רקע
ישעיהו קרניאל
מספרים כי פעם ירד גשם חזק ושוטף – דאר היום, 12.8.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 12.8.1927

מספרים כי פעם ירד גשם חזק ושוטף במשך שלשה ימים ושלשה לילות בפלך קיוב אשר ברוסיה ועשה שמות נוראות בכל הסביבה. שלח הצאר פקודה נמרצה למושל העיר להודיע לו ע"א המצב וקבל מאתו תשובה תלגרפית זו: “אדוני הצאר, בעזרת המשטרה שלנו הפסקנו את הגשם!”.

ככה בערך יהיה גם בקונגרס שלנו בבזל. ויצמן יעלה על הבמה ויפתח את נאומו בדברים האלה: “רבותי! ההנהלה הציונית שלנו סדרה כי הרעש בא”י לא יהיה אצל היהודים!"…

ומכיון שהזכרנו כאן את הקונגרס מצוה לפרסם כאן גם את עניני הקלפי לבחירות בירושלם.

בליל ט' באב זה בעמדי לפני הכתל־המערבי בין אחב“י הצפופים והרחוקים זב”ז, תפש אותי יהודי אחד ממכרי, לקחני הצדה ואמר לי: "טוב שמצאתיך! מחויב אני לספר לך את הדבר הזה על אחריותי!…

– ביום הבחירות – הוא מספר לי –הלכתי עם בתי אל הקלפי בקרית־משה" והנה מצאתי ברשימת הבוחרים את השם: יעקב יעקבי.

ידעתי היטב כי אין שם כזה בכל הסביבה – הוסיף מר יעקבי – זולת בני הקטן, בן 15 שנה ותלמיד בכתות הראשונות של הסמינר…

מהר אבי־הבן הביתה ושאל מבנו יעקב את פשר הדבר והנה נתברר לו כי הילד קבל שקל ותעודת זהות מתוך השקלים שנתנו לפועלים חנם בשביל “מחוסרי העבודה”. וביום הבחירות הלך הילד מבית הספר אל הקלפי ותעודת־זהות כשרה בידו ונתן את “הקול קול יעקב” כמובן, לאחדות העבודה

ומתעוררת השאלה: מי יודע כמה יענקי’לך כאלה, כמה משה’לאך ושלמה’לאך וכמה תינוקות־של־בית־רבן, זכו לתעודת־זהות ולבחירה שמאלית לקונגרס.

להם, לאחדות העבודה – הכל מותר, כנראה, הכל שרוי להם, הכל מחול להם, הכל נאה והכל יאה להם.. עכשיו יבוא שמאל לקונגרס בבזל וידבר בשם א"י!..

* * *

ומספר לי השמשוני, שהלך ביום הבחירות אל הקלפי בבנין סלונים. הוציא את השקל שנמצא בכיסו במקרה ודרש מאת החבר הממונה על הקלפי לתת לו פתקא לבחירות.

ואולם במקום פתקא קבל תשובה קצרה וברורה:

– לא, אדוני! תעודת־זהות..

חפש בכל כיסיו ובמקרה לא מצא.

– והרי שמי רשום על השקל? – נסה להגיד לממונה על הקלפי, יהודי ירושלמי ועתונאי.

– ומנין שהשם הרשום כאן הוא שמך? שאל הירושלמי.

– כלומר, שעלי להוכיח שאני אני? והרי מי כמוך מכיר אותי? כל ירושלם תוכל להעיד עלי!

– ובכן, תבחר בקלפי המסופקת…

ולא הסתפק הבוחר בתשובה זו, נטל את השקל בכעס ואמר: זה לי יותר מעשרים שנה, שאני שוקל ובוחר לקונגרסים ואף פעם לא הייתי בין המסופקים!…

– “טוב”, פנה היהודי לחברו השני אשר בקלפי, “מעיד אני עליו על ה' השמשוני שהוא מנהל חברת קרמר וכו'” ואל הבוחר פנה כדי לפייסו ואמר:

– אמנם עפ"י החק דרושים שנים עדים ואולם מפני שאני מכירך היטב מספיק רק אחד.

ומזכיר לי כל הענין הזה את המעשה הידוע ביהודי אחד שהיה מתגורר במוסקבה הצארית בסתר ובלא חורמנא־דמלכותא. תפש אותו שוטר ברחוב ודרש ממנו פספורט.

