ובכן, מזל טוב רבותי, לכם ולכל עם ישראל: שוורצברד יצא זכאי פה אחד ובכן, נפרע עם ישראל מאת פטליורה אחרי מותו, ומצטער אני רק על הפרסום הגדול שזכה הרשע על ידינו…

ולו הייתי במקום שוורצבורד היית מבקש מאת העו“ד טוריס לדרש בשבילי לכהפ”ח שנה אחת מאסר לטובתו, עד עבור זעם… כי – אל אפתח פה לשטן! – כשם שמצא שוורצבורד את פטליורה כך יוכלו הפטליוריצים למצא את שוורצבורד בפריז ואפילו בניו יורק, לנקם את נקמתם ממנו.

נשאר לו לדעתי רק דבר אחד – לבוא לא“י, כמו בייליס בשעתו. אלא שחושש אני שעכשיו לא יבנו בית ל”קדוש" החדש שלנו בתל אביב.

* * *

הכל יודעים את הסוד, שכלנו חכמים וכלנו יודעים את תורת הפוליטיקה והנמוס בארצנו, כלנו דברנים וכלנו דרשנים – ואעפ"כ לא היה מזיק לפעמים לכלנו ללמד פרק בהלכות דרך ארץ מאחרים. כמו שנאמר: מכל מלמדי השכלתי (כמובן, לא ה“מלמדים” שלנו!) או כמו שאומרת הגמרא הקדושה: איזהו חכם? הלומד מכל אדם.

ויש, רבותי, מה ללמד – אפילו מאת הצרפתים לא רק במשפט שוורצבורד אלא גם בענינים אחרים:

בזמן האחרון הקימו בהיכל הפנתיאון אשר בפריז לוח זכרון לכבוד הסופרים הצרפתים, שנפלו חלל על שדה הקרב. נשיא הסופרים שהשתתפו במלחמה, מר טיירי סנדר, רצה לשתף בחנוכת המצבה את גדולי הדור בפריז והצליח בידו מחמת שכ"א מהם רצה לנאום.

האקדמיה, אגודת הסופרים וחבורות בעלי העט, בעלי הלשון ואנשי הרוח בפריז, כלן שלחו את נאומיהן. ואולם ר' סנדר זה לא הסתפק כנראה, בזה והתיצב גם לפני נשיא הקהליה הצרפתית לבקשו שיכבד את חגיגת המצוה בנוכחותו. הוציא מכיסו את רשימת הנואמים וקרא אותה לפני הנשיא. – זה הרבה מאד. הרבה מאד. לחש הנשיא.

ואחרי רגע של מחשבה וישוב הדעת שאל:

– האם כבודו אינו חושב, שטוב ונאה יותר לכבד את מתינו באופן יותר צנוע?

– אבל, אדוני הנשיא, טען ר' סנדר, איככה אפשר לסרב לאקדמיה ולשאר האגודות והחברות הרשמיות וליטול מהן את הזכות להשמיע את קולן?

– די לכתב את הנאומים על הגליון – ולהטמינם תחת הלוח הנושא עליו את שמות הגבורים.

וכך הוה. נשמע רק נאומו של “הריו”, וזיר ההשכלה, בשם הממשלה ויתרם, כלומר הנאומים, ירדו במחילה לתחת המצבה.

ובשעה שקראתי את המעשה הזה בעתוני פריז חשבתי בלבי: לו העיזו למשל לבוא בהצעה כזו לפני דברני בית העם באספת שוורצבורד וחללי אוקראינה או לו דרשו מאת דרשני הסמינר ביום הנחת אבן היסוד בבית הכרם או מפטפטני ה“מזרחי” ביום הנחת היסוד של הישיבה – לוותר על דרשותיהם ופלפוליהם ולהטמינם תחת האבן, כמו בפריז, מובטחני שהיו מחליטים להטמין ולקבר תחת המצבה לא את נאומיהם אלא את המציע ולו יהא גם הנשיא בכבודו ובעצמו.

