ובכן רבותי, סימן־טוב ומזל־טוב לכלנו! יפתחו סוף סוף בתי־הספר שלנו בשעה טובה ומוצלחת והלואי, רבש"ע, לאורך ימים וחדשים מחמת שכל התחלות קשות ואפילו שביתות בחנוך.
ואני הלא אמרתי לכם מראש ועוד בשעורי הקודם כי בתי־הספר יפתחו ב“כיס־לב” ואתם לא האמנתם אתם חשבתם בודאי כי אך לצון אני חומד לכם, כדרכי לפעמים, ואולם הרי אמרתי לכם כבר פעם, כמדומני, כי ישנם בינינו סופרים ועתונאים חשובים ורצינים, שהם אומרים וכותבים שם למעלה דברים בטלים בכבד ראש וברצינות גמורה, ור' עזמות אומר כאן במדורו התחתון דברים כנים ואמתיים בקלות ובדרך ליצנות.
ואעפ“י שאיני נביא ואין בי חלילה מסמני נבואה נתקיימה נבואתי. ולא עוד אלא שבתי־הספר יפתחו לכל מחלקותיהם מא' ועד ח' (כנראה, שרצו לסגר את המחלקה האחרונה כדי שהתלמידים והתלמידות לא ידעו “חטא”) וגם כל קמ”ב המורים “המפוטרים” ישובו על כנם וגם ה“פקודה” הידועה תבא לפתיחת בתי־הספר, לקיים מה שנאמר: “ישובו רשעים שאולה” אל תקרא: “שאולה” אלא “שוללע” (בתי־הספר).
וסוף־סוף נתגלה הסוד ברבים כי הנדיב שעמד לחנוכנו העברי בשעת דחקו הפעם הוא, כמובן, הנדיב הידוע שלנו. ולא חמשה־עשר אלף פונטים אלא חמשת אלפים, ולא חמשת־אלפים אלא ארבעת אלפים לועד החנוך ואלף לגמנסיה העברית בת“א אלא מאי? – הוא מעמיד תנאי קטן, להכניס מעט “דת” בבת”ס העברים שלנו.
וכששמעתי כי ועדת התרבות של הפועלים בועד־החנוך אינם מסכימים לתנאי הקשה, היה ואינם רוצים בשום־אופן לקבל את הכסף בתנאים כאלה, בחינת “יהרג ואל יעבר” (אגב, זוהי הפעם הראשונה שהם מסרבים לקבל “תקציב” ועלינו לברך ברכת “שהחיינו”!)
– כששמעתי רנונים על ה“דתיות” של הנדיב, נזכרתי במעשה שהיה לפני ארבעים שנה בערך במושבתנו זכרון־יעקב.
זכורני, כד הוינא טליא, ובבית־הספר־הזכרוני היו שני מורים: אחד לצרפתית, המנהל “מוסיו אושרין” ז“ל, מיוצאי אלזס־ארס אירופי ובעל השכלה גבוהה, ואחד לעברית, מלמד־דרדקי מטבריה, שהיה מלמד אותנו עברית, כלומר: תפלות וברכות, קמץ־אלף “או”, קמץ־בייס “בו” וגם קצת חומש־רשי לגדולים, הכל עפ”י שטת החנוך וההוראה בק"ק טבריה שבימים ההם.
כשבא “הברון שיחיה” – זה שמו וזה זכרו בזכרון עד היום הזה! – בפעם הראשונה לארצנו היתה ראשית דרכו למושבתו החביבה, שנקראה על שם אביו, והלך ישר לבית־הספר נכנס הנדיב מלוא קומתו ובלבושו הלבן והפשוט שלבש בכונה בשביל האכרים, לכתה הראשונה ובלא שום הקדמה פנה לתלמיד הראשון והגדול בכתה ואמר בצרפתית: Dis Schma! (“אמור שמע”!).
הילד נתבלבל קצת ולא הבין את פרושן של המלים הצרפתיות ואת פקודתו של הברון. לו אמר לנער: “קריאת שמע”! היה אומר לו מיד הכל בעל־פה ובניגון הידוע: “וא־ה־בת… בכל לב־ב־ך… וש־ננ־תם לב־נו־יך” עד גמירא, כמו שלמדנו ב“קונצרט”, ואולם הילד עמד נדהם כלו וכאלם לא יפתח פיו.
וגם המלמד המסכן לא תפש, כנראה את הצרפתית של הברון שלא שמע מימיו בטבריה ולא הבין את דרישתו של הבוחן.
