רקע
ישעיהו קרניאל
ועל מה מדברים עכשיו ומשוחחים הבריות אצלנו בכל מקום – דאר היום, 21.10.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 21.10.1927

ועל מה מדברים עכשיו ומשוחחים הבריות אצלנו בכל מקום? – על האכסכוטיבה החדשה ועל ה“טריאומבירט” שלנו.

וכשיבוא יהודי למלון־יוז – כך מספרים ליצני הדור – יפגש על יד הדלת הראשונה את סאקר ויאמרו לו בערבית “סאקר”, כלומר: סגור!

בדלת השניה יקבלו את פניו באנגלית “סולד”, כלומר: הכל נמכר!

וכשיגיע לפתח השלישי יאמרו לו: קיש ביהודית פשוטה…

* * *

ובמקום הלורד פלומר – כך מודיעים העתונים שלנו, כלומר: “דאר היום” ומעתיקו ההגון מת"א – יבוא אלינו נסיך הודי ועכשיו יתקיים באמת הפסוק המגלה: מהודו ועד קיש…

ומחמת שאנו עוסקים בגדולי הדור אספר לכם אגב־אורחא מעשה קטן ונאה “מהקונגרס”, ששמעתי מפי יהודי חשוב שחזר מבזל.

ויצמן – כך הוא מספר לי – הציע איזו הצעה לפני הועדה המתמדת ויצא לו בדרכו החוצה עד שיגמרו הוכוחים ותתקבל החלטה.

יצא אליו זלוטופולסקי בשעת אספה ומסר לו כי שני חברים מתנגדים להצעתו.

– ובכן יהיו פחות שני יהודים “צוויי יודען”!, אמר לו המנהיג בז’רגון. – חלילה לך, ידידי, ענה לו השני, כי מה ישאר משמך “חיים” בלי שני “יודען”? (משמע בזרגון גם שני יהודים וגם שתי “יודים” שבאותיות א"ם)…

* *

וכשעברתי לתומי ביום ראשון זה לפני מלון יוז והצצתי, בדרכי, לתוך הפרוזדור נתגלה לפני מחזה נהדר. שערו בנפשכם: מנינים אחדים של צעירים יושבים מסובין על המדרגות כאדון בבית מרתפו, סרוחים ושכובין למחצה כאותם הקבצנים בהצגת “משיח בן יוסף”.

מתחלה חשבתי כי אלה הם מופ“סים ואולם מפי תלמידי שנמצאו על המקום, כנהוג, נתברר לי כי זוהי המשלחת מת”א, שנשלחה הנה מטעם מועצת פועלי יפו אחרי ההפגנה שהיתה שם מאת “מחוסרי עבודה” בת"א (המנהיגים שלהם נשארו בבית ושחו מרחוק ע"י השחרחוק).

ר' דובצ’ה בעל־הגוף טייל ארוכות וקצרות על המדרכה ושפשף את ידיו בנחת, שהזמין לו הקב"ה “חתיכת עבודה” מענינת, לימינו חתם־סופר שלנו בבגדי השרד שלו ולשמאלו הבולשת מלשכה־דחשאין. ולמולם בגן העיר ראיתי מנין שלם מבני עשרת השבטים שקיימו מצות “לישב בסוכה” עם לולבים ואתרוגים בידיהם עם כל ארבעת המינים, כיהודי זיבנבירגן, וחכו רק לנענועים…

אלא שאחב“י הם “גזלנים יהודים”: אנשי “המשלחת” שמו מצור על פרנס־החודש החדש שלנו ו”אסרה" אותו במשרדו במלון יוז במשך ארבע שעות עד שבא הנשיא בכבודו ובעצמו ושחרר אותו מידם. היו עומדים עליו כל אותה שעה וכופין עליו הר כגגית עד שיאמר: רוצה אני! (וכי היתה לו ברירה אחרת עם קבצנים מחוסרי־עבודה?) וה“מנין” שלנו בסוכה לא היה משנה אושפיזין ולא זזו ממקומם עד שיצא ה“אסיר” לחפשי והכל נגמר ב"ה בשלום ובכי־טוב.

ובשעת מעשה חשבתי בלבי. טוב להם למחוסרי עבודה אלה, שהם יכולים לתבע בפה וביד את פת־הלחם העלובה: מה יעשו מאות היהודים, העניים הצנועים, בעלי־הבתים האמידים שירדו מנכסיהם ונתרוששו בתוך ארמונותיהם בת"א והם מחוסרי פרנסה ומתביישים לפשט יד ולפתח פה ומאספים להם – כפי שמסרו לי יודעי דבר בתל אביב – לחם בצנעא משבת לשבת?…

ואתם הלא קראתם בודאי את כל פרשת ההפגנה בתל־אביב ואת כל פרטי הטררם הגדול שהיה שם ואולם ברי לי כי את העיקר לא שמעתם ולא קראתם בעתוני ת"א.

