בהתאֵם למשפט הנהוג ברוסיה, בא מאיר איצי פימסֶנהולץ לסַלק חוב עבודתו בצבא נגבה למדינה, לסֵיבַסטופּול; ישר לשם נשלח מ“נקודת הכינוס”. זו היתה לו הפעם הראשונה שיצא מנפות הַוֵיכּסֶל, מעירתו הפולנית הקטנה שלו ונכנס לפנַי ולפנים אל “מחוץ לתחום־מושבם של היהודים”.
בקָרון אחד אתו ישבו גם יתר חבריו לצבא בעתיד, כולם מנפות פולין, יהודים גוצים, רֻבּם אדומים, צעירים מגודלי זקן, גם הוא אדום מקיף על פנים לבַנבַנים־ורודים, פני בלונד שבבלונד אָפיָניים לכל אדום, כולם בעלי חזה שפל נופל וצר לעֵרך, צוארם שחוף וקצר לגבי גו ארוך ורגלים קצרות, כתף צרה ממעל לבית־חזה מרֻבּע, רקוע כלפי הגב, שאליו כאילו הִדֵק מי־שהוא לאו־בקי במלאכה זרועות רזות, שחֻפּות, דקות, כאלה של נערים טרם בגרו, דלי בשר ומעוטי שרירים. הפנים הרחבים והעדינים, מחוסרי־העוז, נראו עוד יותר עלובים מתחת מצנפות קטנות, שחורות, בעלות מצחה קטנה, עומדים כבנֵס על תלתליהם. זה כבר עברו על פני שדות פולין נתונים במסגרת של יערים עם חִנם הטמיר והחָמִים הנוגה והמלא געגועים, וכרים מוריקים ושלוליות־מים עליזות. ובה במדה שהרחיקו נגבה, הלכו הלוך ותפוס מקומם שדות־בר אחרי קציר. הגויים הבחורים התבוננו בהם ודברו ביניהם, איזה מין עלה עליהם בקיץ. מאיר איצי, כיתר חבריו לקָרון, כלומר היהודים שבהם, לא ידע ולא הבחין בזה. מן הסתם ידע, כי יש בעולם דגן, שבולת שועל, שִפּון, כּוּסֶמת וחִטה.
פעם עם ערב מקדים לבוא עמד המסע אצל תחנה גדולה.
– חַרקוב! עמד על הרשימה אחד הפולנים, גם הוא מן המגוּיָסים.
– הרוצה לשתות טֵה, הרוצה לקנות דבר־מה או לקחת רותחים ילך אתי! – הכריז האוּנטֶר עם שני הסרָטים הלבנים על־גבי כתפותיו האדומות.
אוּנטֶר זה הוביל את החברַיה עד “למקום הנועד”. גם מאיר איצי נכנס אל התחנה הגדולה, ההומה מאדם רב.
זו לו הפעם הראשונה להיות באולם גדול כל־כך. הכתלים הרמים, החלונות הגדולים, התקרה המכוּיָרה עשו עליו רושם מדַכֵּא. כמה מאות אנשים, גברים ונשים, זקנים וילדים ישבו ומלאו את כל הכסאות והספסלים, ומי שלא מצא מקום תפס ישיבה על־גבי צקלונו, ויש ששכבו על־גבי הרצפה על שמלותיהם. זה יצא וזה נכנס, אלה שותים טה, ואלה אוכלים לחמם – על פי רוב פת נקיה. “סולת! לבנה, כזו של פסח”, חשב מאיר איצי. מעולם לא ראה פרצופים כמותם ובגדים כאלה. נתקל בכנופיה של גברים שזופים, עוטים מכנסים כחולים־כהים רחבים־רחבים, כִפות של עור־כבשים קטנות, כאילו מהוקצעות סביב לראשם. באמצע ישבו כמה נשים, ומתחת חולצתן יורדים מכנסי־צבעונים רחבים, כרוכים אל קרסוליהן. על רגליהן פַּנטופלין של עור מחודדים כלפי פנים: אדומים, כתומים, ירוקים ומכוסים רקמת זגוגיות־צבעונין. ריח של זיעה חמוצה נודף ועולה מן הכנופיה, ריח משונה.
– טַטַרְוַה! גזר האוּנטֶר, בהַפנותו פניו כלפי המגוּיָסים המלַוים אותו.
נִכָּר, שהיה נהנה ממה שיש לו להסביר “לַבָּנים” – לכל אלה “בני־הכַּלבה”. “והלָלו – שלנו הם: אנשי קוּרסק” רמז על סיעה של גברים במיטב שנותיהם, לבושים “ארמיַאקים” חומים־שחורים ומגבעות־קש רחבות לראשיהם. שער בעל צבע קש דֵהה ירד על ערפם, גזוז מתוך חִתּוּך בּקַו אחד “לעומת החבל”. פניהם שזופי שמש. כֻּתֳּנות ורוּדות, כחולות ולבנות לשעבר, יוצאות יורדות מתחת חזִיותיהם על מכנסיהם ואזור חבל־דק עליהן.
– מן העבודה הם שבים, עבדו אצל האַשכנזים… בקולוניה אֵחֲרו בני־הכַּלבה.
בקִרבת מקום אצלם ערֵמה של שקים ומגָלים, הפוּכֵי חוד כלפי מַטותָם, עומדים בזוית האולם!
– והנה גם מאחיך – יהודונים: ראֵה!
עד כמה שלא ידע מאיר איצי פונית, אלא את הרמז הצפון במלה “יהודונים” הבין.
כנופיה של יהודים עמדה באֶמצע האולם, עמדה והתוַכחה, מנצחים זה את זה; זה טוען וזה עונה, כולם בּצוָחה אחת, דבורים כהלכוּת גוברין יהודָאין: זה אוחז בכפתורו של זה, וזה בדָשו של זה. מתוך הכלל שבכל דבריהם, שדברו יהודית משונה, הבין מאיר איצי, שהם מתוַכחים בענין פרקמטיה קרויה בֶּלוֹטוּרקה, אוזימקה וסַנדוֹמירקה1.
– נוּ – נוּ! גם אלה קרויים יהודים, בעוונותינו הרבים: רֻבָּם גלוחים מאריכים בשָׂפם. חובשים כובעים של קָרַקוּל תבנית לביבה. אף אחד לא האריך בבגדים: “ממש פריצים”; אחד מהם נעול מַגָפַים עד מעל לארכובותיו. קורקדיקין עד קרסוליהם ומעלה מקרסוליהם – לכולם. לא ראה מימיו מאיר איצי קורקדיקין כאלה.
– שלום עליכם, יהודים, הרהיב מאיר איצי בנפשו ונכנס אצלם, פושט יד כלפי הראשון הקרוב אליו.
– עליכם שלום! ענוהו המתוַכחים – מסתכלים בו מתוך סקרנות יתרה.
מאיר איצי חש במבט זה, החולף בטיסה אחת על כולו ועל תלבָּשתו, הָחֵל במצנפתו וכַלֵה באַנפילאותיו.