Dis schma! פקד הנדיב על התלמיד השני ולא קבל תשובה.
וככה עבר על כל תלמידי הכתה וקרא “די־שמע” ואיש לא שמע את לשונו. ומבלי דבר דבר יצא הנדיב מלא רגז וכעס וצוה לגרש מעל פניו את המורה, בבחינת בל־יראה ובל־ימצא במושבה במשך 24 שעה, מפני שאין תלמידיו יודעים לענות ל“די־שמע”.
לשוא נסה הפקיד וגם ועד־המושבה להסביר לנדיב את אי־ההבנה שנפלה בדבר ולא יכלו לבטל את רע הגזרה. המורה המסכן, יהודי טוב חרד וירא שמים, נדחה ממשמרתו ואולם נשאר במושבה בתור שמש בית־הכנסת עד יומו האחרון.
חושבני, רבותי, כי מורינו ומחנכינו אינם חוששים כ“כ מפני ה”די־שמע“, וביה”ס תחכמוני בירושלם, שחותם של דתיות טבוע עליו הוא כמדומני, מהטובים שבבתי־הספר העברים העממים בירושלם ובכל־הארץ, וראיה לדבר שמורי בתי־הספר האחרים שולחים את בניהם ל“תחכמוני”.
ואם איני טועה – התנאי שהעמיד הנדיב לספח את הרב מת“א וביחוד את ה”רבנית" מעירית ת“א לועד החנוך אינו כ”כ נורא, ובעצמנו היינו בוחרים בהם לחברי הוזרא של חנוכנו העברי בארץ.
“די־שמע” זה לא הזיק חלילה למושבות והלא זכינו לראות את ה“צדיקים” הגדולים שיצאו מהן ולא יזיק חלילה גם לתרבות של השמאל.
אדרבא, יוסיף הנדיב ויאריך ימים ושנים ויעמיד לנו תנאים כאלה – ורק שיתן לארצנו, ולמיחוש לא מיבעי!
ועכשיו חביבי אמשל לכם משל, לא ממשלי קרילוב הידועים לאחינו האשכנזים מרוסיה ואף לא ממשלי לפונטין השגורים בפי הספרדים חניכי האליאנס, אלא מתלא בפי הבריות, מעשה קטן ב… חתול ועכבר.
אדם אחד אוריגינלי מאד למד כל ימיו את חתולו היפה והשעיר להגיש לפני האורחים כבן־אדם וכמלצר ממש. הלבישו מחלצות, עשה את שפמו, נתן כפפות ל“ידיו” ומגפים קטנים ויפים לרגליו, שם מגש בידיו לסוב בסלון על פני כל האורחים ולהזמינם, שיטעמו קצת מ“הדברים הטובים”.
פעם הזמין אליו אורחים ואורחות כדי להראות להם את כל ה“קונצין” של חתולו. ובשעה ש“מלצר” סבב בזנבו בסלון והגיש לאורחים את מגשו ובקידה והשתחוויה קרא לכ“א מהם: “מיא־א־או” בלשון חתולים זאת אומרת: “בבקשה־ה־ה!” נמצא בתוך המסבה ליצן אחד, שהוציא מכיסו קפסה קטנה, וכשפתח אותה לעיני החתול קפץ ממנה עכבר קטן, שהכין מבעוד יום. שכח החתול שאת תלמודו, את נמוסו והלכות ד”א שלמד מפי אדונו, השליך ארצה את כל המגש וכל אשר בו ורדף “על כל ארבע” אחרי העכבר הקטן לטרפו.
את הנמשל הבינותם בודאי בעצמכם, תלמידי הנבונים, כי מי כמוכם מבין דבר מתוך דבר? ואם בכ"ז לא הבינותם עדיין אבאר אני לכם באר היטב את הענין.
הכל יודעים כי אחינו האשכנזים והספרדים הם בני עם אחד ובכל אספותינו ונאומינו למדנו ב“ה את לשוננו להגיד: אין הבדל בין אשכנזים וספרדים, כלנו עם אחד, שפה אחת ונפש אחת. הצעירים הספרדים משתדכים ל”אשכנזיות" וקצינינו ועורכי דיננו ואפילו עורכינו מתבוללים בין הספרדיות הנחמדות – עד שקמת נדיבה בישראל האשה סימה בלילוס, והראתה לנו “עכבר” קטן וי“א גם גדול בצורת ירושה. מיד שכחו “אחינו” האשכנזים והספרדים את תלמודם ואת כל ה”פראזות" היפות והריקות שלהם והשליכו את כל המגש עם כל הדברים הטובים כגון: התבוללות אמתית בין כל חלקי העם, וכלם רודפים עכשיו אחרי ה“עכבר” עד הונג־קונג זו שבמדינת המנדרינים ובעלי־הצמות אשר מתחת לחומת סין הרחוקה.