כשעמד אחד ממנהיגיהם ונאם לפני המפגינים אמר להם מתוך התלהבות – “חברים! נסו־נא להקיף את בתי הבורגנים ותראו שיהיה כסף!”

אני לא הייתי בשעת מעשה וקשה קצת להאמין, ובכ“ז עבר הענין הפעם בשלום ובלי “בריקדות” לעת־עתה…”

ואולם העיקר שכחתי לספר לכם ביום הראשון של “המשלחת” מת"א במלון יוז, בשעת המשא והמתן ביניהם ובין האכסכוטיבה בדבר הסיוע למחוסרי עבודה נגש אלי חלוץ אחד והגיש לי פתקא קטנה ובה כתוב כי “סאקר” בגימטריא: חוסר עבודה

ועדיין אינכם מאמינים, רבותי, בגימטראיות ובנוטריקון!

* * *

שוטטתי בשבוע זה ברחובות ת“א והסתכלתי בלא מסוה לכל סביבותי והנה בעברי ברחוב אחד־העם לא רחוק מהגמנסיה נגלו לנגד עיני חמשה נערים בגיל חמש עשרה ושש עשרה שנה, כשהם הולכים שלובי יד וזרוע ועושים שרשרת לרוחב כל המדרכה מתוך קלסתר פניהם ודבורם ניכר היה כי אלה מתלמידי בתי הספר שלנו. והנה בא לקראתם יהודי זקן ונכבד מר י–ץ והילדים הולכים לפניו קשורים ואחוזים זב”ז ולא התירו חלילה את ידיהם לפנות לו דרך ביניהם. נשארתי עומד על מקומי כדי לראות מה יהא סופו של דבר?

בקש הישיש בנימוס ובניחותא מאת הנערים לפתח את הדרך לפניו, ואולם הם לא נעו ולא זעו והגדול שבחבורה ענה לו בחוצפה:

– האם אין לך מקום שם? בהורותו באצבעו על הכביש.

הזקן ירד במחילה מן המדרכה אל הכביש ועשה דרכו בין המכוניות שרצו למלון פלטין, וה“חמישיה” הקטנה שלנו המשיכה את דרכה והלכה קוממיות בנצחון על המדרכה.

ונזכרתי מאמר חז“ל: אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, והזקנים נכנעים לילדים. אשרי הדור שחנוכו ב”שמן־קיק"! לפי גודל החוצפה שבדורנו הגיע זמנו של משיח בארצנו..

* * *

ואיידי דאתינן להכא אספר לכם מעשה אחר, שספר לי תלמידי מפ"ת, עד ראיה ושמיעה ממש.

בשבת חוהמ"ס עבר חלוץ ברחוב המושבה וסגרת בוערת בפיו. פגש בו אחד האכרים, שאינו דוקא מן החרדים הגדולים, ואמר לו בניחותא:

– עוד מעט יצאו היהודים מתפלתם בבית הכנסת ויראו אותך מעשן בשבת בפרהסיה. חוששני שמא יהיה “סקנדל”, למה כך? חלול שבת ויו"ט! מוטב שתזרק את הסגרת.

– "אראבער!” (ערבי!) – ענה לו החלוץ בכעס – “טוב יותר מאשר לעבד עם ערביים!”

המשיך את דרכו הלאה והסגרת בפיו…

* * *

אמרו: מי שלא ראה שמחת בית השאבה, לא ראה שמחה מימיו ומי שלא ראה שמחת בית־השאבה בשערי חסד לא ראה שמחה ערבית מימיו.

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדתי לשכונת החסידים לראות בשמחתם של אחב“י והנה הגיע לאזני קול שירה ערבית. אמרתי בלבי: האמנם גם בני דודנו משתתפים בשמחתם של ישראל? עד שנגשתי לסוכה ולביהכנ”ס של השכונה, הצצתי מבעת לחרכים וראיתי ביבשה מה שלא ראתה שפחה על הים: חסידים ואנשי מעשה שהיו “בגילופין” מרקדים באבוקות של אור כלומר בנרות קטנים שבידיהם, אחוזים ודבוקים זב“ז ויוצאים במחולות ה”דבקה" כפלחי הכפר, להבדיל. מה היו אומרים? ה“שגץ” שבחבורה קרא בערבית “רודו עלינה יא שאבאב” והם עונים אחריו בערבית: “אלילה שעלת סיידנא!” והכלי זמר עומדים ומנגנים נגוני חסידים עליזים ויהודי אחד מהם, ר' יוסף, מרקד בכח לפני הקהל כרבן־שמעון־בן גמליאל בשעתו או כר' שבח, אביו של בעל הלוחות, שהוא מרקד מעת־לעת שלם לפני התורה במירון אצל רשב“י ורמבע”נ בטבריה. ובנות־ישראל חסודות וצעירים עומדים מעורבים ורואים בשמחה והנה יצתה בת קול בבית הכנסת האגודיסטי: “התקוה! די לשיר ערבית! התקוה!!”

