רקע
שאול טשרניחובסקי
סִפּוּר פָּשׁוּט: סיפורים עליזים מימים נוראים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: וילנה: ועד היובל; תרצ"ב 1932

אפשר מאד, שספורי זה הוא כל כך פשוט, משום שבשעה שהייתי מהרהר בו, טרם שהעליתיו בכתב, היה על סביבי מימין ומשמאל יער ארנים מוריק; סמוך לו מעבר מזה האדימו לערך עשרים גגים של כפר קטן שנוצר ברצונו של Fridericus rex ומטעם זה גם קרוי על שמו “עמק פרידריך”, אחרי־כן השתרע כר גדול כולו מעלה עשבים ירוקים־בהירים ומטלית אחת קטנה של שיפון עודנו גבעול. דרך מרובצת יפה ונקיה עוברת לארכו של אותו כר בתוך מסגרת אלונים, בוקִיצים, ערמונים ואי־אלה תותים זקנים, מהם, נטועים עוד בידיו של פְריץ הזקן. ושוב רצועה של כרים, סמוכה לדרך מכאן ולתעלת פינוֹ מכאן, התעלה כאילו קבועה במחשבה תחלה במשבצת ירוקה ירוקה של סוף דהשתא. ושוב רצועה כרים – בין התעלה ובין היער מעבר מזה; חלקה אחת עודה מוריקה וחלקה אחת דהה של חציר לאחר קציר, ההולך ויבש עליה.

ואני עסוק בקציר על אחת החלקות הקטנות של אותו כר, בין תעלת פינו מכאן ודרך המלך מכאן ובראשי הולך ונארג, הולך ומתרקם שוב טופס החיים של אז.

בשובי מבית־החולים הביתה, אמרה לי אשתי, כי בקשוני להכנס אל חולה. שעה אחת קודם נכנס איזה בר־נש, כתובת לא השאיר, אך אמר, כי ישוב.

– במה חלה החולה?

איננה יודעת.

נשינו העלובות! הן באמת לא ידעו מה לעשות אז…

בימים ההם…

מתי היה הדבר?

היו בני ישראל מונים לבריאת עולם. היו מונים לשטרות. רצו אחדים להתחיל במנין חורבן בית שני. באודיסא היו מונים לבולשֶבִיקִים. ואז הבולשביקים השניים בארץ. היו הבולשביקים – והַכִּנָם. טיפוס־הבהרות אוכל בכל־פה בעיר החסרה עצים, מים ובורית.

אינני מזכיר את – הלחם: הוא אזל זה כבר מן העיר. המגפה אוכלת בתשושי הכח, וביחוד ברופאים. שמונים אחוזים למאה מכל ההרופאים שחלו – מתו.

העיר עניה, אין כסף, אזלה הפרוטה האחרונה, הכפר הכילי, הכפר הוציא ממנה כל־מה שאפשר היה להוציא – ממטפחת־האף ועד ה“ארגז המנגן”, וכשבא אדם לדרוש ברופא, אין זה כי בטיפוס־הבהרות חלה, או שהמות כבר דופק על דלתיו.

על פי רוב זה וזה.

ומשכורתו דל הרופא המסַכן נפשו ממש – דיה כדי לקנות בה רבע הליטרא לחם. לא היתה זו פרַקטיקה, אלא פרוססטִיטוּצִיה, פרוסטיטוציה הגרועה שבגרועות. בימי הצאר היתה הזונה הבלה, המשרכת דרכה על הפרוספֶקט האלכסַנדרי, מקבלת אתננה חמש אגורות. ואפשר היה לה לקנות בשכר זה שתים ליטרות וחצי לחם סולת.

