הדבר היה במלון יוז. המשלחת הספרדית בעירנו התיצבה בפעם הראשונה לפני סאקיר בבואו מחו“ל, כדי לדון עמו ע”א עניני הספרדים בארצנו. שלשה חברים ומנהיגים היו: אחד סוחר ידוע, אחד ד"ר ומנהל בנק ואחד עורך עתון.

אחרי ה“סאלאם־עלייק” הגדול והרגיל הזמין ראש האכסכוטיבה את שלשת האורחים הנכבדים לשבת.

פתח ראש ההסתדרות ואמר:

– באנו לשאל מאת כבודו מה יהיה בענין “באר יעקב”?

תמה סאקיר על שאלה זו ושאל בתמיה:

– "באר יע־קב?. מה זה “באר יעקב?”

תרגם לו החבר השני בצרפתית, Le puits de Jacob

– אוה, יעס! באר יעקב של פייר בינואה? כן, ידעתי! זהו פילם יפה! אבל אין אנו עוסקים בסינמה תפנו לקרן היסוד, לקרן הקימת!

ולא יכל עוד החבר השני להתאפק ושאל מתוך עצבנות, בדרכו:

– אבל, אדוני! מה יהיה סוף־סוף עם הדייגים?

– “הדייגים”? – שאל שוב חבר האכסקוטיבה – אבל הלא אמרתי לכם, אדונים, כי ההנהלה הציונית אינה עוסקת בתיאטרונים!.. “הדייגים” – זהו עסק של המשחקים הפועלים…

לשמע התשובות הברורות האלו קמו שלשת הצירים כאחד והד"ר שאל אף הוא את שאלתו:

– ו“כפר־ברוך”?

– מה? כבר בורח? – שאל העו"ד הגדול כמתנצל – למה אתם ממהרים? כבר בורחים!

אם תרצו, רבותי, הרי זו אגדה, אניקדוטה – Joke בלע“ז – חמר מצוין ל”קומקום" כדי להכין טרגדיה מצחיקה במערכה אחת: מושבה עבריה כ“באר יעקב” שנהפכה ל“סינמה” להבדיל והדייגים מסלוניק שנכנסו פתאום אל “האהל” של הפועלים.

ואם לא תרצו רבותי הרי זה אמת המעשה שהיה בשבוע זה – עובדה שאפשר ללמד ממנה.

מעשה בהני בבלאי־חקלאי וסגנו ממלון יוז ועוד פקיד מקה"ק שנתכנסו בשבוע זה לישיבה במשרדי קרן־הקיימת ודנו באריכות והתווכחו והחליטו החלטות בדבר המתישבים הספרדים בעמק. לאחר שנגמרה הישיבה וקמו שלשתם ללכת, נזכר החקלאי־הבבלאי שלנו ואמר:

– אוי, רבותי, עיקר שכחנו! על “כפר־ברוך” לא נדברנו כלל.

ולא ידע מיניסטר־החקלאות החדש שלנו כי הוא וחבריו ישבו ודברו שעה שלמה בישיבתם זו אך ורק על “כפר־ברוך”.

* *

התאחדות הספרדים בעירנו פנתה בשבוע זה למלון־יוז במחאה. נמרצה על פטורי הפקיד הספרדי הגאון מלשכת־העתונות, לשם קמוצים. והנה נתקבלה תשובה קצרה ונמרצה בחתימת ה. מ. המזכיר הכללי.

“.. אין ההנהלה הציונית שמה פדות בין יהודי ליהודי בשעת קבלת פקידים ולא בשעת פטורין” – ודי!

הלואי, רבש"ע! – אלא שקשה לי להאמין את כל הפסקא הזאת ולא אהיה אפיקורס גדול אם אאמין למזכיר הכללי רק את החצי, כלומר: החצי הראשונה…

* *

נכנסתי בשבוע זה לבית האדר וראיתי מעשה נאה וראוי לספר לתלמידי.

