של אופיציר.
– ולא בנך שלך? כִימָאי שכמותך.
– לא ולאו, רום מעלתו, בנו של אופיציר!
– ויפה הריבה?
– עד להלל, רום מעלתו. יפה מאד.
יפימוב משך באותם שני זנבות הלטאה שעל שפתו, שהיה קורא להם – שפם, והבליט את חזו.
– יפה אתה אומר – – –
– יפה מאד, עינים – – – “בוּפֶרים” – כמו שנאמר – – וההקבלה לשאר־ירקות – –
– השמאילה, סוב! פקד יפימוב, – יוֹלְד שכמותך!
ברלין. תרפ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.