מאיר איצי לא ידע מה להוסיף על השלום־עליכם; בו ברגע לא ידע, מפני מה נכנס בשיחה עם אותה כנופיה מוזרה לו; אלא שלא גבר על בדידותו, מתוך כוח אינסטינקטיבי נמשך אל אנשים משֶלו.
עיני היהודים הוסיפו להתבונן בו.
– גִיְסוּ אותנו… אותי גִיְסוּ… גמגם מאיר איצי.
– אהַא! טירונים! צהל עליו אחד בַּבַּס שלו, ומתוך עיניו הזעומות נצנץ פתאום זיק ידידותי, בודאי לסֵיבַסטופּול מובילים אתכם. כמה אתם?
– ורוסית אתה מבין? תקָפו השני.
הסביר לו פניו שלישי:
– תלמַד צרות בכַמה?
– מֵילא, בכל מקום יש יהודים, ענהו מאיר איצי, ישנו אבא, אל בשמים…
– טֶה, טֶה, טֶה! ביהודי טַבריה אינו משגיח – התלוצץ אחד.
– מֵאַין יהודי?
שאלה זו, שֶכולה יהודית העמידה את מאיר איצי על הנקודה הנכונה. ברגע זה חש, כי בתוך עמו הוא.
– ויש שם יהודים?
– ברוך השם, יהודים יש בכל אתַר וַאֲתַר.
– ובכן גם רב יש שם?
– שמע נא, תכשיט – הפסיקו אחד זועם, אתם, כמה אתם כאן?
ועד שמאיר איצי עונה, פרש בעל־המגפים מן הכנופיה, הוא ועוד שנים, שעה קלה התלחשו; אחרי כן שבו השנים, והשנים שנשארו עומדים על מאיר איצי, תפסו מקומם של אלה.
– יהודי, פנה אליו הזועם, מה שהיה – היה: ואולי כך צריך להיות; אלא אל תשתַּטה הרבה. נתפסת לַפוני – אל תפרוש מן הצבור. שאַב מן ה“דוּד”, למַד לדבר – וייטב לך. הפוני, לאמתו של דבר, איננו רע, תן לו מה שהוא רוצה – וייטב לך. הפוני אינו אלא בחינת ילד גדול, בשעה שהוא רע – חיה טורפת הוא, ובשעה שהוּא טוב – את נפשו ימסור לך. אינו יהודי. עם יהודי טוב לאכול צימֶס, בשעה ששבע כבר; כמובן, איש איש מתוך פִּנכָּה שלו. קשה יהיה לך בימים הראשונים, הֱוֵה נוח ל“דוד” שׁלך; אל תקַמץ ב“ממתקים”. לא צריך לתת הרבה. תמצא חברים שעמדו כבר בנסיון – הם יורוך את הדרך. היה אדם! למַד לדבר! וזה העיקר: אל תהי שוטה הרבה. גם בלי פאות אפשר להיות יהודי. בתחילה יהיה קשה. אבל אם ראש לך, גם שם עושים “קופיקות”, מי שאינו טפש מביא גם משם מטבע. בּוַדאי נָשוי אתה כבר!
– לא, התבהל מאיר איצי, אמרנו: נחכה עד יעבור זעם.
–אהַה… גם אתם מתחילים להיות בני־אדם, טוב! זה… זה תקח… לך – פשט פתאום ידו ותפס בידו של מאיר איצי, תוקע בכפו דבר־מה – תחלקו ביניכם. אל תשתטה. אין זו נדבה. אלא כך צריך. צריכים אתם בימים הראשונים למעות.
לא ידע מאיר איצי, אם לקחת או לא את הניר המרשרש בכפו.
– תודה, תודה רבה, אינני צריך, ברוך השם!
– נוּ־נוּ! דַי! קפץ עליו פתאום רוגזו של אחד מהם: “לעולם תקח” – כתוב מפורש ב“סידור”. כשנותנים – קח, ולך לעזאזל, סובר אתה, יש לנו פנאי? אין לנו כל עסקים? בעוד עשרים רגע הולך המסע ללוזובוי.
מאיר איצי נבהל ואמר לפרוש.
ואז ראה, כי עיני כל הטַבריים מלאות רוך; ו“השלום” שֶפָרשוּ לו לא היה שלום סתַם, אלא חמים ויפה. אלא בעברו עליהם שוב, בצאתו מן האולם, היו שוב עסוקים בוִכוחם, ובעל המגפים הביט בו מתוך עינים פזורות על שבעה ימים ולא הכירו.
– אוזימקה… בֶּלוֹטוּרקה…
– סַנדומירקה…
השכם בבוקר עמדו על־יד אלכסנדרובסק.
שעה שלמה עמדו. היה קר. כפור דק כסה את עין כל הארץ, מעין טלית שֶכולה מַכסֶפת־ירַקרֶקת, והצללים עליה מכחילים: אבל השמים היו גבוהים וצחים, וכאילו איזה אור גנוז מתפרץ לבקוע ולעלות בעדם על עולם כולו, ונוגה עומם מכסה כבר את הכל.
זעיר שם זעיר שם התפתלו קילוחי מים מחַיכים, מסבירים פנים; בצות ושלוליות בצבצו ועלו בחלונות הקָרון מתוך מסגרת אילנות מחוסרי־עלים.
ופתאום פסקו בבת אחת האילנות והמים; רגבי־אבנים אפורים־לחים התחילו מתגלים, כאילו פרצו ועלו מתוך גוִיה גדולה־איומה, בבטן האדמה נתונה. כמין שרידי גרמים נגלו פתאום לעין רואים משתאים.
המסע הלך הלוך וחתוֹך לשנים, הלוך ופלוח את הערבה הגדולה – עירום ועריה – מתפַּרקדת מצפון נגבה, ומדרום קדמה שמש. אי־אלה כפרים היו צצים במרחק ושוב מתחבאים בתוך גיאיות שטוחים ומתחת קִפּוּלֵי ערבה אִטיים ורחבי־ידים.
אצל תחנות מוסבות גנים, אילנות פורשים עֳפָאים מחוסרי־עלים, מרעידים ברוח הנושבת, הזדרזו לקראת הרַכבת המוני בני אדם אצים ונבהלים להקדים ולתפוס מקום, מתנפלים לתוך הקרונות במסירת־נפש ובסכנת ריסוק איברים. שקצות עֵינָניות בריאות, ורודות פנים, שחומות עינים ושחורות שער, מבריקות שנים לבנות, הכריזו על חלב חם בכדים קטנים שבידיהן ועל ביצים שלוקות – בקול רענן ולבָבי.
הנוסעים זרקו כּלַפֵּיהן נִבּוּל פיהם.
זַ’נדֵרמים בעלי קומה ורחבי כתף, לבושים תכלת כהה, התהלכו בפסיעות גסות ואִטיות בין ההָמון, מתוך שלוה עמוקה והכָרת ערך עצמם.
ועל כל תחנה ותחנה עלו וירדו יהודים עטופים פַרוות וקורקדיקין גבוהים למעלה מקרסוליהם. אחרי כן שוב מעטו היהודים.
והמסע בקע את הים.
רצועה קטנה וצרה של קרקע אפַרפַּר בינו ובין המים.