וענה ה“שגץ” הידוע בזרגון: אצלנו אין שרים “התקוה”: את זה שרים רק ה“ימח־שמוניקס!”…

ובלכתי משם שמעתי מרחוק באוירם של שערי חסד: “רודו עלינא יא שאבאב!” – “אלילה שעלת סיידנה”.

* * *

הלכתי לראות את “ההקפות” בבית הכנסת אשר ב“מאה שערים” (לא זו של ירושלם עיה"ק!) אלא שם בתל אביב וראיתי כי סדנא דארעא קדישא חד הוא.

גם כאן עמד הגבאי על הבמה, יהודי ירושלמי למחצה, מגוהץ ומקושט בקפוטתו של יום־טוב וזקנו היפה עשוי למשעי עומד הוא על הדוכן לפני ארון הקדש כמו ב“באזאר” להבדיל אלף הבדלות ומכריז על סחורתו בזרגון ובקול רם: “פערציג טאלער דעס פוסיק אתה־הורייסה!, בעברית ז”א: ארבעים גרוש בעד הפסוק “אתה הראית”! והחזן במזנבתו ובמטפחתו הענודה לגרגרותיו מנעים זמירות ושר בקול: “עוזר דלים: הושיעה נא!” עוד יותר מאשר במאה־שערים שלנו בירושלם.

משם הלכתי לראות את הרקודים של החלוצים ברחוב אלנבי במרכז בעלי המלאכה חוג גדול של יהודים סקרנים עמדו והביטו אל הרקודים וחשבו כ“א בלבם: בודאי יראה השני..”

והנה בשעת חדוה והתלהבות גדולה ברקודים עברו שני יהודים בעלי קפוטות וזקנים ואוחזים את בניהם הקטנים בידיהם. תפשה ה“חבריא” אחד משניהם, הכניסוהו בעל כרחו לתוך המעגל ויחד רקדו “רונדה” (בלא חלוצקיס!) ושרו: “עם ישראל חי!” שולי הקפוטה נתבדרו ועטפו את שוקי החלוצים הערומים, הזקן נתרחב ונתפש לצדדין, ה“דג־מלוח” שלו נטה אף הוא שמאלה, ולמה אכחד? – היהודי החסיד שלנו רקד יותר טוב מכלם.

כשנגמר הרקוד ונחלץ מידי החלוצים התנצל לפני חברו ואמר: “מה לעשות? הן שמחת־תורה היום… והרי הם גם כן יהודים!”…

שעה ארוכה עמדתי והסתכלתי לשמחה תורה זו בלא שמחה בבחינת “חולי־קבצן”, סבבתי מכנופיא לכנופיא: – " אל יבנה הגלילה!“, ואחרים רוקדים ושרים בעקשנות: “לא נזוז מכאן!” לא נזוז מכאן!!” עד שהגיעה שעה מאחרת ונשמעה קול שירה עגומה: “לא אכלנו ולא שתינו!” והרגלים מתרוממות מאליהן עד שהגיעה החבורה ל–ביאליק!

ומודה אני ומתודה לפניהם, רבותי, שלא הלכתי אחריהם, לא חלילה מחמת מה, אלא פשוט שאיני “חסיד” ואיני זקוק ל“רבי” ואין חלקי חלילה עם ה“סנובים” שלנו לא ב“ענג שבת” ולא ב“שמחת תורה” והעיקר שאין “רבי” אחד אוהב “רבי” אחר. לא זכיתי לשמע את דרשתו היפה של משוררנו הגדול ואולם תלמידי ספרו לי כי בבוא החלוצים לביתו שאל:

– “מי אתם?”

–“יהודים אנחנו!”

– “מה אתם רוצים?”

– לשמע דבור מעודד!" – היתה התשובה.