עתה היה הרופא מקבל כסף די בשביל לקנות רבע הליטרא לחם־שיפון, כמובן בתנאי ראשון, כי שלמו לו. איש לא ישער לו לעולם, שאפשר לו, שיכנס אל רצען או חיט, יבור לו זוג מגפים, או מכנסים, ישים אותם עליו, ילחץ ידו של זה בחבה ויאמר לו בזו הלשון: אדוני, שלום! אני, לצערי, אין לי במה לשלם, אבל לרופא יאמר כך גם אותו חיט ואותו רצען, אם רק ימצא במיצר כל שהוא בענין כספים.

“אני נהניתי, אבל כלום חסר החבר הרופא מחכמתו שֶבִּקְרַנִי?”

– וסכנת הנפש, הכרוכה בעקב בקורי? הלא בחולה־טיפוס אני מטפל!

– סכנת נפש… ודאי… אלא… השם ירחם!

בני ישראל יושבי נגב רוסיה אינם מצויים אצל דברי־תורה, לולא זאת, ודאי שהיו אומרים: שליחי מצוה אינם ניזוקין.

אבל פטור בלי כלום – אי אפשר.

הרופא היה מקבל, לכל הפחות – את הכִּנָה.

ובשובו הביתה, היתה אשתו מפשפשת בבגדיו בעליונים ובתחתונים, ובודקת כל אשר עליו. וכשמצאו את ה“סֶמַשְקָה”1 היו רושמים את היום ואת השעה ומונים אחד עשר יום, אומללים ונפחדים, עד שנתחוור להם, שחלה או לא־חלה. וכשלא מצאה את החיה, היה הפחד גדול פי שנים, כי ודאי היה להם, שנסתתרה הכנה במקום שהסתתרה, ואין לדעת עד מתי מונים בספירה זו.

וכשהיו מקישים על הדלת, היו שואלות, לפני כמה ימים שב זה, שהוא חולה עתה, ממסלת הברזל. היו בני־ביתם של החולים מערימים ואומרים, שמעולם לא עזב החולה את ביתו, אלא כך… היו הנשים מערימות ושואלות:

וכמה מעלות לחומו?

היו קרובי־החולה מערימים ועונים: לא היה להם צורך לבדוק בחומו, לא מיניה ולא מקצתיה! היו שוב הנשים מערימות ואומרות: אין הרופא בביתו, ואין יודע, מתי ישוב. היו קרובי החולה מערימים גם הם ואומרים: אנו נחכה לו, הנה הכתובת, לכשישוב יסור אלינו.

ואולם היו ימים, שלא היו מערימות כלל וכלל.

בתור אורדינאטור קבלתי 540000 רובל לחודש. כלומר: הלחם היה מחירו 60000 רובל הליטרא, הרי לך תשע ליטרות לחם לחודש, “כנגד ארבעה בנים”, הרוצים לאכול לחם יום יום.

עברה שעה קלה, ושוב דפקו על הדלת: זה שהיה קודם עומד ומזמין אותי.

מעין שנוי נוסחאות לאותו שיר אוקראיני: "אדום בעצמו, אדומה נשא, כומר אדום סידר את הקידושין, כלי־זמר אדומים נגנו, בני אדם אדומים רקדו – גם החתונה אדומה היתה…

היה כובע עור־כבשים אדום־דהה על ראשו, מעיל אדמדם־צהוב עליו, מגפים ישנות מצהיבות, זקן ושפם אדומים כנחושת, אדומות כנחושת גם הפאות הקטנות הנשקפות כמתגנבות מתחת כובעו, גבַים סבוכות עבותות מאדימות, עינים דומעות… רק הפנים הם חוורים־חוורים, אותו החוורון של בני־אדם מבריאים אחרי טיפוס־הבהרות.

– יכנס, החבר, לביתי; בשם אלהים אני משביעו להכנס.

– מי חולה?

– אשתי.

– מה לה?

– יצאה אל המים, לשאוב מים. שני דליים בידיה, מעדו רגליה ונפלה אחורנית. רצתה לקום ושוב נפלה. על כפים נשאוה הביתה. היא שוכבת ואינה יכולה לקום, ואינה יכולה ללכת. הלא אדוני החבר כירורג?