ושוב נכנס המסע לתוך תחומה של ערבה.
אחרי כן צצה משמאל כעין עננה של תכלת כהה ועליה כעין כִּפּה קטנה גם כן של תכלת־כהה. הלכה וגבהה אותה עננה מכחילה והתרחבה, והכִּפּה השומה עליה גם היא גבהה והתרחבה.
– הר הפַּלַטין, רמז עליה האוּנטֶר.
– טשׁטירדַג! – הלבין שִניו טַטַרי כלפי האוּנטֶר – הר… הר גדול… הר גדול מאד! אין בעולם הר גדול ממנו!
– אתה בּקַרפַּטים לא היית, העיר פּולַני; אבל נכר היה מתוך חִיוכו של הטטרי, שזה בז לו.
– אין בעולם הר גדול ממנו!
בין סימפֵרופּול ובֵין סֵיבַסטופּול נחפז המסע, כאילו נתבהל וירא מפני איזה דבר: פתאום התחבא בתוך מנהָרה, יצא ופרץ ועלה בתלולית; שוב ננעץ בגלמי הרים, ובקול תרועה גדולה ומוקף ענן כבד של פיח מתאבק לשני עבריו נגלה לאור עולם, בכדי למהר ולתקוע קַטָרו, כנחש נבהל זה את ראשו, לתוך פתחה של מנהָרה צרה חדשה.
מיָמין הבריק אֵי־שם אֵי־שם מרחב הים, תבנית רקיע של פֶלד מכחיל.
רֻבָּם של חבריו־לנסיעה של מאיר איצי נשארו בסֵיבַסטופּול בחצר “שר הצבא המקומי”.
מאיר איצי ועוד שנים יהודים נשלחו לסימפֵרופּול.
– נוּ – נוּ, רבונו של עולם, הרהר בלילה מאיר איצי על מטתו, נפלאים מעשיך! יהודי פולני, עובד לַפוני במדינה טַטַרית בגדוד הליטאי – “בגדוד החמשים ואחד הליטאי המהולל” – כדברי האוּנטֶר.
בקסָרַקטין אמנם למד מאיר איצי לדעת “צרות בכַמה”, כדברי היהודי בחַרקוב. ביחוד בימים הראשונים.
מי לא התעמר בו?
כל הרשות העומדת עליו.
וכמה היו!
כשלמד מאיר איצי לתפוס מתוך זריקת מבט חוטף אחד על־גבי הכתפיה לדעת, לפני מי הוא עומד, היה מבחין מיד אם הוא עומד לפני אחד מרבים כמותו או לפני מי שיש לו רשות לדבר אתו בקול נגיד. בימים הראשונים נראה לו, כאילו לא היה העולם אלא אופיצרים בלבד.
וגם אחרי כן נראה לו שרבים היו יותר מן הצורך.
וצריך היה לדעת את כל השרָרָה של הגדוד: מי הוא ראש המחלקה, ראש־המפלגה, פֵידפֶבֶּל, מפַקֵד הגונדה, מפקד הבַּטַליון, מפקד הגדוד.
והיו עוד מפקד הדיביזיה, מפקד הקורפּוּס, שר החבל הצבָאי.
ועוד צריך היה להבחין בין מעלה למעלה של אותם ראשים ושרים ומפקדים, לבדוק בסימניהם ולדַיק בכינוייהם:
היו לו על צוארו סגני אופיצרים, בבחינת “עמך”, ובכל זאת עומדים עליו לזרוק בו מרה; סגן האונטר־אופיצר והאונטר־אופיצר הגדול והפֵידפֶבֶּל, שאינם אלא סרטים סרטים.
אופיצרים:
בבחינת דרי־מטה – אובּראופיצרים (“מעלת כבודו”), פּודפּורוּטשיק, פּורוּטשיק, שטַבּסקַפּיטַן, קַפּיטַן–כוכבים ו“דרַכרָכים”; בבחינת דרי מעלה–שטַבּאופיצֵירים (“רום מעלת כבודו”), פודפולקובניק, פולקובניק – כוכבים וּ“דרַכרָכים”; ופמליה של מעלה – גֶנֶרַלים: גֶנֶרַל־מַיור, גֶנֶרַל־לֵיטֶנַנט (“הוד מעלתם”) – כוכבים וברקים, ועד ה“גֶנֶרל השָׁלֵם”, שאינו אלא בָּרָק בלבד, ועוד אחד במדינה, שנים בדור – גֶנֶרַלפֶלדמַרשַׁל.
והתעמרו בו במאיר איצי כל חבריו לקסרקטין.
היו מקיפים אותו בשאלות נבערות, מלמדים אותו נבול־פה, מכשילים את לשונו אך ורק בכדי ליהנות מגמגומו, מכִּשלונו מתוך אי־ידיעת השפה.
גם אחיו היהודים, העובדים בגונדה אתו, התעמרו בו, אלא שגם “דרך ארץ” למדוהו.
– בלי זה אי־אפשר. בשעתו יעשה גם הוא כך. לא מרוע לב, אלא כך מנהגו של עולם הוא לגבי טירונים.
מאת הזקנים שבגונדה נודע למאיר איצי, כמה יש לפרוט על ידו של ה“דוֹד”. – לאונטר עם שני הסרטים הביא “מנחתו” שמינית הטה וליטרה של סֻכר. את הפֵידפֶבֶּל כִבד ב“יַלדה” על חשבונו באותו בית בסימטה ידועה.
בימים הראשונים נִסו לחנכו במצות אכילה מדוד ואִנסוהו לאכול מפת־בג המלך; היו פותחים בחזקה את פיו ומשַלשלים לתוכו מן ה“חמיצה” ומן הדַיסה.
אבל כל זה לא ארך הרבה.
מצבו של מאיר איצי ומצב שני חבריו מעירתו שלו פנחס ריבניק ויחיאל מוּצ’ניק הוטב.
ריבניק היה בנו של בעל בית־מרזח אמיד והיה מקבל כסף מביתו, מאת אבא, והיתה אמו שולחת לו נוספות “שלא ידע אבא”, וגם אחותו הנשואה היתה שולחת מדי פעם בפעם לאחיה שנשבה לבין עכו"ם.
נהנה מזה גם הדוד, ובשנה הראשונה לימי עבודתו גם הפידפבל, וכיון שנהנו עשו לו כמה וכמה הנחות ולא הקפידו ביותר על כמה דברים. כמה עבודות שהיה עליו לעשות בבוא תורו, נעשו על־ידי אחרים, ועין השררה עושה עצמה כאינה רואה.
ריבניק לא הרבה לסָרֵב והצטרף עם יחיאל מוצ’ניק לדוּד. כשר אכלו רק בימי הפסח ובימים נוראים, כשהיה מזמינם מי שהוא מן היהודים, בוררם מתוך יתר קהל החַיָלים היהודים הפטורים אותם הימים מן העבודה וצובאים על פתחי בתי־כנסיות או נכנסים ל“פָלוש” בבתי־מדרשות. ריבניק היה בא במגפים משלו, ובכלל בימי חג היה לובש הכל משלו שעשה לו בכספו, והיה מדקדק בבגדי השרד שיהיו הולמים אותו יפה.
