והפעם, רבותי, אפתח את שעורי במעשה לא־בדוי חלילה אלא מעשה שהיה בעורך דין אחד.
מעשה באדם אחד אמיד ובעל נכסים ונוסף לזה גם ליצן ידוע, שהיה זקוק לעצת עורך דין בענין חשוב מאד וידע כי עצה זו תוכל לעלות כעשרים עד שלושים פונט. מה עשה? הלך והזמין אליו עורך דין מפורסם ממצרים לארוחת הערב והגיש לו ולעוד אורחים אחרים שהוזמנו לכבודו פת־ערבית שמנה וכל מיני משקאות יקרות מ“כרמל־מזרחי” כיד המלך.
ויהי כי טוב לב העו“ד ביין בויסקי ובשמפניה התוססת וישאל אותו בעל־הבית את שאלתו והעו”ד ענה לו כהלכה ונתן לו את עצתו מה לעשות בענין שלו.
לא עברו ימים מועטים והמזמין קבל מאת העורך־דין מכתב תודה נאה על הסעודה היפה בצרוף חשבון ע"ס עשרים לירות בעד עצתו.
ואולם הלה לא נתפעל מזה כלל הלך ושלח אף הוא לאורחו העו“ד הנכבד חשבון ע”ס שמונה פונט ועוד גרושים אחדים בעד הסעודה שמנה שהכין לו בביתו וצרף לחשבונו זה רשימה ארוכה של כל המשקאות היקרים אשר קנה לכבודו בהוספת מחירם הרב.
כעבור ימים אחדים קבל המזמין תשובה קצרה במכתב רשמי של העורך דין כתב התראה בנוסח זה: שאם לא ישלם לו במשך 24 שעות את עשרים הלירות, שהוא דורש בעד “עצתו” יעשה לו משפט שמכר משקאות חריפים בלי רשיון הממשלה והחשבון שהמציא לו בכתב ידו ובחתימתו תעיד כנגדו ועפ“י סעיף י”ח של החוקים החדשים והדרקוניים מיום 4 נובמבר 1927 יוכל לשלם במחילה, קנס של לא יותר ממאה לירות טבין ותקילין.
ההיסטוריה אינה מספרת את תוצאות הענין הזה ואולם בהיות שהימים ימי המבחן של עורכי־הדין בממשלה והבוחנים מציעים לפני התלמידים הפעם רק “קייסות” (מקרי־משפט), ע“כ מיעץ אני לממשלתנו הרוממה להציע לפניהם גם את ה”קייס" הזה בתוך שאר ה“קייסות” כלומר של ענין הכוסות.
* *
כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד עו"ד, אחד רופא־מנתח אחד מהנדס־בנאי ואחד… קומוניסט. (ג"כ מקצוע!) היו מסובין לא בבני־ברק ומתוכחים ביניהם מי מהם מביא תועלת יותר מרובה לעולם ולהאנושיות.
– אני מביא יותר תועלת! – פתח העו“ד כדרכו – וראיה לדבר שלא רק ב”אכסכוטיבה" שבמלון־יוז אלא גם בזמנו של האדם־הראשון לא יכלו להתקיים בלי עו"ד.־
– הא כיצד? – שאלו כלם בהשתוממות.
– פשוט מאד! – ענה העו“ד – כשקין הרג את הבל היה בודאי משפט פלילי, ואיך יכול להיות משפט פלילי בלי עו”ד?
– אם כן הוא הדבר – ענה הרופא־המנתח – הרי אני קודמך, וראיה לדבר: אלהים ברא את חוה מצלעו של אדם ונחוץ היה בודאי לעשות נתוח, ומי עושה נתוחים אם לא הרופא?
– בודאי! – העיר המהנדס – אבל אני קודמכם. הן כתוב בפרוש, שלפני בריאת העולם היתה הארץ “תהו ובהו” והיה צריך לבנות את העולם. בעל כרחך אתה אומר שהמהנדס־הבנאי קדם לכלכם!
– כלכם חכמים, “כאוויירים” (חברים) צעק הקומוניסט ל – אבל מי עשה את ה“תוהו ובוהו” אם לא אנכי?..