אמר המשורר מה שאמר, נשמעו מחיאות כפים והחבריא חזרה ושרה:

”לא אכלנו ולא שתינו!" עד עלות עמוד השחר ועד בכלל…

* * *

אגב, בעברי ברחוב אלנבי עם פתיחת רחוב הס נמשכו עיני אל שני שלטים קטנים ויפים. על האחד כתוב השם: לוקשין (אטריות) ולצדו ממש על השלט השני כתוב השם: מייזל (עכבר) ולא רחוק מהם ישנו שלט שלישי בשם הגברת “לוקשנטוב” (קדרה של אטריות).

מתחילה חשבתי כי נפתח כאן מטבח של אטריות ברחוב אלנבי, מחמת שזהו מאכל חביב על אחב“י והצטערתי רק על ה”עכבר" שבא להשתתף בסעודה, ואולם אח“כ נודע לי כי אלה הם שלטים של יהודים מת”א, אנשים חשובים ונכבדים וציונים טובים שעלו לארצנו ולא שכחו להביא עמם גם את שמות המטבח מהגלות.

עברתי גם בנחלת־בנימין וראיתי שלט נאה בשם “פיינשרייבער” כלומר: סופר־נאה. וחשבתי כי בודאי הגיע לת"א סופר חדש ונאה בשביל “הכתובים” והנה לא מניה ולא מקצתיה. זהו יהודי בעל מכבסה

הוא אשר אמרתי: היהודים הם מצויינים והלואי שירבו כמותם בת"א ואולם שלטיהם – ריח של “גליבקה וז’יקא” נודף מהם. איך אמר אותו היהודי? – האנגלים הם עם נבחר ונעלה אלא שהלשון שלהם הורגת אותם…

* * *

רבש"ע! הרי בעשרים וחמשה גרוש אפשר לכל יהודי להשליך מעליו ומיורשיו אחריו את המטבח ושאר חדרי השמוש ולרכש לו שם עברי כראוי להעיר העבריה הראשונה בארצנו!.

ועכשיו אספר לכם, רבותי, בסוד גמור, כיצד עורכים קבלת פנים לנשיאנו במלון פלטין בתל אביב.

מלון יוז פנה לעירית ת“א במכתב שמן הראוי לערך קבלת פנים לנשיאנו במלון פלטין מטעם העיר. נתכנסו כל חברי המועצה וישבו על מדין ואחרי שקלא וטריא קצרה נמנו וגמרו לענות לירושלם שמן הראוי לא לעשות קבלת פנים בזמן הזה מפני כמה טעמים והעיקר מפני מצב הרוחות השורר בעיר מחוסר עבודה וביחוד מפני תאר הכבוד שבו זכה הנשיא את ת”א “קן של אינטריגות”.

עוד טרם הספיקה תשובתם להגיע ירושלימה, נתקבלה ידיעה שנית ממלון יוז כי כבר נשלחו כשלש מאות הזמנות לת"א וכרטיסים מודפסים בירושלים ובתוכם גם פקידי הרשות ודבר המלך אין להשיב.

מובן מאליו, כי בשעת קבלת הפנים אספו קהל למלא את הכסאות הפנויים של חברי המועצה, בעלי התעשיה, בעלי הבתים שנפקד מקומם אצל השלחן…

* * *

ולמה אכחד? – דברתי ע"א המצב עם רואי נגוהות ורואי־נגעים בארצנו ושמעתי את דברי הבקרת על נשיאנו בכל הנוסחאות ואולם, לדעתי, יש בבקרת זו מדה מרובה של פריצות הדעת ושל אותה רוח תזזית של חשד “שהביטה אחרי משה”. של אותה אי־הסבלנות הנותנת בלב כל יחיד את הדעה כי לו היה הוא הנשיא והמנהל אז היה הכל טוב ויפה ומתוקן, בשכחו כי לו היה הוא הנשיא והמנהל, אזי נמצאו אחרים אשר קלעו אליו את החצים שהוא קולע עתה, וחצי “הפרקציה” של נשיאנו הנוכחי נגד הרצל בשעתו הלא היא תוכיחנה!..

אין מה לדבר: אין הענין אצלנו “כדבעי למיהוי”. אולם הקהל שלנו תולה תמיד את הקולר לא ב“גופא דעובדא” אלא במלון־יוז, והוא שואל לא במה האשם אלה במי האשם? ו“האשמים” ישנם ב"ה תמיד!

* * *

ובכ"ז, רבותי, אין מה לדאג!

עד שיסע נשיאנו לאמריקה כדי למלאת בשבילנו את הכיס החדש והגדול, שתפרו בשבילו במלון יוז (מתוצרת הארץ!) ועד שיעשו קמוצים וקצוצים ע“ח הפקידים הקטנים ויפחיתו ממשכרתם ה”רחבה" – יש ב"ה פרנסה בריוח ושפע למנהלים הגדולים של “הבנק שלנו”.