וכל כך למה? – מחמת שיצר הרע ימ“ש של הדבור נתגבר, לא עליהם, במחננו ולפי חשבונו המדויק של הסטטיסטיקן הידוע מועידת המומחים מבזבזים אצלנו שלשת רבעי הזמן רק על הדבור. אין זאת כי אם מעשרה קבין של שיחה שירדו לעולם נטלה א”י – חמשה עשר. ואתם הלא ידעתם: מן הדבור לא יצא עבור, בכל אפן אצל הגברים זה מן הנמנע לגמרי.

והנה למשל, עברתי בשבוע זה לפני בית העם ולאזני הגיע פתאום קול צעקה, קול נשמע ברמה. נכנסתי לחצר וזכיתי לשמע רק את האחרונים מחצי תריסר הנואמים חוץ מהיו“ר, כלומר העומד בראש על השלחן. ומה אגיד לכם, רבותי? צעקות ה”גוואלד" שהרים הדרשן, המורה־הרב, השד“ר בנאומו יכלו לעורר את מתי אוקראינה מקברם אבל לא את החיים. כנראה שצעקותיו הגיעו עד לפריז והסניגור שלנו ר' טורס שמע ועשה במין חומר לנאום ההגנה. וע”כ הצליח ב"ה.

ולאחר סיום כל הדרשות הנלהבות נשמע בהקל: “התקוה”! ואולם היה כקול קורא במדבר..

־ יהודי אינו יכול להיות בלי “התקוה” העיר חלוץ אחד בבטול גמור בידו.

* * *

ומספרים על דרויאנוב, שהיה בועידת הפועלים ושמע את דרשתו של אחד המנהיגים מ“פועלי ציון”. בשעת הדרשה פנה דרויאנוב לחבריו ואמר: צריך לבקש מאת הנואם הנכבד, שינגן על הכנור. וכשראה שלא הבינו את דבריו ספר להם מעשה שכזה:

פעם אחת בא מגיד לעירה ועלה על הדוכן בבית המדרש, כנהוג, לדרש לפני הקהל. לאחר שכלה את דבריו, נגש אליו הגבאי ואמר לו: ר' מגיד! שפיעלט מיר אויפ’ן פידעלע!" (נגן־נא לי על הכנור!)

– כיצד? ענה המגיד בתמיה גדולה – וכי יודע אני לנגן בכנור?

– נו, ולדבר אתה יודע? החזיר לו הגבאי. ואת הנמשל, רבותי מניח אני למצא בעצמכם וביחוד לנואמים של ישורון, בית העם, ביה"ס למל (בדלתים סגורות ובחלונות פתוחים לר' עזמות) ולשאר הפטפטנים והקשקשנים שלנו בירושלם, חוץ כמובן, מז’בוטינסקי.

ומכיון שאנו עוסקים בדרשות ובנאומים, נימא מילתא גם בנאומו של הנשיא.

בדרך הליכתי למגרש המכבי נפגשתי בכמה מתלמידי החשובים, דוקטורים, מורים וסתם בעלי בתים, ושאלתי מהם מפני מה אינם הולכים לשמוע את הנאום?

– למה לי לרוץ ולהדחף שם? – ענו כמעט כולם בנוסח אחד – הן מחר אקרא את זה בדאר היום, יותר יפה ומתוקן בלא שגיאות, וביום הששי נזכה גם למטעמים מאת ה“רבי” שיחיה?

ובכ"ז רבותי, אינה דומה שמיעה לראיה!

אוהב אני לראות את הקולות של הנואמים וביחוד של נשיאנו, ולא כ“כ של הנשיא – כי מה יכול לחדש לנו אחרי בזל ות”א? – כמו שאני אוהב לשמע מסביב את שיחת הבריות “מה עמא דבר?” אהבתי כי אשמע לא את הדברים הרשמיים שעל הבמה אלא את שיחת חולין של המחותנים והשושבינין, הרקדנים והמלקקים, שמסביב לבמה. ושיחת חולין של ת"ח כשמריה לוין, למשל, תורה היא וללמד אנו צריכים…

ישב לו על המדרגות למטה על יד שלחן העתונאים שלנו ולחש לאחד מאתנו בקול רם:

– “אבל תמיד הוא כך! כשויצמן בירושלם – אוסישקין בחיפה”. לא היו רגעים מועטים וכמו להכעיס הופיע אוסישקין במקלו ובמגבעת הנסיעה האנגלית לראשו. מתוך הלוכו ניכר כי אך זה בא מן הדרך ישר מחיפה אל המגרש. ישב לו בהרחבה על יד הבמה באמצע, לא למעלה ולא למטה אלא במרכז. בחינת “אוסישקין בתוכה” (ותשכון בתוכה) – למול הצלמים.