בשעות הבטלה היה שוכב פרַקדן או מספר עם רעיו על ימים יבואו, לכשישוב הביתה ויתקין לו “בית משתה יי”ש", מעין אלה שראה כאן בּסֵיבַסטופּול וּבסימפֵרופּול. עד שהיה בקסרקטין התקין לו חותמת של גוּמי.
חדשה צמחה בארץ – חותמות של גומי; וסוכניו של לֶוינסון (אודֶסא, רחוב רישֶׁליֶה, סמוך לבית־הכנסת הגדול) סובבים בנגב רוסיה, מוכרים ומחתימים על תוצַרתו של זה: רובל אחד ועשר פרוטות, המשלוח על חשבון הקונה. היו מוכרים וכופים את הבריות להביא אל ביתם מציאה יפה זו “בזול הזול”: בית־עט של מתכת עם עִפָּרון, נכנסים ויוצאים, חותמת של גומי, וממעל ליד חותמת קטנה של מתכת. אדם שקנה לו בית־עט זה – קנצלריה מטולטלת הכניס לתוך כיסו.
ריבניק הזמין לו חותמת כזו: “פנחס בן שמואל ריבניק, בית־משתה יי”ש". היה שוכב פרקדן, מוציאה מכיסו שבמכנסיו השחורים ומתבונן בה, או היה חותם חתימות על־גבי מעטפות שיצאו בדימוס.
מוצ’ניק גם הוא כל מה שעשה עשה בכדי לקבל הנחות ולהשתמט מן העבודה הגסה והקשה ביותר. לא מנע רגליו בכל עת־מצוא מן ה“אוֹקוֹלוֹטוק” – כלומר, חדר הרופא, אף־על־פי שאך לעתים רחוקות היה מגיע עד הרופא בעצמו. החובש הזקן והזועם, שכור תמיד, היה מרים בקושי שמורותיו הכבדות, מתבונן רגע בַּבָּא, ועד שהַלה טוען לפניו היה משקהו שמן־קיק מלא צנצנת קטנה או מאכילו מלא קִמצוץ־חינין. квантум схватишь, quantum satis
כשהיה ראשו כבד עליו ביותר, או שלא מהר לירד לעמקי טענותיו של החַיָל החולה, היה מתחיל מאכילהו תחילה חינין ומסיים משקהו שמן־קיק.
מוצ’ניק היה עושה עסקים. היו לו שש תיבות אתו. היה מוכר כפתורים, חוטים, מחטים, מעטפות, ניר, טַבּיקה, טה, סֻכָּר, משחה למגפים, גפרורים, – כלומר כל הדברים הקטנים הנכנסים לתוך מִשקו של חיָל בקסרקטין. בקיץ היו מונחים בשש תיבותיו גם מלָפפונים, עגבָניות, אבַטיחים וכו'. והיה גם מַלוֶה עד לערך עשרים וחמש קופוקות, עד שיקבל הלוֹוֶה מעות מ“ביתו”.
יש שגם האונטר היה צריך לו, ומתוך כך הוטב לו בקסרקטין.
לא עברו ימים רבים והוטב גם מצבו של מאיר איצי. כל הנחה לא קבל, אבל נעשה חביב על כל המחלקה, ואחרי כן גם על הגונדה כולה. הוא היה האחד והיחיד בגונדה, ואולי גם בכל הגדוד, שלא גִלַח זקנו – זקן שחור מקיף את פניו העדינים והחורים – ואיש לא מיחה בידו.
לא היה לו הרבה כסף בכדי לשלם ולתת שוחד. וגם מן ה“דוד” הוא האחד שלא אכל, והסתפק בְּפִתּו ובטֵה. וכשרמז לו מוצ’ניק, כי יוכל למכור לכל הפחות את “מנתו” (נֵתח הבשר המגיע לו) למי־שהוא ובכסף זה יקנה לו חלב – לא אבה.
היתה איזו חבה נטועה בלבו לכל אדם, שופעת מתוך עיניו הגדולות והנוגות ומתוך פניו הגלויים – והם המליצו עליו. נכר היה, שכשהוא מציע למי שהוא לעשות בשבילו דבר או חצי דבר, אין בזה כל טעם אחר, אלא רצון להמתיק לאותו איש את שעתו המרה עליו.
את לב ה“דוד” קנה במדה אחת, שזה לא קִוָה כלל וכלל למצוא בו, ומדה טובה זו נתגלתה תיכף לכניסתו לקסרקטין – מדת שַקדנות, כשהקריבו לתורה ולעבודה. – старательный хлопец, גמר ה“דוד”: בחור שקדן.
ומעצמן חדלו כל המַהתלות, וכל דברי האונס לגבי טירון זה.
בכל מאמצי כוחו הדל היה עושה את הגימנסטיקה. היה מסכן את גופו הקטן לעשות כהוראת האונטר; אפס גופו דל־השרירים נשאר תלוי ועומד על ה“סדָן” (брус) ככלי מלא בושה וכלימה. לדלג ולקפץ גם כן לא למד – נתגלה בו מום: אחת מרגליו לא היתה סובבת כיאות בבית־קבול פרקה.
“אל ה”קומיסיה" יש להביא בר־נש זה, חשב הדוד. בחור שקדן שכמותו, אלא לחיל לא יצלח לעולם, כלימה לכל הגונדה, שקדן, מסור בכל לבו, אלא לא לכך נוצר“. וכש”הרצה" פעם למפקד הגונדה בענין זה, טבע גם הלה עיניו בחיל הגוץ: איכה זה, בחור שכמותו נכנס לגדוד?
מאיר איצי הוא עצמו ידע את הסוד. חברי ה“פריסוטסטביה”, הממונים על העומדים על התּור, היו מדרירים בשוחד דוקא את הבריאים ומוסרים את בעלי המום לצבא; הלא בין כך ובין כך ישַׁחררום בגדוד.
– “קַליקא” זה איך נכנס לגונדה?
– כך – כך, הוד מעלתו, ענהו האונטר, הלא זה אני טוען.
נִעֲנע האופיצר יד־מיואשת: אין שווה להטריח את השררה בכדי שכמותו. ישאר בגדוד.
אלא מה לעשות בשֶׁכמותו?
אילו היה פּרַבוסלֵבי, היו מעבירים אותו לחלק “שלא מן המערכה”. שקדן וראש על כּתֵפָיו (башковитый), היה לנער משרת איזה אופיצר, אבל אין החוק מרשה ליהודי לשאת במִשׂרה זו.
להכניסו למקהלת כלי־הזמר, שבה היו כמה וכמה יהודים – אין לו חוש השמיעה, יהיה למשא על המקהלה.
להכניסו אל חניכי החובשים?
ונמצאו עכובים גם לזה.
במשך זמן קצר למד להבין יפה את השפה הרוסית, וגם כתב־יד יפה לו. על כל זה הלא “ראש טוב” לו – היה אפשר גם לחנכו לקַנצֵלַריה.