– "למה לך פספורט? שאל היהודי בתמימות.

– כדי לדעת מי אתה? – ענה שוטר.

וענה לו היהודי:

– ולמה’לך פספורט אם אני בעצמי כאן?.

* * *

ואם מעט לכם זה, אספר לכם מעשה שני, נאה הימנו, מעשה שהיה בכספי מתלפיות. נכנס לו אל הקלפי בשכונתו ומצא שם צעיר וצעירה מסטרא־דשמאל, שהם יושבים מגדו ומשגיחים על הבחירות, שהרי הציונים הכלליים והבטלנים שלנו ישנו בודאי את שנת צהרים שלהם. הצעירים עשו את שלהם ודרשו תעודת־זהות.

– “אני כספי”! – ענה להם בקול

– “טוב מאד”! – ענה הצעיר בניחותא – ואולם בלי תעודת־זהות אי־אפשר לבחר אצלנו..

– איזה “זהות־שמהות”? – נזעק השני – אני הנני חבר־הועד, אני..

– שא, שא! אל תצעק! – ענה לו הצעיר – גם מגורדון דרשנו במחילה תעודת־זהות…

בקצור לא הועילו כל הטענות והצעקות שלו: “אני שלמה” –ובינתים נכנסו חלוצים בלא ירמולקות ובחצי־מכנסים וחלוצקות בעלי־תעודות ופתקאות־השמאל נתחבו לנגד עיניו לתוך הקלפי הבורגנית בבחינת “אתה בחרתנו” של תלפיות, עד שראה, הקב"ה בעיניו ושלח איזה פועל מבוני ביתו, שהכיר אותו במקרה והעיד עליו שהוא כספי ויש לו זכות הבחירה לקונגרס…

לא לחנם נצחו הרביזיוניסטים והציונים הכלליים נצחון גמור בבחירות. אחרי נאומיו הנלהבים של זבוטינסקי בפולניה לא נבחר אף ציר אחד משלהם ובא"י יצא רק “ציוני כללי” אחד, “בר מזל” מאודיסא שהוא מוכן למכר את כל הארץ לשמאל ולר' חיים מימין בעד נזיד עדשים אדומים. וכל זה, למרות כל הבטחותיו של מוסנזון, שהוא עצמו יביא להם אלף קולות ולא לחנם ישב בט' באב וקרא לפני הקהל “איכה ישבה בדד”, אחרי מפלתו..

* * *

ולא רק עסקנינו אלא גם משוררנו ופיטננו החדיש ר' אוריה צבי גרינברג שקל למטרפסיה. ולזכר ט' באב שלו בירושלם יחבר מסתמא מגלת “איכה” ומגלת “אסתר” חדשה ויקונן:

“איכה ישבה בדד על יד אבשלום?”

– “אני הגבר ראה עני בשבט עברתו של הערבי”…

* * *

אדהכי והכא נעסק קצת גם במילי דספרותא.

בגליון האחרון של “העולם” הופיע מאמר מלא תהלות ותשבחות על “ההד”. אורגן החרדים בא"י, שעורכו למראית־עין הוא מר י. בורנשטיין אך למעשה הוא ר' בנימן, ועל החתום מ. ד. גאון, פקיד בלשכת־העתונות שבמלון־יוז.

התפלאנו מאד על התהלות והתשבחות, שפזר סופר זה לעתונון הקטנטן הזה אחרי שהרגלנו לשמע תהלות ותשבחות כאלו מפי העורך־למעשה בעצמו בבחינת “עיסה שנחתומה מעיד עליה” (עיין המאמר “יושר וטעם” בכתובים גליון מ"ח). ואולם שמים וארץ יחד נשבעו שלא יהיה דבר סוד לר' עזמות ובת־קול של “ההד” יצתה וספרה לי את כל המעשה כמו שהיה באמת:

מר מ. ד. גאון תרגם לאיספניולית איזה קטע מהעתונון הזה ולמען הנמוס כתב שורות אחדות של תודה לר' בנימן. מה עשה היהודי הזה? הלך ושפר וסדר את המכתב הקטן הזה שנשלח אליו באפן פרטי ולא לשם פרסום ויעש מזה מכתב הסכמה של הגאון לעתונו “ההד” ושלח אותו לכל העתונים.