נכנס ערבי מהסביבה ובידו מכתב לשלח בפוסתה. ראה קבוצת אנשים עומדים צפופים לפני חלון המכתבים הנשלחים באחריות נגש אף הוא אל החלון ושאל בקול רם מאת הפקיד:

– קאדייש לראמאללאה? (בכמה לראמאללאה?)

– “שמנה־עשר מיל!” ענה הפקיד בחשבו שהערבי רוצה לשלח את מכתבו באחריות.

– “שו – ו – ו?” (מה?) – נזעק הערבי – הרי היא “קריבא ראמאללאה, שירבאת סיגארה!” (קרובה היא ראמאללאה במרחק עשון סגרת), יהא גרוש אחד!"…

– כאן “בוסטה”! – השיב הפקיד קצרות – כאן לא “באזאר!”.

ובראות הפקיד עם מי יש לו עסק שלח אותו אל החלון השני. נגש הערבי אל החלון השני, קנה בול בחצי גרוש, לקק בלשונו והדביק על המעטפה. אחר נגש אל הפקיד הקודם:

– "הרואה אתה?” – אמר לו בנצחון – “האדאק מוש טמאע מיתלאק!” (הפקיד ההוא אינו אץ להעשיר כמותך!)

תחב את מכתבו לתוך החור של הארגז ויצא כלו “מבסוט” ושבע רצון, שזכה במקחו והרויח 18 מיל מחלון לחלון.

* * *

ומן הדאר הלכתי לחנות הגדולה של כלי זמר ונגינה אשר ברחוב יפו ושם למדתי פרק בפילולוגיה המוסקאית של בני דודנו.

נכנס אחד מהם מתורבש ולבוש מדים קצרים ואירופיים ושאל בלשונו

– “פי ענדכום מוזיקא?” (היש לכם מוזיקה?), ובשעת דבורו הוא מתיז את אות ה“זין”.

– איזו “מוזיקה?”, שאל בעל החנות.

זרק בן־דודנו את מבטו על כל הכלים וכשלא מצא את מבוקשו העמיד שתי אצבעותיו, האגודל והאצבע שבשתי ידיו, זו מול זו, בצורת חצי עגול או קדמא־ואזלא של טעמי ההפטרה. מיד הבין בעל־החנות “לשון אלמים” זו והושיט לו לוחות־גרמופון.

– די לחכימא ברמיזה! אמרתי לחנוני.

עוד זה מדבר והנה בא נער ערבי ושאל:

– “הבה ונראה את ה”מוזיקה"! ובשעת דבורו העביר את אצבעו הימנית על פיו אנה ואנה ימינה ושמאלה, כמי שמושח את שניו במברשת. מיד רמז בעל־החנות לפקידו להראות לנער הרמוניקה־של־פה.

– “טצץ!”, תקתק הערבי הקטן בלשונו לאות שלילה – “מוש האדה”!" (לא זה!). הוא רוצה “מוזיקה” אחרת ומתחיל מניע בשתי ידיו, זו לעומת זו, כאוחז בשתי אזנים ונופח בפיו כמפוח: פו, פו..

– הידעת מה הוא רוצה? – פנה אלי המוכר – רוצה הוא הרמוניקה־אקורדיאון, אבל “ברכה לבטלה” הוא לא יקנה, הם רק שואלים.

– “נו, ואיך אומרים בלשונם לכנור?”… שאלתי את בעל החנות.

– גם כן “מוזיקא”, השיב לי, הכל אצלם “מוזיקא”. אבל בשנוי תנועות והעויות דרך משל: מעביר ידו הימנית על זרועו השמאלית, הולכה והובאה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כמושך בקשת, ובעל כרחך אתה מבין כי זהו – כנור.

– ותוי־נגינה?, הוספתי לבחן את תלמידי החשוב.

ומבלי דבר דבר עמד לפני והתחיל מניע ומזעזע במתניו וברגליו הנה והנה כרקדנית ערבית על הבמה – סימן מובהק לתוי נגינה של רקודים.

– “פ’י ענדאק זיפת?” נשמע פתאום קול מן הפתח.

– בשביל ה“קורבאטש?”, שאל מאתו בעל החנות.