הואיל וכך – אספר לכם מעשה בדוי דוקא אבל נאה וג"כ בעורך־דין, מחמת שמקצע זה הוא מענינא־דיומא אצלנו בזמן האחרון.
שני אכרים הלכו ביער והגיע פתאום לאזניהם קול שירה הזמיר.
– השמעת? – אמר האחד לחברו – הזמיר שר את שירו בשבילי.
– לא יקירי! – ענה השני – לא בשבילך שר הזמיר אלא בשבילי..
– בשבילי! – צעק הראשון בתרעמת.
– בשבילי!! – ענה השני בכעס ובהורותו באצבע על לבו.
בקצור “בשבילי” – “בשבילך” – “בשבילך־בשבילי” עד שהגיע הענין לידי מכות ומהלומות עד זב דם ממש. מיד רץ האחד ישר אל העו"ד וספר לו את כל המעשה בתנועות ידיו ובהתרגשות גדולה.
– מה תאמר ל“סבולוטש” (מנוול) זה? הוא טוען עם העו“ד – הוא מעיז להגיד כי הזמיר שר בשבילו, בשעה שאני יודע נאמנה כי הוא שר רק בשבילי… את חצי הוני אתן כדי ללמד את הבריון הזה דרך־ארץ ע”י משפט כהלכה וידע בשביל מי שר הזמיר?
– צדקת מאד, ענה העו"ד אבל המשפט הזה יעלה לך בחמשים פונט ועליך להקדים את החצי לפני המשפט וכנהוג אצלי..
והעו"ד קבל והשליש בכיסו עשרים וחמשה פונטים.
עוד זה מדבר והנה בא האכר השני ופניו אדומים מדם, נתפרץ לתוך חדרו של העו"ד וספר לו את כל המעשה מהחל ועד כלה.
– את כל רכושי אתן כדי לעשות משפט פלילי למנוול הזה, כדי שיזכר וידע כל ימי חייו כי הזמיר שר בשבילי ולא בשבילו!..
– צדקת חביבי, – ענה העו"ד וקבל גם מאתו את החצי למפרע ושלש לתוך כיסו עוד עשרים וחמשה פונט.
כשנפגשו שני האכרים בצאתם החוצה החל שוב ה“דואיט” בין שניהם:
– בשבילי שר הזמיר!
– לא כי בשבילי! – ענה השני
הוציא העו"ד את ראשו וזקנו מפתח ביתו ואמר להם:
שניכם טועים, יקירי! לא בשבילכם שר הזמיר אלא בשבילי…
ובשעת דבורו דפק בידו על כיסו המלא.
לא אניקדוטה היא זו, רבותי, אלא מעשים בכל יום אצלנו. לא לחנם נתרבו בארצנו עורכי־דין ומשפטים ותמלא הארץ אדבוקטים וביחוד אדבוקטלייך. פקידים זקנים עם צעירים יושבים תחתם, עושים לילות כימים ולומדים בשקידה ובע“פ את כל חשן־המשפט והיורה־דעה של הערכאות והם בקיאים בשלחן־ערוך של ה”מג’אלה" עם כל הפרושים של הרמ"א וכל כך למה? – מחמת שהזמיר שר כאן לא בשביל הפקיד והמורה אף לא בשביל הסוחר והרופא אלא בשביל עורכי־דין ובתי המשפט שלהם ושלנו המלאים תמיד – יוכיחו!
* *
וכפי שתלמידי התל־אביביים מודיעים לי מאחורי הפרגוד של “הקומקום” (ולא מאחורי הקלעים של “הפרגוד” החיפואי המנוח) הולך ורותח גם ב“קומקום” “תה” חדש. (“תה”, ראשי תיבות של תיאטרון הומוריסטי!).
ראשית: את הרז’י מסר המנהל לחלוץ אחד מעפולה, כדי שאם עתוני הפועלים יבאו להכות את הקומקום – יתחילו “בשלהם” בחלוץ בבחינת: “יכאב להם הראש שלהם עצמם!” והשנית הגראמופון של “הקומקום” (קונפרנסיה בלע"ז) שהוא גם גראפון (משרטט) של הממשלה העבר לירושלם על ידי הממשלה והיות וקשה לו להפרד מן הבימה – עורך הוא לעצמו בתל־אביב נשף של קשקושים ביחידות, כדי להראות לקהל שיודע הוא “איווריט” גם בלי סופר עברי מנהל.