וככה זכינו לקראו ב“הארץ” בלא חתימת שם הכותב וב“העולם” בהוספת מ. ד. גאון. ואי"ה עם הפוסתה הבאה נזכה לקרא את המכתב הזה מתורגם לשבעים לשון בכל עתוני העולם.

לא לחנם הכריזו ב“כתובים” על היושר הספרותי של בעל “ההד” שלנו!…

* * *

ותלמידי הקומיסיונר מספר לי כי נכנס בשבוע זה לבית־המכס בעירנו לרגלי עסקיו ואגב ראה שם חבילה קטנה, שנשלחה מלונדון ונפתחה ע“י הפקיד עפ”י החק היות ובעל החבילה לא בא להוציאה מבית־המכס אחרי הודעה של שבוע ימים.

כשנתפרדה החבילה נשרו מתוכה – נחשו־נא מה? כרטיסי־בקור קטנים ולבנים ועליהם כתוב באנגלית Colonel Kisch. Jerusalem

ושואל מעמי תלמידי הלז: “ילמדנו רבנו! החסר דפוסים ומדפיסים ו”בחור־הזעצצערס" מחוסרי עבודה אנחנו בירושלם, שהלך הקולונל קיש והזמין לו כרטיסי־בקור מלונדון? ואיה תוצרת־הארץ שלנו?"…

לא לחנם נשאר תשבי “על מקום” (בלשון־הקודש של “הצפון” הרביזיוניסטי בחיפה), כלומר: במקום דיזנגוף, שהתפטר ממחלקת המסחר והתעשיה שבמלון־יוז!

ואך לחנם מתאונן לפני מרה תלמידי הבנקאי הצעיר מת“א ומספר לי באחד ממכתביו כי בדרך נסיעתו ברכבת מחיפה נכנס ל”דייניג־רום" (חדר־האכל בלע"ז) כדרך הבורגנים ר"ל, ובקש מאת המלצר למכר לו סיגרות. הלה הציע לפניו רשימה שלמה של כל מיני סיגריות חוץ והוא באחת:

– “תנו לי סיגריות מתוצרת־הארץ, יהי מספרו או לובלינר או אפילו מבית החרשת הערבי מחיפה!”

– “מאפיש!” ענה המלצר השחור בשניו הלבנות אשר בין שפתיו העבות.

ושוב פעם קושיות חמורות מאת תלמידי:

– היתכן (סטייטש?), שהרכבת הנתמכת על ידינו והמתקימת על חשבוננו אנו והעוברת בארצנו דוקא, לא תעזר להפיץ את רעיון “תוצרת הארץ” בין הנוסעים בה, הן בין הנייטיבס והן בין התיירים?

ואגב מבקש ממני תלמידי להעיר למנהל החביב של הרכבת, שמן הראוי שירשה לבעלי־התעשיה בארצנו לפרסם את תוצרתם באולמי הרכבת בהנחה ידועה (או חנם!) ולהשאיר גם להם פנה קטנה על יד המודעות המזהירות של כל מיני התעשיה באנגליה ובשאר מדינות העולם?…

* * *

והפעם לא מעשה בט' באב, אלא בערב ט' באב, כלומר ביום הששי העבר.

פגשה אותי רעיתו של הד"ר ג. בצאתה מבית־הדאר שלנו בשעת הצהרים וספרה לי מתוך התרגשות את המעשה הזה:

– איזה סקנדל! – היא אומרת – בדאר שלנו בירושלם. נכנסתי לקנות המחאת־כסף לצפת ושהיתי אצל פקידי המחלקה הזאת עד שהשגתי את ההמחאה. כשנגשתי אל החלון השני של המכתבים הנשלחים באחריות העמיד עלי הפקיד הערבי שתי עינים כאומר: סטופ! סגר את חלונו, הפך לי את ערפו ואמר בלשונו. “מאפיש”! אין מקבלים עוד מכתבים!

מה יש? – המחוג של השעון עבר רגע אחד (ולא יותר!) אחרי הזמן, ומכיון שצלצלה השעה “השתים עשרה” אין מקבלים מכתבים ויהי מה! לשוא טענה הגברת כי היא לא באה עכשיו אלא לפני רבע שעה והתעכבה שם במחלקת־ההמחאות והכסף נחוץ שם בצפת ולה אין זמן לשוב אחה"צ וכולי ועוד.