– כן, ענה בן־דודנו בטון “יודע נגן”, אבל זיפת טוב.

מתחלה לא הבינותי מה ענין זפת אצל מוזיקה? חשבתי בלבי: מי יודע? מה לא עושה יהודי בזמננו בשביל פרנסה? קויתי כי עוד מעט והחנוני יוציא לו חבית של זפת ואולם חפש ובדק בקופסאות קטנות והוציא משם חתיכה צהובה וקשה. נתברר לי כי ה“קורבאטש” אינו למלקות אלא קשת פשוטה לכנור וה“זיפת” אינו זפת אלא פשוט משחה לקשת, שקורין בלע"ז – קליפוניה.

– ומה בדבר הפסנתר?" – שאלתי שוב את היהודי ורשמתי בפנקסי הקטן.

– לזה הם קוראים “ביאנו” מלשון “פיאנו”.. ובשעת מעשה הם מניעים בכל אצבעות ידיהם לאות של כשכוש על גבי הפסנתר. אבל לא “ביאנו”, שצריך לדפק עליה אלא שהיא “דופקת” מאליה (אוטומטית) ומנגנת ויש רק להניע ברגלים (והרגלים שלו מתנועעות מאליהן): “מוש לאזים יתעאב אל־וואחאד”, כי לא צריך שיטרח האדם חלילה.

ובצאתי מהחנות נתעוררה בי שאלה עצומה: רבש“ע! איך יעשו בני דודנו כדי לבאר ב”לשונם זו תזמורת שלמה? היכן יקחו כ“כ הרבה ידים ורגלים בשביל כ”כ הרבה כלים? ואיך יבארו, למשל, ג’ז־בנד על טהרת הלשון הערבית המוזיקלית שלהם?.

* *

ומכיון שאנו עוסקים בפילולוגיה כלי זמרית ערבית. אמסר לכם עובדות קטנות המונחות בתיקי על הבלשנות המדיצינית העברית שלנו.

מונחת לפני על שלחני בתוך גל המכתבים פתקת רפואה מאת רופא פרטי ידוע בעירנו. עצם הרפואה כתוב באותיות לטיניות “א־לא־בן־אבי”, ואולם בשולי הפתקא רשם הד“ר הנכבד בעברית ע”א אפן השמוש ברפואה: “מנורה ליום”.

המלים האחרונות הללו – ובפרט המלה “מנורה” – עוררו בי את סקרנותי המדיצינית והבלשנית. איזו רפואה יכולה להיות, שצריך להשתמש ב“מנורה ליום”? ואיזה בלשן התאים את המלה “מנורה” לרפואה?

בקצור, חפשתי במנורה ובלי מנורה בכל המקומות, עברתי כמעט על אלפי הפתקאות והרשימות שהכין הסופר והחכם הבלשן ד“ר מזיא למלונו הרפואי הגדול, ואחרי התענינות לא מעטה עלה בידי להודע כי הכוונה היא למין רפואה בצורת מקל קטן ודק הנקרא בכל השפות הלועזיות “נר”, אלא שאצל הד”ר שלנו נתחלף הנר במנורה, וטוב שלא נתחלף לו הלחם בסכין.

* *

טבע משונה יש לי בזמן האחרון לטייל ולשוטט בחוצות ירושלם ובשכונותיה בשבת קודש בין שחרית למוסף או בין מנחה למעריב, כשאני לבוש במסוה החדש והמודרני של “ענג שבת”.

והנה בעברי בשב“ק זו ברחוב החבשים ראיתי שתי יהודיות עומדות לפני שער דירתו של רופא (לא בעל הפתקא ו“המנורה ביום”!) ואחת מהן קוראת בקול את השלט הקטן הקבוע על השער: ד”ר מ. נימן ומלמטה סמוך לשלט כתוב באותיות מרובעות ואדומות בז’רגון (ע“י המופ”סים): “זאלל לעבען די אקטאבער רעוואלוציע!” (תחי המהפכה של אוקטובר!)

