נכנסתי בשבוע זה לברקליס בנק בעיר — וראיתי שם מחזה נהדר ומוזר גם יחד.

בני־אדם מכל המינים, מכל השדרות ומכל הדתות עומדים בשורה ארוכה באולם ומזנבים ממש כמו אצל המים, להבדיל, שם חם ויפת עומדים בצותא חדא וצובאים יחד על קפת הבנק מהעבר השני.

יהודי בעל זקן ארוך ולבן בקאפיליוש של קטיפה לראשו ועל ידו ערבי צעיר עטוף כפיה לבנה ועגאל שחור לגלגלתו אשה רוסית ויהודי ממ“ש בזקנקנו הצהוב והרועד לימינה אחריהם זוג נחמד: אשה זקנה ונאה ומטפחת לבנה לראשה וגוי ארוך בעל תרבוש יותר ארוך ממנו נדחק לפניה – זוהי כנראה שורת ה”קונברזיה" העומדת ומחכה לתור, ועל כלם עומד הקווס החביב בכנפיו במכנסיו הנפוחים והרחבים ושוטר אנגלי ארוך כגלות מטיל ארוכות וקצרות ומשגיח מקרוב על ה“נייטיבס” שישמרו על הסדר בעמידתם ממש כמו ברחוב יפו בשבת־קדש בשעת הליכתם…

נגשתי ליהודי זקן ונאה ושאלתיו בכוונה, למה עומדים כאן בשורה וענה לי היהודי בתמימות: – כאן מחליפים “דאס גויישע געלד אויף יודישע געלד” (כסף הגויים בכסף יהודי).

חייכם, רבותי, שאין אנו יודעים להעריך כראוי את ערכה ההיסתורי והמדיני של המטבע החדשה שקועים אנו יותר מדי במ“ט שערי טומאה של פרנסה ושל משבר וא”א מקיפים כראוי את גדל תקופתנו עכשיו. הדורות הבאים אחרינו בודאי יקנאו בנו ויאמרו: אשרי הדור שזכה לכך אחרי אלפים שנה!

ואולם אין אדם יכול להקיף את גדלו של היער בשעה שהוא נמצא בו וכו' אלא במדה שהוא מתרחק ממנו מרחק ידוע…

בקצור לא יכולתי לשהות שם שהיה גדולה, שהרי סייפא וספרא אני, ובכ"ז הספקתי לראות בתוך השורה אשה זקנה המעוררת רחמים במראה פניה ובלבושה הדל ומוכן הייתי להוציא מיל אדום וחדש ולתת לו נדבה, והנה תחבה את ידה הרזה והוציאה ממעמקי חיקה הדל צרור גדול (“קניפל” בלע"ז) ועשיר, התירה את צרורה ופרשה את מטפחתה המלוכלכת כשמלה לפני הגזבר אשר עקם את חטמו קצת וראיתי לפני אוצר שלם של מטבעות מצרים קטנות וגדולות שלמות ומחוקות נקובים נקובים חללים ובתוכם גם נירות מעוכים ומסמורטטים – ונתברר לי אז היכן היה הכסף הקטן (ואולי גם הגדול?) שנעלם פתאום וכלתה פרוטה מן השוק בזמן האחרון.

ואמרתי בלבי: אלה הם עכברי דשכבי על דינרי ופונטי דארעא דמצרים שהגיחו כלם מחוריהם מיראה מדבר פן יבטל ערכו של כספם המצרי בשוקנו ויורע כחו בארצנו.

ומעשה בערבי אחד מרמלה או מלוד – איני זוכר בדיוק – שקבץ על יד מאה לירות ניר מצרי והצניעו בקרקע, כדרכם של בני דודנו. והנה נתישבו שני עכברים קטנים ובאישון לילה נתגנבו לתוך המטמון ואכלו את הניר המצרי על קרבו ועל כרעיו ולא נודע כי בא אל קרבם. ואולם עכשיו יוכל הערבי מרמלה או מלוד להיות בטוח שלא יגעו בניר הארץ־ישראלי מחמת התנגדותם של העכברים לאותיות המרובעות שעל המטבעות החדשות.