ושלישית: בתור תשובה להתקפות עתונם של מחוסרי העבודה – העביר בעל “הקומקום” את ההצגות מבית־העם הדימוקרטי אל “עדן” האריסטוקרטי, ובמקום גרוש אחד מצרי יהיה שם מחיר הכניסה למחוסרי־עבודה שלשה גרוש וחצי ארץ ישראליים. ומעכשיו, אם הלופבנים רוצים שיצפצפו בשמם על “הקומקום” – ישלמו במחילה שלשה גרושים וחצי לכל מצפצף!
וכבר יש שמועה, שמערכות אלו מבקשות תקציב מיוחד לשם זה תקציב “הקומקום” (וברוסית—"נא טשאי!) ונמוקם עמם: היות והנשיא בכבודו ובעצמו ישב בהצגת הקומקום ומחא כף וצחק ואמר: “נכון מאד לדאבוני הגדול נכון מאד!” – ואם “נכון מאד”, טוען ל–ן, הרי תן כסף! וכדאי לציין שהד“ר ויצמן חפש בשעת ההצגה את מנהל “הקומקום”. את אביגדור המאירי שלנו, כדי לתת לו “מדליה” על המחזה “חכם ותם” וכשלא מצא אותו – שלח אחריו שוטר, במחילה. השוטר עבר בכל בתי־הקפה והמסעדות האונגריים ולא מצאהו, ולבסוף נודע שהמאירי נמצא במסבת הסופרים שבועידת המורים. שם ישב והכין לו חמר חדש ל”הקומקום" והמורים בת"א – כך מוסרים – מכינים לו… בקבוק של “יין־קיק” על פי המסורת של הגימנסיה…
* *
ולמען האמת הנני מוצא לחובה לפרסם בזה את מכתבו של מר ירושלים א. סגל מתל־אביב:
בגליון ל“ג מיום ט”ז חשון תרפ"ח במדור של “שעורי ההסתכלות מבעד למסוה” מלגלג ר' עזמות על שגיאותיו של מתרגם הסרט “אבא־לה” ומזכיר ברמזים את שמי בתור “המתרגם” התל אביבי “המסוגל” וכו'.
הנני מבקש איפא להודיע כי מעולם לא תרגמתי את הסרט “אבא. ולא אני הנני היחיד העוסק בעבודה זו. בראש כל תרגום שלי, כתוב שמי בפרוש ועל אלה הנני אחראי, אולם הסרט “אבא” לא תורגם על ידי”
אמר עזמות: ומי הוא איפא המתרגם “הנעלם” של “אבא־לה” ושל “יללת החתולים”? מה שמו הקדוש כי נדע ונציב לו מצבת זכרון כראוי לו כאן במדור התחתון שלי?
תלמידי החביבים מתבקשים לחקר ולדרש כדרכם ולהודיע לי לשעורי הבא!
ובינתים הביא לי תלמידי מירושלם מכתב חתום בחותמת עגולה גדולה ונאה ובתוכה כתוב, כחול על גבי לבן, לאמר:
מגור, חברת הערג וכו' – במקום הארג.
כנראה לא הצליח ה“מגור” בגליל מפני כי “עין” רעה שלטה בו, ולא לחנם לא היו מעבירין לפנים את אנשי הגליל לפני התיבה משום שלא היו מבחינין בין עיינים לאלפין.
ההיסתוריה חוזרת על עצמה!.
* * *
ושוב, רבותי, מעשה קטן ונאה המעיד על יחסם של הסופרים שלנו לספרות.
סופרים אחדים נזדמנו בזמן האחרון לפונדק אחד – לחנות־ספרים בעירנו. סופר אחד המרויח מעבודתו הספרותית ושחוץ מזה יש לו גם משרה אחרת קבועה בהוראה וגם גבאות ראשונה במועדון האס"ם הלל ושבח את סגנונו של הסופר רעהו, סופר ותיק שהוציא את ספרו בזמן האחרון.