והאיש בוכה בכי־תמרורים. דמעות גדולות נושרות לו לסירוגין מתוך עיניו, גדולות ונוצצות, דמעותיו של ילד בוכה.

– טוב, נלך תיכף. הוא לוקח את מעילי.

ועיניו של האדום יורות ושוחקות מתוך גיל פנימי.

– יקירי, מקרה כירורגי! לאן אנו הולכים?

– זה קרוב כל כך, חמשה עשר רגעים. תיכף אנו שם.

בדרך הילוכי אני שואל את האדמוני לפרטים.

ובאמת הפרטים מענינים מאד. האדמוני גמגם, עשה עצמו אינו מבין, כִחֵד ונתבדה, וסוף סוף הודה.

המקרה אינו רענן כלל. כבר עבר שבוע מיום שנפלה, וכבר הקדימוני ארבעה רופאים…

– אבל הלא אדוני החבר הוא כירורג? –

– ואלה מי היו? כירורגים הלא?

– לא כולם, השלישי היה כירורג.

– ומי הוא?

– הרופא של בית־החולים האבנגלי.

מוניטין יצאו להם לבתי־החולים האֶבַנְגֶליים ברוסיה. ורופאיהם היו באמת רופאים טובים תמיד, ועם דעתם היו מתחשבים.

– מה שמו של הרופא?

דוקא אחד ממכירי, חבר לאוניברסיטה.

– ומה דעתו?

ומכיון שיש פנאי, עד שנגיע עד ביתו, רוצה אני לדעת גם על אדותיו בעצמו.

הוא רצען, וגם היתה לו עבודה בעזרת השי“ת. עתה אין מזמינים חדשות, אבל מעלים טלאי על הישנות, טלאי על גבי טלאי. אף על פי שרבים מאד למדו מלאכה זו ועושים בעצמם, אבל ב”ה לא חסרה העבודה, כלומר: לחם לא חסר. עד שפתאום חלה לפני שלשה חדשים בטיפוס־הבהרות. ב“ה המחלה עברה ללא־כל תוצאות. זה שני חדשים שקם, ואולם מתיראים הבריות להכנס אליו. מתיראים, אומרים הבריות שהיא מחלה מתדבקת. הבאמת? הלא אשתי ב”ה לא חלתה לולא אסונה עתה (חלו רק ארבעה ילדיו – אבל קטנים שאני. שנים כבר הבריאו, וגם השלישי, השוכב עדיין. אינו מסוכן כלל). והנה שלשה חדשים, שאין פרוטה נכנסת לבית. כל מה שהיה להם בדירה מכרו, כלומר: נתנו בחליפין. לא נשאר בבית בבית כלום, בלתי כלי אומנותו. בלי כלים אי אפשר, ועבודה אין. הבריאות מתיראות.

ומתוך כך אנו נכנסים אל הדירה.

החדר הגדול, והדלת קרועה אל הרחוב ועומדת פתוחה. שנים חלונות גם הם קרועים אל הרחוב, אחד מימין הדלת ואחד משמאלה. אל החלון של שמאל עומד שולחן של סנדלרים מרופש, מאובק, מלא כלים מכלים בערבוביה: מרצֵעות, מקבות, שברי זכוכית, חוטים מזופתים, קטעי עור, תיבות של מסמרים, “מעשנת”, צנצנת. נראה, שזה כמה שלא נגעה יד באלה. שני כסאות של סנדלרים ועורם פקע.