ולפני צאתי מהבנק נגש אלי סוחר ידוע וחשוב בעירנו בטענה עצומה, כאלו הייתי אני חבר בועדת המטבעות בלונדון, הראה לי שתי מטבעות ניר ירוק ואמר: קשה להבחין בין מטבע של לירה אחת ובין זו של 100 לירות… שתיהן ירוקות ובמדה שוה כמעט. יראה נא ר' עזמות בעיניו אם אין כאן מקום לטעות חלילה…

ולאחר שהסתכלתי בהן מבעד למסוה הפיננסי שלי אמרתי לו בניחותא: נו־נו־נו־נו! מי שיש לו מטבעות עשירות כאלו יודע הוא מסתמא צורת מטבע ולא יטעה חלילה. ועל כגון דא אמרו חכמים אינו דומה מאה פעמים פונט אחד לפעם אחת.

ובכל זאת, הזהרו חכמים בפונטיכם!

אגב נתגלגלה בינינו השיחה ע“א הר”ת של הלירה הא“י ועל המנהג החדש של ממשלתנו הרוממה וגם סוחרינו לכתב “פ.פ.” כלומר פונט פלשתינאי ויש לחשש חלילה ל”פאר־פאללען"?

והסברתי לו כי מקורן של שני ה“פאים” הוא דוקא בלשון האנגלית וכוונתם של פ. פ. היא Fair Play (פייר־פליי) ויש אומרים Fair Pay (פייר־פיי)…

* *

אדהכי והכא בא ועד הלשון שלא היתה לו “חתיכת עבודה” זה עדן ועדנים ועורר מהומה שלמה בין ישראל – או יותר נכון בין הכהנים.

הגעו בנפשכם: עד עתה היו הכהנים מקבלים בכל פדיון הבן חמשה “שקלים” וכל שקל היה נחשב עשרים גרוש מצריים (מג’ידיה בלע"ז): יוצא שקבלו לירה שלמה עבור פדיון בכור. והנה בא ועד הלשון הלזה ויסב את השם “שקל” על מאה מיל, כלומר: עשרה גרוש – נמצא שיקבלו מעתה רק חצי ליטרה, כלומר חצי פונט, ממש החצי ממה שקבלו קדם לכך ויש להם הפסד של 50 למאה, חוץ מהפרש מטבע מצרית לא"י – אמור מעתה: הפסד נקי של 52 וחצי למאה ממחיר סחורותם.

נודע לי כי הכהנים אומרים לצאת במחאה חריפה נגד החלטה זו ולסדר גם הפגנת כהנים גדולה ב“ישורון”. ועצתי אמונה לועד הלשון לא לעשות ולא כלום נגד תהלוכת־כהנים זו, אלא רק יכין “לויה” של מת – ולכשיתקרבו כוהנינו ויראו מרחוק את המוטות וה“טריינגאלאך” יברחו בעצמם ויתפזרו לכל ארבע הרוחות.

* *

אכן, יש לו מזל לגוי, שהתעלל ביהודי השוטר קימלדורף וקבל שבע שנים של עבודת פרך בגלל ה“מעשים־טובים” שלו.

הוא הרויח בכ"ז שמנה שנים לכל הפחות!

* *

ומכיון שאנו מדברים בהפגנות ובתהלוכות, נזכרתי גם בחגיגת הסובייטים ושלטון הפועלים בשבוע זה.

ובכן ויהיה ערב ויהי בקר יום שני הוא יום השביעי לנובמבר, וקול שופר נשמע ברמה בבני־“ברקס” על מרומי הר הצופים. המנין הראשון של עשרת השבטים קם לעבודת הבורא עוד לפני הנץ החמה והכינו עצמם להתפלל כתיקון ביפה שעה אחת קדם בבית המדרש של המופסים בעירנו.

כל מלאכי חבלה מבני עשרת השבטים קבלו פקודה מגבוה לעמד Stand to! כלומר: להיות מוכנים ומזומנים לקראת כל צרה שלא תבוא. ובשעה החמישית בבקר, עם צאת החמה, הופיעו בזהרם פלוגות פלוגות מבני דודנו, שסבבו בחוצות ירושלם ושכונות אחב“י כדי להוריד את ה”פרוקלמציות" לאסף את הסחבות האדומות מעל חוטי הערובין והתלגרף וביחוד כדי להשחיר את הכתובות הליליות על הכתלים המלוכלכים בידי השוטרים.

סובבתי בחוצות ובכל השווקים וראיתי את כל ירושלם במצב מלחמה ממש. שפעת קלגסין וחיילות, סרדיוטות פרשים ורגלים סובבים בחוצות וסביבם נשערה מאד כל צבא ירושלם גויסו, כנראה, לכבש את “מוסקבה” של א"י.