זה האחרון שאל אותו בתמימות:
– “הכבר קראת את ספרי?”
– “לא!” – היתה תשובתו – “גם לא אקנה אותו: בעשרים גרוש מצרים מחיר הספר הלא אוכל לצחצח את נעלי עשרים פעם!”
* *
ועכשיו, בשעה של התגעשות הרוחות עלינו מבחוץ, ושל ירידת הרוחות מבפנים – באה אלינו ה“אופיריטה” כדבר בעתו.
עכשיו, ליהודי שחייו הם כ“כ עגומים וכ”כ “מזופת על לבו”, ששמיו הכחולים ממעל לו כ"כ מעוננים, (ממש כמו בלונדון!) שהקרקע שלו נשמט מתת רגליו למרות כל “הישועות והנחמות” מיום־בלפור בלונדון, ולבו בקרבו מדוכא ושבור ורצוץ למרות המטבעות החדשות והשלמות – צחוק זה של “קוני־למל” נחוץ הוא לנו מאד כדי להמתיק קצת את מרירות החיים במקום התה המתוק שנטלו עכשיו מפקידי מלון־יוז לשם “קמוצים” כידוע.
הנה מדוע נתמלא תיאטרון “ציון” בשבוע זה על אפו ועל חמתו של המשבר, שהרי לא תכלית היא להפך את חיינו כאן ל“תשעה באב” אריכתא, רבותי, ששכחו כמעט אצלנו בזמן האחרון לצחק? הצחוק נתן, כנראה רק ל“איוואן” ולמוסטפה ור' ישראל צריך לעסק רק בענין אחד: לשבת ולהאנח על המשבר ועל המסגד שתלה מלון יוז על דלתות בתי הספר שלנו וביחוד על שערי בצלאל, זה ה“בן־יחיד” שלנו בעולם ובארץ.
ולפיכך רבותי, רץ כל הקהל הקדוש בזקניו ובנעריו ואפילו “הגדולים” שלנו אל הצגות הקומקום" בצחוק זה הבא ביחוד לשם בקרת והצלפה על גבי אחרים כמובן הריהו באמת צרי גלעד ומרפא לנפשנו.
ולפיכך זכינו לראות בשבוע זה את “שני קוני־למל” לא רק על הבמה אלא וביחוד בתוך האולם והקהל: ראינו את “מאה שערים” ו“בית ישראל” יושבים טנגו ובחברותא עם משכילי הדור מתלפיות ומרחביה. כלם באו לא רק משום שזה “דבר יהודי” אלא כדי להסיח את הדעת לשעה קלה מהשטרות ומהצרות שבבית. וראינו אפילו תינוק בן ששה חדשים שהיה מוטל בזרועות צעירה אחת בשורה הראשונה קרוב ל“כלי־זמר” ועזר בכל כחותיו למקהלת המשוררים על הבמה.
ובשעת ההפסקה (לא של הילד!) נתפתחה שיחה קטנה ביני ובין שכנתי הצעירה והבלונדינית שהתאמצה להשקיט את “המשורר הצעיר” שלה.
– "של מי הוא התינוק הזה שבידיך?, שאלתי אותה.
– “של אשה אחת!” – ענתה בתמימות.
– ומדוע לא השאירה ה“אשה האחת” – הוספתי לשאול – את התינוק המסכן הזה בבית?
– ומה? – היא אומרת – “איך אפשר להשאירו לבדו בבית?”
– תשאר גם האם בביתה עם תינוקה! – הוכחתי אותה על פניה.
– ואם תשאר האם בבית – ענתה שכנתי בתמיה – איך תוכל לראות את “קוני־למל”?
ונסתתמו כל טענותי.