אצל השולחן הסמוך לחלון של ימין שני ספסלים פשוטים ושני תינוקות חוורים (אותה החורוּת של מבריאים מטיפוס) מתחממים כנגד החמה, בלבנים על בשרם, “לבנים” משום שאין בלשוננו מלה אחרת; לבנים לא היו כלל – וכלל. והיה החדר ריק מכל דבר שבקישוט, מכל רהיט שבני אדם משתמשים בו להרחבת דעתם, מכל תמונה על הכתלים הערומים; נראה שהתרוקן קמעא קמעא מרהיטיו ומכל שהיה בו. ובאמצע החדר, מן הכותל לשמאל כלפי פנים עד אמצע החדר עמד מזנון־עץ גדול, ענקי, חוצה את החדר לשנים: חדר מכאן וקיטנה־קטנה מכאן. מי יודע מתי ולפני כמה דורות בנו מזנונים עבים כאלה, ובשביל מי נעשה, וכמה גלגולים עברו עליו עד שנתגלגל לתוך דירתו של סנדלר זה! אותה קיטנה נכנסתי לתוכה, מצאתי בה דרגש ומטה ודי מקום לעבור בקושי בין זה ובין זו. על הדרגש אצל הכותל התהפך בתוך סמרטוטים בחור בן שש עשרה, אדמוני עם עינים גדולות שחורות. במטה ליד המזנון שכבה החולה. אי אפשר היה לעשות תנועה כל שהיא בלי לנגוע בדרגש של חולה־הטיפוס.

כשנגשתי אל מטת החולה, הכסויה באי־אלה שיירי מכסה מזוהמים עד לגועל נפש, מצאה זו לנכון וליָפה להתחיל בגניחות. שכבה אפרקדן. בנפלה נפלה אחורנית. ברגעים הראשונים כָאב ערפה, ועוד יותר עכוזה. כעת לא חשה כל כאב הן בערפה הן בשֵתָה, אלא לא יכלה לקום וללכת מפני הכאב, שהיתה חשה בעכוזה או בקטלית. היא לא הבחינה בין זה לזוּ.

החלותי בבדיקה. לא היו הסימפטומים ברורים אבל משפטי שחרצתי היה ברור לדידי: שבר־קולית בתוך כיס הפרק. ע"כ היה מחוור לי כל מצב הדבר.

אבל חברי שקדמוני אמרו, שאין זו אלא הכאה על גבי האַליה.

לא נעים, אם ארבעה אומרים כך, ואני לבדי סובר אחרת. הלא כל אופן הרפאות אחר הוא. נאמר: שלשה מהם לא היו כירורגים; אבל האחד הרי היה כירורג!

הרהרתי והרהרתי ואמרתי לסנדלר:

– יקירי, הא לך כרטיסי, בזה אני מזמין שוב את חברי הכירורג למחר, יהיה קונסיליום. בבוקר תמצאני בבית־החולים ותודיע לי, מה ענה לך הלה.

ביום השני בא אלי האדמוני להגיד לי, כי חברי יהיה פנוי בעוד יום. היום תורו בבית־החולים. ודוקא אותו היום לא הייתי פנוי אני, וחברי נכנס שוב יחידי ובדק בחולה ונשאר אוחז ומחזיק בדעתו הקודמת. חמלתי על המשפחה האומללה. נחוץ היה קונסיליום. אלא קונסיליום “בלי כלום” ־ אי אפשר. אפשר להזמין רופא, לשמוע עצתו, לקבל רצֶפט ולפטרהו בלא כלום; אך להזמין שלשה “מפורסמים” לזמן קבוע ולקונסיליום, ואחרי־כן לפטרם בלא כלום – זה אי אפשר! “המפורסמים” אינם מקפידים לנדב.

אמרתי לנפשי, הלא טוב, אם יביא בשביל זה את אשתו לבית־החולים. ואם צדקתי אני, ישאירוה שם, ואם צדקו חברי לא יפסיד זה אלא מחיר נסיעה לשם ומהתם, והקונסיליום שם יעלה לו בלא־מחיר. יוביל אותה לבית־החולים היהודי. העצה נראתה לי פשוטה.