– “לא ולא!” – היתה תשובתו המוחלטת של הפקיד הערבי בהורותו באצבעו על המחוג של השעון הגרינוויטשי.

מה עשתה הגברת? התחילה מדברת אנגלית והרימה קצת את הטון והביטה אל המדרגות העולות אל המנהל, והפקיד נתרכך קצת, פתח שוב את חלונו, רטן בין שפתיו וקבל את המכתב.

כנראה ששפתם של עשרת השבטים היא סגולה בדוקה כנגד פקידי בני־דודנו בממשלה וביחוד בדאר שלנו!…

* *

ומכיון שאנו מדברים בפקידי ממשלתנו ירום הודה, נימא מילתא גם בפקידים שלנו אשר ב“ביתנו הלאומי”.

בעברי הפעם בחיפה נתגלה לי מן הצד, כנהוג, כי קצין יהודי מהמשטרה המרכזית דהתם נשלח למחנה האסירים על יד עכו והטעם לגזרה זו הוא, כמובן, לטובתו:

To give him a chance to learn arabic

ז"א, כדי שתהא לו ההזדמנות ללמוד את השפה הערבית… ואולי מטעם זה שולחים בכוונה למושבות העבריות דוקא קצינים ערביים כדי שתהיה להם “שאנס” ללמד עברית?

וגם הרופא ה“מלוה” שלנו בירושלם נשלח ל“סיביריה” של א"י מתוך שלשה עשר רופאים לא־יהודים הנמצאים כאן. את יונה היהודי השליכו אל הים: כנראה, שהמספר האומלל שלהם 13 היה בעוכריו!…

ורק אחיו של מנהיגנו זכה לשוב אל בנו בחיפה עפ“י פקודה תלגרפית נמרצה שנשלחה ישר מעיר הבירה והמעמידה להחזירו למקומו, To reintegrate בלע”ז. אכן, טוב לו לאדם שיש לו, כמאמר הבריות, “רגל בטשאלענט”!..

ומדי קראי ע“א התמנותו של ריצ’מונד למנהל העתיקות בארצנו נזכרתי בחוקר הגרמני, שהודיע בעתוני חו”ל כי גלה את קברו של משה רבנו, ואמרתי: אכן צרה היא עם הגויים האלה! את קברות היהודים הם מוצאים מתחת לאדמה ויהודי חי אינם יכולים לראות בעיניהם.

* *

ואלי דבר יגונב – הטו־נא אזן קשבת, תלמידי היקרים! – כי שם במרומי ההר יושבים בזמן האחרון ידידנו מבני עשרת־השבטים ושוקדים לתקנת בני־דודנו בארץ. נמנו וגמרו כי הרעש הוא אסון לאומי גדול בארצנו וע“כ החליטו לקומם את הריסות בני־דודנו בשכם, לוד ורמלה ולבנות להם שלש ערים חדשות לדוגמא Model) בלע”ז) ועפ“י האפנה הכי חדישה, וכבר הוכנו ב”ה מהנדסים וארדיכלים משלהם ונתכנו תכניות ומחכים רק לאשורו של הגדול שחזר בשבוע זה, ו“מילתא” האנגלי בטעמא…

ואם תשאלו: הכסף מאין ימצא? אין זו שאלה! הקב“ה הקדים רפואה למכה והגדיל את הכנסות ממשלתנו הרוממה בארץ ע”י אחב“י מן הבלדיה, המכס, הדאר מן הקנסות והחרמות ושאר מיני הדאר מן הקנסות והחרמות ושאר מיני פורעניות שבאים עלינו. ישבו חכמי הפיננסים שלהם ומצאו כי הרוחים של הממשלה אין להם שמירה אלא בבנינים לבני־דודנו, לא לשם נדבה חלילה אלא בתורת הלואה לחצי יובל שנים וברבית קצוצה לטובת ישמעאל ועוד עשו עמם הטובה ופטורים הם מתשלום בחמש השנים הראשונות, ממש כמו ב”בית־הכרם" שלנו…

אמנם ישנו עוד אסון לאומי אחר בארצנו ושמו, כמדומני “מחוסרי עבודה” ואולם משעה שהביא הקב“ה את הרעש לעולמנו נדחה האסון שלנו מפני ה”אסון הלאומי" של בני־דודנו בשלש ערי המסכנות שלהם.