ראי נע “ציון” נהפך לקסרקטין ממש. בני דודנו לבושים שחורים יושבים בפנים ועשרת השבטים לבושי קאקי עומדים בחוץ, וכלם כאחד מחכים ומצפים בכליון עינים לאיזו הפגנה קטנה, כדי להראות את כחם ולהבינם מעט דרך ארץ בתבונת ידם ושוטם.

שאל ידידי את הקצין הגבוה שלהם: מה כל החרדה הזו ומפני מה רבה כל כך התכונה לכבוד כנופיא קטנה של מופ"סים בעירנו? – הן נחבאו אל כליהם ולמיחוש לא מיבעי?

וענה הקצין באנגלית: They must do something, otherwise they will not get money from Russia.

(הם מחויבים לעשות דבר מה, שאלמלא כך לא יקבלו כסף מרוסיה).

ושוטר אחד מעשרת השבטים, גוי המסיח לפי תומו, ספר לתלמידי כי הם מתגעגעים פשוט למה שקוראים אצלם piece of work (חתיכת עבודה), בלא הבדל דת וגזע ובלא פדות חלילה בין גוי ליהודי – לא לחנם עמד השומר על המצפה והביט לכל סביבותיו במשקפת לראות מופ"סים בחוץ והנה אין אפילו אחד לרפואה – מאפיש! – בבחינת בל יראה ובל ימצא ביום ההוא…

כנראה שהמופ"סים הם תלמידי חכמים ואמרו: משוט (בחולם) בארץ, אסור להתהלך בחוץ ואמרו בכל אותו יום: אשרי יושבי ביתך. לא צאו יחידים ולא בצבור, לא ביום ולא בלילה.

והמשטרה שלנו הוסיפה מן החול אל הקדש וגם במוצאי יו“ט של המופס”ים כלומר ביום שני בערב עמדו על המשמר בחוצות עד חצות וחזרו מן ה“ציד” בידים ריקות.

אגב, שאלו את אחד הקצינים הגדולים מבני דודנו מפני מה אין משלחים את ה“חבריא” הזו מן הארץ כדי להפטר מהם ואמר: פעם התקומם אחד מהם נגד קצין אנגלי וקבל את ענשו כראוי לו. מיד שאלו שם ב“ברלמן” (בית המורשים) מפני מה הכו פלוני בירושלם?

– כאן, אומר הקצין, הם חלשים אבל שם ב“לונדרה” הם חזקים – ובשעת דבורו הוא קופץ את אגרופו לאות של חוזק ותקיפות…

ובינתיים הולכים שני היהודים טרוצקי וזינוביוב (ברונשטיין ואפלבוים) ונדחקים לגמרי מ“החדר” של לנין וסטאלין ופסולים הם לארך כל החזית. ואחריהם גם החבר קמיניב.

זכורני, לפני תשע שנים בערך, עם הופעתו של טרוצקי בקרמלין של מוסקבה, אמר אחד המדינאים הגדולים במותב וזירים בהולנדיה כדברים האלה: אם הבולשביזם ינצח יאמרו כי טרוצקי נצח, ואולם אם יהיה להיפך יאשימו את לייבל ברונשטיין היחידי, שהחריב את רוסיה.

וכנראה שלידידו וחברו זינוביוב יש אחות וגיס בנהלל. אחותו גורשה מרוסיה הסובייטית “לסיביריה של הציונים”, כלומר לא"י, ואחיה חתם על פקודת הגרושין.

מספרים, כי בשעה שנפרד זינוביוב מאחותו טפח על כתפה בחבה ואמר: טוב שתתגולל אחות בא"י. אולי תועיל לי פעם שם?..

נבא ולא ידע מה נבא!

* *

אגב, בשורה טובה ונעימה לקהל העברי בארצנו.

הנהלת קרן היסוד מודיעה לתומכיה כי “עם הנהגת המטבע החדשה נקבע בתור תרומה מינימום לקרן היסוד הסך – 1 לי”א במקום 1 לי"מ.

ובכן, קרן היסוד לא העלתה את מחיר סחורתה בשנה זו (כנראה שלא נקנתה בכסף מצרי כמו החמאה), אלא שאת החובות הקודמים מחויבים התורמים לשלם בלירות מצריות.

ובכ“ז ינסו נא התורמים לשלם את החוב הישן בלירות א”י ונראה אם לא יקבלו מהם בשתי ידים?..