רק זאת שכחתי, שאצלנו ממשלת האכרים והפועלים. הממשלה הזו דואגת לעניים ולחולים ולכל צרכי האזרחים. אין עניים ואין עשירים ואין מנדבים ואין מקבלי־נדבות. אין בבתי־חולים מחלקות בשביל עניים ו“בית החולים היהודי” לשעבר עבר לידי מי שעבר. כמובן, תיכף ומיד אפסו הלבנים, לא היו עוד סמי מרפא, לא היה מזון, וגם כסף לא היה ל“קליניקה החמשית העממית”, וגם מקום לחולה שלי לא היה…

ולאחרי שנערך כל־סדר הניָרות: מאת הזַבְדוֹם2 והמרכז והפרוֹפסוֹיוּז3 וממני עבדכם, והובא אישור שהוא גר בבית זה וזה, ועוד אישור שאת “נדבתו” לטובת בתי המחסה לילדים נדב, ועוד אישור שאת מס המים שִלם, ועוד אישור שאת “נדבתו” לבנין אוירוֹנים נדב, ועוד אישורים ואישורים, שלכל אחד מהם עמד וחכה, עמד וחכה בתור והתחנן לפני כל מיני בתולות גזוזות־שער וחשופות זרוע ומשוחות שפתים – קבל לבסוף הורמנא בעל פה מאת מי שהוא, בעל שם משונה עד בלי לבטאו, להביא את החולה.

הרשיון לכך על ניר יקבל תיכף ומיד אחר שיכניס לקופת בית־החולים עשרים ליטרות גריסין, עשר ליטרות גֶבֶס, ששה חִתוּלִים (רחבם 25 סנטימטר) ושלשה פוּד עץ־הסקה.

הסנדלר האדמוני לא האמין למשמע אזניו.

כמה פעמים נכנס הוא ואנשי־ביתו ואשתו (היא היתה יולדת שָם, במחילה מכבודה), וכמה ממכיריו נכנסו לבית־החולים זה – כלום שִלמו אז אף פרוטה אחת? כלום בקשו מהם דבר?

ואיה יקח אוצרות קורח כאלה לקנות עשרים גריסים, עשר ליטרות גֶבס, ששה חִתוּלים ושלשה פוד עץ הסקה?

אמר האדמוני להערים, ונמצאו ערומים ממנו.

“אני אמרתי, כי רק בשביל קונסיליום אני מכניס אותה. נו! ואחרי־כן הייתי מתחמק ויוצא לי. מה יעשו? האם החוצה ישליכוה? אך אותו ה”זַבחוֹז"4 ימח־שמו, אינו טפש גם הוא. לא, אומר הוא: “תחלה תביא את הגריסין ואת הגֶבס ואת העצים ואת החִתוּלים!”

והתחיל המסכן רץ אחרי החמרים המבוקשים. שאל באפותיקה לגבס. שוחקים עליו. יטריח מר עצמו למצוא חומר זה. יְכַתת קימעא רגליו עד שימצא גבס. בכל אודיסא אין למצוא חצי פוד גבס. ואם ימצא, יגידו לו מה מחיר הגבס. החִתולים (25 סנטימטרים רחבם) ששה מיליון רובל החִתּוּל. אכן עצי הסקה יש לו מן המוכן: “מזנון גדול זה, יהא כפרתה, בודאי שיש בו ששה פוד. עוד ישאר גם לו. אבל גריסים וגבס וחתולים – ממון קורח זה מאין יקח?… אדרבא, אדוני החבר, הבה עצה!” הבה עצה…

עבר שבוע, ובכל יום נכנס אלי האדמוני "להתיעץ אתי. הוא שכר כבר בעל־עגלה ועצים יש לו, חסרים רק…

כל היום הוא משוטט בעיר. אומרים לו: שינסה כאן, והוא נכנס לכאן, מיעצים לו לפנות להתם, והוא נכנס להתם, לְבַקֵש שם – והוא מבקש שם.