ואחד מתלמידי הגבוהים בעכו ספר לי כי לפני שבועות מספר שלמה “נור” לממשלתנו בעד ה“בנדרול” כלומר מס המדלקות למשך שלשה שבועות בערך לא פחות ולא יותר מן 500 לירות טבין ותקילין…

אולי בשביל זה מעונינת הממשלה שם לשים קץ לשביתות בכח המשטרה? ואולי, מי יודע, ישמש הכסף היהודי הזה “נור” (רק) לגויים, לבנין בית מודרני וחדשי ל“דוגמא” בשכם או ברמלה?

ובינתים אחב“י, רחמנים בני רחמנים, שולחים כסף וזהב לנגועי־הרעש בארץ, נתבעים ואינם נתבעים ונותנים לעגל ומעשרת אלפים הפונטים שנקבצו עד כה נתנו היהודים עפ”י החשבון רק שמונים למאה – ובינתים, מורינו משוועים ללחם, אחינו העניים בחצרות הגויים שבעיר העתיקה מתגוללים בחוצות ואלמנות שניזוקו מהרעש נשארו בלא מחסה עם ילדיהם, ואניות מלאות וטעונות יהודים ויהודיות עוזבות את חופינו בכל שבוע והמלחים מבני־דודנו שרים אחריהם את שיר “התקוה”.

איך כתוב שם בהפטרה של שבת זו? –:

"נחמו נחמו עמי!…

* *

ואוהב אני תמיד לקרא בעתונים לא את המאמרים הראשיים והכבדים מלמעלה ולא את הפיליטונים והירכתונים הקלים והריקים דלתתא ואפילו לא את ה“עזמות” אלא דוקא את המודעות מחמת שהן הן ראי החיים שלנו בארץ…

והא ראיה: בשבוע זה מצאתי ב“דאר־היום” מודעה רבתי וחשובה ממשרד ההוצאה לפעל ביפו, המכריזה בקהל על “מציאות כשרות” שאפשר לקנות ולהינות ממשרד הועד של המושבה ראשל"צ, דהיינו: שלחן ההולך על ארבע רגלים, שלחן בלי רגלים, כמכונת־כתיבה בלי ידים קפת־ברזל, עם נר־תמיד בתוכה ומטאטא ישן… ראשון־לציון הנה הנם!

ובשל מי? – בשל ועד רחובות ונמצא יוסי מכה את יוסי ומקוב את הרב החביב שלנו. ובשל מה? – מסתמא בשל עשרות אחדות של פונטים, הרבה פחות ממה שמוציא כורם הגון לסינמה ולנסיעות לתל־אביב וחזרה במשך שנה אחת או אפילו מהוצאות־הדרך של איזה “מאכער” מהשמאל אל הקונגרס בבזל או לחמי קרלסבד!..

הנה כי כן, רבותי, בזיון לומר: אתמול מכרו את רהיטי “סולל בונה”, היום את חפצי ראל"צ, ותורו של מי יבוא מחר?…

* *

ובכ“ז, רבותי, עולם כמנהגו נוהג ואחב”י עוסקים בבנין הארץ כלומר: בהנחת אבן היסוד לבנין הסמינר העברי בבית־הכרם.

מפני שביתת המכוניות בעירנו לא זכיתי לנסע על הפח שלי ונסעתי בעגלה עם ידידי מקרן היסוד. (אגב בשלשת ימי השביתה נתעשרו העגלונים הערבים על חשבוננו!). הסדרנים שכחו, כנראה, להכין דרך לאורחים וע“כ היינו מדלגים על הסלעים ומקפצים על האבנים על יד בית החרשת לחצץ “גלית הפלשתי” (הכל אצלנו מוגזם!) וישבתי לי דוקא במזרח מאחורי ה”מאכערס" מעשרת השבטים.

לבשתי את המסוה “הכי אינטליגנטי”, שלי, כראוי למקום וליושביו לקיים מה שנאמר: אזלת ל“פח” הלך בנימוסיה.

הקהל היה קטן בכמותו, כנראה מפני שביתת המכוניות ואולם גדול באיכותו וכל יהודי ויהודיה מבית־הכרם, ניכר היה בישיבתם ובהלכתם, בדבורם ובנמוסם, שהם שקולים כנגד מאה אחרים משלנו..