שם היה כבר יהודי אחד יַענקל ליטרובניק – “ממזר” בן כפר בטבריה, מתגנדר בכל סימניו של לבלר חובש חדר־הכתיבה: כל פַּסֵי האודם על צוארונו ועל שרווּלָיו ועל המִצחה שבכובעו.
אבל דא עָקא. גם החובש גם הלבלר משא ומתן להם תמיד עם השררה, זה נכנס וזה יוצא – תמיד עליהם לעמוד לפני גדולים ולדבר עמהם.
וַהֲבָרָתו ואופן ביטויו של מאיר איצי!
מפַקד הגונדה העשירית, היא הגונדה, שעליה התיחש מאיר איצי, – דִיאודורסקי בַּר־בּרא דכמָרַיא, מן הסמינריסטים, מדגיש את האות O בשעת דבורו, שנכנס אל האַסכּולה ליוּנקֶרים לאחר שהתבהל מעומקה של תורה, היה אומר עליו על מאיר איצי:
– אמנם, לעומקה של השפה ירדת. אלא מבטאך רוח של זנות נודף הימנו.
ראש של זהב היה לו לטירון זה. כל הגונדה היתה אומרת כך.
איך ידע את ה“תקנות”!
בעל פה!
מה שַיך לומר בעל פה! ואיך מהר לקנות כל החכמה! עד שהפרבוסלבים יושבים מזיעים על התורה והטַטַרים עדַין בפיעור פה ובעינים בולטות מִמורא, מתגרדים בפַדַחת, טרם הבינו מה זה אומר право2 ומה лѣво3, פושטים יד לצדדים וממשמשים, אם צרור חציר או תבן קשור שם, בכדי להבחין בין זה לזה, והיהודוני הנבזה הזה ידע כל המסִכתא ידיעה עמוקה, משוכללת, ברורה, תקועה כבמסמרות. איך היה הוא מנַסֵח כל השאלות והתשובות הָחֵל מן המאמר הראשון:
מילא, גם הפֵידפֶבֶּל – מירושניטשֶׁנקו, בעל הסרט על השרוול, “היושב על הגריסין” למעלה מן התור – גם הוא יודע את ה“תקנות” ידיעה שאין למעלה הימנה; אלא היהודוני יודע ידיעה אחרת – אחרת לגמרי. הוא למד אותן על סעיפיהן ועל פרקיהן ועל סעיפי סעיפיהן, ממש כמו שלמד קודם את ה“יורה דעה”, להבדיל, בשעתו. הוא יודע מה כתוב למעלה ומה למטה, מה בעמוד של ימין ומה בעמוד של שמאל.
פתחו במשפחת הקיסר יר"ה, ומאיר איצי כבר יודע מעצמו כמה וכמה שמות – מן “הנותן תשועה” שבסידור שלו ידע.
מאיר איצי ידע את תולדות הגדוד “המהולל” שלו: על שום מה קבל את חצוצרות־הכסף, ומדוע יש לו סרטי הקדוש גיאורגי מקדש־השם הגדול – שחור וכתום – ולא רק תולדות הגדוד שלו.
שאלו אותו, מתי נוצרה ה“טורמה” הקרימאית – הוא יודע. ומאימתי נקראו הגדודים י“ג, י”ד, ט“ו, וט”ז “דיביזיה של ברזל” הכל יספר.
תולדות הגדוד הבּרֶצקי? יש!
וזו היתה לו הפעם הראשונה לפֵידפֶבֶּל מירושניטשֶׁנקו, שנָחל מפלה בשאֵלה נִצַחת, שהיה שואל את כל הטירונים, כשהיו מַגיעים ל“מסִכתא קנה־רובה”, והנה הכתוב אומר במקום אחד בשפופרת.
יושב מירושניטשֶנקו ודורש.
– כתוב מפורש: והוציאו את השפופרת… באיזו שפופרת הכתוב אומר, האדון המתנדב?
– שפופרת של ברזל, אדוני הפֵידפֶבֶּל!
– לא, האדון המתנדב! אוגלוּ־אחמֶד, לאיזו שפופרת מתכַּוֵן הפסוק?
– שפופַרתּא דפַרזלא, עונה לו הטַטַרי בקשיות עורף.
– לא ירדת לסוף דעתו של הכתוב, מרעים קולו הפֵידפֶבֶּל. טיטַרֶנקו! איזו שפופרת?
– של מתכת, אדוני הפֵידפֶבֶּל!
הפֵידפֶבֶּל מנענע מיואש בשתי ידיו בבת אחת.
– סַמילֶנקו, באיזו שפופרת?
סַמילֶנקו הצועני, פוזל עינים של גנב כּתַמתַּמוֹת, מבריק על הפֵידפֶבֶּל שִׁנַים לבָנות ועינים של אש ועונה מתוך פזיזות ומתוך סברה מן ההֶפך:
– שפופרת של עץ!
– שב על מקומך! פּימסֶנהולץ, באיזו שפופרת הכתוב מדבר?
– בשפופרת הנ"ל, גוזר מאיר איצי בטוחות, “אוכל” את הפֵידפֶבֶּל בעיניו, כאילו היה עומד לפני מפַקֵד הגדוד עצמו.
– יפה כוַנת, פּימסֶנהולץ! קלַס לך, פּימסֶנהולץ. האדון המתנדב, לא בחכמה תַּליא מִלתא, אלא בשקידה. “בּשפופֶרת הנ”ל" כתוב בתקנות. הנה ודאי שאתה מתנדב מן המדרגה השניה. ודאי “עברת” על כל הקלאסין, ועמדת על כל החכמות שבעולם, ואת הכימיה אתה יודע בעל־פה. פּימסֶנהולץ אינו אלא יהודוני ולא כלום. כִּנַת־אדם, הפוך עליו צפורן – ואיננו, אבל שקדן הוא וירד לעומקה של הלכה. вышеупомянутая трубка – כתוב, שפופרת הנ"ל. ואל תתחכם הרבּה! אבל בן־הכלבה, זה כמה שנים שאני מורה הוראה ביריה, ועדין לא עמד על זה שום אדם, עד שבאת אתה. קלַס לך! קלַס לך! בן־חיל!
את הרובה שלו – “מברוֹגית בת שלשת הקוים трехлинейная винтовка דוגמה פלונית, טִפּוס אלמוני, מִספר”… לא חִבֵּב ביותר. בו ביום שקבל אותו ידע את המספר שלו, בו ברגע שנמסר לו: 497.715. דרך גימטריה למד אותו “ואת מֶלך העַי”.
ריבּניק ומוצ’ניק שאלוהו, איך זה ידע תכף, והסביר להם את הענין. תמהו עליו השנים וקראו לו מאז “מֶלך העַי”. יתר החַיָלים, שאינם מבני־ברית ואינם זקוקים ללשון־הקודש, קראו לו “מַלַחַי” ושמו זה נקרא עליו עד תום כל התור ההוא, ויקם תור חדש אשר לא ידע את מאיר איצי ואת אשר עבר עליו, ואיך נתגדל שם הגונדה בגללו.
גם את הרובה שלו ידע ידיעה יפה על כל חלקיו ופרטי פרטיו, אבל עיניו, הרגילות באותיות הקטנות שבספרים, לא כִונוּ למֶרחק. היה אחד המורים היותר גרועים שבגונדה שלו.