ובשעה שהתרוממה היריעה ונתגלה לנגד עינינו מחנה ה“חסידים” כביכול, עם השפופרות המחודדות וההפוכות, על ראשיהם כשפופרות־ניר של ”פוסטוקים“, ושמלות מטולאות ופוטוריסטיות לעורם, כדרך נשים להבדיל ועל לחייהם צמחו “זקנים” כתישים ממש, וביחוד בשעה שהופיע ר' קלמן שדכן עם העויותיו ותנועותיו ושיריו “אל יא־כא־תוף!” (אל יחתוף!) וראינו את טפוסי־הגלות שלא היו ולא נבראו אפילו לפני חמשים שנה בימי גולדפדן – הגיעה לאזני שיחה קלה מהשורה השניה שלאחורי בערבית, שם ישבו שכנינו הנוצרים צעירים וצעירות ממשכילי הדור שלהם, שבאו לראות את ה”אופיריטה" שלנו ואמרו זא“ז: “היהודים עושים “קאראקוז” (חוכא־וטלולא) מעצמם” ומחאו כף בכל ידיהם על הענג שגרמו להם אחב”י בעד כספם.
וחשבתי בלבי: אלו הציגו למשל בני־דודנו או בני עשרת־השבטים בעירנו חזיון שלהם והיו מעלים על הבמה טפוס של יהודי כ“קוני למל” האמתי או המזויף ואפילו של ר' פנחס’ל או ר. שלמוניה משחראיובקה, היינו מרימים קול זעקה עד לב השמים, שהם “אנטישמיים” והיינו מחרימים את החזיון הזה ויוצאים במחאות גלויות בעתונים ואל ההר כנגד ה“עלבון” הזה לעם ישראל בארצו וכו' וכו.
ועכשיו שואל אני לתומי: החסר קומדיות אמתיות ואמנותיות אנחנו משלום עליכם או מצ’יחוב או מולייר הצרפתי או אפילו מגולדפדן בעצמו, כגון: שולמית או בר־כוכבא, חזיונות עממיים ולאומיים, שיש בהם מן היפה והמועיל גם יחד וביחוד מן הבדחנות היהודית הנאה. – שהוציאו את “קוני למל” מקברם? במקום ליעול בשרא וכוורא על שלחננו העלו צנון וחזרת ושאר־ירקות, במחילה.
ואולם איך אומרים הבריות? “סופך טוב כלך טוב!”
המערכות האחרונות תקנו את ה“מערכה” והשכיחו את הראשונות ואפילו את ההפסקות הארוכות והממושכות ודפיקות הנגרים על הבמה בשעת ההפסקה.
קוני־למל האמתי וביחוד ה“בלט” של החסידים והחסידות ו“המתים” והנגינה העממית שהזכירה לנו את החתונות בק"ק צפת, למשל הצילו את המצב והקהל צחק מטוב לב ושבה בשעת מעשה את שטרותיו שטרם נפרעו.
לסוף נגש אלי אחד מתלמידי ושאל אותי – באלו אני חייב בדבר – מפני מה הודיעו המשחקים כי בשעה תשע בדיוק תחל ההצגה ואחרי הצלצול השני ננעלות הדלתות, בשעה שהצלצול השני נשמע רק בתשע וחצי והדלתות ננעלו בעשר?
ואמרתי לו כי לא נכתב בפרוש “איזה צלצול”, אם של הפעמון או של המטבעות בקפה וגם לא פורש במודעות “אי־אלו דלתות” ננעלות אם של האופיריטה או של מלון־יוז שהעמידו עליהם שוטרים מזוינים לשמירה לעיני כל בני דודינו העוברים לראות את ה“פנטסיה” שלנו. – אין יוצא ואין בא ביריחו בשעתה.
וירושלם העיר הקדושה והמתה היא ב“ה האחרונה לכל דבר לא רק לחשמל ולטרמביי אלא גם לפתיחת בתי הספר העברים וכל כך למה? – מפני עכוב קטן אחד, תקציב שנים עשר אלף פונט של עירית ת”א סאקר דורש מהעיריה אשור הממשלה על התקציב הנ“ל ועד שיבוא האשור על ה”מס הפרוגרסיבי" של החנוך בת“א יטיילו בנינו ומורינו בחוצות ירושלם, וכפי שהודיע לי אחד המנהלים שבחנוך, יפתחו בכ”ז בתי־הספר בחדש כסלו, ואל תקרא כסלו אלא כיס־לב בשעה שה“כיס” וה“לב” יצטרפו יחד במלון־יוז.