אמרה השניה: פלא! הן הד"ר נימן הוא יהודי חרד ואדוק ומה ראה על ככה לכתב פתאם על השלט שלו עניני “ריבולציות”?

ולא רחוק משם, ברחוב החבשים, ישנו עוד שער כבוד המקושט בשלטים וביניהם מזהיר שלט עלוב וחוור, השלט של ועד העיר ליהודי ירושלם, שעלתה עליו (כלומר על הפח!) חלודה. החלטתי איפוא, רבותי, לסדר יום סרט מיוחד, בעירנו ולקבץ נדבות קטנות בין תלמידי האמידים והקבצנים ולשלח חצי פונט לנשיא הועד כדי שיזמין אצל מלניק שלט חדש ונאה כראוי לועד העיר Jewish Council של ירושלם עיר בירתנו. ואגב יקנו מזה גם חתיכת חבל כדי לקשר את הצד השני של השלט “משפט השלום” העקום והתלוי באויר.

ואולי, מי יודע? ישנו בשלטים האלה איזה סמל לביתנו הלאומי?

* *

ועולם כמנהגו נוהג אצלנו בירושלם עיה"ק!

נחל פישון זה שברחוב “הסולל” לא נתיבש עדיין בחוטמו הזב והירוק של תינוק, במחילה, הוא משתפך בכל יום לרחוב יפו ולא עוד אלא שבזמן האחרון עולה הצחנה על כל גדותיו. ריח הניחוח מגן העדן התחתון של בית מני עולה באפנו עד כדי מחנק נפש ממש. והראיס שלנו סותם את נחיריו ואומר שזה לא עסקו, זהו ענין של ה“סחיה” (משרד הבריאות הממשלתי), שהיא עסוקה, כנראה, בדברים אחרים כגון גבית מסים וקנסות מאחב"י העבריינים הידועים על חוקי הבריאות.

גם אבן הנגף שעל יד המגרש הרוסי עודנה מונחת בדרך כאבן שאין לה הופכין והיא בולטת מתוך המדרכה הצרה והארוכה ברחוב יפו כאילו מושיטה היא לשון לקהל, עושה מעשה קונדס ומהפכת את הבריות העוברות לתומן, לרבות הנשים, שבע ביום.

ובהכנסת אורחים “אשל אברהם” במ“ש מקיימים, כנראה, מצות “לא תבערו אש בכל מושבותיכם” לא רק בשבת אלא גם בכל ימות החול. וכפי שמוסר לי יהודי זקן שעדותו נאמנה מאד, ר' זעטיל שמו, אין מדליקין שם לא ביום ולא בלילה, לא בנר ולא במנורה ואף לא בגפרור. ובהגיע השעה התשיעית בערב – כך מספר לי הזקן הנ”ל ונשבע בשבועי שבועות – סוגרים את ה“אורחים הכבדים” המשלמים דמי אכסניה – בחדריהם הקטנים כעופות בלולים, בבחינת “בני אדם יושבי חשך וצלמות” בלילות החרף הארוכים במשך כל השבוע ממש כקראים בליל שבת. ולא עוד אלא שחסר שם עוד דבר נחוץ הנקרא “נעגעל וואסער”, ברז למים וקערה לרחיצת הידים עם השכמת הבקר ואין היהודים יכולים לקיים את המצוה הקדושה לכל יהודי חרד וכשר כידוע.

וכשפונים אל מנהל המוסד – כך מסיים הזקן את ספורו – וטוענים עמו ב“אש ובמים”, סטייטש? והכצד? הוא משיב כהלכה: “מי שאינו מרוצה אל יבוא אלינו ללון!”

– “אלינו”?, כלומר אל האכסניה הפרטית שלו ואל הפבריק’ל לשנוררות של הגבאים. והרי על ידי נתקבלו, כמדומני, לא פעם איזה דולרים מהיהודי הטוב שם באמריקה?