* *

ולכבוד שבוע הגדוד של מגני השפה העברית בעירנו רואה אני לחובה נעימה לעצמי להקדיש בשעורי זה פרק מיוחד לעניני בלשנות…

אי רצוני חלילה להסיג את גבולו של ועד הלשון, שהתעורר משנתו הארוכה וקבע שמות ישנים למטבעות החדשות, שמות עברים וטהורים כגון: ליטרה במקום הלירה. ולדעתי, לא צדק כלל מר י. בטענותיו ב“דאר היום”, שועד הלשון היה צריך לקרא שמות למוניטין לפני צאתו לשוק. אדרבה, לומדין אנו מבוראנו, שהוא ברא תחילה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ואח"כ העבירן לפני אדם – כדאיכא במדרש – ואמר לו: זה מה שמו? אמר זה שור, זה חמור, זה סוס וזה גמל! אלא, שאז היו “בהמות” ובעל כרחן קבלו את השמות של ועד הלשון בגן העדן עד היום הזה..

ובכן, רבותי, רוצה אני דוקא לתת לכם שעור לדוגמא בתרגום שפתנו העברית מצרפתית שלמדתי בשבוע זה בהצגת המחזה “אבה’לה” בראי נע ציון.

אוהב אני לשבת בראינע זה בערב ולהסתכל אל משחקו הגאוני של האמן־הפלאי הקטן ז’קי כוגן. ואולם לא ידעתי, רבותי, אם לצחק ולהתגלגל מצחוק על העויותיו הנפלאות של המשחק בחסד עליון או על המצאותיו הגאוניות של המתרגם התל אביבי?

איני יודע אל נכון, רבותי, אם ז’קי כוגן בכה בדמעות שליש והתאבל ככה על מותו של ידידו ותומכו המנגן הזקן או אולי על חרבן שפתנו העברית, שיצאה ב“שן ועין” מתחת ידי המתרגם ה“רוצח” הספרותי והבלשני הזה על היריעה?

– – – – – – – –

וראשית חכמה: השם אבא’לה" – על משקל שלמה’לה משה’לה חיימ’לה, לאות חבה והקטנה אצל האשכנזים שלנו. לו היה חלילה ספרדי היה כותב בודאי “אבי’קו” מלשון “חיימיקו”, “ציקיטיקו” לכל דבר “קטני’קו” וחבל שלא תרגם גם “אבא’שה” נוסח פולין, על שם “מאמעשע־מאמעשע”..

אכן זכתה העברית של השוק לעלות על במתי ציון וירושלם.

ומפני החשכה בשעת ההצגה לא הספקתי לרשם את כל “הפנינים” המזהירות בעברית על היריעה וע"כ אמסר לכם רק אחדות מהן, שנשארו בזכרוני:

ז’קי כוגן מנגן בכנור והמנגן האיטלקי הזקן מוחה בידו ואומר שאין זו נגינת מוסיקה אלא Jazz Band והמתרגם המסוגל שלנו מוסיף נפך משלו וכותב במקום “ג’ז בנד” – יללת־חתולים. כנראה שחתולי ת"א הם מוסיקליים מאד.

המנגן הזקן אומר בין יתר דבריו: mais c’est drôle (אכן מוזר הדבר), והמתרגם כותב ככתבו היפה והעגול: “הליצן הזה”, הוא קרא כנראה בצרפתית ce drole ויצא התרגום המוזר והליצני הזה. Aux yeux tragiques כלומר עיניה העצובות והעגומות של הבחורה נהפכו אצלו “לעינים חולמות” והמלה Reconnaissance (הכרת תודה) נהפכה ל“התודעות”. החליף הבחור את היוצרות וקרא בצרפתית connaissance מתוך כתלי הראי נע ניכר שהוא יודע לא רק עברית אלא גם צרפתית.

berceuse (שיר־ערש) – “נדנדה”; – Je vous embrasse בסוף המכתב, שפירושו: המחבק אתכם באהבה, תורגם אצלו: אני מנשק אתכם. וע"ז אמרו חכמינו: “המתרגם פסוק בצורתו הרי זה בדאי!”

כך מדבר עוף התוכי – בדיוק נמרץ ואעפי"כ, זהו זיוף הענין והקריקטורה שלו.

ואחרון אחרון חביב: déception “טעות” – לא טעות היא זו, ידיד המתרגם, אלא אכזבה ומפח נפש על שפתנו המתחללת בפומבי.

ולא רק את השפה וסגנונה הוא יודע כי אם גם חכמת הנקוד, ולא לחנם ראינו הפעם על הסרט העברי: נקודים, עקודים וברודים. עצתי אמונה לחברי ועד הלשון ולשאר המדקדקים והמנקדים לנו וביחוד לתלמידי הסמינרים הסגורים הרוצים להשתלם בנקוד, שיבואו בנעריהם ובזקניהם לראינע ציון כדי ללמד מהתרגום העברי פרק בהלכות הנקוד.