ובנתים עבר חדש ימים לבטלה ומי ישא בעול התקציב של החדש הזה העולה בערך חמשת אלפים? – אנחנו! ומי אשם, טוענים המורים, אם לא באה ה“פקודה” בשעתה ועוסקים במלון יוז בעבודה אורגניזצית ופיננסית" שתמשך עד ביאת הגואל או התקציב מאמריקה?.
ועל צד האמת לא הייתי מתפעל כלל מה“קתדרא האידית” במכללה העברית, אוי ואבוי לפרופסור וביחוד ל“מדע” הז’רגוני אם צריך יהיה להרצות בעברית על שלום עליכם ופרץ בז’רגון. אלא שכאן אין שאלת האידית אלא שאלת האידישיסטים בארצנו.
וצדק בחיי מי שאמר כי “מצוה” גדולה היתה באמת לקחת את המאתים אלף דולרים הז’רגוניים ולתתם לחנוך העברי הגוסס.
וצדק ביחוד חבר הגדוד העברי של מגיני השפה בעירנו שאמר לי כי תמיד בקראו את שיילוק של שקספיר הזדעזע לשמע כי אמנם נמצא אדם אשר ימכר חתיכה מבשרו בעד בצע כסף, ואצלנו מוכרים גם את הנשמה והרוח בעד הכסף.
בקצור, איני מקנא בקנצלר ובפרופיסור ומיעץ אני למכללה להכין שמשות חדשות לחלונותיה אם רק תתאמת השמועה.
ואיני מתפעל אפילו מנדבתו הגדולה של רוקפלר על סך שני מליון דולר לבנין מוזיאום גדול בא"י מפני כמה טעמים:
ראשית, אין בזה שם חדוש, שהרי סטורס בשעתו רצה להפך את כל ירושלם ל“בית נכאות” גדול ושהוא יהיה הממונה עליו, והשנית, חוששני אם תהיה לנו דריסת־הרגל במוזיאום זה ככל מוסדות ממשלתנו הרוממה.
ובכ“ז, חושבני, כי מוסד כזה עלול למשך תיירים לארצנו הרבה יותר מחצי־תריסר ה”דיטשלאך" עתוני־חוץ, שהוזמנו בשבוע זה לקרן־היסוד כדי לטכס עצה איך “למשך תיירים” לא"י?
ואחרי שקלא וטריא ארוכה בעברית גרמנית ובגרמנית טהורה ויונקרית החלט להטיל חוב על מלוני־היהודים להוזיל את המחיר לאורחים ולעולי־רגל.
ושואל ר' עזמות: אם כן למה זה הזמינו את העתונאים הגרמנים הן מוטב היה להזמין את בעלי המלונים בעצמם את ברסקי, אמדורסקי, ורשבסקי, הוטלסקי מלונסקי בביתנו הלאומיסקי?
* *
טרררר!
טרררר!
זהו, רבותי, לא רעש האדמה ולא ידיות תותח לכבוד שביתת־הנשק אלא צלצול התיליפון שלי, שהכאיב את ראשי היום.
– האלאו? מה יש?
בשורה טובה ומפתיעה: יהודי אחד מרחוב היהודים, מוכר גבינה ותרנגולות בעיר העתיקה זכה בגורל שני אלפים פונטים מצריים!. זהו שכנו של היהודי שזכה לפני זמן קצר ארבעת אלפים פונטים!. האלאו, עזמות?! מחיר שכר־דירה של החנויות ברחוב היהודים עלה פתאום מפני כי רבו הקופצים. אכן יש מזל לרחוב היהודים שלנו בעיר העתיקה!
קשה קצת להאמין לתיליפון הזה שהרי היה בא אלי מיד מוכר־השטרות או ה“זוכה” בעצמו כדי להודיע לי את הבשורה הטובה הזו.
בינתים עד אשר תתאמת השמועה או תתבדה חלילה יש עבודה לתלמידי ולצעירה של התיליפון ויש גם קצת חמר ל – – –
עז מות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.