ואני ברכתי עליו ברכת “שהחיינו” מחמת שזוהי הפעם הראשונה כמדומני, שזכינו לראותו בצותא־חדא עם הנשיא על הבמה וזוהי הפעם הראשונה, שהזכיר ויצמן בנאומו בת"א את הקרן הקיימת…

אין זאת כי ישנה התחלה של שלום בין מנהיגינו עוד מבזל, וראיה חותכת להתקרבותם זו היא ששניהם אומרים בנאומיהם “ברגע זו” ו“זו המצב”, אמר הנשיא בנאומו “שגרם לקצוצים וכו”. כנראה שיש לנשיאנו היקר “זוזים” רק בדבורו אבל לא בילקוטו, וסאקר משתכר לצרור נקוב במלון יוז – ותקציבם העלוב של המורים יוכיח!

ואוהב אני לראות את הסדר על הבמה: עליונים נעשו תחתונים ותחתונים נעשו עליונים.

שם בגרם המעלות לעילא ולעילא מכל אספתא וקהלתא, על יד הנשיא, ישבו להם בהרחבה כל גדולי הדור: ד“ר הושיעא נא, מזכיר הדואל, פקידי מלון יוז ופקידי הרשות שלנו בקרנות למיניהן כמו על האצטבא העליונה בבי מסותא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ולמטה בנחות־דרגא ממש בין כל הקהל ישבו אנשים פשוטים כבן־טוב־איש, אדוין סמואל, מנהלי מוסדות ודוקטורים. רק הפרופיסור שלנו ב”חלט" הלבן שלו זכה לגדולה ונתבקש עם בת־לויתו לישיבה של מעלה, כנראה, בשביל הדיקורציה של הבמה בשעת הצלום. וכמו שאמר פעם בן־אבי בהתלהבותו: “ובן דב המאושר עומד ומראנע”, ונעמני כועס על הצלמים המפריעים ומזדעזע. גם משפחת המלוכה הופיעה יחד וקשטה את הבמה מסביב לנשיא – חסרה היתה רק האחות, שהיתה הרוח החיה מאחורי הקלעים בקונגרס האחרון..

ושם בדרגא עילאה ישב ערירי אורח אחד ושאלו העתונאים זא"ז מי הוא זה היהודי החדש?

זהו בודאי וסרמן, אמר אחד מהם.

– חלילה! – ענה השני – לו היה זה וסרמן היו כבר מקיפים אותו כמה “רקדנים” משלנו…

וסדר מופתי היה ביחוד בתוך הקהל בשעת הנאום. אחב“י נדחקו ונדחפו בסכנת נפשות ממש ומתוך הרעש שלהם לא נשמעו כמעט דברי הנשיא ולא הועילו אפילו איומיו ליו”ר שיפסיק את נאומו…

יהודים טיילו להם מסביב ארוכות וקצרות ובנות דודנו יצאו לדרך כדרכן בכל יום ראשון לטייל בעזרה וישבו תחתן על הארץ, כנהוג, ואחדות היניקו את יוצאי חלציהן על זרועותיהן, היה גם “בזר” קטן, כמו בשעת משחק כדור רגל ומכרו גם “לימונדה” ואין עשן בלא “פוסטוקים” קלוים בתנור הקטן והנשיא עומד ומדבר בקולו הצרוד ודבריו מדודים וספורים ומרגיש הנך שהלב שלו כואב ודואב ושרים את “התקוה” בלא תקוה…

ובלכתי הביתה שמעתי שני יהודים זקנים שהם משוחחים ביניהם: – לפני שנה עמד באותו מקום ז’בוטינסקי ודבר ממש ההיפך. ומשעה שהזכיר את ריצ’מונד לטובה בפנותו באגרופיו למול ההר, החליטו כנראה בלונדון להחזיר את ידידנו זה (לא את ז’בוטינסקי!) לירושלים.