ברובה עצמו נהג מאיר איצי מנהג של נימוס, התיחס אליו בכבוד, אבל חֶשד נסתר מקנן בלבו, מהַסֵס ואומר: מי יודע מה בלבו, לב ברזל, של כגון זה? לעולם תחשוד! ממש כאותה שקצה בידיך, שאתה מצחק אתה, ופתאום תשא קולה…
חביב היה עליו הרובה ביותר בהיותו עומד בּפירַמידה, הרחק ממנו בפנת החדר, עם יתר הרובים, עומד מזדקף עם כל הרובים, מערכה כנגד מערכה.
היתה בגונדה פנת מקלט, ונס אליה כל הרוצה להתרחק מן השררה וכל היָרֵא את העבודה, כל תשוש־כח ורפה־שרירים – היא המַתפֵּרה, ושם ישב כפוף־רגלים ומעוקם־גו על המחט ועל הארג, מגהץ במַגהץ או עושה כובעים. אך מאיר איצי באחת: אינו רוצה להיות בעל מלאכה, חיָל־הדיוט “מן המערכה” רוצה הוא להיות. אין במשפחתו חיָטים וכובעָנים.
שקדן היה. לא היתה עבודה שהשתמט ממנה, בין קלה בין גסה, למד את ה“תקנות”, עסק במסירת־נפש בּמֶשק הקסָרַקטין, בעסקי הגונדה, יורד לעומקה של כל הלכה ופקודה לכל דקדוקיה.
והיה חביב על כל חבריו שבגונדה, ברבות הימים נעשה לשתדלן, למרות מבטאו הרע, לכל איש מצוק ולכל עניני הגונדה. ומוחזק היה, שהוא רק אל היושר מתכון. אם מאיר איצי בא להשתדל, בודאי שאין כאן כל פניה צדדית. דבריו נכנסו אל הלב. עד מפַקֵד הגונדה הגיע. מתוך איזה רגש בלתי ברור, יותר נכון מתוך איזה אינסטינקט כמוס הרגישו בו כל הבריות הגסות בין החילים בגונדה, כי נפש עדינה בו, כי ישנה איזו מדרגה עליונה, שהוא ה“קַליקא” הגיע אליה, ושהם לא יגיעו אליה לעולם, אבל געגועים אליה יש גם להם בסתר נפשם ובתוך כל החול שבחייהם.
נקיון פנימי היה בו, מעלה יתרה, שהם לא זכו לה. בפניו אפשר היה לאדם להכלם ולבוש בכמה דברים. ולאחר שעמד על טיבו זה מפקד הגונדה גם הוא, לא התיראו גם האוּנטֶרים ועד הפֵידפֶבֶּל בכלל להראות לו את חבתם ושהם מַפלים אותו לטובה מכל החילים.
נעשה מאיר איצי לבן־אונה של הגונדה.
על דעת עצמו הרחיקו האוּנטֶר מכל עבודה קשה ביותר; חבריו מעצמם עשוה בשבילו מחמלתם עליו, בידעם שאינו משתמט ממנה, אלא שאינה באמת לפי כוחותיו, ושהוא בעצמו אינו דורש כל הנחה. עליו העמיסו כל דבר הדורש בינת אדם משכיל ולא כוח בעלמא. היה לשליח מכניס תעודות לכל מקום שצריך היה להכניסן, הלך בעניני הגונדה אל בית־הדואר, היה עומד במשמר־הצבא בבית־הסוהר, אבל ה“קַליקא” שבגונדה נשאר אותו שהיה כל ימי עבודתו “בצבא הרוסי המהולל”, ובכה בכו עליו בגדי השרד, שכך עלה להם בגורלם להיות תלויים על כתפיו של כגון זה. וַי וַי לה להאי שופרא רוּסית דעָלית על מאיר איצי!
שמרה הגונדה על מאיר איצי שלה, על “מלחי”, שלא תאונה לו כל רעה, שלא יפול בפח בן־אונה זה, שלא תשלוט חלילה בו עינו של מי שאינו מכיר בו, ועד מפקד הגדוד בכלל.
היה דבר מובן מעצמו לכל החילים “מן המערכה”, החל משכניו העומדים לימינו ולשמאלו, שיש להגן על זה כעל ילד רפה, שלא יכָוה בגחלתו של מי־שהוא, שהם נבראו לכך ולא הוא, ובטעות נכנס לביניהם.
ביותר קשה היה הדבר בימות ה“תַּשקיפים האינספֶּקטוריים”, שקשים היו בכלל לחילים, ופרט בימות ה“תַּשקיף האינספֶּקטורי עם משאָל לתרעומות”. אימתו של תַּשקיף זה היה על כל הגדוד.
בא מן הכּרָך לשם זה איזה גֶנֶרַל ממונה לכך, על פי־רוב מפַקֵד הקורפּוּס, ובודק את כל אנשי הגדוד באין יוצא מן הכלל, על כל המתחשבים עליו.
יוצאים החילים אל ה“פּלַץ” ערוכים “במלוא המכשירים של יוצאים למלחמה” (в полном походном снаряженiи). דבר לא נעדר בילקוט עד המַטות הקטנים, כלי שפשוף הרובה, ועד המחט והכפתורים והחוטים, לרבות כל הדברים הנִתָּנים להם מן “המֶלתָּחה הגדודית” (цейхгауз), כל זה צריך שימצא כאן “במזומן”.
וגם כל הנמצאים ברשימת הגדוד צריכים להיות כאן “במזומן”: כל אלה שהָתפקדו על המַטה, הנערים המשרתים את האופיצרים, הטַבָּחים “מבַשלי הדַיסה”, תלמידי כלי־הזמר, חניכי הלבלרים, חובשי המַתפֵּרה, בני־החובשים, המַקהֵלה וכו' וכו' – “כל ההוצאה”, וברגע האחרון – גם החיָלים אשר ב“אוקולוטוק” וכל התפוסים על־יד ה“הויפּטוכטה”, ואך שנים מכל הגונדה, “שומרי סף הקסָרַקטין”, נשארים בבית.
מתחילה שורה של תַּשקיפים.
זה אחר זה באים ובודקים בכלים בדיקה חמורה ראשי המחלקה שבכל מחלקה ומחלקה.
אחריהם בודקים ראשי הפלוגות.
אחרי כן בודק אותם הפֵידפֶבֶּל.
אחרי כן בא ובודק בשבע עינים מפַקֵד הגונדה.
ואחרי כן מובילים את החיָלים אל הככר.
וכל השררה מרוגזה וזועפת מאימתו של האינספֶּקטור. כל אחד עומד ובודק וחוזר ובודק “בשבע עינים” כל דבר קטן וכל דבר גדול.
וכל אחד מקבל נזיפות: זה לא במקומו וזה לא כַהֲלָכה. זה לא כחוק וזה לא כתקנה; את זה יש לשפשף ואת זה למרק, את זה לכבס ואת זה להחליף באחר.