הראינע נותן חוץ מהצגותיו ותמונותיו הכי יפות בארצנו גם שעורי ערב לעברית מודרנית בלא הוספת מחיר, אך ורק הודות להשתדלותו של בעל הדקדוק והלשון קדש מת"א.

ונאמר לו: יישר כח!

* *

בשבוע זה בא לביתי אדם צעיר בעל משקפים ומסר לי פתקא זו:

באחד הרחובות המרכזיים בזכרון־משה ע“י ביה”ס למל מופיע ומזכיר לנגד עיני כל העוברים שלט צהוב, מתר על מתר, ועליו כתוב בעברית:

חייט מודרני

מ. שמויס

תאב הייתי לדעת מי הוא החכם, שתלה בפומבי ובראש כל חוצות ירושלם שלט הנושא עליו שם נאה שכזה והייתי בעלן להכנס אל החנות ושאלתי:

– ימחל נא לי, רבי יהודי, מהו השם הנכון של משפחתו?

– משה שמויס! – ענה החייט בגאוה.

– מכיון שזכה כבודו לשם נאה שכזה – הוספתי לאמר – למה מצא לנחוץ לתלותו ברחוב? הן נשים וצעירות עובדות בחוץ? האין שמות עברים נאים הימנו?

ונתכעס עלי ואמר:

– יכול אתה לרקד אצלי מהיום עד מחר. כיון שהוא תלוי ישאר תלוי! כך היה אבי, נשמתו עדן, כך גם אני וכך יהיו אי"ה גם בני אחרי – עמך!

ועניתי לו:

– כיון, שהוא רוצה דוקא ובאפן פרינציפיוני בזה, לא נשארה לי דרך אחרת אלא למסור הדבר לרבי עזמות ועכשיו ילמדנו רבנו, מה הוא אומר לזה?

תלמידו

א.צ. בר־ין

אמר עזמות: הלכתי לראות בעיני את השלט כי טוב מראה עינים מהלך־נפש בדברים כאלה, והנה לא “מתר על מתר”, כדברי תלמידי אלא שלט קטן, פשוט ונאה, תמה אני רק על היהודי הזה, כלומר על החייט שלנו, שהוא אולי – לא אולי אלא בודאי – ציוני טוב ולאומי למרות ה“שם” הזה, וכפי ששמעתי מפי לקוחותיו הריהו באמת חייט מודרני – האיך לא מצא לנחוץ במשך שתי שנים שהוא נמצא בארץ להשליך מעליו את השם הישן והגלותי הזה ולהחליפו בשם מודרני עברי שיהא מהוקצע ו“תפור” עפ"י המדה והמודה האחרונה – בדומה למשל, במקום “שמויס” יקרא שמו בישראל שמש, וכשמש ינון שמו הטוב.

כי קשה לדעת, למשל, אם השלט הרשמי הקבוע ברחוב “זכרון משה” הוא מכוון למשה שמויס או אולי – מי יודע? למשה מונטיפיורי?

הרי ידוע לכם מסתמא מה שאמר פעם יהודי אחד גם כן חייט.

– שלשה “משה” גדולים היו בעולם: משה רבנו דודי חאצק’ל ואני!

ושמו היה – יענקיל…

ועיקר שכחתי לספר לכם, רבותי, דוקא מעניני־דיומא.

נפגשתי בבקר עם אחד המורים הסופרים בעירנו ושאלתיו מיד את השאלה הארורה והמטרידה את מוחנו וחיינו:

– נו, מה יהיה בדבר פתיחת בתי־הספר?

– או־הו! – עונה המורה־המטיל בקול – הלואי עד יאנואר!

– מה? – אמרתי לו בבהלה – עד אחרי חנוכה? ולעת עתה יסתובבו ילדינו בסביבוני־חנוכה בכל הרחובות והסימטאות תחת כל המכוניות והעגלות?

– ולמה אתם ההורים שותקים – השיב לי המורה אדרבה, לכו וצעקו על סאקר שהוא מעכב את הגאולה.