וכי מה, דורשים האורחים מאת כבוד המנהל והגבאים בעד כספם וכספי הנדיבים בעולם? – מנורה קטנה על הקיר וקצת נפט בתוך המנורה ועוד דבר קטן: “נייגעל וואסער” – כלומר כד וקערה ומעט מים בתוכם, כמו למשל אצל אליאד – ולא יותר.

כן, לא יותר!

* *

ועכשיו, רבותי, נניח לרגע את מאה שערים ואת מוסדותיה השנוררים ונפנה קצת לעולם החנוך המודרני שלנו. הפעם – לא ידיעה מיהודי זקן ממ“ש אלא מתלמיד, סטודנט בלע”ז, בשעורי השתלמות בעירנו.

וזו לשונו ממש:

לכבוד אדוני הדוצנט

ד"ר עזמות!

מורי הנכבד!

בתור אחד מתלמידיך הותיקים, הנני מרשה לעצמי להוסיף לך מעט פרפראות לשעורי ההסתכלות, שהנך נותן לתלמידיך בערב שבת.

לפני זמן מה נוסדו שעורי ערב למתכוננים Matriculation וההנהלה שתחי' עומדת במו“מ עם הממשלה להכיר את המוסד שלה לבי”ס העומד תחת רשותה. אחרי השתדלות רבה שלחה הממשלה את בא כחה בנו של נציבנו הראשון, לבקר את השעורים מטעם “מחלקת החנוך” ולמסר דו“ח מפורט ממהלך הלמודים במוסד זה. למזלנו נכנס בשעת השעור לאנגליה והמורה לאנגלית הרצתה על דבר ה־Pronoun (“תחת השם” בדקדוק). מכיון שראתה המורה פנים חדשות, חשבה אותו לתלמיד חדש ופנתה אליו באנגלית טהורה: Can you give me a sentence of a Pronoun (האם תוכל להגיד לי משפט שיש בו “פרונום”?) ב”כ הממשלה לא ענה כמובן, לשאלה זו וכרגע עזב את האולם.

תלמיד מבקר השעורים.

נ.ב.

כמו“כ אוכל למסר לאדוני הד”ר עוד עובדא אחת.

המורה לגיאוגרפיה, מומחה במקצעו, רצה לבאר לתלמידים את מהלך “כדור הארץ” מסביב לשמש. ראה שאחד מתלמידיו לא הבין את דבריו כראוי, מה עשה? העמיד את ה“גלובוס” למול אחת התלמידות ואמר בהיסח הדעת:

"נאמר שאת הנך השמש ומחממת אותנו על פני הכדור ומיד הבינו כל התמידים את באורו יפה יפה.

הנ"ל

– – – – – – – –

כלנו חשבנו וגם אני בתוככם, רבותי, חשבתי לתומי עד כה כי ה“אסם” פירושו אמנים, סופרים מוסיקאים, ואולם עכשיו נתברר לי כי כלנו חיינו בטעות וכוונתו של ה“אס”ם" היא סתומה ממש כמו של (א"י). לפי מהלך הענינים במועדון האס“ם רואה אני כי פרושם של ראשי התיבות הוא: “אנחנו סוחרים מצוינים, מחמת ש”אנחנו”, כלומר חברי הועד, עושים ב“ה ביזניס באולם המועדון והתחרות לתיאטרון “ציון” ולביה”ס למל. "אנחנו משכירים את האולם פעם לאלישבע ופעם לזיבל, כדי לצאת מן החובות של המוסד, והם מוכרים, כמובן, כרטיסים פי שנים ממספר המקומות – מעין “בית עם” שני, רק בלי טחב על הקירות…

אינני פיטן מטבעי ב“ה ואינני בעל מקצע בחרוזים ובכ”ז חושב אני כי נעים לשמע את אלישבע ואת שיריה וביחוד מפי הגב' ה–ך, למרות הפטוס שלה.