ועברו עוד שני ימים, והאדמוני לא היה בביתי.

ואולי באמת עלה לו להכניס את אשתו? ומה הדיאגנוֹזָה? כשהיה צריך אלי, הבטיח לי בהן צדקו להודיע לי תיכף ומיד מה שאמרו “שם”… אך האדמוני לא בא.

ובבוקר בלכתי אל בית־החולים, נכנסתי אליו.

־ מה חדש?

מחר בבוקר הכל יהיה בידיו. רואה אני: גרזן מונח בפנה, היום יכנס ה… מה שמו כעת, לפנים קראו לו שוער, ויבקע את המזנון, הוא אין בכחו לשבר את זה.

שוב התבוננתי אל החדר והסתכלתי במזנון. לא היה בחדר דבר בלתי מזנון זה. וכשיפקד מקומו, לא יהיה עוד אף זכר לדירה של בן־אדם.

ואולי – נצנצה מחשבה בלבי – צדקו חברי. ובשבילי, רק בשבילי, יצא גם הסמן האחרון הזה מן הדירה, וכל המשפחה תשאר ב“מאורה”?…

– יקירי, פניתי אל הסנדלר, אל תתן לשוער את המזנון, לכל הפחות היום. חכה קצת. אני בעצמי אזמין עוד רופא, וכאשר יאמר כן יקום.

אני נכנסתי אל רופא צעיר, חדל־ידיעות – לדידי. זה אך “קפץ”, כלומר: רק שנתים עברו עליו, מיום שירד מעל הספסל, והוא כבר מן ה“רופאים האדומים” – כדברי החיילים, המצהירים כלפי הרשות: “אל תביא לי רופא אדום; זקן הביאה”… עדיין לא היתה לזה כל נטיה לאיזה מקצוע שהוא: לא היה להוט אחר כירורגיה וגם לא האיר פנים למחלות פנימיות. ועם אותו בר־נש נכנסתי בערב אל האדמוני.

לא הרבה מכרי להתחכם; משש במקום שמשש, התעוה בזמן שהתעוה וגזר אומר: אין שבר – הכאה! ותו לא! כדרכו של החובש שלנו, שהיה גוזר: אם זה סמוק הרי היא הכאה, אם זה מכחיל הרי זה כתם תכול.

– ואחרי רבים להטות! – אמרתי לאדמוני. גם אני דעתי כדעת חברי: הכאה!

ורפואתה – שכיבה במטה.

והאשה נשארה שוכבת במטה, והמזנון נשאר עומד בדירה.

כעבור שני חדשים – חדשה בארץ.

дRд שולחת חבילות – צרכי אוכל אדם לגועים מרעב.

ונתקבלה טיליגרמה מלונדון. אגודת יהודים יוצאי אוקראינה שולחת לנו… חבילות. היא הפקידה באי כחה. “הם” עשו עצמם לא־יודעים, והתחלנו בפעולות. ונזכרתי באדמוני.

נכנסתי לדירתו בכדי ללמדו מה לעשות, ולאן לפנות, ובדרכי בקצה הרחוב נתקלתי באשתו – על שתים כלונסאות היה צועדת. פסחת רגל של ימין.

מתוך הכאה באַליה אין יוצאים כעבור עשרה שבועות על כלונסאות! ואילו באו כל כירורגי אודיסאה, ואף “זילבֶרְבֶרג” עמהם, הייתי עומד בשלי: שבר צואר־קולית בתוך כיס־פִרְקָה.

ואולם המזנון נשאר בדירתו של הסנדלר ואולי עודנו שם עד היום.


  1. כך קראו את הכנים אז, על שמו של סֶמַשְקָה הקומיסאר לבריאות העם.  ↩

  2. הממונה על הבית.  ↩

  3. האגודה הפרופיסיונאלית.  ↩

  4. מנהל עניני המשק.  ↩

המלצות קוראים
תגיות