– אבל הצאן האלה מה חטאו, שאלתיו במרירות, עד שאתם מאשימים את סאקר והוא אתכם, מתגוללים ילדינו בחוצות ללא תורה וללא־דרך ארץ! עד שאבא־אמא מריבים ומדיינים זע"ז בדבר חוסר לחם בבית, יגוע הילד מרעב…

– ומה לעשות? – שאל המורה – אם לא שלמו לנו משכרת זה ששה חדשים, וגם אנחנו גוועים ברעב?…

נפגשתי בצהרים עם מורה־צעקן ועסקן גדול ושאלתיו מרחוק: “נו, ומה יהיה?”…

– לא כלום! – ענה המורה בכעס – כל זמן שבמלון־יוז ישבו הפקידים על סיר־הבשר ויקבלו להם משכרת שמנה ואת תקציב החנוך יקצצו, לא יפתחו בתי הספר.

– ובכן אמרתי לו, המורים מכריזים שביתה?

– לא! – הוא עונה – ההנהלה הציונית הכריזה עלינו השבתה…

– ובין שביתה להשבתה נשבתו החיים שלנו בבית. ולא לחנם אמרו חכמים: עיר שאין בה תינוקות של בית־רבן מחריבין אותה. לא סאקר ולא המורים יחריבו אותה אלא התינוקות בעצמן: אין לך שמשה שלמה בכל חלונות הבית בתוך כדור הרגל חוץ מהבולים והחתולים החברה־הלבנה לא שבקה חיים לכל חי ונוסף לזה גם הפלונית שהיא מנקרת במח ערב ובקר וצהרים בכל יום תמיד: נו, מה יהיה? פלוני שולח ל“אליאנס” זו הלכה ל“מיס לנדו”, “שמעתי כי נפתח בית־ספר פרטי” ואולי,– כן היא טוענת – נשלח אותם ל“חדר”?…

– טוב! – השיב לו המורה בהתנצלות, אבל לא בנו האשם אלא בו – ובשעת דבורו הוא מורה באצבעו על מלון־יוז.. הן אתה בעצמך בעצמך כתבת כי “סאקר” פרושו בערבית “לסגר” – וע"כ הוא סוגר אפילו את בצלאל…

נפגשתי בערב עם חבר־המורים מנהיגי־המלמדים וה“ארטילריה” הכבדה שלהם, שהתכוננו, כנראה לנסע לאספה לבית הכרם.

– בדבר בתי הספר? – הוא מקדים לשאל ממני – אנחנו מחכים רק ל“פקודה” מסאקר לפתח ונפתח. מי אשם אם הוא ישב בחו"ל ואחר לבוא אחרי חדש ימים ועכשיו הוא אינו גומר את חשבונותיו?

– שוב פעם “סאקר” – אמרתי לו – ומה לעשות אם אין כסף בקופה? חוששני מאד שעד שתבוא ה“פקודה” יתפורר כל ה“חדר” שלכם ותתקעקע חלילה הביצה שלכם, ולא ישאר לכם עם מי לעשות “קנעללונג”.

– אמנם כן, ידענו כל זאת! – השיב המורה הדיפלומט – אבל מי אחראי בעד זה? לך וטען את כל הדברים האלה עם סאקר ולא עמנו! אנחנו המורים נוכל לאמר בכל הבטחה: “ידינו לא שפכו את הדם הזה!”.

– ולא זאת אלא – הוספתי לבאר לו – שאח“כ ישארו לכם חורים מעטים והם לא יוכלו לכסות אפילו את מחצית התקציב של ההורים. הן כל בתי הספר האחרים שאליהם נכנסו כל תלמידיכם משלמים שכר־למוד למפרע ובשלמות. ומה ישאר בשבילכם? הן היום ראיתי קבוצת ילדות שיצאו מ”אחוה", לבושות “אוניפורמה” שלהן והולכות שלובות־יד לבית הספר של האחיות הצרפתיות…

והחנוך העברי מה תהא עליו? עוד מלתו על לשונו והנה זזה המכונית, והמורה הדיפלומט שלי קפץ וישב “על הפח” והילדים שלנו “קופצים ברחובות ובבית”.

אגב, הגידו־נא לי, רבותי, היכן אפשר להמלט מהקונדסים האלה ולמצא מקום מנוחה כדי שאוכל לגמר לכם את שעורי זה, הא?

מתי רבש“ע תבוא ה”פקודה" המצופה מ“סאקיר” וביחוד מתי יתקבלו “שלש מאות אלף הדולרים” שנקבצו בדאר־היום ע"י נתן שטרויס באמריקה.

המורים כבר אמרו לנו את הפסוק. “אתה הראית לדעת”, אבל אימתי נזכה ל“פתיחה”?

אימתי?…

עז מות