– ולמה צריך היה ויצמן לנאם ולעשות כל הטררם הזה? טען הזקן השני, הן כלנו ידענו מראש כי אין כסף לאדון זה ויהודי צריך לחיות ב“בטחון” בממשלה ובאכסקוטיבה.

– אמנם כן – ענה הישיש בדיפלומטיה – אין כל חדש בנאומו אבל לדבר היה צריך!..

עודם מדברים ביניהם והנה משך יהודי בשרוולי – בעל הלוחות והגימטראות שלי.

– ומה אתה אומר על הנאום של ויצמן? – שאלתיו בכוונה.

– לו נתנו לי הסדרנים של ה“מכבי” והשוטרים – ענה היהודי שלי – לגשת אל ויצמן הייתי אומר לו דברים פשוטים: למי שקונה תרנגולות ומכניס אותן אל הלול צריך להכין להן זוואן לפרנסה כדי שלא יגוועו ברעב..

בינתיים ראה שני יהודים אמריקאים בפניהם המגולחים למשעי ותחב להם שני לוחות הגאולה.

* * *

ואת המעשה הזה שמעתם? – המעשה ב“קידוש בלא יין” – לא?

ובכן אספר לכם אני בזה: מעשה ביהודי חרד, ששלח את בנו הקטן, בן עשר בערך, לקנות יין לקידוש. ואולם שכח לתת לנער כסף לקנות את היין. הילד לקח את הבקבוק הריק וכעבור רגעים אחדים חזר גם הוא ריק – בלי יין.

– היכן “היין”? – שאל האב.

– “היין?” – ענה הבן – “הן לא נתת לי כסף לקנות יין!”

– רבותא היא לקנות יין בכסף, ענה האב כמתרעם, לך קנה יין בלי כסף!

הנער נטל את הצנצנת הריקה והלך לו ובשובו הסתירה מעין אביו.

בערב, בשבת קדש, לאחר ששבו מבית הכנסת ואמרו בקול רם “שלום עליכם” ו“אשת חיל” וכל בני הבית ישבו מסביב לשלחן, הכין בעל הבית את עצמו ל“קידוש”. נטל את הבקבוק והנהו ריק.

– ריקא! – צעק לבנו – איך אוכל לעשות קידוש בלא יין?

וענה הילד:

– רבותא היא לעשות קידוש ביין? הן זה יוכל כל אדם לעשות: רבותא היא לעשות קידוש בלי יין!

כלפי מאי ספרתי לכם את המעשה הזה? – כלפי זה שאתם אומרים: אכסכוטיבה בלי כסף. רבותא היא להיות חבר באכסקוטיבה שיש לה כסף הן זה יכול גם פיק להיות? רבותא היא, רבותי, “לעשות קידוש” במלון יוז בלי יין" ובלי תקציבים!

את ה“קונץ” הזה יראה לנו בודאי מר סאקר וחבריו אחרי חדשים מספר!…

* * *

וכדי שלא אשכח הריני מקדים לספר לכם עובדא קטנה, עובדא פרטית, שתגרם הנאה אולי גם לכם, תלמידי החביבים ותלמידותי היקרות, ואתכם הסליחה: מה לעשות? – אם אין אני לי מי לי?

נכנסתי בערב שבת לחנותו של סטימצקי לקנות איזה עתון מחו"ל והנה מצאתי אדם צעיר וגבה־קומה מיקירי ירושלם, שקנה את גליון “דאר היום”. כשראה אותי תפש בידי, משכני אחריו החוצה ואמר לי: בוא ואראה לך דבר מענין!

מילא, באין ברירה רצתי אחריו ברחוב ועשיתי דרכי בין המכוניות עד שהובילני לעגלה רתומה לשני סוסים ובתוכה ישבה אשה צעירה ונאה ולמולה על הכסא – תינוקת נחמדה כבת שתים בערך.

הראה האב לילדה את תמונת “עזמות” על הגליון ושאל:

– הגידי מי זה?

– זה “עז מאלת” ענתה הפעוטה בלשונה.