וה“מנדרינים” שלנו בירושלם שבחו את עצם הענין ואת טובת העניים והם מתנגחים בעתונים. הרב האשכנזי כותב בעתון “שלו” בת“א והרמ”ל עונה לעמתו בעתון “הספרדי” בירושלם ורזילי מגלה “רזין” קטנים בירכתונים לשם שמים. וצדק מאד “יהודי סתם” (ירבו כמותו בישראל!) במכתבו הגלוי לרבנינו הגדולים והקדושים, מחמת שהווכוחים והפולמוס והכרכורים והרדיפות של “חתולינו” אחרי ה“עכבר” מזכירים לנו את דברי המשורר היינה על הווכוחים של הרב והכומר, להבדיל דבור לא כ"כ נאה אבל נכון.
ועיקר הוכוח והפולמוס הוא, כנראה מסביב לשם הנדיבה: סימה. הכל תלוי בשם, כמו שנאמר או שלא נאמר! “אנא בשם, התר צרורה!”.
הכל תלוי, בזה אם “סימה” הוא שם אשכנזי או ספרדי. הגבאי האשכנזי טוען כי “סימה” הוא שם כל אשה כשרה בין האשכנזיות וגם שם זקנתו ודודתו היה סימה. ואחינו הספרדים נותנים בה “סימנים” אחרים וטוענים כי ארבע מאות “סימות” איכא בשוק הספרדים אשר בעיר העתיקה.
ומחמת שזוהי שאלה בלשנית ומדעית בלבד, עצתי אמונה לרבנינו, לעסקנינו ולעורכי־דיננו משני הצדדים שלא יכינו להם “פספורטים” להונג־קונג ולא יכתתו את רגליהם למרחקים מחמת שלא ישאר מכל ה“עכבר” אלא זנבו והכל ילך להוצאות־“המשפט”, הנסיעה ולטובת סין, אלא שיחכו עד פתיחת ה“קתדרא האידית” שתפתח אי“ה בקרוב בימינו ב”אוניברסיטה" שלנו בירושלים, והנושא הראשון לחקירה המדעית של הפרופיסור יהיה לדעת ולברר אם “סימה” היא שם אשכנזי כפי דעת הרב מ“החורבה” או שם ספרדי כפי דברי הרמ“ל. ואפשר שיעשה פשרה ביניהם, כמנהג היהודים, ויחלקו הגבאים משני הצדדים את ה”ירושה" הסינית, אך ורק ל“טובת העניים”, כידוע, ושלום על ישראל".
* *
אמור מעתה: במצרים לקו המכבי־חשמונאי שלנו חמש מכות ומעבר לים באמריקה לקו חמשים מכות בכדור.
וראו זה פלא: פה בירושלים עיה“ק ה”מכבי" שלנו הוא המנצח תמיד וביום שב“ק העברה, כלומר ב”יום השביעי" ככתוב במודעות שלהם, הכו הנערים שלנו, שלא הגיעו עדיין לשנות חופה, את בני עשרת־השבטים הארוכים מהמשטרה, ורק ביום ההתחרות של “הגביע” רגלם של האנגלים על העליונה. כאן בא"י הכל בבחינת “גאל ישראל” (מלשון “גול”) ובמצרים נקרא שמם לא מכבי אלא “מכה־בי”.
והמכה הכי גדולה היא, שרבם של צעירינו הגבוהים, שירדו מצרימה להתחרות עם הגויים, ילידי ירושלם “מבטן ומלידה” (ולא בנים חורגים כמו בקוני־למל!), מרחוב־היהודים וממאה־שערים לא יכלו לקבל “ויזה” למצרים מפני שאינם, במחילה, נתינים “ארצי־ישראליים”. ועל דא קא בכי נביאנו וחוזנו ואמר: “אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה”, אבותיהם היו נתיני הונגריה ופולניה, שלא ראו מימיהם, ובניהם נכדי החשמונאים והמכבים בעירנו הם זרים בעיר מולדתם…
* *
ומחמת שאינני לא עליכם, בקו־הבריאות הריני מקצר הפעם ואם ירצה השם בשעורי הבעל"ט אוסיף לכם מטעמים לכבוד שבת מנה אחת אפים.
עז מות
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.