ואולם לא נעים, סליחה: לא כ“כ נעים היה לשמע את רשמי מסעה לפולניה, לא חלילה מפני ההקדמה הארוכה – אשה היא אשה! – אלא מפני ה”רשם“! בתוך נאומה זה ספרתי תשעים וחצי פעם את המלה “רשם” ובכ”ז לא עשתה רשם על הקהל, חוץ מההצעה הנפלאה שעלה במוחה הפואיטי, שטוב היה להשליך “צפלין” על הגיתו היהודי בוילנא, על ירושלם דליטא – השגה של גויה באמת!…

ואינני יודע באמת מפני מה כעסו כ“כ החברים בצאתם מהאולם ובעמדם יחד לפני חלון ה”גרדירובה" כדי לקבל את בגדיהם עפ“י התור. אינני מבין מה כל הרעש והכעס של הגברות שהתרגזו ונשבעו לבלי למסר עוד את בגדיהן ומעיליהן ל”גרדירוב" הזה. לדידי אין תענוג גדול מזה – גן עדן ממש:

ראשית, הדוחקא דכלא. הרי יש בלחץ זה הדחק משום התקרבות הגוף והנפש בין חברי המועדון ולא כמו באגודת הסופרים בת“א הרחוקים זמ”ז. והשנית הרי אפשר לקבל שם שעור באנגלית מפי הנער המחלק את הבגדים ולספור “ניינטי פייף”, “פיפטי־פיף” כמובן לא יותר ממאה. והשלישית – וזהו כל העיקר! – הן אפשר בעד חצי גרוש שמשלמים לגרדירוב להחליף כובע ישן ומסמורטט בכבע חדש ויקר “בורסלינו”, או מקל פשוט של חלוץ במטה נוף עם ראש של כסף, וכ"ז רק בחצי גרוש נקוב ארץ ישראלי.

ועצתי אמונה לתלמידותי היקרות שלא תלבשנה ל“אסם” את פרוותיהן היקרות והחדשות, אם אינן רוצות להטביע עליהן את חותמן של נעלי הנער. ב“גרדי רובה” של המועדון.

* *

לסוף רציתי לדבר קצת גם ע“א התיאטרונים שלנו ועל ה”קומקום" והקונפרנסיה שלו שנתן לי בהצגה האחרונה את ה“כיבוד” הראשון (כי מה זה “קומקום” אם לא עזמות בע"פ?) וחפצתי לשוחח גם אני קצת על האופיריטה שלנו ועל “ינטה טלפנטה”, ואולם איני רוצה להסיג את גבולם של חברי בעתון וביחוד חושש אני להתחרות עם הסופר הגדול הכותב דוקא “מעל חוד של עט” ר"ל.

אמנם “תלמידים” אין לו, לפי דבריו, ומסופקני אם יהיו לו, מפני כי הוא עצמו “תלמיד”. וכבר אמרו חכמים: בכל אדם מתקנא חוץ מתלמידו. ואיני מקנא אפילו בפטרושקה, חכם החרוץ של ה“היינט” בורשוי שספר בעתונו בזמן האחרון את המעשה ברבי נפתלי חנה’לס ז"ל וראיונו עם הברון בפריז – מעשה שספרתי לכם בשעורי לפני שנים אחדות מתוך זכרונותי בגליל.

קנאת סופרים, רבותי, תרבה אם לא חכמה הרי פיליטונים וכותבי פיליטונים ועתונינו בזמן האחרון הלא יוכיחו!

והנה באחד הנשפים האחרונים של האס"ם תפשני תלמידי בזרועי ומשכני הצדה:

– הוי, יש לי בשבילך הלצה יפה מאין כמותה על האכסכוטיבה: “סאקיר” בערבית “לסגור” וכו', וכשהזכרתי לתמידי כי קרא את החכמה" הזו בודאי בשעורי הקודם נתבייש קצת ובקש סליחה.

הוא אשר אמרתי: אשרי מי שתורתו מתפשטת ברבים וחוזרת על אכסניה שלה אפילו בשנויי־נוסחאות קצת.

ומחמת שאני מתכונן ל“יום השחרור” של עש"ק זו וממהר להכין את הסמוקינג שלי לכבוד יום טוב – הריני מקצר הפעם ונשאר, כמו תמיד, רבכם ר' – – –

עז מות