– עזמות! תקן לה האב.

הוא אשר אמרתי: מפי עוללים ויונקים יסדת עז־מות…

* * *

ומשעה שנסתלקה השירה ממשוררנו הגדול ושר את שירו היחיד רק “לבנות שפיה” – נכנסה רוח השירה לבחור הזעצעער מציון וירושלים. בתוך גל המכתבים והשירים שעל שלחן המערכת הוצאתי במקרה שיר אחד והצלתיו ממש כאוד מוצל מאש לפני רדתו למעמקי הסל. וכדי לזכות את הרבים הנני מוסר אותו ככתבו וכלשונו “על קרבו ועל כרעיו”, עם כל פניניו ושגיאותיו למען דעת שלא אלמן ישראל משירה וכי קמו לנו ב"ה בזמן האחרון דור של משוררים חדש, כוכב חדש הופיע בשמי השירה של “מסדרי האותיות” בעירנו.

רחשי לב

שקט דומם מסביב בחדרי

קרני שמש זורחים מתוך החלון על פני

– אך לבי בי הומיה, עולמי?

סארות רוחי לא נותנת מנוחה לנפשי.

– – – – – – – –

לבי לבי כי כשלהבת בוארת

גלמוד אני, הרחק את אהובתי

אל חיקך אשא נפשי הסוארת

אל שני ש… אלחץ חום לבי.

(שלש הנקודות הן שלי – עזמות)

בעיני אביט למרחקים

למצוא לך היפה בבנות

אקומה ואסובבה ברחובות ובשוקים

לראות אהובתי – האצילה בנשמות.

­­– – – – – – – –

ואם אפגש ואחזה בך חמדת לבי

שזופי פנים את, עיפה ויגונה

אהבה בקרב נפשי תכבה,

טרם זמנה בי יגועה?!

­­­­­­­­­­­­­­­­– – – – – – – –

אז, – אני שובע בקדשי

כי יום אחרון זה לי

לראות אותך ועולמי –

חי נפשי.

– ארד שאולה אני ועולמי!…

(הלואי, רבונו של עולם! – עזמות)

ירושלים על סף תרפ"ח

ש. ל–ן

* * *

ועדיין מתאוננים על הבנק שלנו!

ברגע האחרון הביא לי למתנה תלמידי הפקיד חוברת חדשה ומודפסה באופן נהדר באותיות אדומות ושחורות ורשימות מספרים לרוב.

על השער קאתי את הדברים האלה בעברית:

לוח (בדיו אדומה)

בשביל ה“קונברזיה” של לירות מצריות אל לירות ארץ ישראליות.

והאמת אגיד לכם, רבותי, כי בשעת קריאתי נתקלתי, לא עליכם במלה הזרה: “קונברזיה” וקראתי אותה במאה אופנים ונוסחאות. ומחמת רוצה אני לדעת סו“ס את הנוסח והקרי הנכון והמדויק של ה”קונברזיה" הזו, הנני נותן לכם לדוגמא רק עשרה מהם באותיות לטיניות, ואת יתר הנוסחאות מניח אני לבעלי התריסין להתגדר בהן, כפי דמיונם הטוב עליהם:

Conaberzia

Counbrazia

Conberzia

Conwerzia

Conibrazia

Cwanberzie

Cwanbarzia

Coniwrazia

Conberezia

Concombre

מתחלה לא הבנתי את פרוש המלה הזו, דפדפתי בכל מאמרי לופבן בהפועל הצעיר ולא מצאתיה שם. ואולם מתוך המספרים נתברר לי סו"ס כי פרושה הוא בעברית פשוטה חלוף־מטבעות. וכדי לדבר בלשון בני־אדם צריך היה לדעת תלמידי הבקי קצת בעניני מטבעות לכתב: "לוח בשביל חלוף לירות מצריות בלירות ארץ־ישראליות…

ובכ“ז אגלה לכם את הסוד, שהייתי מסכים ללוח ה”קונברזיה" שלהם ואפילו ללוח ה“קונבולזיה” ובלבד שיהיו לי החצי במזומנים מהמספרים הרשומים בלוח זה!…

עזמות