אימה חשכה נופלת על החיָלים, ומרוב פחד הם הולכים ונעשים שוטים שבשוטים, שוכחים דברים ידועים להם מתמול שלשום; פורחת נשמתם ופורח זכרונם.
ואך כחצות הלילה הם הולכים לישון, עיפים ויגעים ומטורפים למחצה מעמל היום ומהבהלה, ועוד יותר מהתרגזות העצבים, שלא הורגלו בה מעולם.
ובארבע בבוקר, טרם נחו כדבעי, מעירים אותם. הלא עליהם להתרחץ, להתלבש ולטעום מן הדיסה טרם יצאו אל הככר.
בשבע הם עומדים במערכה מוכנים לבדיקה. מפַקֵד הַבַּטַליון עושה בדיקה, הולך ועובר עליהם. ואחריו בא ובודק מפַקֵד הגדוד.
התַּשקיף מתחיל בתשע ובא לידי גמר אך בצהרים. סחורה מעין מאיר איצי אין להוציא אל השוק; אל יבוא לנגד עיניו של הגֶנֶרַל האינספֶּקטור.
בשום אופן!
מַפָּלה היה נוחל כל הגדוד בּעֶטיו, מַפֶּלת עולם.
להצפין טריפה פסולה זו גם כן לא כל־כך נקל.
מה עשו?
מִנוהו למאסף לכל “ההוצאה”.
רץ והביא את בני־הלבלרים; אץ והוליך את המשמר מבית־הסוהר; אץ־רץ והבהיל את התפוסים. – הוא בעצמו אין לו פנאי להתיצב ולהראות לפני הגֶנֶרַל הבודק. “אמתָּלא חוקית”. וכך היה רץ כל אותו היום, תחלה מוציא, אחרי כן מכניס, מן הקסָרַקטין אל הככר ושוב מן הככר אל המַטֶה ומן המַטֶה אל הככר; מן הככר אל המַתפֵּרה ומן המַתפֵּרה אל הככר; מן הככר אל “ההוֹיפּטוַכטה” ומן ההוֹיפּטוַכטה אל הככר; ושוב מן הככר אל כת כלי־הזמר ומן הכת אל הככר; מן הככר אל האוקולוטוק ומן האוקולוטוק אל הככר וכו' וכו'.
בלי רגלים נשאר מריצה של אותו יום. סבור היה, שזכות סוליותיו עמדה לו; לולא הן ודאי היה נופל על אם־הדרכים, כששב בפעם העשרים מן הככר אל הקסָרַקטין בשתים עשרה בלילה, עיף ויגע ורעב, כי לא הספיקה לו השעה לטעום כל היום.
לאִטו ובדי־עמל עקר רגל שמאל ואחריה רגל ימין, הולך ועובר על חלקת השדה אשר לפני בית־הסוהר, עושה דרכו קַפַּנדריה בינות למִצבּרי עצים, עצי־הסקה, העומדים לפני בית־הסוהר.
הוא עובר בין מצבר למצבר, פתאום בצבצה ועלתה תמונה ענקית מן האדמה, צצה וסגרה עליו את הדרך. תמונה זו האפילה על המעבר הצר, ומאיר איצי קפא על מקומו.
חיָל, חיָל! נשמע קול רועד…
– אָחא, רחימאי, אל תאבדני…
ופתאום נפלה התמונה לארץ וחבקה בזרועותיה את מגפיו של מאיר איצי.
– אָחא, אל תאבדני…
רגע עמד לבו של מאיר איצי מֵהֲלום.
קול בכי שמע מאיר איצי, ורק אז הרגיע קצת והבחין בצל בן־אדם עוטה חַלַט של אסירים ומצנפת אסירים לראשו.
– מה לך? שאלהו מאיר איצי, מרעיד מפחד פתאום. מה אתה רוצה?
– אָחא, אל תאבדני, הִנמיך האסיר קולו, אל תאבדני: אני מן האסירים… אני ברחתי… עצים בקענו כאן… אל תאבדני… בין הגזרים במצבר נחבאתי… הוליכני אל אשר תוליך ואל תאבדני, אחא… רחימאי! חי אלי… מן האסירים אני…
רוחו של מאיר איצי שב אליו, ואז הבין את ספורו של הלה הנחבא.
הוא ועוד כמה מאסירי בית הסוהר נסרו כאן עצים ובקעום – עצי הסקה לימות צנה לבית הסוהר. נחבא זה בין הגזרים, והנוגש השומר לא הרגיש בּהֵעָדרו וכך נשאר כאן.
כעבור ששונו, התחיל מחשב דרכו והבין, כי אך שטות גדולה בידו לברוח. עליו לשבת עוד חודש ושני שבועות. עתה אם יתפס בכף, הלא יצא גזר־דינו להאסר על עוון ברחו – עוד כמה וכמה. איננו חס וחלילה, גנב או מרצח. את הצועני, שנתפש בגנבת הסוסים, הכו כל אנשי הכפר: מי יודע, מי היה המתחיל. גנבי סוסים – אחת דתם להמית! אלא לאחר שבדקו את המֵת והתחילו בחקירה ודרישה נתחַוֵר הדבר, שהוא ועוד שנים מרעיו חיָבים בעוון מיתת הצועני. כך, אין איש יודע, איך הגיע הדבר לידי כן. צריך שיהיה מי שהוא אָשֵׁם, שישא עוון כל העדה. השאר יצאו זכאים “באין מעיד פשעם”.
– מה יעשה עתה?
לשוב אל בית הסוהר הוא מתירא.
– שם יכוני. מכות־רצח יכהו הנוטר של המדור שלו… הוא יודע, איך מכים שם… אָחא, הביאני אל אשר תביא… לעולם לא ישכח חסדו זה…
– אבל לאָן אביאך, שאלהו מאיר איצי, אם לא אל בית־הסוהר?
– מסרני למשטרה.
רגע היתה העצה טובה בעיני מאיר איצי, אלא מיד התחרט. למרות היותו תקוע בבגדי־שרד של חיָלים עדין לא התגבר על אימתה של המשטרה. אמנם ידע, כי יד “גורודובוי” אף־על־פי שהוא חגור “מָליח”, כלומר, חרבו מצומדת על ירכו, אינה משיגה אותו, את החיָל, אך להכנס אל המשטרה לא רצה.
בינתים קם האסיר מן הארץ, היטיב על גוו הגדול את ה“חַלַט” האפור, והביט במאיר איצי בעיניו של כלב טוב ומשכיל, עינים גדולות ונוגות.
– לא אָחא, אל המשטרה איני רוצה.
– אל הקסָרַקטין הביאני, אם אינך רוצה אל המשטרה.
– אולי אל המחנה? זה לא רחוק מכאן.
– אל המחנה, אָחא! אל המחנה…
– ואולי מוטב אל לשכת הסופרים?
– אל הקַנצֶלַריה, אָחא, אל לשכת הסופרים!
מאיר איצי נזכר, שאם ילך אל המחנה ויגיע עד “הַכַּנה”, אינו יודע מי הוא האופיצר התּורן, לא כן אצלו בּקסָרַקטין, ששם ימצא את הלבלר יַענקיל ליטרובניק (סוף סוף יהודי) ואת הפֵידפֶבֶּל שלו, את מירושניטשֶׁנקו.