בקצור, לא אאריך דבורים על הנאומים, הדרשות והקשקושים מעל הבמה שקראתם בודאי בעתונים, אלא שרואה אני בפועל ממש ובחוש הראות כי המושל החביב שלנו ירש מקודמו לא רק את כסאו אלא גם את שטתו. כתלמיד ותיק לרבו פתח את דרשתו בעברית־אנגלית: “גבירותי וראבוטאי”! וסיים בברכה עברית “להצלת המוסד”. כונתו היתה לומר “להצלחת” המוסד, אלא איך אומרים הבריות? – “כשהקב”ה רוצה להעניש עם־הארץ הוא מכניס מלה עברית בפיו".

וכשדבר ע“א הסמינר ועל עתידו הכספי ועל הדאגות החומריות היום־יומיות, כלומר: המשכרת של המורים, חשבנו כי עוד מעט נשמע מפיו בשורה טובה, איזו תמיכה מהממשלה, ואולם הוא נתן יותר מזה – עצה טובה לפנות לעשירי היהודים באמריקה, כי מיום שבא הרעש לארצנו התרגלו בני־דודנו וממשלתנו, שעשירי ישראל יתנו כסף ועיניהם וידיהם נשואות – אמריקתה… שבחים וקומפלימנטים לבית־המדרש ו”לישיבה גדולה" שלנו בארץ, לבית החרשת של מורים ולאכספורט של מלמדים בשביל חו"ל – כנפשכם שבעכם! אבל הנחות, למשל, ליהודים בבלדיה או במשטרה או שנויים לטובה בחוקת־הקהל – א־מכה!

ומשבח אני את הקולוניל קיש על נאומו העברי והקצר, שחבר בעצמו כפי עדותו של ילין. כנראה, שהמזכיר היה טרוד מאד בהכנותיו לדרך אל הקונגרס. ועצתי אמונה לטובת הנואמים ולטובת הכלל, שהקולונל, קיש יקבל עליו להכין בעצמו לא רק את נאומיו הוא אלא גם נאומי הפטפטנים שלנו וביחוד את דרשותיו של רבנו הגדול היושב לאנחות על הכרמל באכסניה של סגל…

ורואה אני ג“כ מכל הנאומים והקומפלימנטים שפזרו כלם לילין ולתלמידיו וגם אבינועם זכור לטוב, כי לא היתה כאן חגיגת הסמינר אלא כמו שאמר גיסו מיוחס: מזמור שיר חנוכת הבית, לדויד ילין וארוממך”. חבל, ששכח המושל להזכיר בנאומו גם את התכנית של הקר וילין כדי להשלים את המשפחה…

ותיתי לו לר' דוד, שטלטל את עצמו כמה פעמים והלך עם זוגתו למדינות־הים ודפק על דלתות נדיבים קשים באמריקה כדי להכניס לא“י ק”ן אלפים דולרים, כמובן ב“פלעדג’עס (הבטחות בלע"ז) ורק ה”בונים החפשיים" אינם יודעים חכמות ונתנו עוד לפני שנתים את השיק הראשון במזומנים של עשרת אלפים דולר ועוד ידם נטויה לתת, ונאומו המזהיר של אבא פירסט, אבי־הבן של ה“בר־מצוה” האמריקאי, על תעודת ה“בניה החפשיה” בעולם ובארצנו, – יוכיח!"

לא חסרה, כמובן, גם קצת “מה יפית”, כנהוג אצלנו בזמן האחרון. מתחלה נגנה התזמרת הקטנה והמצוינה של “תחכמוני” את ההימנון שלהם, ו“התקוה” שלנו הושרה בחצי־פה ונוגנה שלא במקומה ושלא בזמנה… גם הדגל התכול־הלבן לא התנפנף הפעם על הבמה, אולי מפני שגם הדגל השני היה חסר, לשווי המשקל,

והעיקר היה חסר מן השמחה: המזנון הכל היה “יבש” כמו באמריקה ולא שתו ל“חיים” מיינות הכרמל המזרחי לכבוד יום־טוב ולא חלקו לקהל סוכריות בכיסי־ניר קטנים ומגוונים כמו בחגיגת גן־הילדים בבית הכרם, כי גדולה לגימה שהיא מקרבת את הלבבות ומאריכה את הלשונות.

בכלל, אפשר להגיד כי יצאנו הפעם בשלום ורק בשבעה נאומים, כי מה היינו עושים לו פתח חלילה בית־הכרם את פיו…

עזמות

המלצות קוראים
תגיות