וכפי ששמעתי ממקור נאמן ולא־אכזב פנה המנהל הגדול בתל אביב אל מנהליו הגדולים בלונדון ובארץ (הכל אצלנו גדולים!) בדרישה להוסיף לו, על משכרתו הפעוטה של ק"ן לירות לחדש עד מאתים (בודאי מי שיש לו מאה רוצה מאתים!) חוץ מהוצאות קטנות לקבלת אורחים (רפרזנטציה בלע"ז) עוד חצי מאה, מלבד אלף מזומנים של “טנטיים” מעין דיבידנדה של הרוחים לכל שנה – אמור מעתה: לא אלפים פונט אלא ארבעת אלפים פונט לשנה!

והיפה שבכל הדבר הזה הוא, כפי הנראה, שדרישתו זו תתמלא והוא ישיג את שלו וכל הטענות־ומענות שלנו לא יועילו בבחינת “אמרו לאלהים!”

ועדיין מתאונן בוגרצוב על הבנק שלנו לפני הנשיא ותמימים מביאין ראיה ממשכרת הנשיא של גרמניה הינדנבורג בכבודו ובעצמו שאין לו השנה אפילו לדרש את החצי מזה.

ועדיין באים ואומרים כי כל כספי הציונים נכנסים בארצנו לידי מנין של אנשים!…

* * *

ולבסוף, כנהוג מכתב שקבלתי מאת תלמידי “הפנקסן” בזו הלשון:

מורי ורבי ר' עזמות שליט"א!

באתי בזה להרצות לפניך את צרת נפשי ומרי שיחי ולשאל עצה מפיך ובודאי לא תמנע הטוב ממני ותיעצני לטוב לי.

כידוע למעכ“ת – הנני מנהל פנקסים מומחה ובקי במלאכה זו כאחד הגדולים אשר בארץ ואשר בחו”ל והנני כעת “מחוסר עבודה” לא עליכם ומחפש משרה. והנה קראתי בעתון אמריקני לעוזי מודעה בזה“ל: להנהלה הציונית בירושלם דרוש מנהל פנקסים מומחה. המשכרת 50 לי”מ לחדש ובלי הוספת משפחה, אלא שהנני מהסס בדבר:

א) מכיון שפרסמו את המודעה רק באמריקה ולא בא"י – משמע שדרוש דוקא אמריקאי, כלומר: “דובר אנגלית” ואני אם כי אינני לקוי בלשון זו של עשרת השבטים ויודע אני גם לדבר וגם לכתב אנגלית, אבל “דובר אנגלית” אינני. לא גרתי מעולם לא באנגליה ולא באמריקה ואף לא באפריקה הדרומית ואני “נייטיב” פשוט ואמתי.

ב) חוששני שמא התנאי של ידיעה קלה בעברית הוא תנאי בני־גד ובני ראובן להוציא את מי שיודע יותר מ“ידיעה קלה”, שחזקה עליו שהוא “שמנדריק” ולא יצלח למשרה חשובה ורבת ערך כזו. ביחוד אינו מסוגל לקבל 50 לי"מ לחדש עם תוספת משפחה.

זוגתי שתחיה – אתה מכיר אותה, שהיא “אשת חיל” – יעצתני להשיג איזו הלואה לנסע לאמריקה (או כמו שאומרים אצלכם “אמריקתה”) ולהגיש את בקשתי ל“זייוניסט אורגניזיישון” דהתם על טהרת הלשון האנגלית, וחוץ מזה להשתדל לדבר עברית אמריקאית: “בבקשה”, “תודה רבה” וכדומה ולכתב “נח” בשבע שגיאות – אולי יועיל זה.

בקשתי שטוחה איפוא מלפניך, רבי ומורי, שתיעצני ברב חכמתך:

א) היכן אפשר להשיג בזמן הזה איזו הלואה להוצאות הדרך – רק להליכה במחלקה ג' כי בחזרה בטח ישלחוני במחלקה א' ואסע ב“קבין־דלוקס” על חשבון הגביר.

ב) איך אפשר להתגנב לזמן קצר לאמריקה למרות הקווטה הארורה?

ג) עפ"י איזו מיתודיקה אפשר לאדם כמוני לסגל לו במשך זמן קצר “ידיעה קלה” בעברית?

בטוח אני בטוב לבך ובחכמתך הרבה שתיעצני לטוב לי וברכתי וברכת זוגתי תחיה – יש לה פה מפיק מרגליות – על ראשך תחול.

תלמידך המצפה לאמרי פיך,

פנקסן

עזמות

המלצות קוראים
תגיות