– אל לשכת הסופרים, אחא, ובלבד שלא תביאני אל בית־הסוהר.
– נלך!
– נלך.
– נסור על אם־הדרך.
מאיר איצי נזכר ב“תקנת המשמר” וסר אל אם־הדרך.
בעוד שעה קלה עמד הוא והבורח במִסדרון לשכת הסופרים של הגונדה.
התַּשקיף עבר “בשלום”.
הגֶנֶרַל נשאר “שבע־רצון”, והודה בפני כל האופיצרים למפקד הגדוד.
על כן היו שבעי־רצון גם הפֵידפֶבֶּל גם הלבלר יַענקל ליטרובניק. ישב זה סמוך לשולחן קרוב לַלַמפה ועליה סוכך עשוי ניר ירוק ישן ברוד־ברוד מהמון ציצים ופטורי ציצים, שהעלו עליו ברבות הימים הזבובים השורצים המונים המונים בחדר. יַענקל ליטרובניק עסק באיזו תעודות.
הפֵידפֶבֶּל ישב במִשקע החלון ולעס מליח. לחם סולת, “פרַנזולה” מונחת על־ידו ותיק זיתים מלוחים לפניו.
נכנס מאיר איצי ואחריו הבורח. את מצנפתו הסיר הלה עוד במסדרון, עמד על הסף וראשו כפוף.
הסב הפֵידפֶבֶּל עיניו כלפי מאיר איצי, ומלוא לוּגמו בחלל לֶסת של ימין. קרע הלבלר עיניו מעל הניר ונעצן בבאים.
מאיר איצי הזדקף, הרים יד ימין כלפי מצנפתו.
– יַרשה האדון הפֵידפֶבֶּל להרצות!
מאיר איצי תֵּאר בקיצור, איך עלה ובא בככר בית־הסוהר, עבר בין המצברים, פגע בבר־נש זה, ואיך בקשהו הלה למסרו למקום שהוא.
– מה אתה משקר, הפסיקו זעומות הפֵידפֶבֶּל, לא מסר עצמו לך, אלא אתה עצרת בו, והמצאת אותו לרשות.
– לא ולא אדוני הפֵידפֶבֶּל! הוא בעצמו…
– שתוק תשתוק, בן־הכלבה! אתה עצרת בו… כחוק וכַהֲלָכה… כיאות לבן־חיל… תפסתו והמצאתו לרשות… כדין וכהלכה… אלך וארצה לעומד בתור בגונדה.
– אבל, אדוני הפֵידפֶבֶּל… אני לתומי עובר…
רצה מאיר איצי להמשיך דבורו, אבל גם הפֵידפֶבֶּל גם הלַבלָר נעצו בו ארבע עינים כל־כך זועמות ומפחידות, עד שלא קמה בו רוח להוסיף דבר. קופא עמד על עמדו בפישוט ידים כלפי התְּפָר וּפָלַט כלפי חלל לשכת הסופרים האפלֵה למחצה:
– הנני מצַיֵת, אדוני הפֵידפֶבֶּל.
והפַידפֶבֶּל הלך והרצה לאופיצר התּורָן של הגונדה. ובעוד שעה קלה הוביל מאיר איצי, הוא ולא אחר, את האסיר למקום שהוביל ומסָרו לאשר מסר ב“קבלת חתימה”. תחת מצנפתו היתה מונחה פיסת־ניר ועליה חתם אותו איש, שקבל את האסיר הבורח.
שותקים שניהם הלכו מאיר איצי והאסיר.
שניהם היו שקועים במחשבות.
ורק טרם שנכנסו אל החדר שנכנסו, הפליט מאיר איצי:
– ככה – כך, אָחא! ככה – כך!
– ככה, כך! ענהו האסיר.
ואז עמדו כבר אצל לשכת הסופרים של שר־הצבא המקומי.
מאיר איצי לא הבין את המעשה.
סבור היה: שגגה יצאה, כביכול, מלפני השררה, וכך ספר באזני כל חבריו בקסרקטין, כשעמדו על־יד הפירמידה בשעת חלוקת הרובים.
הסביר שוב את המאורע על כל פרטיו לראש הפלוגה.
תשובה מספקת לא קבל.
נצנצה בראשו מחשבה, אולי לא הבינה אותו השררה בשל שפתו הנלעגה. מצא לנכון ללכת אל הלבלר ליטרובניק בשעה שזה פנוי מעבודתו ולדבר אתו פה אל פה פשוט יהודית – “מאמע־לָשון”, כדבר איש אל רעהו.
באריכות ספר לו שוב, איך שהלך בין מצברי העצים, עושה דרכו קַפַּנדריה, ואיך צץ ועלה זה בין המצברים, לא כסה גם על האימה, שנפלה עליו בשעת מעשה עד שידע, מי העומד לפניו.
– שוטה שבעולם, ענהו יַענקל, מוציא מכיסו ראי קטן עגול במסגרת של עופרת ומטיב תסרָקתו הגדולה ממדת תסרָקתם של חיָלים הדיוטים כמנהג הלבלרים, ומסלסל בשפמו, שוטה שכמותך, וכי מה איכפת לך: הלא בין כך ובין כך אתה מסרתו לידי השררה, ואם תצמח מזה טובה כל שהיא לגונדה, אתה מה חסרת? חכה, תראה – ה“רַפּורט” כבר מוכן.
ואך מאיר איצי לא יכול לסבול עַולה.
והלך ועמד לפני מפקד הגונדה, בכדי להסביר לו את כל הענין באריכות. ולא עלה לו.
תיכף כשהתחיל מרצה דבריו, הפסיק הלה ברעם קולו הנהדר:
– שתוק תשתוק! השמאילה סוב – לֵך!
למאיר איצי פרחה נשמתו. לא ידע בהפנותו שכמו כשם שלא ידע בהרימו רגל של שמאל.
הרַפּורט היה מוכן.
כעבור חמשה ימים נמצא כתוב “בפקודה אשר לגדוד” בזה הלשון:
… מאיר איצי פימסנהולץ, חיל־הדיוט בגונדה העשירית בגדוד החמשים ואחד הליטאי, עָבַר לרגלי חובת משרתו בשעה שתים עשרה אור ליום פלוני… ועצר בבורח מבית־הסוהר הסימפרופולי את האסיר פלוני אלמוני והמציאו לרשות. לבן־החיל פימסֶנהולץ אני אומר בזה יִישַר כוחו ומצוה לתת לו מגנזי הגונדה שני רובלי כסף שכר פעולתו, ולמפַקֵד הגונדה העשירית, הקַפיטַן דיאודורסקי, שחנך חיל הגון כגון זה וידע לטעת בתוכו הכָּרת חובת משרתו, הנני מביע את תודתי.
ועל החתום מפקד הגדוד…
ביום ההוא התקנאו כל יתר הגונדות בגונדה העשירית, והאופיצרים ברכו את מפַקדה, על כוס יין “בעצרת האופיצרים” עד שעה מאוחרת בלילה.
מאיר איצי שתק.
בּרלין, תרפ"ט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.